הבדיקה נערכה ביחס לכל רמות ההשכלה במדינות החברות בארגון. בשלב ראשון נבדקה השגת השכלה תיכונית ובשלב השני נבדקו פערים מגדריים בבתי ספר תיכוניים. בשלב שלישי נותחו הגורמים לפערים המגדריים המושפעים ממוטיבציה וסטראוטיפים בבית, בבתי הספר ובקהילות. בשלב רביעי נבדק המעבר של נשים וגברים מהשכלה תיכונית להשכלה גבוהה. בשלבים חמישי ושישי נערך דיון במיומנויות של סטודנטים בתחומי לימוד שונים דוגמת מתמטיקה וקריאה. שלב נוסף במחקר עסק בהשלכות של חוסר איזון מגדרי בלימודים על בחירת קריירה. לבסוף הוצגו הצעות מדיניות בניסיון לצמצם פערים מגדריים.

על פי הדו"ח, נראה שהפערים במיומנויות בקריאה, במתמטיקה ובמדעים בין בנים לבנות הולכים ומצטמצמים תוך כדי הלימודים הגבוהים. יחד עם זאת, לפי נתונים משנת 2021, בנות בוחרות לרוב במקצועות הקשורים בהוראה, רווחה ואומנות, ואילו בנים בוחרים במקצועות הנקשרים להכנסה גבוהה דוגמת הנדסה, ייצור ובנייה. בחירות אלה מובילות לכך שנשים צפויות להרוויח רק 76% מהכנסת בני גילם הגברים בעלי השכלה גבוהה. נראה כי הגורם הדומיננטי שמשפיע על תלמידים בבחירת מקצוע אינו כישורים, אלא נורמות המובנות בתרבות. נטען כי חסמי תרבות הובילו למצב בו נשים לא מממשות את מלוא הפוטנציאל  המקצועי שלהן. מצב זה הוא בר פתרון ומושפע מחינוך, גישת הורים וגישת מעסיקים.

התוכנית הבינלאומית להערכת תלמידים (Program for International Student Assessment)שניזומה ע"י ה-OECD, מבוססת על מבחן בינלאומי במדינות שמסכימות להשתתף בכך. בתוך כך, מבחן PISA בודק רמת למידה בגילאי 15 בקריאה, מתמטיקה ומדעים. בשנת 2018 נמצא כי ביצועי הבנות בקריאה גבוהים בשלושים נקודות בממוצע בהשוואה לבנים. נטען שהפער נובע מהאופן בו תלמידים מנצלים את שעות הפנאי, כשכמעט חמישים אחוזים מהבנות מבלות את זמנן בקריאה, בניגוד לסטטיסטיקה הנמוכה אצל בנים. הנתונים מראים כי הישגים ירודים של בנים בתחום זה נובעים מהשקעה פחותה בתרגול עצמאי וכן משימוש במכשירים אלקטרוניים ובמשחקי וידיאו בשיעור גבוה משמעותית בהשוואה לבנות (53% מול 10%). תחביב הקריאה מסייע לבנות בפיתוח מיומנויות הבנה ואוצר מילים נרחב, ואילו בנים נוטים פחות לפתח מוטיבציה ביחס לקריאה.

באשר למתמטיקה: 12% מהבנים ו9% מהבנות הגיעו להישגים הגבוהים ביותר, בעוד שבמדעים, 7% מהבנים ו6% מהבנות הגיעו להישגים הגבוהים ביותר. נתון זה יכול לנבוע מכך שלבנות יש פחות ביטחון עצמי מבנים ביכולתן לפתור שאלות במתמטיקה ובמדעים ושהן נוטות בסבירות גבוהה יותר לחוש חרדה מכישלון. נטען כי תחושה זו דווקא מעוררת אצל הבנות מוטיבציה גבוהה יותר להתמיד בלימודים ומשפיעה על שיפור הישגיהן. למעשה, למרות קיומו של סטראוטיפ לפיו בנים טובים מבנות במתמטיקה, הישגי הבנים במתמטיקה גבוהים מהישגי הבנות רק ב-32 מתוך 79 מדינות. בישראל, תפקודי הבנות גבוה יותר ביחס לתפקודי הבנים בתחום המתמטיקה פער של בערך 9 נקודות (אולם נציין כי על פי הכתוב בגרף מרווח הטעות רחב).

מידע נאסף גם באמצעות שאלוני הורים משנת 2012 במסגרת מבחני PISA. השאלונים הצביעו על תחושות של חרדה וחוסר ביטחון המקושרות לסטראוטיפים מגדריים. סטראוטיפים נפוצים במדינות בהן להורים יש ציפייה גבוהה יותר מבנים לעיסוק בתחומי מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה. ציפייה זו משפיעה על בחירת מקצוע: רק 14% מהבנות התעניינו בלימודים ריאליים, בהשוואה ל-26% מהבנים בגילאי 15.

המחקר מראה שנשים מפגינות זיקה חזקה יותר ללמידה נמשכת בהשוואה לגברים, גם בגיל מבוגר. בעשרים השנים האחרונות גברה מגמה בה נשים מחזיקות בתארי השכלה גבוהה בשיעור גבוה בכ- 15% מגברים. על פי הדו"ח, לימודי השכלה גבוהה משפיעים על הכנסות נשים יותר מאשר על הכנסות גברים, כאשר נשים בעלות תואר אקדמי מרוויחות 52% יותר מנשים בעלות השכלה תיכונית. זאת, בהשוואה לפער שעומד על 39% בין גברים בעלי תואר לגברים בעלי השכלה תיכונית. ואולם חרף השכלתן, בכל מדינות ה- OECD נשים מרוויחות כ- 24% פחות מגברים, במיוחד בגלל בחירתן בעיסוק רווחי פחות. בנוסף, שיעור התעסוקה של נשים במשרה חלקית גבוה יותר מגברים. זאת, משום שנשים צריכות להתמודד עם דרישות גבוהות יותר במשק הבית ובגידול הילדים, ולכן מחפשות תחומים פחות תחרותיים המובילים לרווחים נמוכים יותר. כך, רק 25% מהנשים לומדות מקצועות הנדסה, ייצור ובנייה, בניגוד ל80% מהנשים שלומדות מקצועות של בריאות וחינוך. מחברי הדו"ח מעריכים שבחירת נשים מושפעת מהתפיסה החברתית לפיה מקצועות מתמטיים ומדעיים הם יותר "גבריים" וכן מהעובדה שמרבית האימהות של הנערות נשוא המחקר, המשמשות כ"מודל לחיקוי", לא עוסקות במקצועות מסוג זה.

התוכנית הבינלאומית להערכת כישורי מבוגרים (Program for the International Assessment of Adult Competencies) מיושמת בידי ה-OECD ומקיימת סקרים במחזורים שונים ב- 40 מדינות. על פי נתוני הסקר משנים 2012, 2015 ו-2018, 58% מהנושרים מבתי הספר בגילאי 18-24 הם גברים. שיקוליהם נובעים מהעדר מוטיבציה ללמידה, הישגים וקבלת מרות. הנתונים מראים כי גברים ללא תואר מועסקים בהיקף של כ- 26% יותר מנשים ללא תואר באותם גילאים. כמו כן, נשים מרוויחות יותר כשהן בעלות השכלה גבוהה בהשוואה לגברים וגם נתון זה מסביר פרישה של גברים מלימודים. גברים שבחרו להמשיך ללמוד מושפעים גם הם מהשקפה חברתית מגדרית, המסלילה אותם לעסוק בתחומים מתמטיים ומדעיים.

המסקנה המוצעת בדו"ח היא שהמפתח לצמצום פערים מגדריים בחינוך ובתעסוקה נעוץ בראש ובראשונה במודעות. הורים, מורים ומעסיקים לא תמיד מודעים להטיות מגדריות המובילות לחוסר שוויון בהזדמנויות. מחברי הדו"ח מציעים לטפל בהטיות אלה. לדוגמה, מוצע שבתחום החינוך יוענק סיוע לבנות בהתמודדות בחרדה ובחוסר ביטחון בתחומי מתמטיקה ומדעים, ולבנים יינתן סיוע לשיפור מיומנויות קריאה לשם מימוש הפוטנציאל בצורה מלאה יותר. בשוק העבודה, ממשלה יכולה לקדם מדיניות של שקיפות בשכר שיגדיל את מודעות המעסיקים והעובדים לפערי השכר. הפנמת פערי שכר היא קריטית: לפי מאמר שאוזכר בדו"ח ועוסק בפערי מגדר בשוק העבודה, אי השוויון בין המינים מוביל לאובדן הכנסה כולל של 27% במזרח התיכון וצפון אפריקה, 23% בדרום אסיה ו15% בשאר העולם.

לדו"ח ה-OECD  ראו:  Marta Encinas-Martin and Michelle Cherian, Gender Education, and Skills (March 2.2023):

https://read.oecd-ilibrary.org/education/gender-education-and-skills

דובר במקרה בו אבי הדייר היה זכאי לדיור ציבורי עבור משפחתו (בת תשע נפשות) וזאת משנת 1973. כשהלך לעולמו, אם המשיב הפכה לדיירת במקומו. בנה התגורר עמה בדירה, מלבד תקופות בהן ריצה עונשי מאסר. לאחר פטירת האם בשנת 2017, הדייר ביקש להסדיר את זכויותיו כדייר ממשיך, אך בקשתו סורבה ע"י הוועדה המחוזית בעמידר. הטעם לסירוב היה שלא התגורר בדירה ארבע שנים ברציפות לפני פטירת האם, שכן שהה במאסר במשך 13 חודשים.

הוועדה הציבורית לערעורים בנושא אכלוס, הפועלת מכוח נוהל 8/17 של המנהל לסיוע בדיור, דחתה את ערעורו של הדייר. לדייר הוצעה דירה אחרת בעיר מגוריו. הדייר סירב ועתר לבית המשפט לעניינים מנהליים (עת"ם 51866-10-21). כאן נפסק כי עונש המאסר שריצה אינו קוטע את רציפות המגורים וכי הוא זכאי להמשך הדיירות, וזאת מכח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998. אך המדינה ערערה לבית המשפט העליון, בטענה שאין לראות במאסר היעדרות קצרה וארעית. נטען כי חוק זכויות הדייר לא חל על הדייר, שכן במות אביו (שמכוחו התגורר בדירה נשוא הדיון) החוק טרם נחקק. נטען כי גם אם החוק היה חל על הדייר, הרי שלא היה עומד בתנאי המחייב רציפות מגורים.

סעיף 2.12.2 לנוהל המנהל לסיוע בדיור, "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (נוהל 8/19 מיום 18.8.2015) קובע: "הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים, או אשפוז לטיפול רפואי". הדייר טען כי יש להכיר בו כדייר ממשיך, כי המאסר הכפוי אינו גורע ברציפות המגורים וכן שהשקיע רבות בשיפוץ הדירה. אך בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה ופסק כי הדייר איבד את זכויותיו בדירה. נקבע שהתנאים למעמד של דייר ממשיך צריכים להתקיים בדייר עצמו, וזאת על רקע מחסור תמידי בדירות שמיועדות לדיור ציבורי. לפי החוק, הזכאות כדייר ממשיך מותנית במגורים רצופים משך ארבע שנים לפחות, עד לפטירת הזכאי המקורי (סעיף 70(א) ל חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי). כב' השופט ע' פוגלמן קבע כי הדייר לא עמד בדרישה לרציפות מגורים; שכן על פי ההלכה הפסוקה, מאסר אינו מהווה היעדרות קצרה וארעית. כך, בעע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל מיום 23.6.2014, נפסק שתקופת מאסר של חמישה חודשים שוללת את רציפות המגורים; הלכה זו נובעת מתכלית חוק זכויות הדייר, לפיה הדיור הציבורי הוא משאב מוגבל המצוי במחסור ולכן יש לפרש בקפדנות את תנאי הזכאות.

נציין כי בינואר 2023 המוסד לביטוח לאומי פרסם את דו"ח ממדי העוני והאי-שוויון לשנת 2021. על פי נתוני הדו"ח, בשנת 2021 חיו בישראל 1.95 מיליון נפשות בקו העוני, מתוכם 863.8 אלף ילדים ו-212.4 אלף נפשות בגיל הפרישה. כדי להימצא מעל קו העוני של שנת 2021, משפחה של שני הורים ושלושה ילדים זקוקה להכנסה מינימלית של 10,684 ₪. בד בבד, נתוני הלמ"ס לשנת 2022-2023 מראים כי מחיר ממוצע של דירת מגורים של 4.5-5 חדרים עולה על כמעט 2.5 מיליון ₪. לפי נתונים אלה, משפחה בעלת הכנסה מינימלית המעוניינת לרכוש דירה למגורים, תצטרך לחסוך את מלוא הכנסתה למשך כמעט 20 שנים.

מצוקה זו מטופלת על ידי המדינה בין השאר באמצעות זכאות לדיור ציבורי, בהתאם למצב המשפחתי והבריאותי של בני המשפחה. ואולם לפי דו"ח מבקר המדינה ממאי 2022, זמינות הדיור הציבורי היא נמוכה. נתוני הדו"ח מלמדים כי ישנן רק 50,000 דירות דיור ציבורי ויותר ממחציתן נבנו לפני למעלה מ-40 שנים. 4% מהדירות שבניהול עמידר מוערכות כנתונות במצב שאינו תקין, בין אם נדרש תיקון מקיף או שהן לא ראויות למגורים. לפי הדו"ח, ביצוע תיקונים מהווה גורם מעכב לאיכלוס שכן הוא מותנה בקבלת אישורים ממשרד הבינוי, מה שהוביל לכך ש-26% מהדירות אוכלסו בחוזר בעיכוב העולה על חצי שנה. העדר תקציב לשיפוץ מוביל למצב בו דירות נותרות שוממות; 39% מהדירות המיועדות לאכלוס עומדות ריקות במשך כמעט שנה ויותר, חרף העובדה שתור הממתינים הוא 5,700 משקי בית. צוין כי התקציב הבסיסי שהמדינה הקצתה לכך נמוך בהרבה מהצורך שעמידר העריכה.

מצב זה בוודאי אינו משביע רצון.

לפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 4504/22 משרד הבינוי והשיכון נ' אברהם סויסה ואח' (14.3.2023):

https://www-nevo-co-il.ezproxy.colman.ac.il/psika_html/elyon/22045040-M05.htm

לנתוני הלמ"ס מ"מחולל המחירים ומדדי מחירים" בנושא מדד ומחירים ממוצעים משוק הדירות ראו:

https://www.cbs.gov.il/he/Statistics/Pages/

לדו"ח מבקר המדינה בנושא: תחזוקת דירות עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2022)

https://www.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Documents/2022/2022.5/2022.5-303-Amidar.docx

לדו"ח המוסד לביטוח לאומי ממדי העוני והאי- שוויון בהכנסות 2021  ראו:

https://www.btl.gov.il/Publications/oni_report/Documents/oni2021.pdf

העובדות בתמצית: באוקטובר 2022 נולדה תינוקת שנהרתה בהפריה חוץ- גופית. בשלבי ההריון נערכו בדיקות שגילו שאין לתינוקת קשר גנטי לאם היולדת ולבן זוגה, בעקבות טעות שאירעה בפרוצדורה הרפואית בבית החולים. בית החולים הקים צוות בדיקה וממצאיו הצביעו על מטופלת אחרת בעלת סבירות לקשר גנטי לתינוקת. בית החולים הגיש בקשה לביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ, לביצוע בדיקת רקמות בין העוברית למטופלת השנייה ובן זוגה. ביהמ"ש נעתר לבקשה, חרף התנגדות היולדת ובן-זוגה. אך בבדיקה נמצא שאין קשר גנטי בין בני-הזוג שנבדקו לבין העוברית. בעקבות זאת, בית החולים הקים צוות בדיקה נוסף ומינה את פרופ' גמזו כיועץ חיצוני. הפעם נמצא שישנן 36 מטופלות שטופלו בחפיפה עם האישה היולדת ולכן קיימת סבירות, ברמות שונות, לקשר גנטי של מי מהן לתינוקת.

קבוצת מטופלות (ובני זוגן) הגישו תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ ובה ביקשו להורות על עריכת בדיקה גנטית בינם לבין התינוקת (תמ"ש 13173-11-22). ביהמ"ש קיבל את התביעה והורה על עריכת הבדיקות הגנטיות. בסמוך הוגשו תביעות ע"י מטופלות נוספות (תמ"ש 45792-11-22, תמ"ש 2096-12-22 ותמ"ש 30255-12-22). ביהמ"ש לענייני משפחה הורה על מינוי אפוטרופסיות לדין לקטינה, ובפסק דין מיום 11.1.2023, הורה על עריכת בדיקה גנטית (בכל ההליכים מלבד תמ"ש 45792-11-22, נוכח העדר הסבירות לקשר גנטי). היולדת ובן-זוגה ערערו לביהמ"ש המחוזי, אך הערעור נדחה (עמ"ש 31379-01-23). על כן הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. בית המשפט העליון נתן את הרשות לערער ודן בבקשה כבערעור (בע"ם 856-23).

בית המשפט העליון הציג את השאלה העובדתית הטעונה הכרעה: האם מתקיימים התנאים הקבועים בחוק מידע גנטי, התשס"א-2000, המסמיכים את בית המשפט לחייב נבדק בעריכת בדיקה גנטית להוכחת קשרי משפחה, גם ללא הסכמתו? סעיף 28ב(א) לחוק מידע גנטי, שכותרת השוליים שלו היא "הסכמה לעריכת בדיקה", קובע כי בית המשפט   "לא יורה … על עריכת בדיקה לפי פרק זה, אלא אם כן נתן הנבדק את הסכמתו לכך; היה הנבדק קטין, אדם שמונה לו אפוטרופוס או פסול דין, נדרשת הסכמת האחראי עליו לעריכתה, ואם מלאו לקטין 16 שנים – נדרשת גם הסכמתו". לפי הוראת חוק זו, הכלל הוא שבדיקה גנטית תערך בהסכמת הנבדק. ואולם סעיף 28ו(א), שכותרת השוליים שלו היא "בדיקה ללא הסכמת הנבדק", מסמיך את בית המשפט להורות על בדיקה כפויה בהתקיים שני תנאים:

"(1)   בית המשפט שוכנע כי יש סיכוי סביר לנכונות טענות המבקש בדבר קשרי המשפחה הנטענים;

(2)   ניתנה לנבדק הזדמנות להשמיע את התנגדותו למתן הצו."

במקרה הנדון, לא הייתה מחלוקת שהתנאי השני– התקיים. האם היולדת ובן זוגה נשמעו, והביעו התנגדות לבדיקה. המחלוקת נסבה סביב השאלה, אם בנסיבות המקרה קיים "סיכוי סביר" לנכונות הטענות בדבר קשרי משפחה בין מי ממבקשי הבדיקה לבין התינוקת. עמדת הרוב מפי כב' השופטים א' שטיין וע' גרוסקופף הייתה, שאין להורות על ביצוע בדיקה גנטית לקטינה, משום שלא הוכח "סיכוי סביר" להימצאות קשר גנטי. ולהיפך: מהנתונים הרפואיים שנאספו באמצעות צוותי הבדיקה הרפואיים התברר כי רמת הסיכוי להימצאות קשר גנטי בין התינוקת לבין מי מהמטופלות הייתה נמוכה ועמדה על 4.5% בלבד.

כב' השופט שטיין הגדיר את מורכבות הסוגייה כ"תחרות הורים". לשיטתו, שעה שהוברר כי דורשי הבדיקה  חסרים "סיכוי סביר" לבסס טענה בדבר קשרי משפחה – הרי שאין מקום לכפות את הבדיקה. השופט שטיין עמד על מעמד הבכורה שהדין בישראל מייחס ליולדת: כך, סעיף 42 לחוק תרומת ביציות, תש"ע- 2010 קובע שיילוד שנולד מתרומת ביצית יהיה ילדה של הנתרמת. בנוסף, בחוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996 נקבע שהוריו המיועדים של התינוק צריכים לבקש מביהמ"ש צו הורות שיהפכם לאפוטרופוסים הבלעדיים על הילד. אשר למקרה הנבחן, האם היולדת לא רק נשאה את העוברית ברחמה והולידה אותה, אלא שגם העמידה את עצמה לניתוח מציל חיים שבוצע בעוברית בטרם לידתה. נסיבות מיוחדות אלה, לדעת בית המשפט, מחזקות את מעמד הבכורה של היולדת, וזאת שעה שהסיכוי למציאת ההורה הגנטי הוא דל. השופט שטיין השווה בין הבדיקה הכפויה לבין כפיית פונדקאות: "בנסיבות אלו, אם יוחלט להמשיך בבדיקות גנטיות עד אשר יימצאו בני הזוג שחומריהם הגנטיים הושתלו ברחמה של האם היולדת; ואם בני זוג אלה יגברו על האם היולדת בתחרות ההורים, ובית המשפט יכיר בהם כהורי התינוקת – מצבה של האם היולדת לא יהא שונה ממצבה של אישה שנכפתה עליה פונדקאות" (בס' 30 לפסק-דינו).

כב' השופט גרוסקופף הצטרף לעמדת השופט שטיין, ושאל אם נכון להמשיך במסע החיפוש אחר הוריה הגנטיים של התינוקת גם במחיר של ערעור יסודות עולמה. השופט גרוסקופף עמד על הסיכוי הנמוך שהציג כל אחד מהטוענים להורות גנטית ואשר אינו מצדיק עריכת בדיקה כפויה. לשיטתו, לא די להסתפק בסיכוי 'זניח' כדי לכפות בדיקה גנטית, אלא שיש צורך להוכיח סיכוי משמעותי.

בדעת מיעוט, כב' השופטת ברק-ארז סברה כי נכון להורות על עריכת הבדיקה על מנת לסייע באיתור ההורים הגנטיים. גילוי ההורים הגנטיים חשוב לא רק לתינוקת ולהוריה, כי אם גם להתרת הספקות של מטופלות שונות בבית החולים. על רקע אינטרסים חזקים אלה, די לשיטת השופטת בסיכוי שאינו זניח להוכחות הורות גנטית על מנת להצדיק בדיקה כפויה. בד בבד, הוטעם על ידה שיש להגביל בדיקות גנטיות לתקופה של שבועיים מיום פסק הדין ולמנוע גילוי מאוחר שעלול להעיב על טובת הקטינה. לתמיכה בעמדתה, כב' השופטת הציגה עימותים משפטיים בארה"ב, למשל ענין Perry Roger ופרשות נוספות. באותו מקרה, הושתל עובר ברחמה של אישה אחרת; לאחר הלידה, ההורים הגנטיים יזמו הליכים משפטיים ועתרו לקבל סעד של הכרה בהורותם, וביהמ"ש פסק לטובתם. כב' השופטת ברק-ארז ראתה בכך חיזוק להשקפה המדגישה את זכותם של ההורים הגנטיים לבירור הורותם. ראו:

Perry-Rogers v. Fassano, 715 N.Y.S. 2d 19 (26.10.2000) https://scholar-google-com.ezproxy.colman.ac.il

על פסק-דינו של בית המשפט העליון הוגשה בקשה לדיון נוסף, אך היא נדחתה (החלטה מיום ביום 8.5.2023). כב' השופטת א' חיות נימקה את הדחיה בכך שמדובר במקרה ייחודי שאינו בעל השלכה ציבורית רחבה (ראו: דנ"א 2140/23).

נציין כי בין השנים 2020-2010 ניכרה בישראל מגמת עלייה בטיפולי הפריה חוץ- גופית. מספר טיפולי הפוריות בשנת 2010 עמד על 34,538, ובשנת 2015 על 41,704. בשנת 2020 בוצעו 50,680 טיפולי הפריה. לפי נתוני משרד הבריאות, יותר מחמישית מטיפולי ההפריה בשנת 2020 הסתיימו בלידת חי, המהווים 8,967 תינוקות (ראו: טיפולי הפריה חוץ גופית בישראל 1990-2020 דו"ח אגף המידע- משרד הבריאות (2022)  https://www.gov.il/BlobFolder/reports/ivf-reports/he/files_publications_info_unit_IVF1990-2020.pdf ).

לפסק הדין בערעור ראו: בע"ם 856/23 אלמונית ואח' נ' פלונית ואח' (6.3.2023): https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/23/560/008/a05&fileName=23008560.A05&type=4

להחלטה בבקשה לדיון נוסף ראו: דנ"א 2140/23 פלונית ואח' נגד אלמונית ואח' (19.3.2023). https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/23/400/021/v03&fileName=23021400.V03&type=4

עיקרי מסקנות דו"ח ועדת הבדיקה בדבר הנסיבות שגרמו לטעות במהלך הפריה חוץ גופית במטופלת בבית החולים אסותא ראשון לציון דו"ח הוועדה (2023), ראו: https://www.gov.il/he/departments/news/22032023-01

הזכות של זוגות חד-מיניים להינשא נבחנה בבית המשפט העליון האמריקאי בשנת 2015 בפרשת Obergefell v. Hodges. ההלכה, שהתקבלה בדעת רוב, גרסה כי זכות הנישואים היא זכות יסוד חוקתית מתוקף התיקון ה-14 לחוקת הפדרציה ומשכך היא מוקנית לזוגות חד-מיניים ומחייבת את כל מדינות הפדרציה להכיר בה. פסיקה זו מהווה הלכה מחייבת ומתווה מדיניות משפטית הפוסלת שלילה של נישואי להט"ב. ואולם ההלכה הפסוקה אינה מבטיחה שהמדיניות המשפטית תותר יציבה לעד; פסיקת בית המשפט העליון בארצות-הברית משנת 2022 בענין  Dobbs v. Jackson  הדגימה כיצד הלכה מושרשת, בסוגית ההפלות, עשויה להתהפך. כידוע, הלכת בית המשפט העליון המפורסמת בענין Rue v. Wade משנת 1973 קבעה כי הזכות להפיל נשענת על הזכות לפרטיות לפי תיקון 14 לחוקה והיא מאפשרת לאישה בחירה אוטונומית להפיל בשליש הראשון של ההיריון, ובחירה מפוקחת בשליש השני. והנה, לאחר כמעט חמישים שנים, בית המשפט העליון סטה מהלכה זו בהרכב שופטים המזוהה עם גישה רפובליקנית שמרנית.

ישנה סברה כי פסיקה זו היא שעוררה מוטיבציה של סנאטורים לקדם חקיקה בנושא נישואים חד-מיניים. זוהי תגובה לגיטימית של הרשות המחוקקת למהלך של הרשות השופטת. ואולם ראוי לשים לב: הרשות המחוקקת האמריקאית, בשונה מישראל, מורכבת משני בתים: בית הנבחרים והסנאט. לכל אחד מהבתים יש מספר נציגים שונה, המתמנים למשך כהונה שונה ושיעורם נקבע ביחס שונה על פי מדינות הפדרציה. רוב הליכי החקיקה יכולים להתחיל באחד משני הבתים אך בכדי שהצעת החוק תאומץ, עליה להתאשר ברוב בשני הבתים. הנשיא הנבחר מצויד בסמכות וטו, אך גם אז אין זה סוף פסוק, שכן ניתן לקבל את החוק ברוב של שני שלישים בכל אחד מהבתים. זאת ועוד: החוק, לאחר שחוקק, לעולם חשוף לביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון מכח החוקה האמריקאית המגנה על זכויות אדם ואזרח. מארג מרשים זה של איזונים ובלמים הוא שמרים את השיטה האמריקאית למודל חשוב של דמוקרטיה מהותית. לעולם לא יינתן שם כוח גובר ומוחלט לרשות אחת, כדי להבטיח דמוקרטיה איכותית.

החוק החדש בנושא נישואים חד-מיניים צפוי לבטל באופן מפורש את החוק להגנת נישואין משנת 1996          (Defense of marriage act, , 1 U.S.C. §§ 1- 7). החוק הישן הגדיר נישואים ככאלו המתקיימים רק בין גבר לאישה לצורך הקנית זכויות מכח הנישואים (דוגמת הטבות מס או הטבות הנקנות מכח מקום העבודה של בן-הזוג). חוק זה כבר נמצא כבלתי חוקתי בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת United States v. Windsor משנת 2013. לפי פסק הדין, הגדרת נישואים ככאלה שיכולים להתקיים רק בין גבר לאישה פוגעת בזכות להליך הוגן ודינה להיפסל. החוק החדש אומץ בדצמבר 2022Respect for Marriage Act, 1 U.S.C. §§ 1- 7) ). בחוק זה נקבע כי נישואים בין זוגות חד- מיניים או בין זוגות מגזעיים אחרים יחשבו כנישואים ויהיו זכאים להכרה ולזכאויות הקשורות בהם. נכתב בחוק שאין סמכות לאף אדם להכחיש את קשרי הנישואין הללו, אך ארגונים דתיים לא יידרשו לספק שירותים לחגיגות נישואין הנוגדות את אמונתם והסירוב לא יהווה עילה לתביעה (סעיף 6(b)). זהו ניסיון מעניין וראוי של הקונגרס לאזן בין הזכות האוטונומית להינשא לבין חופש הדת.

לחוק האמריקאי החדש ראו: Respect for Marriage Act, 1 U.S.C. §§ 1- 7 https://www.govinfo.gov/content/pkg/PLAW-117publ228/uslm/PLAW-117publ228.xml

מטבע הדברים, קיימת הסתייגות מהותית להטיל פיקוח על פלטפורמות דיגיטליות, מאחר שאלה נתפסים כ'כיכר העיר החדשה' המהווה מקום להתבטאות חופשית. פלטפורמות אינטרנטיות מהוות כר פורה לפעילויות חברתיות דוגמת הפצת רעיונות, דעות ומחאות ונצפים בהם היקפי שימוש גבוהים (ראו מחקרו של אלעד גיל "עמדות הציבור בנושא השיח הציבורי באתרי שיתוף תוכן ורשתות חברתיות", תכלית, המכון למדיניות ישראלית, יוני 2022). הממצאים מראים שרשתות חברתיות נחשבות מקור עיקרי לצריכת חדשות עבור 48% מהצעירים עד גיל 29. בכל קבוצות הגילאים שנבדקו, רשתות חברתיות משמשות בעיקר לצריכת חדשות. לכן, כל מידע שמתפרסם ברשתות החברתיות מופץ לרבים ועלול לייצר רושם של סיקור נכון כשהוא לא בהכרח מאוזן או אף פוגעני.

הוועדה רואה בפלטפורמות כפועלות במרחב הציבורי וסבורה שיש להתייחס אליהן כגוף דו-מהותי נוכח השפעתן הרחבה על הציבור. הוועדה המליצה על עקרונות לשמירת חופש הביטוי והתחרותיות תוך הרמוניה עם כללים בינלאומיים. ה-Digital Service Act האירופאי מהווה מודל לאסדרת היבטי התוכן בפלטפורמות דיגיטליות. חוק זה אומץ ביולי 2022 ומטפל באחריות הפלטפורמות לתכנים לא חוקיים המופצים באמצעותה.

המלצות הוועדה הן להטיל על פלטפורמות דיגיטליות הוראות ברורות לטיפול בתכנים אסורים המהווים לפי הדין בישראל עבירה פלילית או עוולה אזרחית, וזאת נוכח ההתפשטות המהירה במרחב האינטרנטי:

1. הטלת אחריות משפטית (פלילית או נזיקית) על מפעילי הפלטפורמות ביחס לתכנים בלתי חוקיים ופוגעניים שהובאו לידיעתם. אחריות זו תוטל בהתאם לתוכן המפורסם, לדוגמה: תוכן מיני פוגעני או תוכן פוגעני כלפי קטינים. אחריות זו תיצור תמריץ למפעילי הפלטפורמות לטפל בתכנים פוגעניים. כדי למנוע אפקט מצנן, תיבחן סבירות הטיפול מצד הפלטפורמה בתכנים על פי סוגם, חומרתם ומהירות הטיפול בהם. תוטל חסינות מותנית על פי שאלת המודעות לקיום תכנים פוגעניים ואופן הטיפול בהם.
2. הסמכת בתי המשפט להוציא צווים למפעילי הפלטפורמות להסרת תכנים ספציפיים, באמצעות תביעה שתוגש על ידי תובע ייעודי שהוסמך בידי היועמ"ש לממשלה. הועדה ציינה שניתן להרחיב סמכות זו לתכנים שעלולים לסכן באופן משמעותי את ביטחונם הפיזי או את שלומם הנפשי של קטינים גם אם אינם אסורים בדין (דוגמת בריונות והחרמות).
3. הקמת מנגנון "הודעה ופעולה" שיאפשר למשתמשים ולצדדים שלישיים לפנות למפעילי הפלטפורמות בתלונה על תכנים בלתי חוקיים פוגעניים ולקבל עדכון בדבר הטיפול בתלונה. הצדדים השלישיים המורשים הם גופים שעוסקים בניטור תכנים בהתאם לתחום עיסוקם ועומדים בתנאי סף מסוימים או שמונו על ידי רגולטור ייעודי, ולכן נחשבים אמינים ויקבלו תיעדוף בטיפול בפניותיהם.
4. הטלת חובה כללית על מפעילי הפלטפורמות לאמץ באופן מידתי מערכות שתפקידן לצמצם הפצה של תכנים בלתי חוקיים פוגעניים.

הוועדה התייחסה להחלת כללי המשפט המנהלי על פלטפורמות דיגיטליות. מכוח כללים אלה ניתן להטיל על הפלטפורמה חובת יידוע של משתמשים בדבר הגבלות שהוטלו על חשבונותיהם בצירוף הנמקת הסיבות, סוג ההגבלות ויוזם הטלתן; בתוך כך מומלץ לחייב את הפלטפורמה להנגיש לציבור המשתמשים את כללי הקהילה שלה ותנאי השימוש בפלטפורמה; לזהות תוכן ממומן כמו גם להחיל מנגנון של ערעור דו שלבי על החלטותיה (שאינו אוטומטי במלואו).

המלצה נוספת של הועדה נוגעת לחובות שקיפות שתוטלנה על הפלטפורמות בנוגע להיקף השימוש בה, אופי התכנים המפורסמים באמצעותה ונתונים הנוגעים לאכיפת כלליה. המידע ידווח שנתית לרגולטור שיפרסם את עיקרי הממצאים לציבור אחת לשנה, למעט מידע שיש סיבה עניינית שלא לפרסמו (דוגמת סוד מסחרי). לדעת הוועדה, שקיפות זו תגשים תכליות מהותיות של הבנת המרחב המקוון בהיבטים הנוגעים לציבור, למדינה, לרגולטור ולמפעילים עצמם. הוועדה מוסיפה ומתייחסת לחובת הפלטפורמות לאתר, להעריך ולנתח סיכונים מערכתיים שעשויים לנבוע מפעילותם ובפרט כאלו הייחודיים לישראל בהיבטים שונים. סיכונים אלו נוגעים להפצת תוכן בלתי חוקי, השפעות שליליות ביחס לזכויות יסוד של המשתמשים, השפעות שליליות ביחס לשיח האזרחי והשפעות שליליות ביחס לשלמות הגוף והנפש של האדם.

הוועדה ממליצה להקים גוף פיקוח ייעודי לעקוב אחר פעילותן של הפלטפורמות הדיגיטליות. הגוף יתוקצב ע"י המדינה, יפעל לפי הדין הישראלי ויוכל לפנות לבית משפט בישראל שיוסמך לברר סכסוכים כנגד חברות בינלאומיות שאינן יושבות בישראל.  הועדה סבורה שראוי לחייב את החברה הזרה  להקים נציגות בישראל, ליצירת נגישות והקלת האכיפה.

יוער כי המלצות הוועדה מותנות בעמידה במאפיינים מצטברים: היקף משתמשים של 5% מאוכלוסיית המדינה ובלבד שהשירות כפלטפורמה מסופק בישראל.

לדו"ח ראו: לירן אבישר בן- חורין ואח', הצוות המייעץ לשר התקשורת לבחינת האסדרה על פלטפורמות תוכן דיגיטליות (דצמבר 2022) https://www.gov.il/BlobFolder/reports/14122022/he/Report-digital-platforms.pdf

ביום 23.1.2017 פורסמה הנחיית היועמ"ש בעניין עבירות ריבוי נישואין. בהנחיה הוסברו ההשלכות הקשות שנגרמות לנשים וילדיהן והותוותה מדיניות לאכיפת עבירת הביגמיה שבסעיף 176 לחוק העונשין, באמצעים פליליים, אזרחיים, מנהליים ומשמעתיים ובשילוב כלים חינוכיים. בעקבותיה, ניתנה החלטת ממשלה להקמת צוות להתמודדות עם השלכותיה השליליות של הפוליגמיה, אשר גיבש תוכנית פעולה ופרסם דו"ח מסכם על הנושא בחודש יולי 2018.

בינואר 2022 פורסמה סקירה לתיאור הפעילות שנעשתה בתחום האכיפה. בסקירה זו הצביעו נתוני האכיפה כי  69% מהתיקים (שהם 436 מקרים) נפתחו במחוז הדרום (מתוך תרשים 6 בסקירה).

במחוז זה מתגוררת מרבית אוכלוסיית הבדואים, אשר מנהלת אורח חיים פוליגמי.  מפאת העובדה שקשה לאמוד את היקף הפוליגמיה, ההערכות ביחס לריבוי נישואין נובעות מאינדיקציות, בהינתן אומדנים שונים הנוגעים להפרשים בין השאר, בדבר שיעור הילדים שיש לגברים מנשים שונות (מתוך תרשים 5 בדו"ח).

על פי מחקרה של ריהאם אבו אל-עסל שפורסם בספר 'מעמד אישי ומגדר נשים פלסטיניות בישראל', ריבוי נישואין בתרבות המוסלמית מבוסס על שלושה טעמים:

1. הגברים נישאים לראשונה בעיקר מטעמים כלכליים ופוליטיים ולפי החלטות המשפחות. בגיל צעיר, הגברים אינם בשלים להתמודד עם מחויבויות הכרוכות בחיי המשפחה ומנסים לברוח מהקשיים בזוגיות, דוגמת העדר יחסי מין.
2. ישנה חשיבות גבוהה בחברה המוסלמית ללידת בנים זכרים. לפיכך, האישה מחויבת ב'ציות' לגבר וב'זכותו' להביא ילדים נוספים. 'זכותו' מתחדדת במצבי עקרות וכן במצבים בהם לא נולדים מספיק ילדים זכרים.
3. ריבוי נישואים נתפס כסימן לגבריות, מקור לכוח וסמל סטטוס.

נשים מוסלמיות, כפי שעולה ממחקרה של אבו אל-עסל, מתקשות להתנגד לנישואין מרובים ממספר סיבות; ראשית, הן נחשפות לביקורת חברתית העלולה להוביל למידורן; שנית, נשים רבות נאלצות להישאר בקשרי ביגמיה בשל האיסור החל עליהן לקחת את ילדיהן עימן בעת הגירושין ומנגד, הגברים לא מעוניינים להתגרש מפני שאינם רוצים בנטל הילדים. להישארות נשים בקשר פוליגמי יש השלכות רבות:

1. השלכה כלכלית- משפחות פוליגמיות סובלות ממצב כלכלי קשה יותר. במשפחות בדואיות בפרט, הנשים לרוב לא עובדות וכלכלת הבית נשענת כולה על הגבר. הישענות הנשים על הגבר עלולה להיות בעייתית במצבים בהם הכנסתו נמוכה או אם הבעל פועל בניכור כלכלי, בשל העדפתו לאישה השנייה.
2. השלכות נפשיות- נשים בקשר פוליגמי נוטות לסבול מנזקים פסיכולוגים מרובים דוגמת חרדה, עוינות ופרנויה. סקר שנערך בקרב נשים בדואיות מעלה נתונים לפיהם 41% מהנשים שנמצאות בקשר ביגמי מקבלות מרשמים יומיים לתרופות ובעלות שיעורי דיכאון של 31%. זאת, לעומת 26% מהנשים שנמצאות בקשר מונוגמי ומטופלות במרשמים יומיים (ראו גולי צוויקל ונורית ברק, בריאות ורווחה של נשים בדואיות בנגב, באר שבע 2002).
3. השלכות על הילדים – לפי פרופ' ארנון סופר, ילדים במשפחות פוליגמיות עשויים לסבול מהזנחה, בעיות רגשיות, התנהגותיות ופיזיות. ילדים הגדלים במשפחות פולגימיות סובלים מאחוזי נשירה גבוהים יותר מהלימודים והופכים לנוער שוליים, לעומת ילדים הגדלים במשפחות מונוגמיות.
4. אלימות – שיעורי האלימות במשפחות פוליגמיות גבוהים יותר, והאלימות מתרחשת בין כל המעורבים – בין הנשים עצמן, בין הגבר לנשים ובין האימהות לילדיהן.
5. נישואי קטינות – רבים מהקשרים הפוליגמיים מאופיינים בנישואים בגיל קטינות, אשר מובילים להשכלה נמוכה, לקשיי תעסוקה ואף להסתכנות גבוהה יותר בהריונות בסיכון.
6. מעמד ישראלי – ישנם מקרים רבים של נשים שנישאות לגבר כדין ומשכך זכאיות למעמד תושבות. נשים אלו יודעות כי ככל שתחלטנה להתגרש, זכאותן לזכויות סוציאליות ולהישארות במדינה תפוג. לכן הנשים נשארות בקשר זה, הגם שבן זוגן מקיים קשר ביגמיה עם נשים אחרות בניגוד לדין ואף בניגוד לרצונן.

על פי דו"ח הצוות להתמודדות עם השלכותיה השליליות של הפוליגמיה לעיל, בעשור האחרון נצפתה מגמה של ירידה בתופעת ריבוי הנישואין וניתן להניח כי הדבר מושפע מהשכלתם של הגברים והנשים, המחזקת את קידומם בחברה ואת המודעות לזכויות.

עם זאת, יש להתחשב בחוסר דיווח לרשויות על קשרי נישואין, העלול לעוות את נתוני האמת. כך או אחרת, ניכר כי על אף ההשלכות הקשות של ריבוי נישואין, האכיפה בתחום זה אינה גבוהה.

נתוני משטרת ישראל שהוצגו בסקירה הנ"ל מראים כי בשנים 2017-2021, הוגשו 55 כתבי אישום בגין פוליגמיה והוטלה סנקציית מאסר בכעשרים תיקים בלבד. בחלק מעשרים התיקים, נרשמו עבירות נוספות ולכן, עונשי המאסר מיוחסים לכלל העבירות ולא רק לעבירת הביגמיה. למרות שלפי חוק העונשין, העונש בגין עבירת ביגמיה הוא מאסר לחמש שנים, בפועל הוטל מאסר הגבוה מארבע שנים רק בשני תיקים, בעוד בשישה- עשר מהם המאסר נמוך משנה. בשני התיקים הללו, העבירות הנלוות היו כליאת- שווא וכניסה או ישיבה בישראל שלא כחוק.

לסיכום: נראה כי פוליגמיה עדיין נפוצה בדרום הארץ, בעיקר בקרב אוכלוסיית הבדואים, הואיל והדבר מקובל בתרבות המוסלמית. הנשים סובלות מהשלכות כלכליות ונפשיות, קשיים בגידול הילדים, חשיפה מרובה לאלימות ואף בעיות במעמד התושבות. למרות השלכות התופעה, נראה כי מרבית התיקים הנפתחים בגין עבירת פוליגמיה נסגרים ללא ענישה ראויה.

לסקירה ראו: רונית יכימוביץ'- כהן, ריבוי נישואין (פוליגמיה): אכיפה ודיווח (19.1.22), https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/78d57d26-b230-ec11-8138-00155d0403e7/2_78d57d26-b230-ec11-8138-00155d0403e7_11_19442.pdf

לדו"ח ראו: רחל מטר ואח', דו"ח מסכם הצוות הבין משרדי להתמודדות עם השלכותיה השליליות של הפולימיה (יולי 2018), https://www.gov.il/BlobFolder/generalpage/polygamy_final_report/he/polygamy_final_report.pdf