החוק יוצר הסדר מיוחד לחוזי אירועים שנכרתו בטרם הוטלו מגבלות הנוגעות לנגיף. עיקרו בסעיף 2, המטיל על הצדדים חובה לנהל משא ומתן בתום לב לקביעת מועד חלופי לאירוע שבוטל. אך היה והמועד החלופי בוטל אף הוא בשל מגבלות הקורונה, על מפעיל אולם האירועים להשיב למזמין את המקדמה ששילם, בניכוי ״הוצאות מיוחדות״. לפי סעיף 4(א) לחוק, ״הוראות חוק זה יחולו על אף האמור בכל דין או חוזה לעניין מקדמה״. ברם, סעיף 4(ב) לחוק מאפשר לצדדים להגיע להסכמה המתאימה להם: ״על אף האמור בסעיף קטן (א), הוראות חוק זה לא יחולו אם האירוע במועד המקורי בוטל כאמור בסעיף 2 והצדדים לחוזה הגיעו להסכמה אחרת ביניהם לעניין החזר מקדמה.., ובלבד שההסכמה כאמור היתה מפורשת, בכתב ובנפרד מכל הסכמה אחרת בין אותם צדדים״.

הוראת חוק זו זכתה  לאחרונה לבירור בבית המשפט העליון, בפרשת ברוך. ה"ה ברוך וגליפוליטי התקשרו בחוזה להזמנת אולם לחתונה. החוזה כלל הוראה, לפיה במקרה של ביטול האירוע בשל כוח עליון, על המזמין לבחור מועד חדש לקיום האירוע. הסכסוך פרץ משהתברר כי לא ניתן לקיים את החתונה גם במועד חדש שתואם, שוב מחמת מגבלות הקורונה. המזמינים ביקשו לבטל את החוזה ולהשיב להם את המקדמה. מפעיל אולם האירועים סירב, בטענה שהחוזה מחייב את הצדדים למצוא מועד חלופי נוסף לאירוע. בית המשפט לתביעות קטנות סבר כי הצדק הוא עם אולם האירועים. בית המשפט המחוזי בתל-אביב אישרר את החלטת בית המשפט קמא. ואולם בית המשפט העליון, מפי כב׳ השופטת ברק-ארז, הפך את התוצאה.

בית המשפט העליון נדרש לשאלה, אם השבת המקדמה למזמין מותנית בניסיון חוזר של הצדדים לתאם את מועד האירוע, בשלישית, לאחר שבוטל פעמיים. כב׳ השופטת ברק-ארז השיבה על כך בשלילה. לטעמה, ראוי להעניק פרשנות מצמצמת לתחולת החריג להשבת המקדמה המנוי בסעיף 4(ב) לחוק. הסעיף אמנם מתיר לצדדים להתנות על הסדר ההשבה, ואולם זאת רק בהסכמה מפורשת וממוקדת. רק אותם מקרים הממלאים בבירור את כל התנאים המנויים בסעיף 4(ב) יוכלו להשתחרר מחובת ההשבה שלפי החוק. בית המשפט עמד על כך שבמישור התכליתי, חוק החזר מקדמה הוא חוק צרכני; הוא נועד לחזק את כוחם של מזמיני האירוע מול מפעילי האולם. תנאי סעיף 4(ב) נועדו להבטיח שכל הסכמה הסוטה מברירת המחדל שבחוק, תינתן בהתבסס על רצון הדדי וללא כפיה או לחץ מצד מפעיל האולם.

הואיל ובמקרה דנן הסכמת הצדדים בנוגע להחזר המקדמה לא נכתבה בחוזה ברחל ביתך הקטנה, הרי שלא התקיימו התנאים הנדרשים בסעיף 4(ב) כדי לפטור את אולם האירועים מהחובה להשיב את המקדמה שקיבל. בית המשפט הבהיר כי ההסדר שבחוק המחייב את הצדדים לשאת ולתת לקביעת מועד חדש לאירוע לא כובל את הצדדים לנצח, אלא חל פעם אחת על כל אירוע. בנסיבות המקרה, היות ואירוע החתונה לא יכול היה לצאת אל הפועל ונדחה בשנית בנסיבות דומות – אין הצדדים נדרשים למצוא מועד שלישי. בית המשפט הורה להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לקביעת סכום המקדמה שיש להחזיר, לצד הפיצויים שיש לפסוק.

לחוק החזר מקדמה בשל ביטול אירוע (נגיף הקורונה החדש), התשפ״א-2020: https://fs.knesset.gov.il/23/law/23_lsr_593576.pdf.

לפסק הדין רע״א 1389/22 ברוך נ׳ ג.י. על הים אחזקות בע״מ (נבו 25.04.22): https://www.themarker.com/embeds/pdf_upload/2022/20220426-212944.pdf.

דו״ח פיקוח הרוחב לשנת 2021 אינו מחמיא לרשויות המקומיות. הדו"ח בחן חמישה קריטריונים בתחום הגנת הפרטיות: בקרה ארגונית, ניהול מאגרי מידע לרבות מצלמות אבטחה במרחב ציבורי, אבטחת מידע, העברת מידע בין גופים ציבוריים ועיבוד מידע במיקור חוץ. רמת עמידה נמוכה בקריטריונים אלה מוגדרת על ידי רשות הגנת הפרטיות כקיום של 50% בלבד מהוראות חוק הגנת הפרטיות והתקנות. לעומת זאת, ביצוע הוראות החוק והתקנות ברמה שבין 80% ל100%, מוגדרת כרמת עמידה גבוהה. ממצאי הדו״ח מעידים למרבה הצער על רמה בינונית-נמוכה בלבד בהקפדה על קיום הוראות החוק מצד הרשויות המקומיות.

במסגרת קריטריון ״בקרה ארגונית״, נמצא כי רק 26% מהרשויות צייתו להוראות החוק והתקנות ברמה גבוהה, בעוד ש74% נמצאו כבעלות רמת עמידה בינונית-נמוכה. בניגוד להוראות התקנות, עובדים חדשים ברשויות מקומיות הנגישים למאגרי המידע אינם עוברים הליך מיון והתאמה. המיון נדרש במטרה להבטיח שהעובד מתאים להיחשף למאגרי המידע של הרשות, בהתאם לרגישות המידע ולסוג המידע. זאת ועוד: נמצא כי במרבית הרשויות הנמצאות ברמת עמידה בינונית-נמוכה לא מונה ממונה אבטחת מידע, סקרי סיכונים והביקורות התקופתיות לקו בחסר ולא נערכו כנדרש בתקנות.

במסגרת קריטריון ״ניהול מאגרי מידע״ וקריטריון ״מידע אישי במיקור חוץ״, נמצא כי פחות משליש (29%) מהרשויות המקומיות מצייתות להוראות החוק ברמה גבוהה, בעוד ש71% מהרשויות המקומיות מצייתות ברמה נמוכה-בינונית. למעלה ממחצית מהרשויות בהן נמצאה רמת עמידה נמוכה-בינונית, אינן מקפידות על שקיפות איסוף המידע על התושבים – היינו, היעדר מתן הודעה לתושב בעת איסוף המידע אודותיו. למעלה מכך, נמצא כי לא ניתנה לתושב לעיין במידע אודותיו, או שניתנה לו אפשרות לעיון חלקי בלבד. עיקר הליקויים בקריטריון מיקור החוץ נבעו מכך שכמעט שליש מהרשויות לא קיימו הסדרים מסודרים עם ספקי החוץ הכוללים אבטחת מידע, ולא נבחנו סיכוני אבטחת מידע הכרוכים בהתקשרות, טרם ההתקשרות.

לעניין שימוש במצלמות מעקב במרחב ציבורי, עולה כי רק כמחצית (54%) מהרשויות המקומיות מציבות שלטי יידוע בסמוך למצלמות באופן קריא וברור, בנוסף למיפוי פריסת המצלמות באתר העירייה. ממצאי הדו״ח מעלים כי רמת אבטחת המידע של הקלטות הצילומים לוקה בחסר. בנושא זה, רק 25% מהרשויות צייתו ברמה גבוהה להוראות החוק והתקנות, בעוד ש48% נמצאו כבעלות רמת ציות נמוכה. במסגרת קריטריון ״העברת מידע בין גופים ציבוריים״, נמצא כי למעלה ממחצית מכלל הרשויות שנבדקו נמצאות ברמת ציות נמוכה. ממצאי הדו״ח מגלים ליקויים לעניין ניהול רישום המידע המועבר בין הגופים. נמצאו חוסרים גם במילוי נאות של טופס בקשת העברת מידע וכן דיווח חסר או חלקי לרשות להגנת הפרטיות.

הרשות הנחתה את הרשויות המקומיות הרלבנטיות לתקן את הליקויים ולהגיש לה מסמך המפרט את התיקונים שבוצעו. נראה כי אף שמרבית הרשויות המקומיות הן בעלות היכרות עם דרישות החוק והתקנות העוסקים בפרטיות, קיימים ליקויים משמעותיים בביצוע, בעיקר בקרב רשויות בינוניות וקטנות. הדו״ח מציין כי הפער נובע מהעובדה שברשויות הגדולות הוקצו משאבים וכוח אדם לנושא הגנת הפרטיות ואבטחת מידע.

לדו״ח פיקוח רוחב של רשות הגנת הפרטיות ראו:

https://www.gov.il/BlobFolder/reports/audit_report_local_municipality/he/local_authority_inspection_nov21.pdf

בשנים האחרונות התחוללו שינויים דרמטיים באופן אספקת שידורים וצריכתם, וזאת לאור התבססותן של פלטפורמות שידור OTT (Over The Top: שידור על גבי האינטרנט), ישראליות ובינלאומיות, המעבירות תוכן ב"סטרימינג" (הזרמת מדיה) וב-VOD (צפייה לפי דרישה). כניסת האינטרנט לעולם הטלוויזיוני הגדילה את ההיצע והמגוון ותרמה להורדת מחירים, אך בד בבד יצרה פער רגולטורי בין הפלטפורמות החדשות לבין גופי השידור המסורתיים. אלה יצרו צורך לבחון מחדש את הרגולציה ולגבש המלצות.

המלצה עיקרית של הוועדה היא להקים רשות אחודה לשידורים – ״רשות השידורים המסחריים״, אשר תפעל כיחידה עצמאית במשרד התקשורת ותפקח על כלל הגופים המשדרים. הכוונה היא לאחד את שני הרגולטורים המופקדים כיום על התחום: ״המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין״, המפקחת על פלטפורמות השידור הרב-ערוציות בכבלים ובלוויין (״HOT״ ו״yes״), ו-״הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו״, המפקחת על שידורי הערוצים המסחריים (״קשת 12״, ״רשת 13״). הוועדה המליצה גם על הקמת מועצת שידורים שתהא אמונה על התווית מדיניות הרשות ועל קביעת כללי אסדרה, כגון הגנה על קטינים, לרבות בדרך של חקיקת משנה.

ועדת פולקמן בדעה, כי ראוי לאמץ את גישת ״האדישות הטכנולוגית״ ולהחיל רגולציה על גופי שידור בהתאם לאופי השירות שהם מציעים ולא בהתאם לטכנולוגיה שעליה הם מתבססים. הוועדה הציעה להגדיר ״ספק תכנים אודיו-ויזואליים״ כ״מי שפעילותו העיקרית העברה של מגוון תכנים אודיו-ויזואליים למנויים, ובלבד שהתכנים משודרים ביוזמתו, באמצעות ממשק בשליטתו, והכל בין שהתכנים המדוברים ניתנים לצפייה בזמן אמיתי, בו זמנית, על ידי הציבור, ובין שהתכנים ניתנים לצפייה במועד ובמקום לפי בחירת הצופה״. הגדרה זו נועדה ליתן מענה להתפתחות הטכנולוגית המאפשרת לצרכן גמישות בצפייה בשידורים.

בד בבד, הוועדה ציינה את החשש כי הטלת רגולציה זהה על כל שחקני השידורים בלא הבחנה, עלולה להציב חסמים רגולטורים להמשך התפתחותו של שוק זה. במטרה לאפשר כניסת מתחרים, הוועדה סבורה שראוי לקבוע רף כניסה להחלת הרגולציה, בהתאם לגודלו של ספק התוכן, ולהבחין בין ספק מקומי לספק בינלאומי. כך, על ספק תכנים מקומי בעל היקף פעילות ״בינוני״, שסך הכנסותיו הוא 300 עד 600 מיליון ש"ח, תחולנה שורת חובות: חובת קבלת רישיון לשידורים, חובה להשקיע בהפקות מקור וסוגה עילית (דרמה ודוקומנטרי), הגנה על ילדים, חובות להנגשת שידורים לאנשים עם מוגבלויות וכן חובות בתחום האתיקה. על ספק תכנים מקומי בעל היקף פעילות ״רחב״, שסך הכנסותיו הוא 600 מיליון ש"ח ומעלה, תחול חובה מורחבת להשקעה בהפקות סוגה עילית וחובות בתחום הצרכנות, שעיקרם הגנה על הציבור מפני ניצול או הטעיה באופן קבלת השירות, וביטול חבילות הבסיס של הערוצים.

אשר לספקי תוכן בינלאומיים – התוכן הזר המגיע מהעולם הגדול מהווה תחרות על עינו של הצופה מול התוכן המקומי ישראלי. רשת נטפליקס היא הגדולה והמוכרת: כ-800,000 עד מיליון משקי בית מחוברים אליה. לדעת הוועדה, הגיעה העת לדרוש מהחברות הזרות לעמוד במכסה מסויימת של הפקת תוכן ישראלי מקורי, הן מפאת חשיבותו לציבור בישראל והן במגמה לשמור על תחרות הוגנת בינן לבין ערוצי שידור מקומיים. הוועדה ראתה חשיבות לדאוג שהצופה הישראלי יצרוך לא רק תוכן זר כי אם גם ישראלי, משום שהיצירה המקומית מהווה חלק חשוב בתרבות הישראלית, בשיח הציבורי ובחינוך דור העתיד. עם זאת, מספר השחקניות הבינלאומיות בישראל עודו מצומצם, והחשש הוא שהטלת חובה להשקיע בתוכן מקומי תיצור חסם כניסה. לכן, ההמלצה היא לחייב את שחקניות הסטרימינג הבינלאומיות (כגון: נטפליקס, אפל TV, דיסני+) בהשקעות תוכן מקומי רק אם היקף ההכנסה השנתית משידורים בישראל עולה על 300 מיליון ש"ח.

שידורי ספורט קיבלו התייחסות מיוחדת, בהיותם בעלי מאפיינים ייחודיים: ביקוש קשיח וצפייה ליניארית. אוהדי ספורט המתעניינים באירוע ספורט מסוים לא יסתפקו באירוע אחר; בנוסף, קיים ערך רב לצפייה ליניארית (בזמן אמת), שכן צפייה מאוחרת נעשית לאחר שתוצאת המשחק כבר ידועה. בנוסף, העדפות הצופה הישראלי מלמדות על מקומם המרכזי של שידורי הספורט. לכן, ערוץ שידור יתקשה לחדור אל השוק ולגרוף נתח שוק משמעותי מבלי שיציע מגוון משמעותי של שידורי ספורט. מאפיינים אלה מחייבים אסדרה ייחודית, שתימנע פרקטיקות אנטי-תחרותיות, כגון הסדרי בלעדיות. חוליות השיווק בענף זה כוללות את בעלי זכויות השידור במשחקי הספורט, את ערוצי הספורט הרוכשים מהם את זכויות השידור, ואת ספקי התכנים המשדרים לקהל הרחב. הוועדה הפנתה להחלטה של המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין ממרס  2000 (החלטה 6/00-1), המטילה "איסור בלעדיות"; לפי החלטה זו, תנאי לערוץ שידור ארצי הוא שלא ישודר בבלעדיות, וזכויות השידור בו תהינה נתונות לרכישה גם על ידי גופי שידור מתחרים במחירים בלתי מפלים. הוועדה המליצה להותיר כלל זה בעינו ולהרחיבו, באופן שיחול על כל ספק תוכן שעיקר פעילותו בישראל. על ספקי התוכן יוטל איסור לרכוש זכויות בבלעדיות מערוצי הספורט, וזאת במגמה להנמיך חסמי כניסה ולהנגיש את שידורי הספורט לציבור במגוון רחב.

לכתב המינוי של ועדת פולקמן:

https://www.gov.il/BlobFolder/policy/07092020/he/Appointment_of_a_committee_to_examine_the_super-regulation_in_the_field_of_broadcasting.pdf.

לדו"ח ועדת פולקמן:

https://www.gov.il/BlobFolder/reports/27072021/he/Report-Folkman_Committee.pdf.

סנט-וויש בע״מ, חברה ישראלית בבעלות פרטית, רוכשת בשמים של מותגים יוקרתיים ומבקבקת אותם מחדש באריזות בקבוקונים של 8 מ״ל במעבדה ביתית של מייסדת החברה. הבקבוקונים נמכרים בעלות של כ- 50 שקלים לכל בקבוקון, תוך ציון שם  המותג המקורי. חברת שאנל שלחה מכתב התראה בטענה להפרת סימני המסחר ופגיעה במוניטין. סנט-וויש עתרה לביהמ״ש המחוזי לקבלת סעד הצהרתי.

ביהמ״ש המחוזי פסק, כי השימוש הבלתי רשום בסימני מסחר רשומים עונה להגדרת ״הפרה״ שבסעיף 1 לפקודת סימני המסחר. עם זאת, סנט-וויש הבהירה על גבי הבקבוקונים שאלה ממולאים על ידה וכי אין כל זיקה מסחרית בינה לבין שאנל.  על הרקע הזה, בית המשפט המחוזי סבר כי סנט-וויש זכאית להגנת ״שימוש אמת״ שבסעיף 47 לפקודה, הקובע לאמור: ״רישום לפי פקודה זו לא ימנע מאדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו, או בשמו הגאוגרפי של מקום עסקו, שלו או של קודמיו בעסק, או מהשתמש בהגדר אמיתי של מהותם או איכותם של טובין שלו״. נקבע כי סנט-וויש רשאית לבקבק מחדש את המוצר ולעשות שימוש בבשם היצרנית, שכן אין חשש להטעיית הצרכן. על הכרעה זו, ערערה שאנל.

ביהמ״ש העליון, מפי המשנה לנשיאה כב' הש' נ' הנדל, קיבל את הערעור באופן חלקי, והחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לבחון אם  העברת הבושם לבקבוקונים פוגעת באיכות הבושם. כב׳ הש' הנדל ציין כי  חשש להטעיית הצרכן כולל גם שינוי של תכונות המוצר במסגרת האריזה מחדש. שאנל העלתה טענה נוספת לפיה הבקבוק מחדש מדלל את המוניטין היוקרתיים שלה בשוק. לעניין זה, כב׳ הש' הנדל קבע כי אריזת הבקבוקונים של סנט-וויש לא מעמידה תשתית של ממש להוכחת חשש מפני ״דילול תדמית״ של שאנל. כב׳ השופט הוסיף, כי הבסיס התיאורטי של הטענה אינו ברור. הטעם לכך הוא שאריזת סנט-וויש לא יכולה להשפיע לרעה על התדמית של שאנל מכיוון שמי שרוכש בקבוק של סנט-וויש רוכש דווקא בשל הבקבוק מחדש, בידיעה ברורה שהאריזה היא של סנט-וויש.

פסק הדין מדגים את המתח שבין הגנה קניינית בסימני מסחר לבין האינטרס של יזמות ותחרות חופשית. השאלה אם מותר למתחרה לארוז מחדש מוצר הנושא מותג מפורסם נוגעת בגבולות ההגנה בסימני מסחר. בית המשפט העליון צעד בעניין שאנל בעקבות הלכת טומי הילפיגר, שם נפסק כי ייבוא מקביל של סחורות הוא מהלך מסחרי מותר וברגיל לא יהוה הפרה של סימן המסחר. ברם, כאשר השימוש בסימן המסחר אינו מתמצה במכירת ״סחורה אמיתית״, אלא נעשה אגב שינוי תכונות הסחורה – שונה הדבר. רכישת בשמים ומכירתם הן פעולות מותרות המקדמות תחרות ורווחת צרכנים. אולם, פעולותיה של סנט-וויש הכוללות ביקבוק מחדש עשויות להוות הפרה, אם יימצא כי תכונות המוצר המקוריות – לא נשמרו.

לע״א 8668-19 Chanel נ׳ סנט וויש בע״מ (מיום 31.10.2021) לחצו כאן.

לה״פ (תל אביב-יפו) 37077-01-17 סנטוויש בע״מ נ׳ Chanel (מיום 30.10.2019) לחצו כאן.

לע״א 7629/12 אלעד מנחם סוויסה נ׳ Tommy Hilfiger Licensing LLC (מיום 16.11.2014) לחצו כאן.