בני הזוג בהם מדובר נישאו בשנת 1996 ונפרדו לאחר כ-23 שנה. זמן קצר לפני נישואיהם, קיבלה האישה מאביה במתנה חלקת קרקע חקלאית בנס ציונה, שנרשמה על שמה. כעבור מספר שנים, שונה ייעוד החלקה למגורים. בשנת 2002 התקשרה האישה בעסקת קומבינציה עם קבלן, במסגרתה קיבלה שבע דירות בתמורה להעברת חלק מהקרקע לבעלות הקבלן. במהלך השנים, נמכרו שתיים מהדירות והכנסותיהן הופקדו לחשבון המשותף של בני הזוג. חמש הדירות האחרות נותרו בבעלות האישה והושכרו לאורך השנים. דמי השכירות הופקדו אף הם לחשבון המשותף.

לאחר הפרידה, הגישו בני הזוג תביעות רכוש הדדיות לבית המשפט לענייני משפחה. האיש טען לשיתוף בשווי הדירות, בהסתמך על התנהגות הצדדים לאורך השנים, הפקדת כספי השכירות לחשבון המשותף ומעורבותו בניהול הנכסים. האישה טענה  כי הקרקע ניתנה לה במתנה טרם הנישואין, ולכן איננה בת שיתוף, כמו גם הדירות שנבנו על הקרקע. בית המשפט לענייני משפחה מצא שהוכחה כוונת שיתוף בדירות בהתבסס על ניהול משותף, הפקדת כספים לחשבון המשותף והעדר התנגדות מצד האישה. עם זאת, לא הוכחה כוונת שיתוף בקרקע המקורית שניתנה לאישה במתנה. לפיכך, נפסק שהדירות יחולקו בין הצדדים שווה בשווה, אך מחלקו של האיש יופחת שווי הקרקע עליה נבנו הדירות בעת הגירושין.

הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. האישה ערערה על קביעת כוונת שיתוף בדירות. האיש ערער על קיזוז שווי הקרקע. בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט לענייני משפחה לפיה הוכחה כוונת שיתוף בדירות, אך סייג: השיתוף חל על הדירות בלבד, ולא על הקרקע החקלאית המקורית. לכן, נפסק כי מהשווי הכולל של הדירות יש לנכות את שווי הקרקע ואולם השווי יחושב במועד הנישואין, ולא בעת הגירושין.

על פסק  דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו בקשות לערעורים ברשות לבית המשפט העליון.  האישה טענה כי מאחר שלא הוכחה כוונת שיתוף בקרקע החקלאית, לא היה מקום להכיר בזכויות קנייניות בדירות שנבנו עליה מאוחר יותר. לשיטתה, יש להבחין בין שבח אקטיבי המבטא תוספת לערך הנכס הנובעת מהשקעה פעילה של בן הזוג, לבין שבח פסיבי המבטא עליית ערך מסיבות חיצוניות (כמו שינוי ייעוד). לטענתה, רק השבח האקטיבי עשוי להיות בן-שיתוף, וביחס אליו בלבד ניתן להכיר בזכות כספית של האיש, אך לא בזכות קניינית בדירות. בנוסף טענה כי הדירות אינן נכס משפחתי, שכן הן לא שימשו למגורי המשפחה ולכן אין להחיל את דוקטרינת השיתוף הספציפי. מנגד, האיש טען כי משעה שהוכחה כוונת שיתוף, אין להבחין בין שבח פסיבי לאקטיבי, וכי כל הנכס מהווה נכס משותף. לשיטתו, דוקטרינת השיתוף הספציפי חלה ומקנה זכויות קנייניות מלאות בדירות ולא רק זכות כספית.

בית המשפט העליון קיבל את עמדת האיש והפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נקבע כי הוכחה כוונת שיתוף, ובמצב זה אין להבחין בין הדירות לבין הקרקע שעליה נבנו, שכן מדובר ברכוש אחד משותף. צוין כי השיתוף הספציפי אינו מוגבל לנכסים ששימשו למגורי המשפחה, אלא חל גם על נכסים אחרים, לרבות נכסים מניבים או מסחריים כל עוד הוכחה כוונת שיתוף. לפיכך, נפסק כי האיש זכאי למחצית מזכויות הבעלות בדירות, מבלי לנכות מהן את שווי הקרקע.

פרופ' שחר ליפשיץ במאמרו "המתח בין קניין לבין זוגיות: מודלים של שיתוף בנכסים בין בני זוג" מציע לעבור ממודל משפטי המתמקד בכוונת שיתוף קונקרטית (הדורשת בחינה פרטנית של נסיבות כל מקרה) למודל קהילתי-מהותי, הרואה בזוגיות מתמשכת ויציבה בסיס לחזקה בדבר שיתוף ברכוש. במודל זה, עצם החיים המשותפים יוצרים ציפייה הדדית לשיתוף גם בנכסים חיצוניים שלא נרכשו במשותף אלא אם הוכחה כוונה מפורשת לשלול זאת. ליפשיץ מדגיש את החשיבות שבהגנה על הסתמכות בן הזוג הלא רשום, שתרם לנכס או ויתר על אינטרסים אישיים מתוך אמונה שהרכוש משרת את שני בני הזוג. לדבריו, התמקדות אך ורק בכוונה המפורשת או ספציפית עלולה לפגוע בבן הזוג החלש כלכלית ובערכי השותפות. גישה זו מספקת תשתית רעיונית לפסיקת בית המשפט העליון, ומחזקת את ההכרה בשיתוף כעקרון מהותי הנובע מאופי הקשר הזוגי.

לפסק הדין ראו:  בע"מ 5620-24 פלונית נ' פלוני מיום 30.06.2025

למאמר ראו: שחר ליפשיץ "החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואים ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון"  הון אנושי ב1 (התשע"ה).

בנובמבר 2024 הגישה עמותת מהל"ה – מטה המאבק למען הילדים, בקשה לתביעה ייצוגית ע"ס 3.4 מיליארד ₪ כנגד ארבע קופות החולים הפועלות בישראל. הטענה נסבה על כך שבין השנים 2014-2024 פנו מבוטחים לקבל שירותי בריאות נפש בקהילה, ונקלעו לעיכובים בלתי סבירים, למרות ששירותי בריאות נפש כלולים בסל הבריאות הציבורי. לטענת העמותה, מבוטחים רבים לא זכו לקבל שירותים כתוצאה משני גורמים עיקריים: ראשית, מצג מטעה מצד קופות החולים לפיו השירות נופל לתשלום פרטי ואינו חלק מהסל הציבורי; שנית, העדר זמינות ממשית של השירותים בקהילה. העמותה טענה כי כתוצאה מהפרת חובת הזמינות בשירותים רפואיים אלה, נגרם למבוטחים נזק משמעותי ומתמשך שפגע בתפקודם באופן חמור, והוביל לפגיעה בלתי הפיכה בבריאותם הנפשית ואף בבריאותם הפיזית.

קופת החולים כללית הגישה בקשה לסילוק הבקשה על הסף בטענה כי אינה עומדת בתקנות התובענות הייצוגיות בשל חריגה ממגבלת העמודים הקבועים לבקשה – 98 עמודים, לעומת 30 עמודים מותרים. בתגובה נטען כי נספחי הבקשה אינם נמנים עם מספר העמודים משום שהם נספחים מקצועיים ולא מהווים הרחבת טיעון משפטי. נטען שיש להבחין בין "נספחים רעיוניים" המרחיבים טיעון משפטי לבין "נספחים מקצועיים" הכוללים חוות דעת, מתודולוגיה ומודלים. העמותה הפנתה לפסיקה רחבה בנושא זה.

בעקבות התגובה הוגשה על ידי קופות חולים כללית בקשה נוספת לסילוק על הסף. במסגרת הבקשה נטען כי העמותה ובא כוחה נסמכו באופן עיוור על תוכנות בינה מלאכותית ונמנעו מלערוך בדיקה ולו מינימלית של כתבי הטענות. לטענתם, במסגרת התגובה הופיעה שורה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות שאינן קיימות. נטען כי אין מקום להשלים עם התנהלות בזיוונית מסוג זה במסגרת ההליכים המשפטיים ועל כן יש למחוק את הבקשה להגיש תביעה הייצוגית ולקבוע כי בא כוח העמותה אינו כשיר לנהל הליך מסוג זה.

העמותה וב"כ השיבו שאינם מתחמקים מאחריות וכי הטעות תוקנה באופן מידי. הוסבר שהטעות נבעה מהסתמכות בתום לב על מאגר משפטי מבלי שעלה בדעתם כי עשויים להופיע בו מראי מקום משובשים. נטען כי הטעות אינה נוגעת לעובדות או טענות מהותיות משום שמדובר בתגובת ביניים ולא בכתב טענות מהותי. בא כוח העמותה הציע לשאת בתשלום הוצאות אישיות בסך 5,000 ₪ או כל סכום שיקבע בית המשפט.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת קופות חולים כללית לסילוק הבקשה על הסף וקבע כי העמותה באמצעות בא כוחה הפנתה להחלטות ופסקי דין שגויים לרבות ציטוטים שכלל אינם קיימים. כך הפנתה לרע"א 6774/19 אפרידר נ' עיריית ראש העין מבלי לציין שהוא בוטל, על אף שביטולו מופיע בבירור באתר נבו. בית המשפט קבע כי בתגובה הובאו ציטוטים ממוצאים מפסיקה שאינה קיימת או שאינה עוסקת כלל בנושא. בנוסף להפנייות לפסיקות שגויות, העמותה הפנתה גם לתקנות שגויות של סדר הדין האזרחי ולסעיפים לא רלוונטיים בחוק תובענות ייצוגיות. בית המשפט קבע כי התנהלות זו מצדיקה את סילוק הבקשה וקביעה לפיה ב"כ המבקשת אינו כשיר לייצג בהליך דנן. בית המשפט המחוזי הורה למחוק את הבקשה לאישור תביעה ייצוגית והטיל הוצאות אישיות על בא כוח העמותה בסך 5,000 ₪ לידי קופות החולים והוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ₪ נוספים.

לפסק הדין ראו: ת"צ (תל אביב-יפו) 30537-11-24 עמותת מהל"ה מטה המאבק למען הילדים (ע"ר) נ' קופת חולים כללית מיום 26.5.2025.

נציין כי בג"ץ התייחס למקרה דומה: בג"ץ  38379-12-24 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים ירושלים מיום 23.2.2025. העתירה הוגשה כנגד פסק דינו של בית הדין השרעי בטענה לחריגה מסמכות. הנקודה המעניינת לענייננו היא התנהלות ב"כ העותרת: בג"ץ מצא כי עורכת הדין התבססה על מקורות משפטיים שאינם קיימים, ביניהם 36 פסקי דין לכאורה של בית המשפט העליון. בבדיקה של ההפניות בעתירה התגלו שגיאות חמורות: 5 הפניות לפסקי דין שאינם קיימים כלל, 14 הפניות עם אי-התאמה בין מספר התיק לפרטים האמיתיים, ו-24 הפניות עם ציטוטים מומצאים שאין להם כל קשר לפסקי הדין. ב"כ העותרת התגוננה בטענה  ל"טעויות סופר", אך לבסוף הודתה שהסתמכה על "אתר שהומלץ לה על ידי קולגות" מבלי לוודא את נכונות המידע המשפטי. בית המשפט קבע שמדובר בשימוש פסול בכלי בינה מלאכותית שיצר הפניות וציטוטים פיקטיביים. כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ציינה כי בית המשפט מצויד בכלים משפטיים להתמודדות עם כתבי טענות מטעים, לרבות סילוק ההליך על הסף והטלת הוצאות אישיות על עורך הדין. הודגש כי שימוש לרעה בהליך שיפוטי עלול להיחשב לעבירת משמעת של עורך הדין המייצג. באותו מקרה, בית המשפט בחר להימנע מהפעלת סנקציות מכיוון שמדובר במקרה ראשון מסוגו שהגיע לדיון בבית המשפט העליון. נקבע כי בעתיד ראוי לעשות שימוש מושכל בכלים אלה לשמירה על תקינות ההליך המשפטי.

בשנת 2016 החלה פלונית לעבוד באגף הפיקוח ביחידת השיטור העירוני בתפקיד פקחית. מפקד השיטור העירוני של העירייה היה אלמוני, שוטר במשטרת ישראל. ביולי 2017 זומנה פלונית לראיון חתך במשרדו של אלמוני. בשיחה נכחו אלמוני ומר מיכאל אשר שימש כאחראי על הפקחים מטעם העירייה. עם סיום שיחת החתך, פנתה פלונית למיכאל וסיפרה לו על אירועי הטרדה מינית שחוותה לטענתה מאלמוני. מיכאל הודיע לפלונית כי אינה יכולה להמשיך בתפקידה כפקחית בשיטור העירוני. בהמשך, לאחר שימוע, פוטרה מעבודתה. אלמוני שוחרר לחופשה והושעה מתפקידו למשך מעל לשנתיים, ובינואר 2020 חזר לעבוד במשטרה. המחלקה לחקירות שוטרים החליטה שלא להעמידו לדין פלילי, ומחלקת המשמעת במשטרת ישראל החליטה לסגור את התיק בהיעדר ראיות.

ביולי 2020 הגישה פלונית תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, כנגד העירייה, משטרת ישראל ואלמוני, בה תבעה פיצוי כספי ללא הוכחת נזק בגין הטרדה מינית מצד מפקדה הישיר. במסגרת גישור הגיעו הצדדים להסכמות בענין תשלום פיצוי. ההליך מול אלמוני נדון בבית הדין האזורי. על פי טענות פלונית, אלמוני, שהיה מפקדה ביחידת השיטור העירוני, ניצל את מרותו במשמרות משותפות בניידת ללא נוכחות אחרים כדי להטרידה מינית באופן שיטתי. ההטרדות כללו הערות על לבושה, כינויי גנאי, מגע פיזי לא רצוי, ואף איומים שירצח אותה ויתאבד אם תדווח על מעשיו. פלונית טענה שאלמוני הפגין שליטה אובססיבית כלפיה והענישה כשסירבה להוראותיו באמצעות מניעת הפסקות בסיסיות לצורכי שירותים, אוכל ועישון. מעשים אלו יצרו אצלה מציאות של פחד ולחץ מתמיד.

אלמוני טען כי האירועים המתוארים אינם מהווים הטרדה מינית וכי פלונית מעלילה האשמות שווא נגדו בשל פיטוריה שנבעו מאירועי משמעת הכללו לטענתו הרמת קול על אלמוני כממונה עלייה, אי ציות להנחיות מקצועיות והתנהלות לא תקינה במהלך עבודה. עוד טען כי האשמותיה הן בגדר עלילות שווא ומעשה נקם. אלמוני כפר בקיומם של יחסי מרות בטענה שהוא שירת כשוטר במשטרת ישראל ואילו פלונית עבדה כפקחית בשיטור העירוני, ולכן לא התקיים יסוד של שליטה מצידו כלפי המתלוננת, באמצעות יכולת השפעה וסמכות.

בית הדין האזורי לעבודה פסק כי המתלוננת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש וביססה תשעה מקרי הטרדה מינית ופסק פיצוי בסך 150,000 ₪. הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית הדין הארצי לעבודה. המערער, אלמוני, ערער על סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעה, בטענה שלא היה בינו לבין פלונית יחסי מרות. בנוסף טען שבית הדין העדיף את גרסת פלונית למרות היעדר ראיות מספקות. עוד טען כי בית הדין האזורי התעלם מהפיצוי שקיבלה פלונית כתוצאה מהסדר הפשרה עם העירייה ומשטרת ישראל וביקש להפחית את הפיצוי ל-50,000 ₪.

בערעור שכנגד מיקדה פלונית את טענותיה לשני היבטים: ראשית, השיגה על גובה הפיצוי שנפסק בגין אירועי ההטרדה המינית שהוכחו, בטענה שהיה ראוי לפסוק סכום גבוה יותר; שנית, טענה כי הפיצוי בגין אובדן הכנסות אינו משקף נאמנה את מלוא הנזק שנגרם לה, שכן לא הביא בחשבון את אובדן ההכנסות בתקופה שלאחר השעייתה ופיטוריה מיחידת השיטור.

בית המשפט הארצי לעבודה דחה את ערעורו של אלמוני וקיבל את ערעורה של פלונית בחלקו. נפסק כי התקיימו יחסי מרות בין אלמוני לפלונית; למרות שפקחים מועסקים על ידי העירייה, הם מופעלים על ידי המשטרה ואלמוני שימש כמפקד הישיר האחראי על ציוות למשמרות ושליטה על העבודה. בית הדין ישם כללים פסיקתיים לעניין בחינתן המיוחדת של ראיות  כאשר מדובר בהטרדה מינית, זאת בשל הקושי המובנה בהוכחה: אלה הם אירועי "מילה כנגד מילה" ללא עדים; יש להתחשב בהשפעת הטראומה על יכולת התיאור, וכן בדחיקת זיכרונות כמנגנון הגנה. למרות אי-דיוקים לא מהותיים בעדותה, בית הדין מצא את פלונית מהימנה והסתפק בגרעין עדותה. יושם עקרון "המובלעת הראייתית" המיוחד לעבירות מין, לפיו בית המשפט אינו מצפה מנפגעים להיות "מכשיר דיוק אוטומטי" אלא מסתפק בגרעין האמת.

בית הדין הארצי העלה את גובה הפיצוי מ-150,000 ל-300,000 ש"ח. הפיצוי נקבע כסכום אחד המשקף את המסכת העובדתית במלואה. צוין כי על פי ההלכה הפסוקה ניתן לראות בכל אירוע הטרדה כאירוע נפרד המצדיק פיצוי עצמאי, או לחלופין לפסוק פיצוי אחד על כלל המסכת העובדתית, לפי שיקול דעתו של בית המשפט.

נוסיף כי לעניין פסיקת הפיצוי מוכרות שתי אפשרויות חישוב עליהן עמד בית הדין בע"ע (ארצי) 9834-05-16 ד"ר דורון זמיר – פלונית, מיום  22.8.2018: דרך המלך היא פסיקת פיצוי עצמאי לכל מעשה הטרדה מינית, אך בנסיבות חריגות מותר לפסוק פיצוי מאוחד כאשר מדובר באירועים נפרדים, ולכל אירוע משקל מיוחד בעצמו. השאלה אם לפסוק פיצוי לכל הטרדה בנפרד או סכום כולל לכלל ההתרחשויות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה. עיקרון זה מאפשר גמישות שיפוטית במקרים של מסכת הטרדה מתמשכת.

לפסק הדין ראו:  ע"ע (ארצי) 68858-02-24 אלמוני – פלונית מיום 26.3.2025.

חב' טיקטוק וחב' האם בייטדאנס הגישו עתירה כנגד חוקתיות החוק לבית המשפט הפדרלי במחוז קולומביה. העותרות טענו כי החוק החדש מפר את התיקון הראשון לחוקת ארצות-הברית ביחס להגנה על חופש הביטוי. העותרות הציגו פסיקה בה הוכרו זכויות עריכה של תאגידים כחלק מהתיקון הראשון לחוקה. נטען שהחוק מחרים את עסקיהן ובכך מפר גם את התיקון החמישי לחוקה בשל יחס לא שוויוני, מאחר והוא מסמן אותן באופן ספציפי ויוצר "חוק סלקטיבי" תוך הבחנה לא ראויה בין טיקטוק לבין אפליקציות דומות שפועלות בארה"ב. עוד נטען כי החוק מפקיע מבייטדאנס רכוש פרטי ללא פיצוי הולם.

המדינה השיבה שקיים סיכון ביטחוני ממשי בהשארת יישומון הטיקטוק בשליטה סינית. לטענתה, יישומונים המנוהלים על ידי יריב זר של ארה"ב משמשים את המדינה הזרה לאיסוף מידע רב ורגיש על אמריקאים. היישומון האינטרנטי אוסף כמויות עצומות של מידע כולל מיקום, הרגלי גלישה ומידע אישי. האיסוף מעורר חשש שהמידע ישמש לריגול ומעקב אחר אמריקאים. החשש מתחזק על רקע חוק סיני המאפשר לממשלת סין לדרוש מחברות שמרכזן בסין למסור למדינה מידע ולשתף פעולה עם שירותי המודיעין של המדינה, מה שהופך חברות אלה לכלי אסטרטגי בידי המדינה. המידע עלול להגיע לידי גורמים עוינים ולאפשר גישה למידע על תשתיות חיוניות של ארה"ב. בנוסף, מתעורר חשש מהשפעה של גורמים זרים על דעת הקהל האמריקאית דרך האפליקציה.

בית המשפט הפדרלי דחה את העתירה ואישר את חוקתיות החוק. העותרות ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון. נטען כי המטרה העיקרית של יישומון הטיקטוק היא לאפשר למשתמשים בו לפרסם מוצרים, ביקורות ומידע על אודות מוצרים ושירותים, בדגש על ביקורות עסקיות ללא כל מטרה להעביר מידע על תושבי ארה"ב. נטען שלא סביר ואף מופרך שסין תאלץ את חב' טיקטוק להעביר נתוני משתמשים למטרות מודיעין, שכן יש לה אמצעים יעילים יותר להשיג מידע רלוונטי. עוד טענו כי ישנן חלופות מידתיות יותר מהחוק האמור, כמו הסכם לביטחון לאומי. בהקשר זה, בית המשפט ציין שחב' בייטדאנס אמנם ניהלה משא ומתן להשגת הסכם על מנת לענות על החששות של ממשלת ארה"ב, אך ההסכם לא יצא לפועל.

בית המשפט העליון דחה את הערעור והבהיר כי אין הוא דן בתבונת החלטת הממשלה, אלא בוחן אם החוק מבוסס על אמצעים סבירים הנתמכים בראיות מהותיות. בית המשפט קבע שעל אף זמינותן של שיטות רגולטוריות מגבילות פחות, החוק שאומץ הוא מידתי ונועד להגן על אינטרסים חיוניים של המדינה. התיקון הראשון לחוקה האמריקאית אמנם נועד להגן על חופש הביטוי, אך הגנה זו אינה מוחלטת. החוק לא פוגע בחופש הביטוי מעבר לנדרש; שכן אינו אוסר על הפעלת אפליקציית הטיקטוק, אלא נותן אפשרות סבירה להמשיך לפעול תחת בעלות שאינה בידי יריב זר. בית המשפט ציין כי התיקון הראשון לחוקה אמנם מעניק הגנה חוקתית על חופש הביטוי גם לתאגידים, אך ההגנה היא בעלת מגבלות טריטוריאליות ולא מוקנית לחברות זרות. נקבע כי הפגיעה הכלכלית והקניינית מוצדקת אף היא לאור הסיכונים הביטחוניים הפוטנציאלים.

בית המשפט ציין כי הפוטנציאל של המדינה היריבה למנף שליטה באפליקציית הטיקטוק ובנתונים האדירים שנאספים בה מצדיק את החוק, גם אם סין עדיין לא פעלה כך בפועל. קביעת מדיניות מחייבת את המחוקקים לחזות אירועים עתידיים ולצפות מראש את ההשפעות שעלולות להיווצר. בית המשפט ציין שאיסוף וניתוח נתונים הם נוהג נפוץ בעידן הדיגיטלי ואינו ייחודי רק לאפליקציית הטיקטוק, אולם קנה המידה של האפליקציה והרגישות לאפשרות שסין תנצל לרעה את המידע, הם אלה שמצדיקים את היחס השונה כלפי טיקטוק, על מנת לתת מענה לביטחון הלאומי של ארה"ב.

פסיקת בית המשפט העליון אפשרה את כניסת החוק לתוקפו, ובכך הוצבה בפני טיקטוק דרישה להתנתק מהבעלות הסינית כתנאי להמשך פעילותה בארצות-הברית. על פי דיווח של ה-BBC מיום 21 בינואר 2025, נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ חתם על צו נשיאותי המעניק לטיקטוק ארכה להשלים את מכירת הפלטפורמה, במטרה להבטיח כי זו לא תיוותר תחת שליטה סינית. באפריל 2025 הסתיימה הארכת הזמן האמורה וניתנה הארכה נוספת.

ובישראל: ביולי 2024 הונחה על שולחן הכנסת הצעת-חוק איסור ניהול חשבון ביישומון החשוף לשליטת מדינה זרה, התשפ"ד-2024, ביוזמת ח"כ אורית פרקש הכהן. הצעת החוק מצויה עדיין בקריאה טרומית. החוק המוצע נועד לאסור שימוש באפליקציות בשליטת מדינה זרה בטלפונים ממשלתיים להם זכאים עובדי מדינה בתפקידים רגישים. הצעת החוק מכילה תוספת המפרטת רשימה של יישומונים שהתקנתם תיאסר, ומצוין בה יישומון טיקטוק בלבד. בדברי ההסבר צוין שקיים חשש שבעתיד יתעוררו סכנות לביטחון הלאומי גם מיישומונים אחרים, ולפיכך הוחלט כי רשימת היישומונים תישאר פתוחה לעדכון. הצעת החוק נסמכת על חוות דעת מקצועיות ממומחים בתחום, המתריעות כי יישומון טיקטוק מסוגל לא רק לגשת למידע השמור במכשיר עצמו, אלא גם לשאוב מידע מכלל הכוננים המחוברים אליו, כולל התקני אחסון חיצוניים.

לפסק הדין האמריקאי ראו: TikTok Inc and others. v. Garland, 656 U.S. 1 (Jan. 17, 2025)

להצעת החוק בישראל ראו: הצעת חוק איסור ניהול חשבון ביישומון החשוף לשליטת מדינה זרה, התשפ"ד-2024 .

המקרה עסק בהסכם בין המנוח משה חזקיה לבין מנהל מקרקעי ישראל. בשנת 1957 חתם המנוח משה חזקיה על הסכם עם רשות מקרקעי ישראל לחכירת המקרקעין אשר בבעלות הרשות. הקרקע נועדה להפעלת משתלה המהווה עסק משפחתי. לאורך השנים נחתמו בין הצדדים מספר רב של הסכמים אשר כל אחד מהם ארך שלוש שנים עם מתן אופציה להארכה לתקופה נוספת. ההסכמים שנחתמו מעת לעת נועדו לחידוש ההתקשרות ונשאו את הכותרת "הסכמי חכירה". החל משנת 1969 ואילך צוין בהסכמים כי הזכויות הניתנות הן זמניות, קצרות ומוגבלות וכי הרשות רשאית להפסיק את ההתקשרות בכל עת. עוד נכתב בהם כי המנוח אינו זכאי להעביר את זכויותיו לאחר. בשנת 1989 בעת חידוש נוסף של החוזה, שונתה כותרת ההסכם ל"הסכם הרשאה" והמנוח הוגדר כ"בר רשות" לניהול המקרקעין, זאת בשונה מזכות החכירה שהופיעה בהסכמים הקודמים.

בשנת 1995 פרץ סכסוך בין הצדדים ביחס לגובה דמי השימוש בקרקע. המנוח הגיש תביעה כנגד הרשות בבית המשפט המחוזי ועתר לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לחידוש חוזה חכירה וכי על הרשות לגבות ממנו תשלום שנתי כנהוג בשטח חקלאי, כפי ששילם עד ליום זה. הרשות הגישה תביעה שכנגד ועתרה לסילוקו של המנוח מהקרקע. בפסק דין של בית המשפט המחוזי (ת"א 2101/96 מיום 8.3.2000) קיבל בית המשפט את טענות המנוח ודחה את תביעת הרשות. בית המשפט עמד על אינטרס הציפייה של המנוח, וקבע כי הוא יוכל להמשיך להחזיק במקרקעין במסגרת ההסכמים של הרשות. מנגד, בית המשפט קבע כי המנוח אינו זכאי להתקשר בחוזה חכירה לדורות. פסק הדין הוקדש ברובו לשאלת גובה דמי השימוש. הוצגה שומת השמאי מטעם המנוח והוצגה שומת שמאי נוספת מטעם רשות מקרקעי ישראל. בית המשפט פסק כי יש להעדיף את שומת השמאי מטעם המנוח, אשר העמיד את דמי החכירה השנתיים על סך 6,000 ₪ לשנה (בדומה לדמי החכירה השנתיים שנקבעו בחוזה האחרון בין הצדדים). בשומתו קבע כי שימוש הקרקע הוא "חקלאי" לעומת השמאי הממשלתי מטעם הרשות אשר קבע את שומתו על פי סיווג שימוש הקרקע כ"תעשייתי" ולא ידע לתמוך קביעתו בחיקוק או הסכם כלשהו. בית המשפט פסק כי על הרשות לערוך שומה חדשה על פי סיווג הקרקע כחקלאי, ולחתום עם המנוח  על הסכם תקופתי בהתאם לגובה השומה החדשה.

לאחר מתן פסק הדין התגלעה מחלוקת בין המנוח לרשות בדבר פרשנות פסק הדין בנוגע לחישוב דמי החכירה. לאור המחלוקת לא נחתם הסכם בין המנוח לרשות ולא שולמו דמי שימוש על ידי המנוח,  על אף שהוסיף להחזיק במקרקעין ולהפעיל בהם את משתלה.

בשנת 2006 שלחה הרשות שובר גבייה לתשלום "דמי שימוש", בסתירה לכאורה לפסק הדין של בית המשפט המחוזי. המנוח הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להבהרת פסק הדין, אך בקשתו נדחה. המנוח הגיש בקשה לבית המשפט העליון, למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין, בשל מחלוקת על פרשנותו, אך גם בקשה זו נדחתה. לבסוף, הגיש המנוח לבית המשפט המחוזי בקשה לאכיפת פסק הדין וקיומו לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט. בשנת 2011 התקיים דיון בבקשה והצדדים הגיעו להסכמות: המנוח התחייב להסדיר תשלום מוסכם על סך 300,000 ₪ עבור דמי השימוש שלא שילם במשך 16 שנה. בכפוף לכך התחייבה הרשות לחתום על חידוש הסכם עם המנוח.

ואולם על אף ההסכמות האמורות, בין המנוח לרשות לא פסקו המחלוקות. המנוח ביקש לחתום על חידוש הסכם חכירה, אך הרשות לא נעתרה לבקשתו והסכימה לחדש עמו הסכם הרשאה בלבד. המנוח המשיך להחזיק במקרקעין ולהפעיל את המשתלה, אך עמד בסירובו לחתום על הסכם הרשאה. בסופו של יום לא נחתם הסכם כלשהו בחייו של המנוח. המנוח הלך לעולמו בשנת 2014. המנוח הותיר צוואה, לפיה הזכויות במשתלה מוקנות לביתו דליה ברעם.

בשנת 2017 הגישה דליה פנייה לרשות בה עתרה ל"העברת זכויות מכוח צוואה, וחתימה על הסכם חכירה". מספר ימים לאחר מכן נשלחה לדליה דרישה מטעם הרשות לפנות את המשתלה. בשנת 2018 עתרו דליה ברעם ובעלה איתן ברעם לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי לפיו הם זכאים להתקשר עם הרשות בחוזה חכירה. התובעים טענו כי הרשות אינה מקיימת את פסק הדין משנת 2000 שהורה לחתום על הסכם עם המנוח. בנוסף טענו כי הם רשאים להיכנס בנעלי המנוח לצורך חתימה על הסכם. מנגד טענה הרשות כי אין לתובעים זכות עמידה, בהתבסס על כך שזכות ההרשאה של המנוח אינה עבירה. בנוסף נטען כי פסק הדין משנת 2000 מתייחס למנוח בלבד. תביעת התובעים נדחתה, והתובעים ערערו לבית המשפט העליון.

בערעור, המערערים טענו כי בית המשפט המחוזי טעה בפרשנות פסק הדין משנת 2000. לטענתם, בפסק הדין משנת 2000 נקבע שעל הרשות להמשיך ולחתום עם המנוח על הסכמי חכירה. עוד נקבע בפסק הדין משנת 2000 כי ככל והרשות מעוניינת להמיר את הסכמי החכירה בהסכמי הרשאה עלייה להציג "טעמים ראויים" אך הרשות לא עשתה זאת במשך 18 שנה. קביעה זו מחדדת את כוונתו של בית המשפט כי ההסכמים עליהם יש לחתום הם הסכמי חכירה. בנוסף טענו המערערים כי בית המשפט ביסס החלטתו על הנחה לפיה מדובר במדיניות חדשה של הרשות שלא להשתמש בהסכמי חכירה לתקופות זמן של פחות מ- 5 שנים. בעיני המערערים הנחה זו שגויה, שהרי נחתמו בין הרשות לאזרחים אחרים הסכמי חכירה לתקופה של פחות מחמש שנים. לאור האמור, טענת המערערים היא כי הם זכאים להתקשר עם הרשות בחוזה חכירה, ויש להורות לרשות לעשות כן.

לטענת הרשות, ליורשים אין זכות במקרקעין. לדבריה, זכות המנוח מעולם לא הייתה חכירה אלא הרשאה. הרשות חלקה על פרשנות פסק הדין משנת 2000, וטענה כי לא הוקנתה מכוחו למנוח זכות חכירה. אמנם כותרתם של חלק מההסכמים "חוזה חכירה" אך משום שאלה ההסכמים היחידים שנהגו באותה העת, אך הכותרת אינה משקפת מהות. מלשון החוזה עולה כי למנוח הוענקו זכויות זמניות בלבד ולכן אין לקבל את עמדת היורשים, לפיה פסק הדין המקורי העניק לו זכויות חכירה. בנוסף טענו, כי גם אם היה נחתם הסכם חכירה עם המנוח, הזכות נובעת מהסתמכותו ואינה ניתנת להורשה.

לב הדיון המשפטי בערעור התמקד בפרשנותו של פסק הדין המקורי. בית המשפט העליון בחן את לשון פסק הדין על מנת להבין את הפרשנות הראויה. בפסק הדין המקורי הורה בית המשפט לחדש את ההסכמים שנחתמו טרם מתן פסק הדין, ואלה היו חוזי "חכירה". אך בפועל הזכויות שהוענקו מכוח הסכמים אלו היו זמניות, קצרות ומוגבלות. על אף כותרת ההסכמים והשימוש במושג "חכירה", הזכויות שהוענקו למנוח היו בגדר הרשאה בלבד. יתר על כן, ההסכמים המאוחרים בין המנוח לרשות נשאו את הכותרת "הסכם הרשאה" ובהם נכתב בבירור כי הזכויות בלתי עבירות. בית המשפט הוסיף כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הפרשנות התכליתית של פסק הדין המקורי משנת 2000, שביקש להגן על האינטרסים של המנוח, כמחזיק במקרקעין תקופה ארוכה. פסק הדין לא הניח לנגד עיניו את אינטרס היורשים. לפיכך, בית המשפט העליון דחה את הערעור והותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.

לפסק הדין ראו: ע"א 336/22 דליה ברעם ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל מיום 07.08.2024

בחודשים יוני 2008 וביולי 2009, נחתמו בין הרוכשת גלינה גולדנברג לבין חברת הנדל"ן גבר-זן נדל"ן ותיירות בע"מ שני הסכמי מכר זהים במהותם, לרכישת שתי "יחידות נופש" על סך 3,500,000 ₪, בפרויקט מלון סוויטות בנתניה. על פי לשון ההסכמים, מטרתם היא מכירת זכות ליחידות נופש. בהתאם להסכמים, הרוכשת רשאית לעשות שימוש ביחידות הנופש כשלושה חודשים בשנה, ובתשעת החודשים הנותרים עליה להעמיד את היחידות לטובת השכרה לציבור באמצעות חברת הניהול של המלון. זאת, כדי לעמוד במגבלות הקבועות בהוראות התב"ע והוראות משרד התיירות, המאפשרות לבעלי יחידת נופש להתגורר ביחידה במשך שלושה חודשים בשנה לכל היותר, מאחר ומדובר במקרקעין המיועדים ל"אכסון מלונאי מיוחד". "אכסון מלונאי מיוחד" מוגדר בחוזר מנכ"ל 08/2006 של משרד התיירות: "בית מלון המוגדר … כ"מלון דירות" ו/או "דירות נופש" ו/או בית מלון הפועל על בסיס Time sharing או על בסיס Leaseback ". אכסון מלונאי מיוחד מתייחס לשטחי מקרקעין ברצועת החוף ובשטחים אחרים בארץ בעלי משאבי טבע ונוף מיוחדים. שטחים אלה נועדו לרווחת הציבור הרחב לצרכי נופש ולא למגורי קבע. הוראות החוזר נועדו לשמור שאזורים אלה ישמשו לייעודם ולא יומרו למגורי קבע עבור יחידים.

במקרה של גב' גולדנברג, בנוסף להסכמי המכר נחתמו בין הצדדים גם הסכמות צדדיות: פרוטוקול ומסמך תנאים מיוחדים שאפשרו לרוכשת להשתמש ביחידות מעבר לשלושת החודשים המותרים בהסכמי המכר. הרוכשת התחייבה לשמור על הסכמים אלה בסודיות ואף נדרשה לחתום על מסמך "הצהרת סודיות". ואמנם, בין השנים 2010-2016 עמדו יחידות הנופש לשימוש הרוכשת לאורך כל ימות השנה ולא הועמדו להשכרה לציבור הרחב, זאת בניגוד להסכמי המכר הגלויים. בשנת 2020 הגישה הרוכשת תביעה לבית המשפט המחוזי להורות על בטלות הסכמי המכר בטענה שנכרתו למראית עין בלבד, בעוד שההסדר המיוחד הוא החוזה האמיתי שנכרת בין הצדדים. תביעתה הוגשה לאחר שבשנת 2016 התבקשה להעמיד את יחידות הנופש שרכשה להשכרה לציבור הרחב מעבר לשלושה חודשים בשנה. התביעה הוגשה כנגד חברת הנדל"ן עמה התקשרה בחוזה, וכנגד יעקב ברינגה ורפאל זנזורי המשמשים כמנהלים בחברה ופעלו לפי הנטען ביצירת מצגים והבטחות כלפיה. לטענת הרוכשת, ההסדר המיוחד היווה אסמכתא להתחייבות החברה היזמית לאפשר לה שימוש ביחידות שברשותה ללא הגבלת זמן. מנגד טענו המשיבים, כי זו פרשנות שגויה של מסמכי ההסדר המיוחד וכי הוא אינו סותר את הסכמי המכר. נטען כי בעת שנחתמו הסכמי המכר היה המצב המשפטי לא סופי בקשר לתקופת העמדת היחידות לציבור הרחב. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים והוסיף כי התביעה נדחית בשל פרק הזמן הממושך מעת שהתובעת התבקשה להעמיד את יחידותיה לרשות המאגר המלונאי ועד להגשת התביעה (ארבע שנים), וכן בהתחשב בכך שהייתה מיוצגת על ידי עורך-דין מומחה בנדל"ן בעת כריתת ההסכמים. לפי הראיות, עורך-הדין הבהיר לה עוד בשלב המשא ומתן את משמעות הרכישה של יחידה מלונאית ואת מחויבותה להעמיד את יחידת הנופש להשכרה לציבור.

הרוכשת ערערה לבית המשפט העליון. המחלוקת בין הצדדים עסקה בשאלה, אם "מסמך התנאים המיוחדים" זיכה את הרוכשת בזכות "לשכור" את היחידות מהמאגר המלונאי לתקופות מוגבלות ובתנאים מיטיבים, כטענת המשיבים; או שמא הצדדים התכוונו להוצאת היחידות מהמאגר המלונאי ולמתן זכות למגורי קבע, כטענת המערערת. בית המשפט העליון, פה אחד, הפך את פסיקת בית המשפט המחוזי וסיווג את חוזי המכר כחוזים למראית עין. נפסק כי ההסדר המיוחד שנכרת בין הצדדים היווה  חוזה "סמוי" המשקף את הסכמת הצדדים בפועל, והוא נועד לעקוף את הדרישה להעמיד את יחידת הנופש להשכרה לציבור הרחב במרבית ימות השנה. החוזה הסמוי נכרת בניגוד להוראות התב"ע ולהנחיות משרד התיירות. נקבע כי חוזה שאלה הן מטרותיו אינו חוקי ולכן הוא חוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ולא ניתן לקיימו. בית המשפט מצא כי במסגרת מסמך התנאים המיוחדים נקבע שבמקרה של תקופת השכרה מעבר לשלושת החודשים המותרים לפי הסכם המכר, יוטלו על הרוכשת חיובים כספיים נוספים, כמו תשלום הוצאות אחזקה ותשלום חלקי של הוצאות מאגר היחידות, לצד שלילת זכות המערערת להשתתף ברווחי מאגר היחידות. תשלומים אלה לימדו אף הם על הוצאת יחידות המערערת מהמאגר המלונאי, בניגוד להסכם הגלוי. בנסיבות אלה, בית המשפט העליון השיב את הדיון לבית המשפט המחוזי להכרעה בשאלת היקף ההשבה של כספי התמורה שהרוכשת שילמה בגין היחידות.

נציין כי בית המשפט העליון כבר התייחס בעבר לתופעה של השכרת דירות נופש לתקופות ממושכות שלא בהתאם להוראות התב"ע החלות על הקרקע. בע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות (1989) בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה מיום 4.2.2002, דובר בחברה יזמית שרכשה קרקע הסמוכה לים והקימה עליה פרויקט "מגדלי חוף הכרמל" למכירת דירות לבעלים יחידים וקבועים. עמותת אדם טבע ודין, שלפי פרסומיה מקדמת הגנה על משאבי טבע, הגישה עתירה מנהלית כנגד היזמית בטענה שמכירת הדירות למגורים מפרה את הוראות תמ"א 13 – תכנית המיתאר הארצית לחופים. לפי תכנית זו, הקרקע יועדה לשימוש לתיירות ונופש ונשללה בנייה למגורים. לטענת העמותה מכירת דירות לאנשים פרטיים לצורכי מגורים מהווה הפרה של תוכנית זו. בית המשפט המחוזי קבע שאין להסיק מהוראות התמ"א כי יש למנוע בעלות פרטית ביחידות במלון, אלא יש להגביל את השימוש של רוכשי הדירות בנכס שרכשו. בית המשפט המחוזי הורה לחברה היזמית לקבוע בכל חוזה שהיא כורתת עם רוכש יחידה במלון, שחובתו להעמיד את יחידת הנופש לשימוש לציבור במשך מספר חודשים בכל שנה.

עמותת אדם טבע ודין ערערה לבית המשפט העליון בטענה שאין להתיר בעלות פרטית ביחידות וכי יש להגדיר מראש את מספר החודשים בהם יעמידו הרוכשים את היחידות לטובת הציבור. מנגד טענה החברה היזמית כי מלון דירות מטיבו נועד לשימוש מעורב המשלב מגורים ותיירות. בנוסף טענו שהטלת מגבלה בשימוש הפרטי ביחידות תפגע בזכות הקניין של רוכשי היחידות. בית המשפט העליון הצביע על התנגשות ישירה בין אינטרסים: מחד, זכות הקניין של רוכשי היחידות שרכשו את הדירות ושילמו את תמורתן. מאידך, הזכות של הציבור הרחב לגישה למשאבי טבע השייכים לו. בית המשפט הבהיר כי זכות הקניין במקרקעין אינה מוחלטת אלא מוגבלת וכפופה להוראות תוכנית המתאר החלות עליה, וכי ניתן להטיל מגבלות על השימוש ביחידות שנרכשו. בתוך כך ולפי הוראות התוכנית הרלבנטית, על הדירות לעמוד לרשות הציבור הרחב במרבית ימות השנה. עם זאת, אין למנוע בעלות פרטית על הדירות, מאחר ויהיה בכך התערבות מוגזמת בקניין. העתירה של עמותת אדם טבע ודין נדחתה. נקבע כי הוראות התמ"א לא נועדו להטיל הגבלות על בעלות פרטית ביחידות המצויות בבניין, אלא ההגבלות נוגעות לשאלת השימוש בלבד. הפתרון שנקבע הוא שבעלי היחידות יעמידו את יחידותיהם לרשות הציבור הרחב במשך מרבית הזמן, כלומר למעלה מחצי שנה במצטבר. הוראה זו תיכלל בכל חוזה לרכישת דירה בבניין ותחול על כל רוכשי היחידות.

לפסקי הדין ראו: ע"א 3805/23 גלינה גולדנברג נ' בר-זן נדל"ן ותיירות בע"מ מיום 20.8.2024

ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות (1989) בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה מיום 4.2.2002