המערערת, נטליה סולובייב, היא יהודייה ילידת רוסיה, שנישאה למערער, סרגיי סולובייב, בשנת 1982. מנישואיהם נולדו שני ילדים. בשנת 2005 עלתה לישראל יחד עם בנם המשותף, בעוד המערער ובתם המשותפת נותרו ברוסיה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 2007, עלתה גם הבת לישראל וקיבלה מעמד עולה חדש. בין השנים 2017-2009 הגיע המערער לביקורים בישראל בשבע הזדמנויות שונות. בשנת 2018, ביקרה המערערת ברוסיה ושבה לישראל עם המערער, ומאז ועד מועד הדיון (2024), מתגוררים השניים בדירת חדר בחולון. המערערים, הנשואים למעלה מארבעים שנה, ביקשו להסדיר את מעמדו של המערער בישראל מכוח סעיף 4א לחוק השבות כבן זוג של יהודייה.

רשות האוכלוסין וההגירה ערכה למערערים ראיונות (בשלושה סבבים) לבחינת כנות הקשר הזוגי. המערערים נשאלו על שגרת חייהם, יחסיהם המשפחתיים, רכושם ומצבם הבריאותי. הסיבות המרכזיות שהובילו למגוריהם הנפרדים, לדבריהם, היו מחלת המערערת שדרשה טיפול רפואי בישראל, הצורך של המערער לטפל באמו החולה ובאביה המבוגר של המערערת ברוסיה, וכן קשיים כלכליים שמנעו נסיעות תדירות. על אף התאמה מהותית בין גרסאותיהם ברוב הפרטים, רשות האוכלוסין דחתה את בקשת המערער. הדחייה התבססה על אי-התאמות (כגון מועדי ביקור המערערת ברוסיה וחלוקת כספי מכירת דירה), והתרשמות כי בני הזוג "אינם מעורבים זה בחייה של זו". בית המשפט המחוזי אישר את החלטת הרשות, בקבעו כי המערערים "אינם חיים כבני זוג״.

סעיף 4א(א) לחוק השבות קובע כי "זכויות של יהודי לפי חוק זה… מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי״. סעיף זה נחקק בעקבות הלכת שליט (בג"ץ 58/68) ותכליתו כפולה: לעודד עליית יהודים לישראל, גם כאשר הם נשואים למי שאינם יהודים, וזאת תוך שמירה על אחדות התא המשפחתי. הפסיקה קבעה כי הזכאות לפי סעיף זה מותנית ב"קשר זוגי כן ואותנטי״. אין די בנישואין פורמליים או פיקטיביים. רשויות ההגירה רשאיות ואף נדרשות לבחון את כנות הקשר המשפחתי, ודוגמאות למקרים בהם הזכאות תישלל הן כאשר בני זוג החלו בהליכי גירושין, נישואים נערכו למראית עין, או שלא מתקיים כל קשר מהותי בין בני הזוג במשך שנים רבות.

בית המשפט העליון הדגיש כי יש להבחין בין בחינת קיומו של "קשר מהותי" לבין בחינה הממוקדת בשאלה אם מדובר בקשר "סטנדרטי" או "אידיאלי״. כב' השופטת ברק-ארז קבעה כי חריגה של מערכת יחסים זוגית מהמתכונת ה"קלאסית" של מגורים משותפים, או ממה שנחשב "סטנדרטי" בחיי זוגיות, אינה מעידה כשלעצמה על כך שהקשר אינו כן או "אמיתי״. הכרה בריבוי דפוסים של קשרים זוגיים חיונית וקשורה באופן ישיר לזכויות היסוד של האדם, ובמיוחד לזכות לחיי משפחה, הנגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חירות הפרט לעצב את חיי הזוגיות שלו היא זכות בסיסית, וקביעת מתכונת אחת ובלעדית עלולה לעלות כדי פגיעה במרחב הפרטי והאינטימי ביותר של האדם. בית המשפט העליון, ברוב דעות של השופטת ברק-ארז אליה הצטרפו השופטים סולברג וכבוב, קיבל את הערעור והפך את החלטת בית המשפט המחוזי. נפסק כי רשות האוכלוסין פירשה את סעיף 4א לחוק השבות באופן מצמצם יתר על המידה, תוך קביעת רף דרישות גבוה ובלתי סביר.

כב' השופטת ברק-ארז הדגישה כי אין לקבוע שאין קשר זוגי אמיתי רק משום שהמערערים חיו בנפרד תקופה ארוכה. במקרה הנדון, המערערים הציגו גרסה עקבית ומבוססת באשר לנסיבות שהובילו לחיים בנפרד, וגרסה זו לא נסתרה. המערערים ניהלו חיים משותפים כ-20 שנה לפני עליית המערערת ארצה, המערער ביקר בישראל 7 פעמים בתקופת ההפרדה, הם מעולם לא התגרשו, ולא פיצלו את בעלותם בנכסיהם המשותפים, והתנהלותם הכלכלית הייתה משותפת. בית המשפט קבע כי הקשיים הכלכליים, לצד נסיבות רפואיות ומשפחתיות, הם אלו שהובילו למגורים הנפרדים. בית המשפט מתח ביקורת על חוסר ההבנה שהפגינה הרשות ביחס למשמעות של חיים בתנאי מצוקה כלכלית, וציין כי אין לצפות מבני זוג במצב כזה לפעול כמו זוגות מבוססים כלכלית שיכולים לחיות "על הקו" בין מדינות. עוד נקבע כי "סתירות" מינוריות וטריוויאליות שעלו בראיונות, כמו אי-התאמות בתיאור לוחות זמנים יומיומיים או פרטי העברת כספים, אינן מעידות על חוסר כנות בקשר הזוגי, במיוחד אצל זוג קשיש הנשוי עשרות שנים.

השופטת ברק-ארז הדגישה כי רשות האוכלוסין התעלמה מאינדיקציות חיצוניות רבות לקיומו של תא משפחתי יציב, כגון העובדה שלבני הזוג ילדים ונכדים משותפים אזרחי ישראל, רכוש משותף, וניהול כלכלה משותפת. המערערים, מאז הגעתם לישראל בשנת 2018, חיים יחד בדירה אחת, מעורבים בחיי ילדיהם ונכדיהם, ומנהלים משק בית משותף. התנהלותם, כפי שתוארה, מלמדת על מחויבות הדדית ומשפחתית עמוקה ועל נכונותם לחיות יחד "בטוב וברע". השופט סולברג, הדגיש כי על אף הצורך לגלות רגישות לדפוסים שונים של קשרים אנושיים, אין בכך כדי לשלול הצבת דרישה לקשר בסיסי מסוים כתנאי לזכאויות, אך במקרה הנדון נמצאו די אינדיקציות לקיום קשר זוגי מהותי.

עקרונות משפטיים הנוגעים לכנות הקשר המשפחתי נדונו בבג"ץ 1188/10 ילנה פוזרסקי נ' משרד הפנים, מיום 4.3.2010. פסק הדין עסק בזכאות למעמד מכוח חוק השבות לבני משפחתו של יהודי שהוגדר כ"עולה בשנית" – מי שעלה בעבר לישראל, ויתר על אזרחותו הישראלית וקיבל אזרחות גרמנית, וכעת ביקש לשוב לישראל עם אשתו הלא-יהודייה וילדיהם המאומצים. בית המשפט קבע כי גם "עולה בשנית" עשוי להקנות זכויות שבות לבני משפחתו הקרובים – בן זוג וילדים – וכי המועד הרלוונטי לבחינת כנות הקשר הוא מועד הגעתם לישראל. באותו עניין נדונה גם העובדה שבני הזוג הסתירו את פרידתם מן הרשויות בהליך קודם. על אף שהתנהלות זו עוררה ספקות בנוגע לאמינותם, קבע בית המשפט כי כאשר כנות הקשר המשפחתי מוכחת, ויתר התנאים המהותיים מתקיימים, אין הצדקה לשלול את הזכאות לשבות מכוח סעיף 4א לחוק.

ראו: עע"מ 906/24 נטליה סולובייב נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה מיום 6.5.2025

בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשמת בעבירה של מגע עם סוכן חוץ לפי סעיף 114 לחוק העונשין, אך זיכה מהעבירה החמורה של מסירת ידיעה העלולה להיות לתועלת האויב לפי סעיף 111 לחוק. פסק הדין התבסס על כך שלא הוכח כי ראמבוד הוא "אויב" לפי הגדרת סעיף 111, ולא הוכח כי הנאשמת מסרה לו מידע מתוך ידיעה ברורה על זהותו. ערעור המדינה התמקד בשאלה, אם מארג ראיות נסיבתיות, הנתמך בחוות דעת מומחה, עשוי להספיק להוכחת זהות של "אויב מקוון" לצורך הרשעה בעבירת ביטחון חמורה.

המסגרת הנורמטיבית נסמכת על סעיף 111 לחוק העונשין, אשר דורש להוכיח ארבעה יסודות מצטברים: (1) מסירת ידיעה; (2) שהידיעה עשויה לתרום לאויב; (3) שהמסירה בוצעה ביודעין; (4) שהנמען הוא אויב. לצורך קיום היסוד הרביעי, יש להוכיח כי מדובר בגורם הפועל מטעם מדינת אויב או למענה. לעומת זאת, סעיף 114 לחוק דורש רף נמוך יותר: די בכך שיש יסוד סביר לחשד שהגורם הוא ״סוכן חוץ״. סעיפים 25 ו-26 לחוק מאפשרים ענישה גם על ניסיון, אף אם לא הושלם, ולפיכך יש להם נפקות בכל הקשור לפעולות חלקיות שבוצעו לבקשת הגורם העוין.

בית המשפט העליון, ברוב דעות, קיבל את ערעור המדינה והפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נקבע כי ניתן להסיק מעבר לספק סביר שמאחורי הפרופיל "ראמבוד" עמד גורם הפועל מטעם המודיעין האיראני ולכן מתקיים רכיב ה"אויב". ההכרעה התבססה על מכלול ראיות נסיבתיות: דפוס פעולה עקבי, בחירת קורבנות בעלי מכנה משותף (נשים ישראליות דוברות פרסית), אופי המשימות (תיעוד אתרים רגישים), העברת כספים, שיח חתרני ארוך טווח, והצעות להיפגש במדינות שלישיות. טענת הנאשמת לפיה מדובר באדם פרטי או מתחזה נדחתה, משום שלא נתנה הסבר מספק להתמקדותו באתרים ביטחוניים ולאופי הפעולות שהתבקשו.

בית המשפט עמד על כך שמידע נסיבתי עשוי להספיק, אם מצטרפות אליו אינדיקציות עקביות המלמדות על מתווה מודיעיני ולא אישי. חוות דעתו של רפ״ק ל׳, ראש מדור סייבר באגף החקירות בשב״כ, זיהתה את ראמבוד כ״סוכן מקדים״ – פרופיל שמטרתו גיוס עתידי של סוכנים. חוות הדעת התבססה גם על מקורות חסויים, אך הוצגה במידה מספקת להגנה. ההגנה לא ביקשה גילוי נוסף או ולא הגישה חוות דעת נגדית, ואף לא ערערה על מתווה ההפעלה שתיאר המומחה. השופטים הבהירו כי לא מדובר בראיה חסויה שאינה נתונה לביקורת, וכי נשמרה לנאשמת האפשרות להבין את מתווה הראיה ולהתגונן. פסק הדין מאמץ את הגישה לפיה גם בהיעדר מגע פיזי או קשר ישיר עם הסוכן, ניתן לייחס לנאשם אחריות פלילית כאשר מתקיימת קבלה מודעת של סיכון, או כאשר יש בידי הנאשם תשתית נסיבתית שמצמיחה חובה לברר, להטיל ספק, או לנתק מגע.

בית המשפט עמד על פרשנות המושג ״ידיעה״ במשפט הפלילי. נקבע כי אין צורך בהוכחת כוונה לפגוע בביטחון המדינה או בידע פוזיטיבי על זהותו של הנמען. די בכך שהנאשמת פעלה מתוך מודעות לכך שהיא מוסרת מידע לבקשת גורם שמציג עצמו בזהות עמומה, תוך התעלמות מסימנים מטרימים למניעיו. גם עצימת עיניים, התעלמות ממידע חשוד או קבלת סיכון מודע – עשויים להספיק לקיומו של היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 111. לפיכך, היסוד הנפשי שיוחס לנאשמת אינו זדון במובנו הקלאסי, אלא קבלה מודעת של סיכון, שמשקפת רמה גבוהה של עצימת עיניים או הימנעות מלברר כאשר קיימות נורות אזהרה בולטות. בכך מתווה פסק הדין גבול ברור בין רשלנות תמימה לבין אחריות פלילית הנובעת מהתנהלות חוזרת ונשנית מול גורם מעורפל אך חשוד.

בית המשפט הרשיע את הנאשמת לא משום שהוכחה כוונה פלילית מובהקת, אלא משום שבחרה להמשיך בשיתוף פעולה חריג עם גורם שזהותו לוטה בערפל, תוך שהיא מתעלמת מהקשר הביטחוני של המשימות שהתבקשה לבצע ומהקשרם המצטבר. האחריות הפלילית אינה תולדה של פעולה חד-פעמית, אלא של דפוס התנהגות מתמשך המלמד על חוסר תום לב.

המסר הציבורי הוא ברור: התעלמות מחשדות ממשיים בזהות מקוונת, וביצוע פעולות לבקשתו של גורם אנונימי, עלולים להוביל להטלת אחריות פלילית, גם כאשר לא מתקיים מגע פיזי, וגם כאשר המידע המועבר נראה תמים במבט ראשון. בכך, פסק הדין מחיל סטנדרט חדש של זהירות בזירה הדיגיטלית, תוך חידוד דרישת האחריות האישית של האזרחים להתנהל בזהירות נאותה, בעיקר כשמדובר באינטראקציה בזירה בינלאומית.

גיא פיליפ גולדשטיין, במאמרו "נשק סייבר ויציבות גיאו־פוליטית: איומים חדשים על היציבות הבינלאומית נוכח סוגים חדשים של התקרבות אסטרטגית" (2023), מציין כי בעשור האחרון הפך המרחב המקוון לזירת עימות בלתי־סימטרית מובהקת, שבה מדינות אויב פועלות באמצעות מנגנוני השפעה עקיפים, לעיתים תוך שימוש באזרחים שאינם מודעים למידת מעורבותם. דפוסים אלה כוללים שיח מתמשך במסווה אישי או אידיאולוגי, איסוף הדרגתי של מידע תמים לכאורה, והכוונה לפעולות קטנות המתבצעות על פני זמן. כל אלה יוצרים מארג סמוי של הפעלת סוכנים ללא קשר ישיר או מובהק למפעיל. בהקשר זה, גם פעולות פשוטות יחסית – כמו צילום של מבנים ציבוריים, העברת כתובות אימייל, או ניסיון יצירת קשר עם אישים – אינן נטולות משמעות ביטחונית. גולדשטיין מדגיש כי יכולת עיבוד מידע של מדינות עוינות הפכה את המידע האזרחי ביותר לנתון רגיש, בפרט כאשר הוא נאסף באופן שיטתי. בעיני המשפט הפלילי הקלאסי, אין מדובר בראיות מובהקות, אך בעיני מערכת ביטחון מודרנית – אלה צעדים ממשיים במסלול של גיוס והכנה לפעולה עוינת.

ראו: בע"פ 3766/24 מדינת ישראל נ' פלונית (26.3.2025)

המערער, ג׳ורג קבלאן, אזרח חוף השנהב וגיניאה, נכנס לישראל בשנת 2008. במהלך שהותו הורשע במספר עבירות חמורות, לרבות שוד, הפרות צווים ותקיפת בנות זוג תוך איומים, בגינן נגזר דינו לתשעה חודשי מאסר בפועל. אף שמלכתחילה לא היה זכאי לקבלת מעמד בישראל, נישואיו לאזרחית ישראלית והולדת שני ילדיהם המשותפים, אזרחי ישראל, פתחו בפניו אפשרות להסדרת מעמדו. המסגרת הנורמטיבית לכך מעוגנת בסעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, המאפשר הענקת אזרחות ישראלית לבן זוג של אזרח ישראלי. יישום ההסדר נעשה באמצעות נוהל בני זוג נשואים הנוהג ברשות  האוכלוסין, לפיו יש לבחון את כנות הקשר בין בני הזוג, קיום מרכז חיים בישראל והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית להסדרת המעמד.

בקשתו של קבלאן לקבל מעמד של תושב נדחתה על ידי רשות האוכלוסין וההגירה בשל עברו הפלילי. על החלטה מנהלית זו הוגש ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בית הדין דחה את הערר לאחר שהשתכנע כי נשקפת מקבלן סכנה לשלום הציבור. על החלטת בית הדין לעררים הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. לאחר שגם ערעור זה נדחה מאותו טעם, קבלאן הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בערעור טען כי רשות האוכלוסין וההגירה לא נתנה משקל ראוי לטובת הילדים ולזכות לחיי משפחה, תוך שניכר כי החלטתה התבססה על עברו הפלילי כשיקול בלעדי ולמצער מכריע. מנגד, הרשות טענה כי המסוכנות הנשקפת מקבלאן מצדיקה את דחיית בקשתו, וכי הזכות לחיי משפחה אינה מחייבת מימוש דווקא בישראל.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי החלטת רשות האוכלוסין לוקה בפגם מהותי בהתעלמה מטובת הילדים ומהשלכות הפרדת התא המשפחתי. בית המשפט הדגיש כי שיקולים אלו, בצירוף העובדה כי בני הזוג נישאו והקימו משפחה, גוברים על עברו הפלילי של קבלאן, במיוחד לאור פרק הזמן הניכר שחלף מאז סיים לרצות את עונשו בפברואר 2014. לפיכך, בית המשפט ביטל את החלטת רשות האוכלוסין וההגירה שדחתה את בקשת המעמד של קבלאן והורה כי בקשתו תיבחן במסגרת הליך מדורג, כך שבשלב זה יינתן לו רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, ויימשך הטיפול בעניינו בהתאם לנוהל בני זוג נשואים. התוצאה האופרטיבית היא החזרת עניינו של קבלאן לרשות האוכלוסין לצורך בחינה מחודשת, תוך מתן משקל ראוי לטובת הילדים.

בהקשרה של פסיקה זו, מענין לעיין במאמרם של ברדא יוסף, זילברשץ יפה וגרוס זהבית, ״ילדי הזרים בישראל – התנגשות בין גישות אידיאולוגיות בהיעדר מדיניות הגירה סדורה״ ספר יעקב נאמן (אהרון ברק ודוד גליקסברג עורכים, 2023), 663. המאמר מדגיש את היעדר חקיקת הגירה סדורה וקוהרנטית. מצב זה יוצר חוסר ודאות משפטית ומאפשר לרשויות לפעול על פי גישות שונות ולא מתואמות. כך מתגבר המתח בכל הנוגע להפרדת הרשויות: מחד, משרד הפנים מאמץ גישה לאומית המבקשת להגביל את שהיית הזרים ולהדיר את ילדיהם. מאידך, ניצבים ארגוני זכויות אדם ואחרים הפועלים להגדלת משקלן של תפיסות ליברליות ולהרחבת ההכרה בזכויות מהגרים. פסק הדין בעניין קבלאן מדגים את הקשיים המתעוררים בהיעדר הסדרה חקיקתית כוללת בסוגיית ההגירה. בית המשפט נאלץ למלא את החלל החקיקתי ולאזן בין זכויות הילדים לאינטרס הציבורי, תוך יצירת תלות בפסיקה שיפוטית. ברדא ועמיתיו מצביעים על הצורך בפתרון מקיף שישלב בין הגנה על הצביון היהודי של המדינה לבין הכרה בזכויות יסוד של הזרים וילדיהם. מדיניות הגירה המעוגנת בחקיקה ראשית תוכל ליצור מנגנוני איזון ברורים בין השיקולים המתחרים ולהגדיר קריטריונים מובנים להכרעה במקרים גבוליים.

ראו: בר"מ 7762/23 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה, מיום 14.08.2024.

ההטרדות אותן חוותה התובעת כללו פניות אישיות ופרסומים פומביים בעלי אופי מיני בוטה, אשר הופצו במגוון פלטפורמות והתמקדו במידות גופה, במשקלה ובמיניותה. הפרסומים כללו סרטונים, תמונות וקבצי שמע בהם ניתן לראות ולשמוע את הנתבע מדבר באריכות ומעיר הערות משפילות ומבזות על גוף התובעת. באחד הפרסומים נשמע הנתבע אומר: "תתחילי לעשות דיאטה כפרה … יאללה תחזרי לעצמך שהיית בגיל 15-16 שהיית נורמלית … עם סימני מתיחה כאלו, ועוד אחרי זה לפמיניסטיות האלו יש ציפייה לקבל גבר כזה וחתיך, איזה גבר רזה וחתיך יסתכל עליכן בכלל".

התובעת טענה כי התנהלות הנתבע, שנמשכה ממרץ 2021 ועד ליום 7.4.2022 בו ניתן צו מניעה זמני, מהווה "הטרדה מינית" כמשמעותה בחוק הטרדה מינית, התשנ״ח-1998. זאת, הן בשל הפניות האישיות הרבות שביצע הנתבע לתובעת ממספרי טלפון שונים, והן בשל הפרסומים הפומביים הבוטים והמשפילים שפרסם נגדה. לטענת התובעת, אותן הטרדות מתמשכות גרמו לה להתקפי חרדה קשים ואילצו אותה להסתגר בביתה. הנתבע, לעומת זאת, טען כי מעולם לא הטריד את התובעת וכי פרסומיו נועדו לשם העברת ביקורת לגיטימית על תופעת ההשמנה בחברה.

בית המשפט נדרש להכריע בשאלה היכן עובר הגבול בין חופש ביטוי וביקורת עניינית מותרת לבין הטרדה מינית פסולה במרחב הווירטואלי. בית המשפט קבע כי התנהלות הנתבע כלפי התובעת חצתה בבירור את הגבול ומהווה הטרדה מינית אסורה בהתאם לסעיף 3(א)(5א) לחוק למניעת הטרדה מינית; סעיף זה אוסר על "פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום". בית המשפט ציין כי "מתוך הפרסומים ניכר מיד שאין מדובר בדיון אקדמי הנוגע לתופעת ההשמנה, כי אם בפניות והתייחסויות חוזרות ונשנות הנוגעות לגופה של התובעת כאשה ולאיברי גופה האינטימיים, תוך התייחסות למינה, למיניותה ולשאלת היותה אישה מושכת או לא". נוכח ריבוי הפרסומים המשפילים, היקפם הבלתי סביר ותוכנם הבוטה, בית המשפט לא התקשה להגיע למסקנה שמדובר בהטרדה מינית מובהקת ולא בפרסומים הנעשים בתום לב ומתוך רצון להעביר ביקורת לגיטימית. בית המשפט דחה את טענת הנתבע לפיה עצם מעורבותה ופעילותה של התובעת ברשתות החברתיות מהווה משום הסכמה מצידה לקבל תגובות ביקורתיות מכל סוג שהוא. נקבע כי גם אם ניתן אולי לבקר חלק מהתכנים שמפרסמת התובעת, אין בכך כדי להתיר לנתבע או לכל אדם אחר לבזות ולהשפיל אותה בפומבי באופן החורג בבירור מגדר ביקורת לגיטימית.

הכרעת בית המשפט משקפת התפתחות בשיח המשפטי-פמיניסטי בישראל, והיא מתכתבת עם שיח תיאורטי המתנהל בין שתי גישות מוכרות: גישתה של פרופ' אורית קמיר מציעה להסתמך על ערך כבוד האדם כבסיס להגנה על זכויות נשים, בטענה שהדבר מאפשר התייחסות ישירה לצרכים ולאינטרסים הייחודיים של נשים ללא צורך בהשוואה לגברים. קמיר מדגישה את הצורך בהגנה על זכותן של נשים לאוטונומיה. מנגד ניתן להציג את גישתה של ד"ר נויה רימלט המדגישה את חשיבותו של עקרון השוויון כבסיס למאבק הפמיניסטי, בטענה שההשוואה בין מצבם של נשים למצבם של גברים היא חיונית לחשיפת אי-שוויון מבני ולהבנת מנגנוני ההדרה החברתיים. השיח בין גישות אלו נדון במאמרה של אורית קמיר ״כבוד האדם של הלהט״ב בהקשר התרבותי ישראלי: הצעה פרשנית לחוק יסוק: כבוד האדם וחירותו ולאיסור הטרדה מינית״ זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה וזהות מגדרית 259 (עינת מורגנשטרן, יונתן לושינסקי ואיתי הראל עורכים, 2023). במאמר זה מציגה קמיר תפיסה מורכבת של כבוד האדם, המשלבת בין ההגנה על האוטונומיה האישית לבין ההכרה בצורך בשוויון מהותי. נראה שהגישות העיוניות הנ"ל מקבלות ביטוי בפסק הדין הנוכחי, המדגיש את חשיבות ההגנה על זכות האישה לבחור כיצד להציג את עצמה במרחב הציבורי המקוון, ובה בעת מכיר בזכותה לשוויון בהשתתפות במרחב זה.

התוצאה של פסק הדין היא פסיקת פיצויים בסך 80,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בתוספת 10,000 ₪ הוצאות משפט, וכן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע ליצור קשר עם התובעת או לפרסם תכנים המתייחסים אליה.

ראו: ת״א 34899-03-22 פלונית נ' פלוני, מיום 11.08.2024. להוסיף קישור