לצורך מדידה היקף השחיתות השלטונית, הדו"ח בחן מספר מישורי פעולה:

• מסגרות רגולטוריות – רמת הפיתוח של רגולציות בתחומים כמו ניהול סיכוני שחיתות, צמצום שתדלנות וניגוד עניינים, טיפול במימון פוליטי והטבת השקיפות של המידע הציבורי. בתוך כך נבחן אם קיימים חוקים ברורים נגד שוחד ושחיתות וענישה מוסדרת.
• יישום המסגרות הרגולטוריות – הדו"ח בחן את רמת היישום וההטמעה של הרגולציה הלכה למעשה. בתוך כך נסקרו מנגנוני אכיפה: קיום ותקצוב רשויות ממשלתיות ייעודיות לאכיפת החוקים נגד שחיתות.
• שקיפות וחשיפת מידע – דרישות לחשיפה ציבורית של נתונים על קשרים עסקיים של נבחרי ציבור ועובדי מדינה, מקורות מימון, בעלויות צולבות ואינטרסים במספר גופי פעילות העלולות ליצור ניגוד עניינים.

לפי הדו"ח, בשנים האחרונות הגבירו מדינות OECD את המאמצים לפיתוח גישה אסטרטגית להפחתת שחיתות, וב-71% מהמדינות מופיעים מדיניות ואמצעים למאבק בשחיתות, כגון חקיקת חוקים ותקנות לאיסור שוחד, ניגוד עניינים, הקמת גופי אכיפה לרבות ועדות ממשלתיות, יחידות מיוחדות במשרדי הממשלה, וזאת לצד יישום מנגנוני בקרה ונהלי מעקב מצד רשויות וגופים ציבוריים. הדו"ח מציין כי אנשי ציבור חשופים לפיתויים ועלולים להימצא בניגוד עניינים שעה שהם ממלאים תפקיד ציבורי, אך שוקלים שיקולים פרטיים וזרים. 76% מהמדינות החברות מאמצות גישה אסטרטגית להגברת היושרה ומציבות קריטריונים להתקנת תקנות למניעת ניגוד עניינים. בין הקריטריונים המקובלים ניתן למנות: הטלת חובת גילוי של אינטרסים ונכסים כספיים, איסור על קבלת טובות הנאה ומתנות, חובות דיווח על פעילויות חיצוניות והכנסות נוספות, הגבלות על העסקה של קרובי משפחה, ואיסור על שימוש במידע פנים לצרכים אישיים. גרף מרכזי בדו״ח מצביע על הפערים בין הרגולציה למניעת ניגוד עניינים לבין אכיפתה בפועל:

ניתן לראות כי הממוצע בכלל המדינות, המשתקף בעמודה OECD מימין, עומד על 40% בלבד. כלומר, כשני שליש מהרגולציה למניעת ניגוד עניינים במדינות לא יושמה למעשה.

הדו"ח ממליץ על נקיטה בפעולות:

• הקמת גופי פיקוח עצמאיים לניטור מימון המפלגות. גופים כאלה יכולים לסייע בשקיפות, הפצת מידע והימנעות מניגודי עניינים.
• חיזוק התקנות והאכיפה של חובת הגשת דו"חות כספיים שנתיים לקראת בחירות על ידי המפלגות – זאת על מנת לאפשר בקרה ציבורית על מקורות המימון.
• קידום שקיפות ופרסום פרואקטיבי של מידע ממשלתי ופוליטי. צעדים כאלה יכולים לסייע בגילוי ניגוד עניינים פוטנציאלי ולהגביר אמון הציבור.
• פתיחת הנתונים הממשלתיים – פרסום רשימת נתונים שחייבים להיות זמינים באופן מקוון, צעד בעל פוטנציאל למניעת ניגודי עניינים.

ישראל ממוקמת מתחת לממוצע, ברמה של 20%, ומשמעות הדבר שרמת היישום של כללים לניגוד עניינים בארץ היא נמוכה יחסית לממוצע המדינות האחרות החברות ב- OECD.

הדו"ח מתייחס גם להתנהלות מפלגות פוליטיות. נבחנה רמת הציות של המדינות לדרישות של ה-OECD לפרסום דו"חות כספיים של המפלגות, הן דו"חות שנתיים והן דו"חות הקשורים למבצעי בחירות כמו מימון והיקפי תרומות. רק ב-37% מהמדינות נמצא שמפלגות מפרסמות דו"חות כספיים שנתיים. במדינות אלה נמצאות שוודיה, נורבגיה, דנמרק, קנדה, ניו זילנד, אוסטרליה, דרום קוריאה. ב-42% מהמדינות ישנה רגולציה שמחייבת פרסום דו"חות שנתיים, אך בפועל המפלגות לא מפרסמות דו"חות כנדרש. מדינות אלו הן גרמניה, בלגיה, צרפת, אירלנד, איטליה, הולנד, פורטוגל וספרד. לגבי דו"חות כספיים על תעמולת בחירות, ב-29% מהמדינות המפלגות מפרסמות דו"חות במועד המתחייב בחוק. בתוך כך ניתן למצוא את אסטוניה, דנמרק, ישראל, לוקסמבורג, ניו זילנד ונורבגיה. מצד שני, ב-47% מהמדינות יש דרישה לפרסם דו"חות בחירות אך המפלגות לא עומדות בחובה זו, כמו בצרפת, גרמניה, יוון, הונגריה, איטליה, פולין, פורטוגל וספרד. המסקנה היא שבמרבית המדינות קיימת בעיה משמעותית ביישום כללים לשקיפות במימון מפלגות פוליטיות ותעמולת בחירות, וזאת גם כאשר קיימת רגולציה מחייבת בנושא זה.

הדו״ח מצביע על חולשות ביישום מנגנונים למניעת שחיתות:

• 70% ממדינות ה-OECD פרסמו הנחיות למניעת שחיתות לרבות: קנדה, ספרד, אוסטרליה, שוויץ, פורטוגל ועוד מדינות רבות. ישראל אינה נמצאת ברשימה זו.
• הדו״ח ביצע סקר בקרב חברי פרלמנטים ולוביסטים במדינות החברות ב-OECD ומצא שרוב גדול (82%) לא מודע לסנקציות בגין הפרות אתיקה, מה שמחליש משמעותית את יעילות המנגנונים למניעת שחיתות.
• ארגון ה- OECD פיתח קריטריונים לכמת את מצב היושרה הלאומיות ולספק הנחיות לחיזוקה, כגון: בחינה ויישום של המסגרות הרגולטוריות, ניגוד עניינים בקרב אנשי ציבור, שקיפות וחשיפת מידע, שקיפות במימון מפלגות.

הדו"ח מסיים בקריאה למדינות להמשיך ולחזק את המסגרות החוקיות כנגד שחיתות; זאת, באמצעות רגולציה לשיקוף מימון מפלגות וקבלת תמיכה מצד גורמים זרים, חקיקה לאסדרת פעילות לוביסטית,  וכן קידום שיתוף פעולה בין מדינתי על מנת להבטיח את עצמאות מערכת המשפט.

דו"ח מעניין נוסף של ארגון ה- OECD המתייחס לישראל פורסם בנובמבר 2023 בנוגע לתחזית כלכלית: Oecd Economic Outlook 2023: Preliminary Version https://tinyurl.com/zvdh97st. מטרת הדו״ח להציג תחזית כלכלית גלובלית להתמודדות עם אתגרים והשלכות של אירועים גיאופוליטיים מרכזיים ברחבי העולם. הדו״ח מטפל גם בבחינת ההשפעה של מתקפת הטרור של השבעה באוקטובר על הכלכלה בישראל. צוין כי כלכלת ישראל שגשגה היטב לפני המלחמה, עם צמיחה של כ-3% ברבעון הראשון של שנת 2023 וכי שוק העבודה המקומי התקרב למיצוי התעסוקה האפשרי. אולם, לאחר השבעה באוקטובר, שוק המניות ירד בכ-6% מרמתו לפני המלחמה, הביטחון הצרכני ומצב העסקים ירדו, ומדווח על אינפלציה בשיעור 3.7% כבר בחודש אוקטובר — מעל היעד של הבנק המרכזי בישראל. הדו״ח מציין כי הצמיחה הכלכלית בישראל צפויה להאטה משמעותית בשנת 2024, בין השאר עקב הפרעות בצד ההיצע, ירידת הצריכה הפרטית וההשקעות, וירידה בתיירות. החזרה הצפויה לצמיחה בשיעור 4.5% בשנת 2025 מבוססת על ההנחה שהשפעות העימות הצבאי יהיו מוגבלות בזמן. לפי הדו"ח, על בנק ישראל להתאים את המדיניות המוניטרית למשבר לצורך חיזוק העסקים המקומיים ומיתון הפגיעה בצרכנים. הדו"ח ממליץ לממשלת ישראל להשקיע באופן קבוע בתשתיות חיוניות כגון כבישים, תעשייה ותחבורה ציבורית, ולקדם רפורמות מיטיבות בשוק העבודה, על מנת למתן את תוצאות המשבר.

העותר הוא מרכז רקמן – המרכז לקידום מעמד האישה, שמטרתו כמוצהר על ידו היא לקדם את מעמד האישה ולשים קץ לאפליה המגדרית ולאי-השוויון בחברה הישראלית. לקראת הבחירות של שנת 2023, פנה מרכז רקמן לרבנים הראשיים בבקשה שיודיעו על כוונתם למנות גם נשים לאסיפה הבוחרת. בתשובת הרבנות הראשית נמסר כי לא ניתן להיעתר לבקשה מאחר שהיא חותרת תחת כוונת המחוקק למנות רבנים הממלאים תפקידים רבניים הלכתיים מובהקים. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על סעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית לישראל, הקובע את הרכב האסיפה הבוחרת באופן המשריין מקום לשמונים "רבנים". האם אישה יכולה להיחשב ל"רב"?

העותר טען כי סעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית לישראל לא מגדיר תנאי כשירות ל״רבנים״. לכן יש לפרש את המונח כמתייחס לכל מי שעוסק בדת ובהלכה היהודית גם אם אינו בעל כשירות רבנית פורמלית. נטען כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם התכלית האובייקטיבית של החוק, שכן חזקה שהמחוקק לא התכוון להפלות בין נשים לגברים, ומקום שהמחוקק בחר שלא לפרט תנאי כשירות קשיחים, אין מקום לקרוא תנאים כאלו לתוך החוק, בפרט כאשר מדובר בתנאי כשירות מפלים. נטען כי תכלית החוק מובילה למסקנה שגם נשים כשירות להתמנות לאסיפה הבוחרת; התכלית היא ייצוג לקבוצות רבות בקרב האוכלוסייה היהודית תוך מתן ביטוי משמעותי לעולם התורה, גם לגבי מי שאינו מחזיק בתפקיד רבני פורמלי. מרכז רקמן ביקש צו עשה שיחייב את הרבנים לכלול גם נשים באסיפה הבוחרת אם הן עומדות בדרישה של השכלה תורנית מתאימה. המשיבים – הרבנים הראשיים של ישראל, ממשלת ישראל, השר לשירותי דת והיועצת המשפטית לממשלה, טענו כי הפרשנות הנכונה מאפשרת הסמכה לרבנות רק לגברים. זו מעוגנת בלשון החוק ובתכליתו, שכן קבוצת הרבנים הנבחרים אמורים לבטא את המומחיות ההלכתית הייחודית שלהם.

בג"ץ קיבל את העתירה ברוב דעות, מפי כב' השופטת דפנה ברק-ארז ובהסכמת השופט יצחק עמית, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ד' מינץ. כב' השופטת ברק-ארז קבעה כי לשון החוק לא מגדירה את המונח ״רב״ ולכן אינה שוללת על הסף מינוי נשים לאסיפה הבוחרת. לשון החוק גם אינה מלמדת על צמצום המונח באופן התוחם את גבולותיו רק למי שקיבל הסמכה לרבנות מטעם הרבנות הראשית. לכן, יש לפרש את המונח "רבנים" בסעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית כמכוון למי שממלאים תפקיד רבני הלכה למעשה, ללא תלות בזהות המגדרית. בהקשר הנשי, מונח זה יכול להתייחס למורות וליועצות הלכה, לרבניות העומדות בראש קהילה, לרבניות במדרשה וכיוצא באלה תפקידים רבים ומגוונים. נפסק כי בפרשנות זו ניתן ביטוי נאמן לקולו של הציבור הנדרש לשירותי הרבנות; מכסת הרבנים נועדה לאפשר ייצוג של בעלי ידע תורני ומעמד בעולם התורה, לצד נציגי ציבור. ניתן משקל לכך שהאסיפה הבוחרת אינה מוסד הלכתי טהור, והרכבה נועד לאזן בין תרומתם של אנשי הלכה לבין תרומתם של נציגי הציבור. לכן, הרחבת הייצוגיות של נשים באסיפה כ"רבנים" משתלבת בתכלית פועלה של האסיפה הבוחרת.

בג"צ נתן משקל משמעותי לעקרון השוויון "הנמצא מעל דברי החקיקה כולם". עקרון השוויון חל, ככל שאינו נסתר במפורש, גם ביחס לחקיקה שיש לה השקה לתחום הדתי ובתוך כך הסדרת מינויים לתפקידים בעלי היבטים דתיים. חזקה על המחוקק שלא התכוון להפלות בין גברים לנשים, ועל כן יש לתת עדיפות לפרשנות שאינה יוצרת הפליה ומעדיפה פרשנות המקדמת שוויון.

מנגד, כב' השופט מינץ סבר בדעת מיעוט כי הפרשנות הבסיסית והפשוטה של המונח "רבנים" על פי תפיסת עולם הלכתית אורתודוכסית, מתייחסת למי שהוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית, וזו אינה מכשירה נשים כרבנים. לא ניתן לכלול במונח זה כל מי שעוסק בדת גם אם אינו בעל כשירות רבנית פורמלית. הכללת נשים העוסקות בדת ובהלכה היהודית לתוך הגדרת "רבנים" חוטאת בפרשנות הלשונית ומותחת את מושג הרבנים מעבר לגבולותיו. נשים אינן נכנסות להגדרה זו של המונח מפני שאין כיום מסלול באמצעותו ניתן להסמיכן ל"רבנות". זאת חרף העובדה שהן יכולות לעמוד בדרישות של השכלה תורנית והלכתית מתאימה. ואנו נשיב כאן באופן ביקורתי כי נימוקו של כב' השופט מינץ הוא מעגלי ובעייתי: לא ניתן לשלול מהן זכות יסוד לשוויון בהדרתן ממסלולי ההכשרה, ועל הבסיס הזה לקבוע שהחוק אינו מאפשר לראות בהן "רבנים". הדרך הנכונה היא לפתוח בפניהן מראש את דלת ההכשרה.

שילוב נשים בתפקידים ציבוריים בתחומי הדת מעורר שיח ציבורי רחב. מחלוקת דומה התעוררה בפרשת שקדיאל (בג"ץ 153/87 לאה שקדיאל נ' השר לענייני דתות, מיום 19.5.1988). דובר על הרכבה של המועצה הדתית המוסמכת לספק שירותי דת עירוניים מכוח סעיף 7 של חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971. במועצה יושבים נציגי שלוש רשויות: הרשות המקומית, הרבנות המקומית ומשרד הדתות. כל רשות מציעה את מועמדיה. בכל מקרה שבו נתגלו חילוקי דעות, ההחלטה תובא להכרעה של ועדת שרים שתורכב מראש הממשלה, השר לענייני דתות ושר הפנים (ס׳ 5 לחוק).

בינואר 1986 נבחרה לאה שקדיאל על ידי המועצה המקומית ירוחם כמועמדת לכהן במועצה הדתית. לפי תיאורי המועצה, שקדיאל היא אישה דתית, חברת מועצת עיריית ירוחם, פעילת ציבור ומורה למקצועות היהדות. המועצה המקומית ירוחם הגישה לשר הדתות את רשימת המועמדים מטעמה, בהם גם שקדיאל. אך חברותה נדחתה על הסף, בטענה שנשים אינן יכולות לכהן בתפקיד. גם ועדת השרים סירבה לאשר את המינוי של שקדיאל בשל היותה אישה. שקדיאל עתרה לבג״צ. בג"צ הכריע פה אחד לפסול את ההחלטה שלא למנותה והורה ששקדיאל תיכלל בהרכב המועצה הדתית. בית המשפט קבע כי דחיית מועמדות של אישה לכהונה בשל מגדרה מהווה פגיעה בלתי ראויה בעקרון השוויון המגדרי, שהינו עקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית.

נוסיף כי נתוני מדד המגדר לשנת 2023 של מכון ון ליר בירושלים מצביעים  על כך שתופעת אי-השוויון המגדרי בישראל היא רוחבית ונוגעת גם בתפקידים ציבוריים נוספים, לא רק רבניים. כך, בעמדות מקבלי ההחלטות בזירה הפוליטית, רוב המשרות הציבוריות מאוישות על ידי גברים. בשנת 2023 חלה ירידה חדה במינוי נשים לתפקידים בכירים בזירה הפוליטית. שיעור הנשים העומדות בראש רשויות מקומיות בישראל עומד על כ-5.9% בלבד, כאשר 241 מתוך 256 ראשי הרשויות בישראל הם גברים. ובממשלה ה-37: מתוך 35 שרים, רק 5 היו נשים לעומת 30 גברים (מדד המגדר אי שוויון מגדרי בישראל מכון ליר (2023) https://tinyurl.com/36xv9fwp).

1. דובר במקרקעין ביישוב איריס הרשומים בבעלות הנרי קונפינו. בנובמבר 2011 הגיע מתחזה למשרדה של עו״ד לוי, והציג עצמו כדוד קונפינו, כביכול בנו ויורשו היחיד של הנרי הנ"ל. המתחזה ביקש מעורכת-הדין לאתר קונה פוטנציאלי למקרקעין והאחרונה קישרה בין המתחזה לבין מתווך מקרקעין. המתווך איתר את אורי נצר שביקש מעו"ד שמחיוף לנהל מגעים לרכישת המקרקעין. במהלך המשא ומתן התברר לעו"ד שמחיוף שהעסקה נעשית עם יורש שאינו רשום כבעל המקרקעין, והוא דרש שדוד קונפינו יירשם כבעל הזכויות.
2. עו"ד לוי קיבלה מהמתחזה מסמך שנחזה להיות צו ירושה. עו"ד לוי הגישה למרשם המקרקעין בקשה לרשום את לקוחה כבעלים והגישה את צו הירושה המזויף, בהאמינה שמדובר בצו אמיתי. הבעלות במקרקעין הועברה על שם דוד קונפינו בהסתמך על הצו.
3. בהמשך הצדדים נפגשו לחתימה על חוזה מכר. ב"כ הקונה עמד על כך שתוצג תעודת זהות של מוכר המקרקעין. המתחזה הציג תעודת זהות שנחזתה להיות מקורית.
4. כדי לממן את הרכישה, נצר ואשתו נטלו משכנתא מבנק לאומי והורו על העברת כספי ההלוואה לחשבון הנאמנות של עו״ד לוי. הבנק ביקש לברר מדוע אין מתבקשת העברה ישירות לחשבון המוכר. נציגת הבנק שוחחה עם המתחזה, ושמעה ממנו שהוא תושב חוץ ואין לו חשבון בנק בישראל, ותשובה זו הניחה את דעתה. עסקת המשכנתא הושלמה.
5. לאחר תשלום התמורה, הזכויות במקרקעין העברו על שם נצר ונרשמה משכנתא לטובת בנק לאומי.
6. בשנת 2016, הנרי קונפינו, הבעלים האמיתי של המקרקעין, הלך לעולמו. בהתאם לצו קיום צוואה, דוד קונפינו האמיתי, בנו של הנרי, הוא יורשו היחידי. במהלך השנים, עו"ד מנחם מושונוב, טיפל במקרקעין עבור הנרי. בשנת 2019, הוציא עו"ד מושונוב נסח רישום המקרקעין, וגילה את השינוי ברישום הבעלות מהנרי לנצר. בדרך זו נודע לדוד קונפינו האמיתי על מעשה התרמית.

דוד קונפינו האמיתי הגיש תביעה לביהמ״ש המחוזי, בגדרה תבע את נצר הרוכש, את בנק לאומי מעניק המשכנתא, ואת לשכת רישום המקרקעין. נדרשו סעדים הצהרתיים לביטול חוזה המכר וההתחייבות לבנק לאומי, ולביטול הרישומים במקרקעין מכוח המכר המזויף. כן נדרש צו עשה לרישום המקרקעין על שם הבעלים המקורי. נצר, הנתבע, הגיש מצידו הודעות לצדדים שלישיים; לטענתו, ככל שהמכר יבוטל, זכותו להיפרע את נזקיו מעו״ד לוי ב"כ המוכר, מעו״ד שמחיוף שייצג אותו, וכן מלשכת רישום המקרקעין. הרוכש טען שגם התובע אחראי כלפיו משום שלא פעל למימוש זכותו במקרקעין בהקדם מעת שאביו נפטר.

ביהמ״ש המחוזי פיצל את הדיון להיבט קניני ולהיבט נזיקי. בהיבט הקנייני, נפסק כי זכותו של הבעלים האמיתי, הנרי קונפינו ז"ל, היא על העליונה וכי נצר ובנק לאומי אינם זכאים להגנה של תקנת השוק.
תקנת השוק מעוגנת בסעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 וקובעת לאמור: ״מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון.״ לפי הוראה זו, תקנת השוק תחול רק כאשר אדם רוכש זכות במקרקעין (בתמורה ובתום-לב), מבעליה הרשום של הזכות, וממנו בלבד. בית המשפט קבע כי נפל פגם כפול; פגם ברישום הבעלות: הרישום על שם דוד קונפינו המתחזה היה שגוי ולא שיקף את מצב הזכויות האמיתי; ופגם בזיהוי: הרוכש לא זיהה נכונה את המוכר שעה שפעל מול מתחזה. במקרה כזה לא תחול תקנת השוק וזכויות הרוכש יידחו מפני זכות הבעלים המקורי. במקרה שלנו, נצר והבנק אינם עומדים בתנאי תקנת השוק, משום שמקור הפגם אינו המרשם לבדו אלא בהתחזות המוכר, שהיא חיצונית למרשם. לכן, נפסק שחוזה המכר בין רוכש המקרקעין לבין המתחזה – בטל מעיקרו, אף שהרוכש פעל בתום לב ובתמורה. בית המשפט הורה כי הבעלים האמיתי, הנרי קונפינו ז"ל, ישוב ויירשם כבעלים.

משהתקבלה התביעה הקניינית, עבר ביהמ״ש המחוזי למישור הנזיקי. ביהמ״ש המחוזי העמיד את נזקי הרוכש המרומה על סך 1,681,539 ₪: המשאבים הרבים שבזבז (תשלום התמורה, שכ״ט עו״ד, דמי תיווך) ואובדן הזכות בנכס. ביהמ״ש חילק את האחריות בין המעוולים לפי מידת מעורבותם היחסית:

עו״ד לוי, ב"כ המתחזה: נקבע שהתרשלה בכך שלא זיהתה שצו הירושה שהגישה ללשכת רישום המקרקעין היה מזויף. בצו נפל פגם צורני בחותמת: בין המילים ״העתק זה״ למילה "ומתאים", אמורה להופיע המילה "נכון" או "נאמן", אך המקום היה מחוק. המחיקה אמורה לעורר סימני שאלה אצל עורכת דין המטפלת ברישום במקרקעין. על עו״ד לוי הוטלה אחריות בשיעור 60%.

לשכת רישום המקרקעין: כאשר עסקת מקרקעין נעשית באמצעות עורך-דין, אין ללשכה אחריות לזהות את הצדדים לעסקה. ואולם בענייננו, הלשכה התרשלה בכך שלא זיהתה את הפגם בחותמת צו הירושה המזויף, ובכך שלא ביקשה מעו"ד לוי הבהרות. על לשכת רישום המקרקעין הוטלה אחריות בשיעור 30%.

עו"ד שמחיוף ב"כ הרוכש: נקבע שהתרשל בכך שלא ביקש לבדוק בעצמו את צו הירושה. נקבע כי תרומתו לנזקי הרוכש הייתה זניחה יחסית והוטלה עליו אחריות בשיעור 10% בלבד.

דוד קונפינו: נקבע כי התובע אינו נושא באחריות להתגבשות נזקי הרוכש. בית משפט לא התעלם מכך שהתובע המתין שלוש שנים עד שהחל להסדיר את זכויותיו. אולם, אין חובה משפטית המחייבת יורשים להסדיר את זכויותיהם בהקדם, מה גם שמעשה התרמית של המתחזה נעשה לפני מות הבעלים.

אשר לבנק לאומי, ביהמ״ש ציין כי הוא ניזוק בהפסידו את הבטוחה הקניינית בדמות המשכנתא להבטחת החזר ההלוואה. אולם, ביהמ״ש לא נדרש לדון בכך מאחר שהבנק הודיע שהוא מסתפק בהתחייבות הרוכש להחזיר לו את ההלוואה שקיבל.

על פסד-הדין הוגש ערעור לביהמ״ש העליון. כב' השופטים י׳ אלרון, א׳ שטיין ור׳ רונן חזרו ופסקו שתקנת השוק תחול רק כאשר אדם רוכש זכות במקרקעין, בתמורה ובתום-לב, מבעליה הרשום של הזכות. המדינה אינה ערבה להתחזותם של מוכרי הזכויות ואינה מבטיחה הגנה למי שרוכש זכות מידי מתחזה, מאחר וזו טעות חיצונית למרשם. ביהמ״ש סיווג את המקרה דנא כתקלה מעורבת, שהיא שילוב של פגם ברישום הבעלות (תקלה פנימית למרשם) ופגם בזיהוי המוכר (תקלה חיצונית למרשם). בהתרחש תקלה מעורבת, דינה כתקלה חיצונית למרשם, ורוכש הזכויות לא ייהנה מתקנת השוק.

בהיבט הנזיקי, בית המשפט קיבל את ערעורו של עו"ד שמחיוף וקבע שלא התרשל כלפי לקוחו. עו"ד שמחיוף התנה את ביצוע העסקה ברישום המוכר כבעלים ולא היה אמור לחשוד שמדובר בהתחזות. בניגוד לכך, עו"ד לוי הייתה צריכה לדעת שעו"ד שמחיוף וכן לשכת המקרקעין יסתמכו על המצגים שהציגה: שהמתחזה הזדהה בפניה ושבדקה את צו הירושה. בית המשפט העליון פסק כי 10% שהוטלו על עו״ד שמחיוף יועברו לעו״ד לוי ובכך שיעור אחריותה יעלה ל- 70%.

פסק-הדין מדגים את מוגבלותה של תקנת השוק במקרקעין. פרופ' חנוך דגן דן ברציונל של תקנת השוק ובשוני המהותי בין פגם בזיהוי המוכר לבין פגם בזכות הרשומה במרשם (״תקנת השוק כביטוח״, מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן (שלום לרנר ודפנה לוינסון-זמיר עורכים, 2002), ע' 15). תקנת השוק מהווה מעין ביטוח שהמדינה נותנת לציבור, כאשר מי מהציבור קונה זכויות בהסתמך על הרשום במרשם. תקנת השוק מכירה בכך שיכול ליפול פגם ברישום המקרקעין, ובמקרה כזה נאפשר הגנה למי שרכש מתוך הסתמכות על הרישום גם אם היה שגוי, ובלבד שפעל בתום-לב ובתמורה. ואולם, כאשר מדובר בפגם בזיהוי המוכר המתחזה לבעלים הרשום, מקור התקלה אינו במרשם המקרקעין ותקנת השוק לא תחול.

זלמנוביץ' פנתה שוב לרשויות הגיוס בבקשה חדשה למתן פטור מטעמי מצפון או מטעמים שבהווי משפחתי דתי, מכח סעיף 39(ג) לחוק: "אישה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות". התצהיר הועבר לבחינת ועדת הפטור, על אף שהוגש באיחור. בוועדת הפטור עלו פרטי מידע שלא התיישבו עם אורח חיים דתי, והבקשה נדחתה. זלמנוביץ' הגישה ערר אך וועדת הערר קבעה שלא התרשמה שטעמים של מצפון דתי או הווי משפחתי דתי מונעים ממנה לשרת.

זלמנוביץ' עתרה לבג״צ. בג"צ דחה את העתירה בנימוק שלא מצא מקום להתערב בהחלטת רשויות הגיוס לסרב ליתן לעותרת פטור משירות. נפסק כי סעיף 40 לחוק שירות ביטחון קובע שלושה תנאים מצטברים ונפרדים לפטור אישה משירות מטעמים שבהכרה דתית: 1. דתיותה מונעת ממנה מלשרת בשירות בטחון; 2. שמירת כשרות; 3. אי נסיעה בשבת. סגן מפקד לשכת הגיוס דן בבקשת הפטור ומצא כי העותרת לא עמדה בתנאים המנויים בסעיף. העובדה שהעותרת שומרת שבת אינה מספיקה כשלעצמה, והחלטת רשויות הגיוס התקבלה על סמך מכלול הנסיבות, בין היתר תוך התחשבות בכך שלמדה בבית ספר חילוני. העותרת הלינה על כך שלא התקיים בעניינה ראיון פרונטלי, שהיה לדעתה מאפשר להתרשם שמדובר בנערה דתייה שומרת מצוות. אך טענה זו נדחתה, משום שהעותרת עצמה נמנעה מלהתייצב מספר פעמים לראיונות דת שנקבעו לה. בנוסף, בית המשפט ציין כי על מנת להצדיק את מתן הפטור נדרש להוכיח אורח חיים דתי משמעותי לאורך זמן, ולא התחזקות רגעית או חזרה פתאומית לדת, סמוך למועד הגיוס. הוא הדין בבקשת העותרת לקבל פטור לפי סעיף 39(ג) לחוק: מהראיות שהוצגו בפני וועדות הפטור עלה כי העותרת למדה בבית ספר חילוני; מתגוררת אצל אביה החילוני; וכי אחיה ואחותה שירתו בצבא. בנסיבות אלה, העותרת לא הוכיחה אורח חיים דתי כנדרש והיא אינה נכנסת בגדרו של הפטור. אשר על כן, נפסק שלא נפל פגם בהתנהלות רשויות הגיוס שלא לפטור את העותרת משירות צבאי.

כידוע, שירות נשים בצבא, ואופיו של שירות זה, מעוררים שיח ציבורי נוקב. לפי נתוני דו"ח מבקר המדינה ממרס 2023, שיעור אי- גיוסן של נשים לצה״ל במחזור 2021 עמד על 44.9% מכלל המלש״ביות היהודיות. מתוך כלל המועמדות לשירות חובה, שיעור אי גיוס על רקע דת עמד על 36.8%. במחזור 2020 אי גיוסן של נשים עמד על 44.3% ומתוך כלל המלש״ביות, אחוז אי גיוס על רקע דת עמד על 36.4%. במחזור 2019, אי גיוסן של נשים עמד על 44.1% ומתוך כלל המלש״ביות, 35.7% לא התגייסו מטעמי דת. הנתונים מלמדים שקיימת יציבות ואף מגמה קלה של עליה בשיעור אי המתגייסות על רקע דתי (מבקר המדינה המיון והגיוס לצה״ל – ביקורת מעקב מורחבת (2023) https://tinyurl.com/mekdr385). כידוע, יש המתנגדים לשירות נשים, למשל "ארגון חותם – יהדות על סדר היום". ארגון זה הוקם בשנת 2013 כגוף המאגד מכונים תורניים בציונות הדתית. באתר הארגון מופיע שמדובר בארגון אקטיביסטי הפועל לשימור וטיפוח צביונה היהודי של מדינת ישראל. הארגון מפרסם מאמרים וטורי דעה נגד  גיוס נשים לצה״ל. לטענתו, לשירות יש השלכות על הגוף והנפש, על המשרתת ועל העם כולו, וכי שירות קרבי פוגע בבריאות האישה ומבחינה היסטורית הצבא הוקם לגברים ואינו מתאים לחיי האישה ולטבעה (אתר חותם –https://chotam.org.il).

ואולם כיום אנו נחשפים למגמה נגדית, בה נשים בעלות מוטיבציה גבוהה מבקשות לשרת שירות בעל אופי קרבי. בפני בג"צ תלויה ועומדת עתירה של ארבע מלש״ביות המבקשות להתגייס למערך השריון (בג״ץ 3227/20 מיקה קליגר נ׳ שר הביטחון, דיון קבוע למרץ 2024). העותרות דורשות לאפשר להן שוויון הזדמנויות מלא בתפקידי הלוחמה, ומתבססות על זכותן החוקתית לשוויון, בין השאר מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דומה כי יכולתן של נשים לשרת בשריון הוכח ממש בימי מלחמה אלה, בהם נשים בתפקידי לחימה שונים תפקדו ברמה גבוהה. נזכיר כאן את קבוצת לוחמות השריון שלחמו בשבת של שביעי לאוקטובר; אלה הן טנקיסטיות בחטיבת פארן המשרתות בגבול מצרים בבסיס ניצנה. לפי תחקיר ששודר בערוץ 12, שעה שהתברר כי מחבלים פרצו את הגבול מעזה לישראל, קבוצת טנקיסטיות החלה לנוע צפונה להגנת יישובי עוטף עזה, בהוראת מפקדת הפלוגה בדרגת סרן. ליד מוצב סופה הן נתקלו בעשרות מחבלים ויכלו להן. טנק אחד השאירו לשמור בפתח הגדר, כדי למנוע מעבר של מחבלים נוספים. הלוחמות פעלו בקיבוץ חולית ובקיבוץ סופה במשך 17 שעות, ומנעו התפשטות של הלחימה דרומה (ראו כתבה מיום 25.11.2023: "פשוט דורסת את המחבלים וממשיכה הלאה" https://tinyurl.com/kx63rp7f).