המצב המשפטי ערב פסק-הדין בוטא בהנחיית היועמ"ש משנת 2008, מני מזוז, שקבעה כי הומוסקסואלים יוכלו לאמץ במסלול של הורות יחידנית, לפי סעיפים 3(2) ו- 25(2). סעיף 3(2) קובע: "… רשאי בית משפט ליתן צו אימוץ למאמץ יחיד: (2)  אם הורי המאומץ נפטרו והמאמץ הוא מקרובי המאומץ ובלתי נשוי"; וסעיף 25(2) קובע: "נוכח בית המשפט שהדבר יהיה לטובת המאומץ, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות ומטעמים שיציין בהחלטתו, לסטות מסייגים אלה: (2) פטירת הורי המאומץ וקרבת המאמץ לפי סעיף 3(2)". מדיניות היועמ"ש פתחה דלת (צרה) לאימוץ בידי מאמץ הומוסקסואל יחיד; ואולם בני זוג הומוסקסואלים – לא הורשו לאמץ.

בעתירה, העותרים דורשים כי חוק האימוץ יפורש באופן שוויוני שיאפשר לבני זוג הומוסקסואלים לאמץ ילדים בדרך המלך ולא כחריג. העותרים טענו כי על בית המשפט ליתן משמעות עדכנית ללשון החוק בהתאם למציאות המשתנה; פרשנות כזו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, שהיא בראש ובראשונה קידום טובת הילד. נטען כי הפרשנות שאומצה ע"י המדינה פוגעת בזכותם החוקתית של זוגות חד מיניים לשוויון וכי אין בסיס לטענה שנטייתו המינית של הורה היא בעלת השפעה על טיב ההורות וטובת הילד. נוסף לכך נטען כי פרשנות מפלה מובילה להעדפה בלתי צודקת של הורים הטרוסקסואלים נשואים.

עתירה דומה נמחקה בשנת 2017, לאור התחייבות המדינה לפעול לשינוי חוק האימוץ, במטרה לבטל את היתרון הניתן לזוגות הטרוסקסואלים לעומת זוגות מאותו מין. ואולם גם לאחר שחלפו שנים רבות, הליך החקיקה לא הושלם, והמדינה הודיעה עתה כי אין צפי לחקיקה שתסדיר את הסוגייה. בנסיבות אלה, בית המשפט החליט שבשלה העת להכריע בשאלת הפרשנות של סעיף 3 לחוק אימוץ ילדים. היועצת המשפטית לממשלה הביעה דעתה כי פרשנות הגורסת שבני זוג מאותו מין כשירים לאמץ – היא פרשנות לגיטימית.

בג"צ, מפי ממלא מקום הנשיאה כב' ע' פוגלמן, בהסכמת כב' השופטים א' שטיין וג' כנפי-שטייניץ קיבל את העתירה, תוך שסמך פסיקתו על פרשנות תכליתית לחוק האימוץ. בג"צ הבחין בין שני חלקיו של סעיף 3 לחוק אימוץ ילדים: הרישא קובעת כי אימוץ ייעשה על ידי "איש ואשתו יחד"; לעומת זאת, בסיפא של הסעיף נכתב כי בתנאים מסוימים, בית המשפט רשאי לאפשר אימוץ גם על ידי "מאמץ יחיד". לשון הסעיף מציבה את חלופת "איש ואשתו יחד" ואת חלופת "מאמץ יחיד" כשתי אפשרויות נפרדות ושונות זו מזו. מכאן עולה שהסעיף מבחין בין שתי קטגוריות של מבקשי אימוץ: מי שמשתייך לתא משפחתי הכולל שני הורים, ומי שרוצה לאמץ כהורה יחיד. המבנה הלשוני של הסעיף מניח שקיים הבדל בין אימוץ על ידי בני זוג לבין אימוץ על ידי אדם אחד, כאשר הראשון מוצב כברירת מחדל מועדפת, והשני כאפשרות חריגה.

בג"צ עיין בהיסטוריה החקיקתית של חוק האימוץ ומצא כי שאלת כשירותם של בני זוג חד מיניים לא ניצבה לפני המחוקק בעת חקיקת החוק בשנת 1981. לכן, לא מדובר במצב בו המחוקק הכריע פוזיטיבית למנוע אימוץ מבני זוג חד מיניים. בנוסף, לאורך הליכי החקיקה, חברי כנסת רבים הביעו דעתם כי תא משפחתי זוגי בעל יציבות וקשר ארוך טווח עדיף על תא משפחתי יחידני, משום ההנחה שהוא מעניק תנאים ראויים יותר להתפתחות תקינה ובית חם לילד המאומץ. בג"צ פסק כי התכלית הסובייקטיבית שראה המחוקק היא טובת הילד בראי התפיסה שנהגה באותה עת. לפיכך, החלת ההסדר על הורים חד מיניים אינה סותרת את כוונת המחוקק.

בג"צ קבע כי סעיף 3 לחוק האימוץ שואף להגן על עיקרון טובת הילד המעוגן בסעיף 1(ב) לחוק: "צו אימוץ וכל החלטה אחרת בהליכי אימוץ יינתנו אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ". בהתאם לעיקרון זה, רשויות הרווחה ובתי המשפט שואפים להבטיח כי הילד יימסר להורים בעלי מסוגלות הורית שיוכלו לדאוג לצרכיו הפיזיים והנפשיים, שכן הקשר בין אדם להוריו הוא מהקשרים המשמעותיים ביותר בחייו של אדם. בג"צ מצא כי עמדתו של שר הרווחה לפיה אימוץ ע"י הורים חד מיניים משפיעה באופן שלילי על רווחת הילד לא עוגנה בתשתית עובדתית. יתרה מכך, עמדות מקצועיות שהוצגו על-ידי השירות למען הילד הגיעו למסקנה הפוכה, לפיה אין לנטייה המינית של ההורים השפעה שלילית על טובת הילד. עמדה זו עולה בקנה אחד עם ממצאים מחקריים, לפיהם גידול ילדים במשפחות חד מיניות אינו מזיק לבריאות הנפש של הילד או להתפתחותו הרגשית.

בג"צ נתלה בפרשנותו גם בזכות החוקתית לשוויון. מבלי להכריע בשאלה אם שאלת השוויון באימוץ היא נגזרת של הזכות לכבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בג"צ ציין כי הפליה בתחום רגיש זה נוגעת לכמיהה העמוקה של אדם להפוך להורה וכי הדרת זוגות חד מיניים מהמסלול הראשי לאימוץ פוגעת פגיעה קשה בכבודם. יישום עקרונות של פרשנות תכליתית הוביל את בג"צ למסקנה כי זוגות חד מיניים באים בגדרי הנוסח "איש ואשתו יחד" לפי סעיף 3 לחוק האימוץ. זו החלופה הפרשנית המיטיבה להגשים את תכליות החוק, החל מתכליתו הפנימית לתת בכורה לעיקרון טובת הילד, ועד לתכליתו הכללית של כל דבר חקיקה לקיים את הזכויות שזכו למעמד חוקתי, לרבות הזכות לשוויון. בנוסף, יש להתאים את הפרשנות לתמורות שחלו בחברה הישראלית בכל הנוגע לתפיסת התא המשפחתי, אשר שונתה בחלוף העשורים הארוכים מאז חקיקת חוק האימוץ.

ראו; בג"צ 5158/21 גורטלר נ' שר הרווחה (מיום 28.12.2023) https://www.nevo.co.il/search/Highlighter2.aspx?id=4f89df77-e5e1-47d4-b165-d6ae0e9c8b56#0

באופן טבעי, השאלה של אימוץ ילדים בידי זוגות חד-מיניים התעוררה גם מעבר לים. בשנת 2002 נכנס לתוקף באנגליה חוק אימוץ וילדים (Adoption and Children Act 2002), שהביא לרפורמה משמעותית בתחום האימוץ. אחד השינויים המרכזיים היה מתן אפשרות מפורשת לזוגות מאותו מין לאמץ ילדים במשותף, בדומה לזוגות הטרוסקסואלים. עד אז, אימוץ משותף היה אפשרי רק לזוגות נשואים. החוק האנגלי החדש הרחיב את הזכאות לאמץ גם לזוגות לא נשואים וגם לבני זוג מאותו מין, תוך קביעה כי טובת הילד מהווה שיקול עיקרי, ללא הפליה על רקע נטייה מינית של ההורים המאמצים. החוק הקל גם על אימוץ ע"י הורה יחיד, ללא תלות בנטייתו המינית. ההוראות המאפשרות אימוץ ע"י זוגות חד-מיניים מעוגנות בסעיף 144(4) לחוק, המגדיר "זוג" ככולל גם שני אנשים מאותו מין החיים יחד בקשר זוגי מתמשך, ללא נישואין. סעיף 50 לחוק מעגן את עקרון טובת הילד, מבלי שהנטייה המינית של ההורים תהווה שיקול.

ראו: Adoption and Children Act 2002, c. 38, §§ 50, 144(4) https://www.legislation.gov.uk/ukpga/2002/38/contents;

לסקירת הרפורמה באנגליה ראו: Brian Sloan, Primacy, Paramountcy, and Adoption in England and Scotland, Legal studies research paper series, University Of Cambridge (2016).

https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2888399

פאסט הגישה תביעה כנגד מיקרוסופט ישראל וכנגד מיקרוסופט קורפריישן, וביקשה לאסור עליהן לחסום את ממשק ההתחברות של התוכנה שלה למערכת ההפעלה WINDOWS. פאסט הוסיפה וביקשה צו מניעה זמני, האוסר על מיקרוסופט ישראל ומיקרוסופט קורפריישן לחסום את התוכנה של פאסט.  פאסט טענה שניסתה להתאים את כללי האבטחה של התוכנה כך שתוכל להופיע אצל כלל המשתמשים, וזאת כמענה להגבלות שהציבה מיקרוסופט. עם זאת, צעד זה לא צלח. מיקרוסופט טענה שהתוכנה של פאסט סובלת מחשיפה נמוכה ושאין לכך קשר לכללי האבטחה.

בבית המשפט, הדיון בשלב המקדמי התמקד בהמצאת התובענה למיקרוסופט הבינלאומית. בית המשפט המחוזי בתל אביב הורה לפאסט להמציא את התביעה לנתבעות, וזו העבירה אותם למשרדי מיקרוסופט ישראל בהרצליה. אך מיקרוסופט ישראל טענה כי אינה יכולה לשמש כנציגתה של מיקרוסופט הזרה. למרות זאת, מיקרוסופט ישראל השיבה בשם מיקרוסופט הזרה והתייצבה לדיון. פאסט ביקשה לראות בחברה הישראלית נציגה תקינה לצרכי המצאת התביעה, ולענין זה הפנתה לתזכיר ההתאגדות של מיקרוסופט ישראל משנת 1991, לפיו החברה הישראלית נוסדה כדי לייצג את האינטרסים של מיקרוסופט הבינלאומית.  פאסט ביקשה מבית המשפט להסיק כי מיקרוסופט ישראל היא זרוע תפעולית פרקטית של החברה הבינלאומית ולכן יש להכיר בה כנציגה מוסמכת לצרכי דיון שיפוטי בישראל. מיקרוסופט ישראל השיבה שעובדיה, להבדיל מעובדי מיקרוסופט הזרה, אינם עוסקים בנושאים של אבטחה או שיווק ולכן היא אינה כשירה לייצג את מיקרוסופט הזרה לצרכי התביעה כאן. באשר לתזכיר ההתאגדות, נטען כי הוא הותקן בהתאם לעיקרון סמכות החברה, הקובע שחברה מוגבלת לעסוק רק בפעולות שהותרו לה. לפי הנטען, מדובר בתזכיר שנוסח באופן רחב ללא משמעות בחיי המעשה.

בית המשפט קמא קבע כי לבית המשפט בישראל אין סמכות שיפוט בינלאומית כנגד מיקרוסופט הזרה. הנימוק לכך נעוץ בעקרון הריבונות הטריטוריאלית, לפיו הסמכות מוקנית לדון בענייניהם של אנשים ונכסים המצויים בגבולות המדינה. בית המשפט קבע כי כתב התביעה לא הומצא כדין ודחה את התביעה על הסף.

פאסט הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ושם נהפכה ההחלטה. כב' השופטת ר' רונן התייחסה לשתי התכליות של תקנה 163(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: תכלית היידוע – להבטיח שהנתבע הזר ידע על התביעה שהוגשה נגדו, לצד רכישת התכלית של רכישת סמכות שיפוט כלפי נתבע זר באמצעות הכרה בנוכחות קונסטרוקטיבית דרך נציג בישראל. נקודת המוצא לדיון היא עיקרון הריבונות הטריטוריאלית, לפיו סמכות בתי המשפט מוגבלת לענייניהם של אנשים ונכסים המצויים בה. אך כלל זה מסויג בהתפתחות הגלובליזציה והקשרים הבינלאומיים בין מדינות, המלמדים על צורך בהחלת סמכות שיפוט גם על נתבעים שמחוץ למדינה.

בית המשפט העליון בחן את טיב הקשר, משך הקשר ותחומי הקשר שבין מיקרוסופט ישראל לבין מיקרוסופט הזרה. נמצא כי מיקרוסופט ישראל עוסקת בתחומים נושאי התביעה, ביניהם סיווג פרטיות ושיווק, ולכן נחשבת כנציגה של מיקרוסופט הזרה ב"אותו עניין" לפי תקנה 163(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. נפסק כי המצאת התביעה היא תקינה והדיון הוחזר לבית המשפט קמא בכדי שידון בתובענה לגופה.

ראו: רע"א 7165/23 חברת FAST CROPORATE LTD נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ (מיום 14.12.2023). https://www-nevo-co-il.ezproxy.colman.ac.il/search/Highlighter2.aspx?id=f93f33b9-0749-442a-9f32-85708b3cc726#0

דומה כי בית המשפט העליון בישראל מציג גישה עקבית המכירה בסמכות שיפוט כלפי חברות זרות הפועלות בארץ באופן וירטואלי, וזאת על רקע השפעתן הרבה על תושבי המדינה. בהלכה מנחה ברע"א 5860/16 Facebook Inc נ' בן חמו (מיום 25.8.2021), בית המשפט העליון (מפי כב' הנשיאה א' חיות), דן בתביעה של כתב החדשות אוהד בן חמו נגד חברת פייסבוק בטענה לפרסום פוגעני. חברת פייסבוק טענה כי לבית משפט בישראל אין סמכות שיפוט כלפיה משום שהיא חברה זרה חסרת מושב פיסי בישראל. בית המשפט דן בשאלה אם לבתי המשפט בישראל יש סמכות שיפוט כלפי חברה זרה כמו פייסבוק, בנוגע לפעילות המשפיעה על תושבי ישראל. נפסק כי קיימת סמכות שיפוט בינלאומית, והותוו מבחנים לקביעת הסמכות: אם קיים קשר משמעותי בין החברה הזרה לבין ישראל, ומהי השפעת פעילותה של החברה על צרכנים בישראל. כאשר חברה זרה פועלת בישראל באופן וירטואלי, עליה להביא בחשבון את האפשרות שתצטרך להתדיין בישראל: "חברה המנהלת עסקים בהיקף ניכר במדינה מסוימת צריכה להיות ערוכה להתדיין על פי הדינים של אותה מדינה". בדומה, גם בעניין מיקרוסופט, בית המשפט העליון הדגיש שכאשר מדובר בחברה זרה הפועלת בהיקף נרחב בישראל, עליה להיות ערוכה להתדיין בישראל ולפי דיני ישראל.

ראו; רע"א 5860/16 Facebook Inc נ' אוהד בן חמו (ניתן ביום 31.5.2018)

https://www-nevo-co-il.ezproxy.colman.ac.il/search/Highlighter2.aspx?id=8229b448-b233-408d-a2c8-a8eb9fd9f4a7#0

ברקע הדיון עמדה פניית עמותת ראש יהודי לקבל מעיריית תל-אביב היתר לקיים תפילה המונית בכיכר דיזינגוף ביום כיפורים תשפ"ד. לפי המפורסם באתר העמותה, מטרתה היא הנכחה של הזהות היהודית בישראל והחזרה בתשובה. העירייה התנתה את התפילה באיסור הפרדה מגדרית פיסית. כנגד תנאי זה הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב. העותרים הם עמותת פורום חירות וכבוד האדם בישראל ושלושה מתושבי העיר. העותרת מציגה עצמה כקהילה של משפטנים ואחרים, המתעניינים במשפט ומדיניות בישראל. בית המשפט הכיר במעמדה כעותרת ציבורית. יוער כי עמותת ראש יהודי, שביקשה את היתר השימוש, ביקשה להצטרף להליך רק בשלב הערעור לבית המשפט העליון, אך נדחתה.

העותרת טענה שהאיסור להפריד באופן פיסי בין גברים לנשים הוטל בחוסר סמכות, והוא פוגע בזכות לחירות, כבוד, חופש הדת ושוויון, ומבטא החלטה שרירותית ובלתי סבירה באופן קיצוני המשנה את הסטטוס קוו. נטען שזהו איסור חדש וכי תפילות בהפרדה מתקיימות באופן שגרתי במרחב הציבורי בתל אביב בבתי כנסת. נטען כי תפילות כאלה התקיימו גם בחג פסח בשנה החולפת באישור העיריה. העיריה מצידה השיבה כי סוגיית ההפרדה המגדרית קיבלה מענה כבר בשנת 2018 על רקע הליך משפטי קודם, בו התבקשה הפרדה מגדרית בתפילה בכיכר רבין (עת"מ 50491-06-18 האגודה למען הגאולה האמיתית והשלימה נ' מדינת ישראל, מיום 25.6.2018). שם, בית המשפט הכיר בסמכות העירייה למנוע הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. אמנם, בנסיבות המקרה, משום שנוצרה הסתמכות מצד העותרת, התפילה בוצעה בהפרדה באופן חריג; לפיכך, העירייה יזמה את נוהל 869 שכותרתו "שימוש במרחב הציבורי", המחדד את עמדתה לפיה לא תותר הפרדה מגדרית באירועים ציבוריים בשטחה.

ובחזרה לכיכר דיזינגוף. בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופטת ה' עובדיה, דן בהתנגשות בין חופש הדת והזכות לשוויון, לצד חופש התנועה. ביהמ"ש דחה את העתירה בנימוק לפיו המרחב הציבורי מופעל על בסיס שוויוני, בלי הבדלי דת גזע או מין. עיקרון השוויון מעוגן במגילת העצמאות ובשורות חוקים: חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים, תשס"א-2000; חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951; חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988. עיקרון השוויון גם מנחה את הפסיקה; למשל, בענין 3865/20 שוקרון נ' המועצה המקומית קרית ארבע (מיום 7.10.2020), נבחן שימוש מופרד בבריכה ציבורית. כב' השופט גרוסקופף קבע כי למרות החלטת המועצה המקומית לפתיחת הרחצה בהפרדה, הבריכה תיפתח גם לרחצה מעורבת בכל יום; בית המשפט חזר על נקודת המוצא לפיה שירות ציבורי מוענק בישראל על בסיס שוויוני, ללא הבדל דת, גזע או מין. בראי עיקרון מנחה זה, בית המשפט בענייננו הציג את המקורות הנורמטיביים מהם העיריה שואבת את הסמכות להחלטתה:

הנוהל העירוני עליו נסמכה העירייה הוצא מכח סעיף 235 לפקודת העיריות, הקובע: "בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב; (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3)  תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב". נוהל מס' 869 שכותרתו "שימוש במרחב הציבורי", דצמבר 2018, מפרט תנאים לקיום אירועים המוניים במרחב הציבורי. לפי סעיף 1 לנוהל: "העירייה היא הבעלים של המרחב הציבורי ומחזיקה בו כנאמן של הציבור". לפי סעיף 2 ו-7 לנוהל, מטרתו היא להתוות את שיקול דעת העיריה במתן אישורים לשימוש במרחב הציבורי. סעיף 6 לנוהל מונה ארבעה שיקולים והם: התאמת אופי האירוע בזמן ובמקום, זמינות המרחב, הבטחת מעבר חופשי באזור הציבורי, וכן לענייננו: "לא תתקיים כל הפרדה מגדרית באמצעיים פיסיים" (סעיף 6(ד)). בית המשפט סבר כי עיריית תל-אביב רשאית כדין, מכח נוהל זה, להתנות היתרי שימוש במרחב הציבורי באיסור על הפרדה מגדרית. בית המשפט הזכיר גם את דו"ח הצוות המשרדי לבחינת תופעת הדרת נשים במרחב הציבורי (5.1.2012). הדו"ח, לפי המצוין בו, הוזמן ע"י היועמ"ש לממשלה וחובר לאחר שרבו הדיווחים על תופעות של הדרת השים מהמרחב הציבורי לעתים תוך הפעלת אלימות מילולית ופיזית. לפי הדו"ח, על כל רשות ציבורית לפעול ביעילות להפסקת ביטויי הפרדה. ניתנו המלצות בנושאים פרטניים כמו איסור הדרה בבתי עלמין במתן הספד, איסור הפרדה בטקסים ממלכתיים ואירועים הזוכים לחסות המדינה, בקווים מסוימים בתחבורה ציבורית ועוד.

ביהמ"ש התייחס לטענה בדבר קיום תפילות בהפרדה פיזית כשגרת חיים, וציין שקיים הבדל רב בין מחיצה בבית כנסת לבין מחיצה ברשות הרבים. בית כנסת הוא מקום סגור שהכניסה אליו היא בגדר בחירה, ואילו כיכר העיר היא מקום מעבר חשוף ובולט לעין כל. כך גם אין להקיש מחריג התפילות בהפרדה בזמן הקורונה שהתאפיינה בחירום ובארעיות, להבדיל משגרת החיים השוטפת המחייבת להקפיד על שוויון בין המינים ואי-הדרה של נשים במרחבים הציבוריים. אשר על כן, בית המשפט פסק כי לא נמצאה עילה להתערב באופן שבו העירייה הפעילה את סמכותה. נקבע שלא רק שלא נפל פגם בהחלטת הרשות, אלא שההחלטה עולה בקנה אחד עם חופש התנועה והזכות לשוויון. לא זו אף זו, נקבע כי העיריה לא חרגה מסמכותה וכי פגיעה בשוויון בהפעלת הסמכות השלטונית היא אשר עלולה להוות חריגה מסמכות.

בית המשפט נימק את דחית העתירה גם בנימוקים דיוניים: שיהוי וזכות עמידה. תקיפת החלטת העיריה סבלה משיהוי ניכר, חודשיים לאחר קבלת ההיתר ובסמוך למועד התפילה. עקב דוחק הזמנים סוכלה האפשרות להוסיף את עמותת ראש יהודי כמשיבה. בעניין זכות העמידה, אמנם העותרת נהנית ממעמד של עותרת ציבורית, אך ניתן משקל לכך שמבקשת ההיתר לא הצטרפה לעתירה. בית המשפט ציין כי די בטעמים אלה כדי לדחות את העתירה.

פורום חירות וכבוד האדם ערער לבית המשפט העליון. כב' השופט י' עמית דחה את העתירה על הסף ואישר את פסיקת ביהמ"ש קמא. נקבע כי די בשיהוי כדי לדחות את הערעור על הסף. בנוסף, ביהמ"ש הפנה לפסיקתו בדנג"ץ 3360/17 התאגדות הסוחרים והעצמאים הכללית נ' שר הפנים (מיום 26.10.2017), לפיה שיקול הדעת בענין השימוש במרחב הציבורי נתון לרשות המקומית מכוח הסמכות המפורשת הרחבה שהענקה לה בפקודת העיריות. הרציונל לכך מצוי בעובדה שהעירייה היא שמכירה באופן מיטבי את אופי האוכלוסייה והצביון המקומי.

בנושא קרוב לעניינו, פרופ' נויה רימלט מתייחסת לשאלת ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי ("הפרדה בין גברים לנשים ועריצות הקנאים" פורום עיוני משפט [תגוביות משפט] מז, 3.1.2023), ובוחנת את הטענה לפיה מקור הנוהג הוא בהלכה. לדעתה, אין חובה מוחלטת או אחידה להפריד בין המינים, אלא שמדובר במנהגים המשתנים בין מסורות שונות. ואמנם, דומה שניתן להדגים זאת על-ידי החברה הדתית הרפורמית; לפי אתר התנועה, זו חברה יהודית הכוללת 50 קהילות בפריסה ארצית. חברה זו דוגלת ברעיון האינדיבידואל, תוך התחשבות במסורת ובקהילה. היא מקדמת ערכי שוויון ומאבק בהדרת נשים, והתפילה בבתי הכנסת שלה נערכת בישיבה משותפת וללא הפרדה.

עת"מ (ת"א) 38202-09-23 פורום חירות וכבוד האדם בישראל נ' עיריית תל אביב יפו (מיום 21.09.2023); (קישור אינטרנטי לפס"ד https://www-nevo-co-il.ezproxy.colman.ac.il/search/Highlighter2.aspx?id=3f5511bb-d341-44bd-8bfa-b653f62d9ea2#0).

עע"מ 7174/23 פורום חירות וכבוד האדם בישראל נ' עיריית תל אביב (מיום 22.09.2023);  (קישור אינטרנטי לפס"ד https://www-nevo-co-il.ezproxy.colman.ac.il/search/Highlighter2.aspx?id=892a0c55-56f6-42bb-802c-0cb157957be2#0 ).

התובעת, אפיק-גיימס, היא חברה אמריקאית פרטית לפיתוח משחקים מקוונים. הנתבעת, גוגל, היא חברת טכנולוגיה אמריקאית רב-לאומית וציבורית, האוחזת בנתח שוק דומיננטי בענף מנועי החיפוש באינטרנט. בכתב התביעה, אפיק-גיימס טענה לפגיעה בתחרות מצד גוגל. נטען שגוגל שולטת בשני שווקים אינטרנטיים גדולים: שוק הפצת אפליקציות ושוק גביית תשלומים, וכי שליטה זו נוצלה על ידה לרעה כדי לנסות ולדחוק את אפיק-גיימס מזירת שיווק האפליקציות. לפי כתב התביעה, גוגל סירבה לבוא בדברים עם אפיק-גיימס כדי לפתור את הסכסוך ארוך השנים. כך, באוגוסט 2020, אפיק-גיימס הציעה לציבור חלופת תשלום עצמאית עבור משחקיה דרך אתר האינטרנט שלה, ולא דרך החנות הדיגיטלית של גוגל. נטען כי כנקמה על פעולה זו, גוגל הורידה את המשחק המצליח "פורטנייט" מהחנות הדיגיטלית שלה, ובכך פגעה משמעותית בהפצת המשחק וברווחיה של אפיק -גיימס.

אפיק-גיימס הגישה תביעה לסעד מניעתי שיאסור על גוגל למנוע ממפתחי משחקים, כמו אפיק-גיימס, להפעיל חנויות עצמאיות לאפליקציות מתחרות על גבי מכשירים מבוססי מערכת אנדרואיד – זו תוכנת ההפעלה של סמארטפונים שעליה גוגל מתקינה את האפליקציות שלה (וביניהן חנות המשחקים: גוגל-פליי). אפיק-גיימס הוסיפה ודרשה להורות לגוגל לחדול מהסכמי הבלעדיות שהיא מכתיבה ליצרני הציוד וכן למפתחי המשחקים, המבטיחים לגוגל לגוגל בלעדיות בהפצת האפליקציות ובגביית התשלומים, במטרה לשימור המעמד המונופוליסטי. התביעה התבססה על חוקי התחרות בקליפורניה ועל סעיפים 1-2 לחוק שרמן הפדרלי משנת 1890, האוסר על מונופוליזציה הפוגעת בתחרות ובמסחר.

במישור כח-השוק, נטען כי גוגל שולטת בשוק מערכות ההפעלה הסלולריות מבוססות אנדרואיד. תואר כי אנדרואיד היא מערכת הפעלה חינמית בקוד פתוח, המאפשר לאחרים להשתמש בה כדי לפתח מערכות נוספות. גוגל הכתיבה, כי מערכת ההפעלה המובנית במכשירים מבוססי אנדרואיד תהיה המערכת הקניינית של גוגל. צוין כי לפי חקירת הנציבות האירופית משנת 2020, מערכות גוגל מותקנות בכ-95% מהמכשירים הניידים מבוססי אנדרואיד. כיוצא משליטת גוגל בשוק זה, גוגל מחזיקה במונופול גם בשוק הפצת האפליקציות במכשירים הניידים מבוססי אנדרואיד. בתוך כך, במכשירי אנדרואיד מותקנת החנות הדיגיטלית של גוגל הנקראת 'גוגל פליי'. הנציבות האירופאית קבעה בהחלטה משנת 2020, כי יותר מ-90% מהורדות האפליקציות במכשירי אנדרואיד מתבצעות דרך חנות המשחקים של גוגל.

במישור ההתנהלות המונופוליסטית, נטען שגוגל ביצעה סדרה של פעולות אנטי תחרותיות בכדי לשמר את מעמדה המונופוליסטי בשוק הפצת האפליקציות. כך, גוגל התנתה את הרישוי לחנות גוגל-פליי וכן שירותים חיוניים אחרים בהסכמים למתן יחס מועדף לחנות גוגל בהשוואה לכל חנות אפליקציות מתחרה. בכדי לגשת לחנות גוגל, יצרני ציוד חתמו על הסכם הפצת יישומים ניידים עם גוגל הנקרא "MADA". לפי כתב התביעה, הסכם זה העניק רישיון לחבילת מוצרים של גוגל, כולל אפליקציות מובנות ושירותים שסופקו על ידי גוגל. לפי ההסכם, יצרני הציוד חייבים להתקין מראש עד 30 אפליקציות חובה של גוגל. דרישות אלה מבטיחות שחנות גוגל-פליי תהיה הבולטת ביותר שהמשתמשים נתקלים בה.

בנוסף, גוגל הטילה מגבלות אנטי-תחרותית על מפיצים ומפתחים מתחרים של אפליקציות בכך שהחנות הדיגיטלית שלה אוסרת על הפצת המשחק בקישור חיצוני, מבלי שנמצאה לכך הצדקה טכנולוגית או אחרת. גוגל הבטיחה את ההגבלה בהסכם הפצה למפתחים הנקרא "DDA". ההסכם קובע כי מפתחים אינם רשאים להשתמש בחנות גוגל כדי להפיץ כל קישור חיצוני שלא ניתן להורדה בחנות הדיגיטלית של גוגל. הסכם זה אינו נתון למשא ומתן ומפתחים המבקשים גישה למשתמשי אנדרואיד חייבים לחתום עליו. דבר זה פוגע באפשרות של מפתחים להציע לצרכנים מודלים חדשניים של חנות אפליקציות, למשל חנות מותאמת לתחומי עניין נושאיים. דוגמה מעשית לכך היא ניסיונה של אפיק-גיימס לבצע הסכם עם יצרנית ציוד בשם וואן פלאס: מטרת ההסכם הייתה לפי הנטען לספק חווית משחק טובה עבור משתמשי פורטנייט. ואולם גוגל דרשה שוואן פלאס לא תיישם את ההסכם עם אפיק-גיימס (למעט בהודו).

בכתב התביעה נטען עוד, כי גוגל מתנה את היכולת של מפתחים לפרסם אפליקציות במכשירי אנדרואיד בכך שירשמו את האפליקציה בחנות של גוגל. התנהגות זו מבססת את המונופול ומגבילה את האופן בו צרכנים יכולים להיחשף לאפליקציות ולהוריד אותן. גוגל מערימה קשיים על הורדת אפליקציה שלא דרך החנות שלה גם באמצעות מכשולים טכנולוגיים. כך, בכדי להוריד את משחק פורטנייט דרך הפלטפורמה של אפיק-גיימס, על המשתמש לעבור 16 שלבים מסורבלים להתקנה. בנוסף, גוגל מפרסמת אזהרות המאיימות על סכנה לכאורה להורדת אפליקציה שלא דרך החנות של גוגל.

נטען כי ההתנהגות האנטי-תחרותית של גוגל פוגעת בצרכן, השבוי במערכת ההפעלה של גוגל מבלי יכולת מעשית להחליפה. הצרכן לא מסוגל להגיב להתנהלות האנטי תחרותית של גוגל שכן אין לו חלופה. השבי הצרכני עוזר לגוגל לשמר את מעמדה המונופוליסטי. בדרך זו, גוגל פוגעת גם במפתחי האפליקציות וגם ביצרני הציוד השבויים בהתנהלותה הכובלת.

בעניין גביית התשלומים באפליקציות, נטען כי גוגל משתמשת בחוזים שכופים על מפתחי האפליקציות להשתמש בעיבוד התשלומים בחנות גוגל. דוגמה להתנהגות האנטי-תחרותית של  גוגל היא בגביית עמלה של 30% עבור שימוש בחנות גוגל. נטען שתעריף זה משקף את כוח השוק של גוגל המאפשר לה לגבות מחירים לא-תחרותיים לעיבוד תשלומים. בפועלה, גוגל קושרת את ההפצה דרך חנות הגוגל בשימוש בלעדי של מפתחים במערכת עיבוד התשלומים של גוגל. כתוצאה מכך, מפתחים שמפיצים דרך חנות גוגל מנועים מלהציע למשתמשי אנדרואיד בחירה בין אפשרויות נוספות לעיבוד תשלומים. התוצאה היא שבכל עסקה בתוך האפליקציה מי שגובה את התשלום ונהנית מהעמלה בכל רכישה היא גוגל, ולא מפתחת האפליקציה. באמצעות כך, גוגל מכניסה את עצמה כמתווכת לכל עסקה באנדרואיד ובעצם אוספת מידע אישי של משתמשים בכדי להעניק לעצמה יתרון שיווקי.

אפיק טענה כי ההתנהלות האנטי תחרותית של גוגל פוגעת בה בכמה מישורים: כמפעילת אפליקציה, כמפתחת אפליקציה וכמתחרה פוטנציאלית בהפצת אפליקציות. כאמור, חבר המושבעים בביהמ"ש הפדרלי בקליפורניה קיבל עמדה זו וקבע כי  גוגל היא מונופול בשוק הפצת האפליקציות ובשוק שירותי גביית תשלום באמצעים דיגיטליים. חבר המושבעים פסק כי אפיק-גיימס הוכיחה שגוגל התנהלה באופן בלתי תחרותי שעה שהגבילה את הכניסה לשווקים אלה ושימרה עלויות שימוש גבוהות ליצרנים ולמפתחים לטובת שמירת המונופול. כב' השופט ג'יימס דונאטו צפוי להחליט אילו מגבלות להטיל על גוגל בעקבות ההכרעה.

לכתב התביעה בעניין אפיק גיימס נ' גוגל ראו: Epic Games, Inc. v. Google LLC (3:20-cv-05671), District Court, N.D. California (https://www.courtlistener.com/docket/17443962/1/epic-games-inc-v-google-llc/ ).