העתירה הוגשה לאחר שבפברואר 2020 נחתם צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), תש"ף-2020, אשר הטיל חובת בידוד למשך 14 ימים על כל מי שהגיע מחו״ל ומי שבא במגע הדוק עם חולה קורונה מאומת, במטרה למנוע את התפשטות נגיף הקורונה בישראל. כתוצאה מכך, הוכנסו עובדים רבים לבידוד ללא יכולת להתפרנס. בכדי לסייע לאותם עובדים, ראשת שירותי בריאות הציבור פרסמה הסדר לפיו עובד שחייב בבידוד זכאי לדמי מחלה. כנגד הסדר זה הוגשה עתירה ונפסק כי ההסדר הוצא בחוסר סמכות ודינו בטלות (בג"ץ 1633/20 "סל" שירותי סיעוד נ' מדינת ישראל, מיום 27.07.2020).

בעקבות כך, החלו מגעים בין התאחדות התעשיינים בישראל ונשיאות העסקים והמעסיקים בישראל לבין מנכ״לית משרד האוצר, במטרה לגבש מתווה חקיקתי למימון דמי בידוד המשולמים לעובדים. המגעים צלחו, וגובש מתווה מוסכם. ביום 19.10.2020 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשפ"א- 2020, ששיקפה את המתווה המוסכם. אולם, וועדת העבודה והרווחה החליטה למזג את הצעת החוק עם שלוש הצעות חוק פרטיות מוקדמות שהוגשו בעניין. ביום 18.11.2020 התקבלה הצעת החוק הממוזגת ועוגן התיקון לחוק.

התיקון לחוק קובע מתווה למימון ״ימי בידוד״ המשולמים לעובדים השוהים בבידוד בשל נגיף הקורונה, השונה מהמתווה עליו הוסכם בין משרד האוצר לבין ההתאחדות התעשיינים בישראל ונשיאות העסקים והמעסיקים בישראל. לטענת העותרות, העובדה שהתקבל מתווה שונה מהמוסכם מהווה הפרה של הבטחה מנהלית שניתנה על ידי מנכ״לית משרד האוצר. השוני בין המתווים, כך נטען, מרע את מצב המעסיקים וגורם להם לשלם לעובדים סכום גבוה מההסדר המוסכם. על כן, ביקשו העותרות כי בג״ץ יורה למשיבים לתקן את החוק  ולחלופין לפצות את המעסיקים בסך ההפרשים בין המתווים. מנגד נטען כי אין יסוד לטענה בדבר הבטחה מינהלית שכן בשום שלב לא ניתנה התחייבות ביחס להסדר החקיקתי הסופי שעליו תחליט הכנסת.

בג״ץ פסק כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היעדר עילה להתערבות. נקבע כי סעד של תיקון דבר חקיקה ״…אינו מסוג הסעדים שערכאה זו נוהגת ליתן שכן אין זה מתפקידו של בית המשפט הגבוה לצדק להורות לממשלה ולכנסת לחוקק דבר חקיקה״. צוין כי הליך חקיקה הינו ליבת שיקול הדעת הנתון לרשות המחוקקת ואין להלום טענה לפיה יש בכוחו של מנכ"ל משרד ממשלתי לכבול את שיקול דעתה של הכנסת. מטבע הדברים, אין בכוחה של מנכ״לית משרד האוצר להתחייב לתוכנה של חקיקה עתידים, אלא לכל היותר להבטיח לפעול לקידום הצעת חקיקה. נפסק כי דין בקשת הפיצוי להידחות מאותם טעמים.

לצו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), תש"ף-2020 לחצו כאן

להצעת חוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה) (תיקון מס' 3), התשפ"א-2020 לחצו כאן

לבג"ץ 1633/20 "סל" שירותי סיעוד נ' מדינת ישראל (מיום 27.07.2020) לחצו כאן 

לבג"ץ 8379/20 התאחדות התעשיינים בישראל נ' מדינת ישראל (מיום 25.04.2021) לחצו כאן 

רקע: ביום 6.1.2021, במהלך התפרעות במסגרתה נכנסו פורעים בכוח לבניין הקפיטול בוושינגטון הבירה, פרסם הנשיא דאז, דונלד טראמפ, בחשבונות הפייסבוק והאינסטגרם שלו, סרטון ובו אמר כי הוא מבין את כאבם של הפורעים, בשל ״גניבת הבחירות לנשיאות״, אולם ביקש מהם להפסיק את מעשיהם וללכת הביתה. פייסבוק ראתה בפרסום האמור הפרת כלליה ותמיכה באנשים וארגונים מסוכנים, והסירה את הפרסום. טראמפ בתגובה פרסם הודעה חדשה ובה הביע מעין תמיכה בהתפרעויות, לצד קריאה להפסיקם. לאחר בחינת הודעותיו של טראמפ בחשבונותיו וברשתות חברתיות נוספות, ובהתחשב בהחמרת האלימות בקפיטול, פייסבוק החליטה  לחסום את החשבון לזמן בלתי מוגבל. ביום 21.1.2021 הפנתה פייסבוק את המקרה למועצה המפקחת וביקשה את המלצותיה לגבי השעית משתמשים המכהנים בתפקידים פוליטיים.

המועצה מצאה כי טראמפ הפר בפרסומיו את הנחיות הקהילה של פייסבוק ואינסטגרם, בדגש על הכללים האוסרים לפרסם שבחים או תמיכה בפעילויות אלימות. במעשיו, כך נקבע, יצר טראמפ סיכון ממשי לאלימות, קל וחומר כאשר באותם ימים כיהן כנשיא ארה״ב והיה בעל השפעה גבוהה, עם 35 מיליון עוקבים בפייסבוק ו -24 מיליון באינסטגרם. המועצה הביעה דעה כי השעיית החשבונות הייתה מוצדקת, אך לא היה ראוי לעשות זאת לתקופה 'בלתי מוגבלת', ללא קריטריונים הקובעים באיזה מועד ואם בכלל החשבון יוחזר. המועצה הזכירה בהחלטתה כי תפקידה של פייסבוק הוא ליתן מענה מידתי כנגד הפרות של מדיניותה ואילו תפקידה של המועצה הוא להבטיח כי הכללים והתהליכים של פייסבוק עולים בקנה אחד עם מדיניות זו. בתוך כך, היה על פייסבוק להפנות את המקרה למועצה בטרם קיבלה החלטה. צוין כי אין בהעברת התיק למועצה כדי להסיר מפייסבוק אחריות בגין מעשיה.

המועצה הנחתה את פייסבוק לבחון מחדש את תגובתה הקיצונית ולהחליט על מענה מתאים יותר, תוך התייחסות לחומרת ההפרה והסיכוי לפגיעה עתידית. כמו כן, צוין כי כלליה של פייסבוק צריכים לחול באופן אחיד על כל מִשְׁתַּמְּשֶׁיהָ, אולם כחלק מהערכת ההסתברות לפגיעה עתידית, ניתן להתחשב ברמת ההשפעה של המשתמש שעשויה להצריך נקיטת פעולות מנע באופן מידי.

נזכיר כי "מועצת הפיקוח" הנ"ל היא גוף וולונטרי אשר פייסבוק הקימה כחלק מהתנהלות תאגידית, וכי אין מדובר בגוף פיקוח שלטוני. ההחלטה מעוררת דיון מעניין באפקטיביות של רגולציה עצמית מצד תאגיד מסחרי.  שעה שמדובר במונופול רב עוצמה כפייסבוק, החלטה בדבר השעיית חשבון צפויה להיות בעלת השלכה רחבה, הן במישור חופש הביטוי של הפרט והן מבחינת ניקיון השיח הציבורי הכללי. על רקע מעמדה המיוחד, ראוי לעודד את פייסבוק לפעול לפי עקרונות של סבירות ומידתיות, החלים על גופים ציבוריים ומעין ציבוריים.

להחלטת המועצה החיצונית של פייסבוק בענין טראמפ לחצו כאן 

התקנות הותקנו מכוח חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות, התשע"ט-2018, המעגן הסדר מיוחד לעניין רישיון להפעלת מעונות בהם שוהים שבעה פעוטות ומעלה. קבלת הרישיון מותנית בעמידה במספר תנאים, ביניהם הוכחת העדר עבר פלילי רלוונטי אצל כל עובדי המעון ובעלי המעון, דרישה שמיקום המסגרת יתאים לשהייתם של פעוטות, ביצוע הדרכה בנושא עזרה ראשונה לכל עובדי המעון והתקנת מצלמות.

בהצעת החוק צוין כי יצירת הסדר ייחודי למעונות יום לפעוטות חיוני לנוכח התופעה המצערת של אלימות כלפי פעוטות. המהלך החקיקתי החדש מבקש לאמץ סטנדרטים המקובלים בחברה מתקדמת לטיפול חינוכי בפעוטות והבטחת התנאים הדרושים לשלומם, לסביבתם הטיפולית התקינה ולמילוי צורכיהם, וכן לענות על הצורך לעידוד תעסוקת הורים בכלל ונשים בפרט.

הרגולציה החדשה זכתה לביקורת.  במסמך של פורום קהלת מיום 15.4.2020 נטען כי אף שאין להתעלם ממקרי האלימות בפעוטונים, הרי שניתן למצוא פתרון יעיל יותר; נטען שההסדר החדש קובע סטנדרטים שעלולים לפגוע בהיצע, הן מבחינת יכולתן של מסגרות פרטיות לעמוד בדרישות הרגולציה החדשה והן בשל העלויות הכספיות הנובעות ממנה. הטענה היא כי הכבדת הנטל הרגולטורי תגרום להגדלה בהוצאות ולעלית מחירים, באופן הצפוי לפגוע ביכולתם של הורים  להשתמש במסגרות חיוניות אלו. כנגד ביקורת זו ניתן לטעון, כי רגולציה נועדה להגן על האינטרס הציבורי במצבים של כשל. לדעתנו, ערכים של הגנה על בטיחות קטינים ושלומם מצדיקים רגולציה תואמת ונכונות לשאת את העלויות הכרוכות בה.

לתקנות הפיקוח על מעונות יום לפעוטות (תנאים לפעילות של מעון יום לפעוטות), תשפ"א-2021: לחצו כאן

להצעת חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות, התשע"ט-2018: לחצו כאן

למסמך של פורום קהלת: ״הרגולציה שחלה על מעונות סמל הופכת מעונות פרטיים לחלופה מועדפת מבחינת המפעילים, ההורים והמדינה״ (מיום 15.4.2020) לחצו כאן

העותרים הם: האגודה לזכויות האזרח, עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, רופאים לזכויות אדם – ישראל ופרטיות ישראל. המשיבים הם: הכנסת, הממשלה, שירות הביטחון הכללי, משרד הבריאות והרשות להגנת הפרטיות. הצדדים הסכימו שהחוק הנ"ל פוגע בפרטיות כזכות יסוד, וזאת מעצם המעקב אחר החולים. המחלוקת נסבה על השאלה אם הפגיעה בזכות היא מידתית. 

בפני בג"צ הונחה חוות דעת של רשות הגנת הפרטיות מאוקטובר 2020, לפיה אין הצדקה להמשך השימוש הגורף בכלי השב״כ לאור הגדלת מערך החקירות האפידמיולוגיות ויעילותו. צוין כי הגדלת המערך תאפשר לבצע חקירה אפידמיולוגית אנושית, בזמן אמת ובאותו היום, לכל מי שאובחן כחולה מאומת, ולכן יש לשקול שימוש נקודתי בלבד בשב"כ, במקרים שבהם החולה המאומת אינו משתף פעולה.

בג"צ כבר נדרש בעבר לשאלת ההסתייעות בשב"כ לצרכי מעקב אחר חולים (בג"צ 2109/20 עו"ד שחר בן מאיר נ' ראש הממשלה ואח', מיום 26.4.2020).באותו ענין נפסק כי מצב החירום שבו מצויה המדינה עשוי להצדיק הסתייעות בשב״כ, אלא שעל המדינה לעגן הסמכה זו באופן סדור בחקיקה ראשית מפורשת. בעקבות פסק-הדין בענין בן מאיר הנ"ל, נחקק חוק הסמכת השב"כ, וזאת כהוראת שעה שתוקפה הוגבל לשישה חודשים, בהתחשב בכך שמדובר בהסדר חריג ביותר שאין מקום לעגנו בחקיקה רגילה וקבועה. כעת פסק בג"צ, כי הפגיעה בזכויות היסוד אינה צולחת עוד את מבחני פסקת ההגבלה, וכי התועלת המופקת מהסתייעות בשב"כ נמוכה ביחס לפגיעתו הקשה בזכות לפרטיות. בכלל זה אוזכרה ״החריגוּת הרבה הכרוכה בהסתייעות בשב"כ בתחום אזרחי, שאינו נמנה עם תפקידיו ועם יעודו כארגון בטחון מסכל״. כב' הנשיאה חיות התמקדה בחלוף הזמן מאז פרוץ המגיפה ובשינוי הנסיבות, ביניהם מערך החיסונים והגידול במערך החקירות האנושיות ויעילותו. בשל שינוי הנסיבות, אין לאפשר את הארכת ההסתייעות בשב"כ למעקב אחר אזרחים. ככל והממשלה תבחר להמשיך ולהסתייע בשב"כ, עליה לגבש קריטריונים להפעלת שיקול דעתה ובכל מקרה תוגבל הסמכות רק לאותם מקרים בהם החולה המאומת אינו משתף פעולה בחקירה האפידמיולוגית.

המשנה לנשיאה, כב׳ השופט מלצר, הוסיף כי ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בתבל שעושה שימוש בשירותי הביטחון שלה על מנת לאתר מגעים עם חולים מאומתים. כב' השופטת ברק-ארז התייחסה לחשש להזנחת חלופה אזרחית בשל ההתרגלות לאמצעי השב״כ. כב׳ השופט עמית קבע, לאור הנתונים שהונחו בפני בית המשפט, כי האפקטיביות של החקירה האפידמיולוגית האנושית גבוהה מזו של איכוני השב"כ. מנגד, כב׳ השופט סולברג סבר כי אין הצדקה לחייב את הממשלה בקביעת קריטריונים, הן בשל העובדה שהעותרים לא ביקשו זאת והן משום שמגפת הקורונה אינה צפויה, ומוטב להשאיר בידי הממשלה מרווח של גמישות, תמרון ושיקול דעת. כב׳ השופט הנדל הסכים עם הגבלת ההסתייעות בשב"כ למקרים שבהם החולה המאומת אינו משתף פעולה בחקירה האפידמיולוגית, אך הסתייג מהטלת חובה על הממשלה לקביעת קריטריונים. לבסוף, כב׳ השופטת ברון סיכמה: ״המדובר בשימוש באמצעי מעקב חסר תקדים של שב"כ אחר אזרחי ותושבי המדינה. מה שהיה מוצדק ואולי הכרחי בפרוץ המגפה, איננו כך בחלוף שנה״.

לחוות דעת #6 הרשות להגנת הפרטיות ״בהתאם לחוק הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה), תש"ף-2020״ (מיום 22.10.2020)לחצו כאן

לבג"ץ 2109/20 עו"ד שחר בן מאיר נ' ראש הממשלה ואח' (מיום 26.04.2020)לחצו כאן

לבג"ץ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל  ואח' נ' הכנסת ואח' (מיום 1.3.2021): לחצו כאן 

המערערים: הורים וילדים ממוצא ערבי, תושבי העיר נוף הגליל (בשמה הקודם: נצרת עילית), ועמותות – מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל והאגודה לזכויות האזרח בישראל. לטענתם, קיים צורך להקמת בית ספר ערבי בעיר ולכן פנו כבר בשנת 2013 אל המשיבים: עיריית נוף הגליל ושר החינוך. בעיר קיימים עשרה מוסדות חינוך ממלכתיים בשפה העברית ואף לא אחד בשפה הערבית. זאת, חרף העובדה שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2018, כמעט שליש מתושבי העיר הם ממוצא ערבי וזוהי העיר המעורבת היחידה בישראל שאין בה בית ספר ממלכתי בשפה הערבית. לאחר שדרישתם נענתה בשלילה, הוגשה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בנצרת. במסגרתה הוסכם שיוקם צוות היגוי לבחון מחדש את צרכי החינוך בעיר ובתוך כך את הצורך להקמת בית ספר למגזר הערבי.

במאי 2017 הוצגה עמדת משרד החינוך והעירייה, לפיה העיר נותנת מענה חינוכי הולם לכלל המגזרים. הטענה התבססה על כך שבעיר נצרת, הסמוכה לנוף הגליל, קיימים בתי ספר ממלכתיים ומסגרות חינוכיות פרטיות בשפה הערבית. צוין כי במקרים שהמרחק בין בית התלמיד לבית הספר עולה על 2 ק״מ, יינתנו שירותי הסעה. במסגרת הדיון בעתירה, הצדדים הסכימו שהביקוש להקמת בית ספר בשפה הערבית ייבחן בעזרת סקר בקרב תושבי נוף הגליל מהמגזר הערבי.

בהתאם לכך הופץ שאלון בקרב למעלה מ-1,000 משפחות, ושאלון משלים בקרב למעלה מ-150 משפחות נוספות. העירייה הפיצה את השאלון באמצעות הדואר ודרשה מהנִמְעָנִים להחזיר את תשובותיהם באמצעות הדואר, משיקולים תקציביים. בפועל, רק כ-80 משפחות השיבו על השאלונים ומתוכן רק חלק תמך בהקמת בית הספר. מכאן הסיקו העירייה ומשרד החינוך, כי הביקוש לבית ספר בשפה הערבית הוא מוגבל. בדיון בבית המשפט המחוזי ביססו העותרים את דרישתם על שיעורם המשמעותי של תושבי העיר הערבים, במנותק מסוגיית הביקוש. ואולם בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על יסוד הביקוש המצומצם, וקבע כי בשל הסכמת הצדדים לבחינת סוגיית הביקוש, העותרים מושתקים מלטעון כי נתוני הביקוש אינם מכריעים.

במסגרת הערעור טענו העותרים כי ביקוש אינו מהווה שיקול בלעדי בכל הנוגע למימוש הזכות לשוויון בחינוך. כן נטען כי תוצאות השאלון לא נבעו מהיעדר הביקוש אלא מתוך הרגל של התושבים הערביים שהתחזק לאורך השנים. מנגד טענה העירייה כי ביקוש מהווה תנאי סף למימוש הזכות לשוויון בחינוך. משרד החינוך הצטרף לעמדת העירייה וטען כי בהעדר ביקוש קיים חשש לסגירת בית הספר.

כב׳ השופטת ברק-ארז סברה כי דין הערעור להתקבל. לשיטתה ,״ביקוש״ מהווה שיקול מרכזי אך לא מכריע; בהינתן שיעור מסוים באוכלוסייה שמוצאו ערבי, קמה לרשות המקומית החובה להקים בית ספר ממלכתי בשטחה אשר שפת ההוראה בו היא ערבית, גם אם הביקוש לכך הוא מצומצם. בפסק דינה התמקדה השופטת במעמד הזכות לשוויון בחינוך כזכות יסוד. אוזכרה ההלכה לפיה בכל הנוגע למימוש זכות יסוד, משקלם היחסי של שיקולים תקציביים או לוגיסטיים אינו מקבל מעמד מכריע.

כב׳ השופט אלרון, בדעת רוב, נתן משקל לאפשרות הקיימת לתלמידי העיר ללמוד בבתי הספר בעיר הסמוכה לנוף הגליל. הוא ציין כי התערבות בהחלטה המינהלית עלולה לפגוע בעקרון הפרדת הרשויות ובמעמדה הייחודי של מועצת העיר כגוף נבחר המצוי בעמדה הטובה ביותר למימוש סדרי עדיפויות של תושבי העיר הערבים והיהודים כאחד, והקצאת משאבי הציבור. כב׳ השופט אלרון התייחס לסעיף 24 לחוק חינוך ממלכתי, הקובע כי הורה המעוניין לרשום את ילדו למוסד חינוך ממלכתי דתי, ברשות מקומית שבה מוסד כזה אינו קיים, רשאי למסור על כך הודעה בשעת הרישום. כב׳ השופטת ברק-ארז העירה כי לא ניתן להסתמך על נתונים שנאספים בדרך זו, בשל העובדה שהסעיף אינו מחייב את ההורה למסור הודעה, ואינו מציין כי אי מסירת ההודעה תפורש כחוסר רצון להקמת בית ספר.

פסק הדין מעורר שאלות מעניינות בדבר היקף הזכות לחינוך ושוויון בחינוך; הזיקה בין חובת השלטון לאפשר מימוש זכויות יסוד לבין שאלות של ביקוש; ומידת נכונותו של בית המשפט להתערב בהחלטות שלטוניות רגישות.

לעע"מ 7058/19 האני סלום ו-38 אח' נ' עיריית נוף הגליל (נצרת עילית) (מיום 20.04.2021), לחצו כאן 

בשנת 1988 הוכרזה נשר כמונופולין בענף המלט. במשך תקופה ארוכה, בשל העדר מתחרים בשוק המקומי והיעדר ייבוא, החזיקה נשר בכוח שוק משמעותי ובנתח שוק העולה על 50%. בשנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים בשוק שגרמו לירידה מתמשכת בנתח השוק ובכוח השוק בו החזיקה נשר. השינוי העיקרי נובע מפיתוח תשתיות חדשות לייבוא מלט. בעבר, מלט מיובא נפרק רק ברציף אחד בנמל אשדוד, אולם באמצעות התשתיות החדשות שפותחו, ניתן כיום לייבא מלט לישראל דרך רציפים נוספים בנמל אשדוד, נמלי חיפה ומספנות ישראל. בנוסף, צמצום ההגבלות על הייבוא של מלט והימנעות מהטלת היטלי היצף סייעו להתפתחות התחרות והביאו לכך שכיום ניתן לייבא מלט לישראל ממדינות רבות כגון: יוון, טורקיה, קפריסין וירדן. תמורה נוספת היא התווספותם של מתחרים מקומיים חדשים המייצרים מלט בישראל, למשל מפעלי טחינת קלינקר, שפגעו בכוח השוק של נשר ופיתחו את התחרות בשוק.

הממונה בחנה, בהתאם לקבוע בסעיף 26(א) לחוק התחרות הכלכלית, אם חלקה של נשר בענף המלט ירד מתחת ל-50% ואם איבדה באופן מהותי את כוחה בשוק. הממונה ציינה כי השוק אינו יציב, כך שחלקו של אדם או תאגיד בשוק בו הוא פועל משתנה באופן תמידי. לפיכך, לא כל שינוי זמני בחלקו של אדם או תאגיד יהווה ביסוס להחלטה לבטל הכרזה כבעל מונופולין. החלטה כזו צריכה להתבסס על תשתית עובדתית שמוכיחה, כי באופן עקבי ועל פני תקופת זמן משמעותית, הגורם המוכרז כבעל מונופולין אינו עומד בתנאיי החוק.

הממונה קבעה כי לאור השינויים המשמעותיים שחלו בשנים האחרונות בשוק המלט, קיימת מגמה ברורה של קיטון בחלקה וכוחה של נשר וגידול בנתחי השוק של מתחריה. לאור זאת, תנאי החוק לא מתקיימים עוד בעניינה של נשר. נקבע כי אין צפי שחלקה של נשר יעלה, בתקופה הקרובה, מעל ל-50% ו/או שכוחה בשוק יהפוך למשמעותי. לאור האמור, הורתה הממונה על התחרות על ביטול הכרזתה של נשר כבעלת מונופולין בשוק. ונקבע, כי קיומו של שוק תחרותי צפוי להביא להורדת מחירים. 

להחלטת הממונה על התחרות לחצו כאן.

הצעות החוק מבקשות לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, הקובע בסעיף 3 כי בית המשפט רשאי לתת צו הגנה מפני אדם הנוהג באלימות בבן משפחתו. אלימות לצורך קבלת צו הגנה מוגדרת כמבצע בו עבירת מין או כלא אותו שלא כדין, לרבות אם קיים בסיס סביר להניח שהוא עלול לעשות את אחד מאלה. כיום החוק מגן מפני אלימות פיזית בלבד. בדברי ההסבר להצעות החוק החדשות נכתב, כי האלימות המתרחשת במסגרת יחסים בין בני זוג אינה מתמצה אך ורק בביטויים התנהגותיים אלימים ברמה הפיזית וכי אלימות הנושאת אופי כלכלי כלפי בן הזוג עלולה להיות קשה לא פחות מסוגי אלימות אחרים, והיא אף מתקיימת לעיתים לצד התנהגויות אלימות נוספות. לפיכך, המטרה העיקרית של החוק המוצע היא מתן מענה לבן הזוג שננקטת כלפיו אלימות כלכלית כחלק ממערכת היחסים הזוגית. סעיף 7א להצעות החוק קובע, כי אלימות כלכלית הינה התנהגות מתמשכת של בן הזוג, תוך הטלת אימה, כפייה או שליטה על בן הזוג האחר. בהצעת החוק מפורטות שלוש חלופות המבטאות התנהגות כזו: התנהגות המונעת או מקשה על מימוש התנהלות כלכלית עצמאית, לרבות יציאה לעבודה או פתיחת חשבון בנק; התנהגות המונעת או מקשה על שימוש בנכס שיש לבן הזוג זכות בו או גישה אליו, לרבות מניעת החזקת כרטיס אשראי או שימוש בו והסתרתו; התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין לחייו של בן הזוג, לרבות שליטה על התנהלותו הכלכלית.

צוין כי הצורך ליצור כלים להתמודדות עם אלימות כלכלית באה לידי ביטוי באמנה בדבר מניעה ומאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. אמנה זו, המכונה "אמנת איסטנבול", נועדה להעניק הגנה משמעותית ומקיפה לנשים מפני כל צורה של אלימות, כולל אלימות כלכלית. לפי הצעת החוק, מדינת ישראל בוחנת את אפשרות הצטרפותה לאמנה, הדורשת נקיטת משנה זהירות למניעת מעשי אלימות ולספק לקורבנות האלימות תרופות ראויות כנגד הגורם הנוקט באלימות. החוק המוצע נועד לקדם את הטעמת עקרונותיה של האמנה: הגנה על הזכות לחיים חופשיים מאלימות.

להצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון – מניעת אלימות כלכלית), התש"ף-2020 לחצו כאן.

להצעת חוק הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 18 והוראת שעה) (מניעת אלימות כלכלית), התש"ף-2020 לחצו כאן.

ביום 14.07.2020 הגישה הרשות את חוות דעתה הראשונה מכוח החוק, ומאז פרסמה מספר חוות דעת נוספות. הרשות סבורה כי לאור התמשכות מגפת הקורונה, אין מקום לפתרון זמני ויש להחליפו באמצעי טכנולוגי שפגיעתו בזכויות אדם פחותה. לאחר בחינת החלופות האפשריות, הרשות הצביעה על יישומון המגן 2.0 כחלופה הטובה ביותר, וזאת בשל תכונותיו הטכנולוגיות, ביניהן העובדה שהטכנולוגיה מבוססת על נתוני קירבה, ולכן מספקת תוצאות מדויקות ואמינות אף יותר מאמצעי שב"כ. המודל הפיזורי של היישומון מאפשר איזון בין איסוף נתוני המיקום של המשתמש לבין הגנה על פרטיותו, מאחר ואיסוף המידע ועיבודו נעשה על גבי מכשירו האישי. להבדיל מהשימוש הכפוי שנעשה במסגרת אמצעי שב"כ, השימוש ביישומון הוא וולונטרי. הרשות התייחסה לחשש שהציבור ייבחר שלא להשתמש ביישומון, ובמטרה לעודד התקנה של היישומון בחלקים נרחבים באוכלוסייה, קראה להיערכות הסברתית נרחבת בכל הנוגע לחשיבות הפעלתו, תוך התייחסות להיבטי ההגנה על הפרטיות והשקיפות, המהווים נדבך משמעותי בהעלאת אמון הציבור.

לחוות הדעת של הרשות להגנת הפרטיות מחודש יולי 2020 לחצו כאן.

ביום 20.11.2020, פרסמה הרשות להגנת הפרטיות חוות דעת נוספת ביחס לאפשרות להוסיף את יישומון המגן לדרישות התו הסגול. במסגרת חוות הדעת, התנגדה הרשות לכל שימוש כפוי ביישומון או בכל טכנולוגיית מעקב אחרת בכניסה למקומות ציבוריים. הרשות נימקה, כי חיוב הציבור להתקין טכנולוגית מעקב נוגדת את הוראות סעיף 12(ב) לחוק ההסמכה של השב״כ, לפיה ״התקנת טכנולוגיה אזרחית והשימוש בה ייעשו רק בהסכמתו מדעת של המשתמש ומתוך רצונו החופשי". עמדת הרשות הייתה חד משמעית: כפיית השימוש ביישומון או בטכנולוגיה אחרת לצורך כניסה למקום ציבורי, בעיקר מקום המספק שירות חיוני, פוגעת באופן בלתי מידתי בזכות לפרטיות. לדעת הרשות, על המדינה לפעול ליצירת שינוי בהתנהלות הציבור הרחב באמצעות מתן תמריצים חיוביים לביצוע פעולות הנחוצות למאבק בקורונה. בין אלה נכללות ההצעות הבאות: נשיאת המדינה בעלות ימי הבידוד, קיצור תקופת הבידוד, מתן קדימות במוקד הערעורים על החלטת בידוד, הכרה בנתונים שנצברו ביישומון לצורך ביטול בידוד או למתן פטור מניטור על ידי השב״כ. תמריצים אלו בכוחם להוביל לכך שהציבור יחפש בעצמו כלים לקבלת מידע באשר למצבו הרפואי ויהוו מנגנון ראוי לגיוס הציבור במאבק במגפה.

לחוות הדעת של הרשות להגנת הפרטיות מיום 20.11.2020 לחצו כאן.

ביום 16.12.2020 פרסמה הרשות להגנת הפרטיות חוות דעת נוספת מכוח החוק. בחוות דעת זו, הרשות הביעה עמדה לפיה אין הצדקה להמשך השימוש הגורף בכלי השב״כ, זאת לאור הגדלת מערך החקירות האפידמיולוגיות ויעילותו. על רקע שיפור במערך החקירות האפידמיולוגיות, לא צפוי קושי מעשי לבצע חקירה אפידמיולוגית אנושית, בזמן אמת ובאותו היום, לכל מי שאובחן כחולה. צוין כי תרומתו של כלי השב"כ ירדה בשבועות האחרונים. הרשות סברה, כי התועלת השולית הנמוכה של מנגנון השב״כ אינה מצדיקה את הפגיעה הדרסטית והמתמשכת בפרטיותם של כל תושבי ישראל, באמצעות מעקב גורף על ידי גוף ביטחון שאין זה ייעודו. לפיכך, יש להשתמש בכלי זה רק במקרים בהם החולה המאומת אינו משתף פעולה בחקירה האפידמיולוגית האנושית.

לחוות הדעת של הרשות להגנת הפרטיות מיום 16.12.2020 לחצו כאן.

עוד נציין בעניין זה, כי החוק להסמכת השב"כ הועמד לתקיפה בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון במסגרת בג"ץ 6732/20. בצו על תנאי שניתן ביום 17.11.2020, ביקש בית המשפט את התייחסות המדינה לשאלה, מדוע לא יוגבל השימוש בכלי שב"כ למקרים בהם החולה המאומת אינו משתף פעולה בחקירה האפידמיולוגיות. המדינה טרם השיבה.

להחלטת בג״ץ מיום 17.11.2020 לחצו כאן.

על אף הצו על תנאי, בהחלטת ממשלה מיום 17.12.2020 הכריזה הממשלה על הארכת הסמכת השב"כ עד ליום 7.1.2021. הממשלה נימקה את החלטתה בקיומו של צורך מידי וממשי בהסתייעות מסוג זה ובשל העובדה שעד לאותה הכרזה טרם נמצאה חלופה מתאימה. ההכרזה ניתנה לאחר שהונחו בפני הממשלה המלצותיהן של צוות השרים, שניתנו לאחר עיון בחוות דעתה של הרשות להגנת הפרטיות.

להחלטת הממשלה מיום 17.12.2020 לחצו כאן.