חוק הקרן לאזרחי ישראל קובע שהקרן תפעל באמצעות שלושה מוסדות: מועצה, ועדת השקעות וועדת ביקורת, וכי נכסי הקרן ינוהלו באמצעות מחלקת ניהול שתוקם בבנק ישראל. בנוסף, תוקם ועדה בכנסת שתפקח על הקרן ועל יישום הוראות החוק. מועצת הקרן מונה שבעה חברים ובראשם עומד שר האוצר; שלושה נציגי משרד ראש הממשלה, משרד האוצר ובנק ישראל; שלושה חברים נוספים הם נציגי ציבור, הממונים בידי שר האוצר ונגיד בנק ישראל.

ועדת ההשקעות של הקרן החלה לפעול במחצית שנת 2022, בהתאם לסעיף 47 לחוק, כאשר  הנכסים הפיננסים שהופקדו בקרן הגיעו לסכום של מיליארד ₪. וועדות ההשקעות מונה חמישה חברים, בראשה עומד נציג ציבור שהוא חבר מועצה, שני חברים נוספים הם נציגי משרד האוצר ושניים הם נציגי ציבור. בעקבות הפעלת הקרן החליטה ועדת ההשקעות לקבוע מדיניות השקעה ראשונית לפיה 60% מנכסי הקרן יושקעו במניות, 36.5% יושקעו באגרות חוב קונצרניות ו-3.5% יושקעו בנכסי מזומן שישמשו לצורך העברת ההקצאה השנתית לממשלה. הרכב נכסי זה, שהינו מוטה סיכון מנייתי, משקף את אופק ההשקעה ארוך הטווח שאליו מכוונת הקרן. נטען כי אופק השקעה ארוך מאפשר השקעה בנכסים לא נזילים ותנודתיים יותר, על מנת ליהנות מפרמיות הסיכון הגלומות בהם ובכך להשיא את התשואה של הקרן בטווח הארוך.

וועדת ההשקעות החליטה כי ההשקעה במניות תעקוב אחר מדד עולמי הכולל מדינות מפותחות בלבד. עוד הוחלט שההשקעה באגרות חוב תעקוב אחר מדדי אגרות חוב קונצרניות בדירוג השקעתי ותפוזר 75% בארה"ב ו-25% באירופה. תקופת ההשקעה באגרות חוב תעמוד על 4.5 שנים. בהתאם לקביעת החוק, יש להשקיע את כספי הקרן רק בנכסים מחוץ למדינת ישראל ובמטבע חוץ בלבד, במטרה למתן השלכות שליליות העלולות לנבוע מהתחזקות משמעותית של המטבע המקומי בעקבות גילוי משאבי טבע. נוסף על כך, השקעת הנכסים בחו"ל צפויה להגן על נכסי הקרן במקרים של משבר כלכלי פנימי בישראל.

לפי סעיף 38 לחוק, הקרן לאזרחי ישראל, תקצה סכום שנתי לתקציב המדינה אשר ישמש למטרות חברתיות, כלכליות וחינוכיות. בעשר השנים הראשונות לפעילותה, תעביר הקרן לתקציב המדינה סכום העומד על 3.5% מנכסי הקרן. הממשלה תקבע תוכנית שנתית לסכום ההקצאה השנתי לקידום המטרות. הצעת הממשלה תונח על שולחן הכנסת כחלק מהצעת חוק התקציב השנתי, ותועבר להכנה לוועדה לפיקוח על הקרן. החוק מטיל על הממשלה לפרט את מטרת ההקצאה והשיקולים בבחירתה; הסכום מוקצה למחקר, פיתוח והשקעה באנרגיה מתחדשת; סכום המוקצה לעידוד תעסוקה בנגב; וביצוע בפועל של ההקצאות בשנתיים הקודמות ואופן יישומן.

לפי הדו"ח שהוגש עתה, אירועי שוק בלתי נמנעים בעולם המניות, והירידות בשערי המניות בחודשים ספטמבר ואוקטובר, הביאו לכך שהקרן רשמה תשואה שלילית בחודשים אלו. מנגד, בחודשים האחרונים של שנת 2022, נרשמו ביצועים חיוביים בשוק המניות ובסיכומה של השנה רשמה הקרן תשואה חיובית של 1.2%. מאז תחילת פעילות הקרן ביוני 2022, הופקד בקופת הקרן סכום של כ-608 מיליון דולר. סך נכסי הקרן עומד, נכון ליום דצמבר 2022, על כ-617 מיליון דולר, כאשר90% מנכסי הקרן נקובים בדולר אמריקאי.

בחודשים הראשונים של שנת 2023 נפתח פער ניכר בביצועים של השווקים הפיננסים בישראל. מספר אירועים יוצאי דופן שהתרחשו בעולם הביאו לפגיעה בביצועי השווקים הפיננסים. יו"ר ועדת ההשקעות של הקרן, מר ירום אריאב, ציין בדו"ח כי ועדת ההשקעות של הקרן שמה לעצמה מטרה למתן את הסיכון שנוצר בשנה האחרונה בשווקים הפיננסים; זאת  על ידי פריסת ההשקעות. התנודתיות הגבוהה בשוק עקב זינוק באינפלציה והעלאת שעורי הריבית של הבנקים המרכזיים לאחר כעשור של ריבית אפסית, המשבר בענף ההייטק, התמשכות מלחמת רוסיה-אוקראינה שהביאה לזינוק ותנודתיות במחירי האנרגיה, כל אלה ועוד הכניסו אי שקט בשווקים הפיננסיים תוך נטייה לירידה מהותית של מחירי המניות ואגרות החוב.

לסיכום: בקרן לאזרחי ישראל נצבר סך של 617 מיליון דולרים. 90% מנכסי הקרן נקובים בדולר אמריקאי. בסיכום שנת 2022 רשמה הקרן תשואה חיובית של 1.2%. מדיניות ההשקעה של שנת 2022 מהווה שלב ראשון של השקעות מבחינת סוגי הנכסים ואופן ההשקעה. היא צפויה להתרחב במטרה להשיא את הכנסות הקרן ולאפשר את המשך קיומה לדורות רבים.

לדוח השנתי של הקרן לאזרחי ישראל. https://www.gov.il/BlobFolder/reports/annual-report-2022-israel-citizens-foundation/he/israel-citizens-foundation_annual-report-2022-israel-citizens-foundation.pdf

סעיף 3א לחוק החדש מצהיר כי מטרת החוק היא לצמצם את כמות המעשנים, למנוע השפעה מזיקה של העישון על אלו שאינם מעשנים, להקטין את חשיפת אזרחי ניו זילנד למוצרי הטבק ובכך להפוך את מוצרי הטבק לפחות מושכים וממכרים. לקידום מטרות החוק, ממשלת ניו זילנד תגביל את כל צורות הפרסום והקידום של מוצרי הטבק, כקבוע בסעיף 3א(5) לחוק. מספר החנויות שתורשנה למכור מוצרי טבק יופחת מ-6,000 ל-600, מן הטעם שזמינות המוצרים מסייעת להתמכרות לטבק והחשיפה מעודדת צריכה.

דוח משרד הבריאות הניו זילנדי קבע כי צמצום החשיפה למוצרי הטבק תפחית את הפיתוי למעוניינים להיגמל ממוצרי הטבק. איגוד הבריאות אף מבקש להחמיר יותר, וממליץ ש"דור ללא עשן" יהיה 'דור ללא ניקוטין' ושכל מוצרי הניקוטין יהפכו ללא חוקיים למכירה בחנויות, בחנויות המקוונות ואף במכונות האוטומטיות. בנוסף, מטרות החוק יסייעו גם למלחמה בסרטן. לפי דוח האגודה למלחמה בסרטן הניו זילנדי משנת 2022, הפיכת ניו זילנד לסביבה נקייה מעישון תשפר את איכות החיים ואת זיהום האוויר כתוצאה מצמצום החשיפה והתמכרות של אזרחי ניו זילנד, ובכך תפחית את השכיחות לחלות בסרטן.

כמו כן, החוק החדש מחייב קבלת אישור מהרשויות בכדי למכור מוצרי טבק. לפי סעיף 40א לחוק, האיסור מוטל על המוכר, המחויב להצטייד מראש ברישיון למכירת מוצרי טבק. הרישיונות יותנו בהצהרה שהקמעונאי עומד בקריטריונים נדרשים: תושב ניו זילנד ובעל רישיון עסק תקף. החוק מטיל קנס על קמעונאים שימסרו מידע כוזב לרשויות לקבלת הרישיון: עד 10,000 דולר ניו-זילנדי, וכן קנס של עד 5,000 דולר ניו-זילנדי לקמעונאי שלא דיווח בתחילת כל שנה על המשך הפצה. מי שימכור סיגריות לבני 14 ומטה, חשוף לקנס בסך 150,000 דולר ניו-זילנדי. קמעונאים שקיבלו אישור למכור סיגריות מחויבים למסור מידע ללקוחות בנוגע להשפעות בריאותיות כתוצאה מעישון הטבק. בנוסף, החוק קובע אחריות שילוחית של קמעונאי על פעולות העובד שלו ביחס למכירת טבק.

לפי דוח משרד הבריאות הניו זילנדי משנת 2022, ממשלת ניו זילנד נקטה בשורת מהלכים כבר בעבר כדי לצמצם את תופעת ההתמכרות לעישון: הגבלת גיל, אריזה לא מושכת, תמונות מגעילות של ריאות מוכות סרטן, מיסוי כבד, איסור על עישון בציבור ועוד.  בשנת 1990 נאסר על חברות סיגריות לתת חסות לספורטאים בניו זילנד , איסור שעוגן בסעיף 27 לחוקSmokefree Environments and Regulated Products Act 1990. זאת ועוד בשנת 2004 נאסר העישון בברים ובמסעדות לפי החוק: Smoke-free Environments Amendment Act 2003. ולמרות המאמצים לצמצם את תופעת ההתמכרות, אנשים ממשיכים לעשן. נראה כי החוק החדש המטיל איסור מוחלט על דור שלם ישיג את ההגנה מפני מכירת טבק, או לכל הפחות אלפי אנשים יחיו חיים ארוכים ובריאים יותר, ומערכת הבריאות תחסוך כספים רבים מאחר ולא תצטרך לטפל במחלות הנגרמות על ידי עישון.

לחוק: https://legislation.govt.nz/bill/government/2022/0143/latest/whole.html#LMS708192 .

דוח איגוד בריאות הציבור של ניו זילנד על החוק החדש:

Tūmatanui, Kāhui Hauora, and Alana McCambridge. "Submission on the ‘Smokefree Environments and Regulated Products (Smoked Tobacco) Amendment Bill". 2022.

דוח האגודה למלחמה בסרטן של ניו זילנד על החוק החדש:

COUNCIL, Waikato District. Cancer Society/Te Kāhui Matepukupuku o Aotearoa Submission on the Smokefree Environments and Regulated Products (Smoked Tobacco) Amendment Bill Submitted to: Health Select Committee 24 August 2022.

בעניין קוקה קולה (רע"א 1248/19 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' גפניאל, מיום 26/07/2022), כב' השופטת ברון הגדירה את המבחן הדו-שלבי שנדרש ליישום האיסור. ראשית, על התובע להוכיח שהמונופול גבה מחיר גבוה בעזרת מבחני עזר: מבחן העלויות – המתמקד בפער שבין מחיר המוצר לבין העלות לייצורו; ומבחן הרווחיות – ניתוח הרווחיות של בעל המונופולין ממכירת המוצר ביחס לרווחיות המקובלת בענף הרלוונטי; ומבחן ההשוואה – לפיו יש להשוות בין המחיר שגובה המונופול למחיר שגובות המחתרות בשוק. שנית, יעבור הנטל לכתפי המונופול להוכיח כי המחיר איננו בלתי הוגן. בשלב זה ייבחן אם המחיר המופרז הוא תוצאה של ניצול לרעה של כוח שוק מונופוליסטי או שהוא נובע מסיבה לגיטימית. בכלל זה יישקלו פערי הכוחות בין המונופול לבין לקוחותיו, חסמי הכניסה לשוק, ועוצמת הביקוש למוצר. מדובר בשאלה של מדיניות משפטית הדורשת הפעלת שיקול דעת.

נחזור למקרה תנובה. בית המשפט המחוזי יישם את מבחני העזר וקבע שמחיר הקוטג' היה גבוה ובלתי הוגן, ואולם בית המשפט העליון, כאמור, הפך את התוצאה.

מבחן העלויות: בית המשפט המחוזי בחן את הפער בין מחיר המוצר לבין עלויות ייצורו, המשתקף ברווח התפעולי. לפי חוות הדעת הכלכלית מטעם תנובה, בשנת 2008 עמד הרווח התפעולי ממכירת קוטג' על 13.7%; בשנת 2009 – 19.8%; בשנת 2010- 22%; ובמחצית הראשונה של שנת 2011 – 20.9%. בית המשפט השתמש בשיעור רווח של 20% כרף המצדיק התערבות, כפי שהציע הממונה על התחרות פרופ' דיויד גילה בגילוי דעת 1/14. בית המשפט סבר כי הפערים הנ"ל עוברים את "הגנת נמל המבטחים" של 20%. ואולם בית המשפט העליון סבר שאין מדובר ב"פער משמעותי" המצדיק התערבות.

מבחן הרווחיות: המבחן משווה בין רווחיות בעל המונופולין ממכירת המוצר הנבדק ביחס לרווחיות המקובלת בענף הרלוונטי. בית המשפט המחוזי קבע כי אין די בנתונים שסיפק התובע כדי להכריע לפי מבחן הרווחיות.

מבחן ההשוואה: בית המשפט המחוזי יישם שלושה מבחני השוואה שונים בכדי לבחון אם מחיר שגבתה תנובה עבור הקוטג' הוא גבוה.

מבחן עזר ראשון: השוואה בין רווחי תנובה מהקוטג' לבין רווחיה מכלל מוצרי החלב שהיא משווקת. נמצא כי רווחי תנובה מהקוטג' עולים בהרבה על רווחי תנובה לכלל מוצרי החלב שלה. בשנת 2008 שיעור הרווח מקוטג' היה גדול ב5.4% משיעור הרווח על כלל מוצרי החלב. בית המשפט המחוזי קבע כי הפערים גדולים, והם הולכים וגדלים לאורך תקופת התביעה עד לפער של 14.6% במחצית הראשונה של שנת 2011. אך בית המשפט העליון פסל מבחן זה משום שהנתונים משקפים את הרווח הממוצע מכלל מוצרי החלב. בהכרח קיימים מוצרי חלב ששיעור הרווח ממכירתם גבוה מהממוצע. לא ניתן להסיק מהשוואה זו כי תנובה קבעה לקוטג' מחיר גבוה משמעותית, אלא אם כל המוצרים היו נמכרים בשיעור רווח זהה לחלוטין.

מבחן עזר שני: בית המשפט המחוזי השווה בין מחיר הקוטג' בתקופה הרלוונטית (2008-2011), לבין מחירי הקוטג' בשנים שלאחר מכן, והתרשם מהפער. בתקופה הרלוונטית מחיר הקוטג' הממוצע נע בין 6.2-6.97 ש"ח, ובשנים שלאחר קיץ 2011 היה מחיר הקוטג' נמוך מ-6 ש"ח. אך בית המשפט העליון קיבל את טענת תנובה, לפיה בקיץ 2011 החברה הורידה את מחירי הקוטג' בשל נזקים כלכליים ותדמיתיים שהסבה לה המחאה החברתית,  וקבע בהקשר זה כי פירמה רשאית לשקול שיקולים מסוג זה ולהסיק מהם מסקנות כלכליות. אין בכך כדי להעיד שהמחירים עובר להורדה היו גבוהים במיוחד.

מבחן עזר שלישי: בית המשפט המחוזי יישם מבחן של השוואת רווחיות לשש חברות מתחרות העוסקות בייצור מוצרי חלב ומצא כי אחוז הרווח הגבוה ביותר היה בשנת 2010 – 18.5%. לעומת זאת, רווחי הקוטג' בשנת 2010 עמדו על 22%. אך בית המשפט העליון סבר כי הנתונים באשר לרווחי החברות המתחרות מתייחסים לממוצע רווחיהן, ואינם שוללים את האפשרות כי הן מוכרות קוטג' בשיעור רווח דומה לזה של תנובה.

לאור כל זאת, בית המשפט העליון קבע שעל סמך יישום מבחני העזר אין תימוכין לכך שתנובה קבעה מחיר גבוה משמעותית לקוטג'. מחיר גבוה משמעותית הוא תנאי הכרחי לקביעה כי הופר האיסור על קביעת מחיר גבוה במיוחד ובלתי הוגן. לפיכך די באמור כדי להוביל לקבלת הערעור של תנובה ולדחיית הערעור של נאור. עם זאת, נוכח חשיבות הדברים, בית המשפט העליון דן גם בשאלה אם המחיר היה בלתי הוגן.

במישור הוגנות המחיר, בית המשפט העליון קבע שיש להתחשב בשיקולים כלכליים ותחרותיים, לטווח הקצר ולטווח הארוך, הכרוכים בעילת המחיר המופרז. בית המשפט מנה רשימה של שיקולים שאינם מהווים רשימה ממצה;:קיומן של אלטרנטיבות אמיתיות לצרכנים; הסיבות בגינן הצרכנים מעדיפים לרכוש את המוצר דווקא מבעל המונופולין; מידת החיוניות של המוצר מבחינת הצרכנים; עצמת החשש שהחלת העילה תפגע בתחרות ובציבור, בטווח הבינוני ובטווח הארוך, נוכח פגיעה פוטנציאלית במערך התמריצים של השחקנים הרלוונטיים; כן יש להתחשב בנסיבות המקרה הנדון והשוק הרלוונטי; ואם קיים רגולטור ייעודי אשר מחזיק בכלים לפיקוח על מחיר המוצר.

בית המשפט העליון מצא כי צרכנים שבחרו לרכוש קוטג' תנובה בתקופת התביעה, היו יכולים לרכוש קוטג' של המתחרות שסיפקו כ30% מהקוטג' בשוק. בחירה זו מלמדת על העדפותיהם, ועל הצלחת תנובה לבדל את הקוטג' בהשוואה למתחריה. בנוסף, מאז שנת 2006, מוצרי קוטג' תנובה היו נתונים לפיקוח מחירים. זאת ועוד: קיומו של רגולטור ייעודי, שיש בידיו כלים אפקטיביים לפיקוח על מחירי המוצר הנדון, הוא שיקול חשוב בהכרעה אם להחיל את העילה דנן. בית המשפט ציין שיש משהו "שובה לב" בכך שהאזרח הקטן יכול להיכנס בנעלי רשות התחרות, ולעשות שימוש בעילת המחיר המופרז על מנת להילחם ביוקר המחיה. עם זאת, בית המשפט לא ייהפך "לרגולטור העל" של המחירים בכלכלה הישראלית ובכך יעקוף את רשות התחרות הנהנית ממומחיות וממשאבים לטיפול בנושא.

פסק הדין בעניין תנובה חותם שיח שיפוטי ארוך ונוקב בשאלה של תמחור מונופוליסטי מופרז. בפן האקדמי, נזכיר שתי דעות שהובעו לכאן ולכאן: מצד אחד, גישה מסויגת לעילת התמחור המופרז הוצגה במאמר של מיכל גל ויוסי שפיגל "עילת המחיר הגבוה הבלתי הוגן לאחר גפניאל: תנאים להחלתה" עיוני משפט (מרץ 2023). מצד שני, ראו גישתו של פרופ' דיויד גילה התומך ביישום רחב של עילה זו במאמרו: "מחיר מופרז כניצול לרעה של כוח מונופוליסטי" משפטים מה 761 (התשע"ו). רשות התחרות גיבשה בהדרגה מדיניות של זהירות כלפי עילת התמחור המופרז, החל מגילוי הדעת עליו חתום פרופ' גילה (גילוי דעת 1/14) ועד לגילוי הדעת שהוציאה מחליפתו של גילה, עו"ד מיכל הלפרין, ובו הוצגה גישה מצרה ליישום העילה (גילוי דעת 1/17: שיקולי הממוה על הגבלים עסקיים באכיפת האיסור על גביית מחיר בלתי הוגן גבוה (28.2.2017)).

לפסק הדין בערעור ראו: ע"א 4120/20 עו"ד אופיר נאור נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' 28/11/2022.

הכותבים סבורים ששלום כתהליך חינוכי מתחיל אצל הפרט. ניתן לחלק את הפעילויות האנושיות לשתי קטגוריות, "עימות" ו"אי עימות". עיקר הפעילויות האנושיות הן "ללא עימות", כמו פעולות שאנשים עוסקים בהן באופן עצמאי. מנגד, פעילויות תחת קטגוריית "עימות" מאופיינות כפעילויות בהן הפרט פועל לעלייה ברווחתו תוך פגיעה פוטנציאלית ברווחת האחר. הליכה היא בדרך כלל פעולה שאינה יוצרת עימותים, אך הליכה בשדה של אחר ללא רשות, היא פעולה המעוררת פוטנציאל לעימות. פעילויות שאינן יוצרות עימות הן מטבען שלוות יותר. מצבים בהם נוצר עימות עלולים לגרור פעולות אלימות. הכותבים מציעים לחנך לבחירה בין הפתרונות – בדרכי נועם ולא אלימות.

הכותבים מציגים כתיבה של הוגי דעות לתמיכה בחשיבות החינוך לשלום. ההיסטוריונית פרופ' אליזבת אייזנשטיין, במאמרה "The printing press as an agent of change", חוקרת את השפעת מכונות הדפוס על תרבות השלום, עת הפכו מנדירות לנפוצות במאה ה-15. מכונות הדפוס שינו את האופן שבו הידע נשמר והופץ והן תרמו לגלובליזציה. כך גם התפתחות המדיה, מהדפוס ועד לסרטים עולמיים, מלמדת צופים על הליכים שונים ברחבי העולם, מחגים ומסורות של תרבויות שונות ועד מלחמות והרס. באמצעות המדיה, הפרט נחשף לתוצאות ההרס שמלחמה מותירה והפגיעה הקשה שנגרמת כאשר אלימות נבחרת כאמצעי לפתרון סכסוכים. הלמידה שמתקיימת אצל הפרט תורמת להבנה טובה יותר של התהליכים, לרכישת ניסיון ולגיבוש זהות האדם והחברה אליה הוא רוצה להשתייך. לפי הסוציולוגית אליז בולדינג, במאמרה “Cultures of Peace”, שלום אינו מצב קבוע אלא תהליך פעיל ומתפתח של אנשים הבוחרים לתרגל שיטות של שלום בחיי היום-יום. שלום מוצג כדרך חיים, עיצוב מתמיד של דרך החשיבה, מחויבות לתרגול, והוא נחוץ בכל מקום בו קיים פוטנציאל לאלימות. פוטנציאל לאלימות מופיע בקרב המשפחה, במקומות העבודה, ובקהילות המקומיות. גם במקרים בהם האלימות נכפית על קהילה מכורח נסיבות חיצוניות, חברי הקהילה מסוגלים לנהוג בשלום פנימי.

הכותבים מתארים את החינוך לשלום כמהלך נמשך הפועל במסגרות החברתיות המלמדות את הפרט להיות "אזרח החברה". אזרח החברה לומד דפוסים חברתיים, צורות חשיבה והתנהגות. התהליך מתחיל במגרש המשחקים בו הילדים לומדים את כללי המשחק עם אחרים. חלק מכללים הם פורמליים, כמו "אל תרביץ". אך הכללים שאינם פורמליים הם המרכזיים לשלום, כמו מוסר חברתי, סטיגמות חברתיות וענישה חברתית. הכותבים מאזכרים את ג'יין ג'ייקובס, עיתונאית וסופרת שהביעה דעה כי אזרחי החברה הם סוכנים חברתיים המשמשים כ"עיניים על הרחוב" ויכולים להרתיע בזמן אמת מפני אלימות.

המאמר גורס שניתן להתבונן בעולם כשוק מסחר הכולל אינטראקציות בין אנשים, קונים ומוכרים. משא ומתן יכול להתנהל תוך איפוק, סבלנות וכבוד לצד שכנגד, בכדי להביא להשגת תוצאות מיטביות עבור הצדדים כולם. האינטרקציות בשווקים משמשות מרחב בו אנשים לומדים מאחרים דרכי התנהגות, מהלכים עסקיים ותגובות חברתיות. פיטר באואר הצביע על כך שהושק המסחרי משמש לקביעת אופן השימוש במשאבים, לפתרון התנגשויות אינטרסים ולהפצת מידע. מאפיינים אלה הופכים את השווקים למרחב שאינו רק מסחרי אלא גם חינוכי,  המסוגל לטפח תרבות של שלום.

הכותבים מציינים כי עבור רוב הכלכלנים, חינוך אינו מתקשר באופן ישיר כמקור לשלום. אך מחקרים מוצאים שחינוך קשור באופן חיובי לצמיחה כלכלית של החברה. ההסבר לכך הוא שהשקעה בחינוך פירושה פיתוח מיומנויות ויכולות שיובילו לחדשנות ופרודוקטיביות. אוכלוסיות משכילות מייצרות יותר סחורות ושירותים וכך מקדמות מסחר גדול יותר בין קהילות, דבר הנקרא  "שלום קפיטליסטי". ההנחה היא, ששותפים לסחר נוטים פחות לעסוק בסכסוכים אלימים עקב האינטרסים והיתרונות של עסקאות חוזרות ונשנות.

המאמר דוגל בתפיסה רחבה של חינוך. חלק מרכזי בחינוך הוא למידת שלום אקטיבית, ובתוך כך עידוד לחשיבה יצירתית על דרכים לפתור מצבים של קונפליקטים ללא שימוש באלימות. לחינוך יש חלק מרכזי בעיצוב דמותו של הפרט בחברה, והדרך בה הוא תופס את תפקידו בחברה. מנקודת  מבט זו, תהליך השלום צריך להתחיל מלמטה למעלה, מהפרט לחברה. שלום אינו ניתן לכפות, אלא שאנשים צריכים להתנסות, להצליח, להיכשל ולהסתגל לקונפליקט כפי שהנסיבות דורשות. הבניית שלום כתהליך חינוכי מעידה על כך שהפרט מסוגל לקדם שלום באופן התורם לפרט ולחברה בכללותה.

למאמר ראו: file:///C:/Users/97250/Downloads/SSRN-id4306460.pdf

Peace as an educational process: An economic perspective by Christopher J. Coyne and Virgil Henry Storr, Department of Economics Working Paper No. 23-05. (December 18, 2022).

המוכרים, בני הזוג שטארק, חתמו על הסכם למכר דירה לבני הזוג פחר. בין הצדדים שררו יחסי ידידות וקירבה. ואולם המוכרים טענו שנפלו קורבן לתרגיל עוקץ וכי דירת מגוריהם נגזלה מהם מבלי שקיבלו תמורה. לפי הסכם המכר, תמורת הדירה עמדה על 1.5 מיליון ש"ח, הערת אזהרה תירשם לאחר העברת מקדמה בסך חצי מיליון ש"ח, והעברת יתרת הסכום הותנתה בביטול משכנתה הרשומה על הנכס. בפועל לא הועבר כל סכום למוכרים, ולמרות זאת נרשמה הערת אזהרה. בתוך זמן קצר מכריתת ההסכם, הקונים מכרו את הדירה לצד ג' במחיר מוזל של מיליון ש"ח. הדירה נרשמה על צד ג' במרשם המקרקעין. בני הזוג פחר הסבירו כי התקשו לעמוד בתשלום תמורת הדירה, ורצו לקחת הלוואה מצד ג' כדי לסלק משכנתה שרבצה על הנכס. לצורך כך, פחר ביקשו משטארק לחתום על מסמכים לפיהם התמורה שולמה ואין מניעה למכור את הדירה לצד ג'. בני הזוג שטארק הסכימו. הם הוסיפו וחתמו על הסכם שכירות עם הצד השלישי שקנה את הדירה, לפיו הם ימשיכו לגור בדירה כנגד תשלום דמי שכירות.

בבית המשפט המחוזי, תביעת המוכרים נגד צד ג' ועורכת-דינם נדחתה, תוך שנקבע כי התמורה שולמה על ידי צד ג' לבני הזוג פחר במלואה ובתום לב. לעומת זאת, על בני הזוג פחר הוטל לפצות את בני הזוג שטארק בסך 2.3 מיליון בגין נזקיהם, וזאת לאחר שלא התייצבו לחקירה בבית המשפט.

בני הזג שטארק תבעו גם את עורכי דינם, עו"ד ניסים שקר ועו"ד ווסים אלטוחי, אשר ייצגו אותם בעסקה. לפי הנטען, עורכי הדין היו צריכים לוודא שהמוכרים קיבלו את תמורת הדירה לפני רישום הערת אזהרה ולפני העברת הזכויות. כן נטען כי עורכי הדין התעלמו מכך שהדירה נמכרה לצד שלישי במחיר נמוך יחסית, תוך זמן קצר לאחר מכירתה הראשונה. בית המשפט המחוזי הטיל אחריות נזיקית על עורכי הדין, וזאת לצד אשם תורם משמעותי של הלקוחות בשיעור 70%. נפסק כי המוכרים הלכו אחרי בני הזוג פחר בעיניים עצומות "כסומים באפילה וללא סייג". לפי הערכאה קמא, עורכי הדין לא היו שותפים לגזל הדירה, אך היו צריכים לשים לב ל"נורות אדומות", בעיקר בשל המכירה החוזרת של הדירה במהירות ובמחיר נמוך ובטרם סילוק המשכנתה.

שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון. עורכי הדין טענו שאין מקום להטיל עליהם חובה "לבלוש אחר לקוחותיהם" ולאמת את ההצהרה של הלקוחות בדבר קבלת התמורה.  בני הזוג שטארק טענו מצידם כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע שעורכי הדין אחראים לנזקם רק בשיעור 30%.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור של עורכי הדין והסיר מעליהם את האחריות הנזיקית. ההכרעה נומקה בכך שעורכי הדין לא היו שותפים לקנוניה או לתרמית, ואילו בני הזוג שטארק הציגו מצג נמשך לפיו בינם לבין הקונים שוררת הבנה וברצונם לקדם את עסקת המכר. בתוך כך, שטארק חתמו על מסמכים שונים לטובת פחר לפי דרישתם, לרבות מסמך ההודאה בקבלת התמורה. שעה שלקוח מציג בפני עורך דינו מצג שווא פוזיטיבי, ועל רקע יחסי האמון בין הלקוח לצד שכנגד, ניתק הקשר הסיבתי בין מחדל כביכול של עורכי הדין לבין נזקו של הלקוח. זאת, משום שגם אם עורכי הדין היו מזהירים את שטארק במטרה לוודא שהתמורה התקבלה – שטארק ככל הנראה היו ממשיכים בדרכם, ונזקם היה מתרחש. אלו הן נסיבות חריגות, הקוטעות את הסיבתיות בין אמצעי זהירות שעורכי הדין יכלו לנקוט לבין הנזק שנגרם לבני הזוג שטארק: "שעה שהמצג שהוצג לפני עורכי הדין על ידי [הלקוחות] נועד לסובב אותם בכחש ולאפשר קיום עסקה – אשר לטענת [הלקוחות] עצמם רק הם ידעו על טיבה האמיתי – אין מקום לומר כי אילו היו עורכי הדין מעמיקים בירור, נזקי [הלקוחות] מאותה עסקה היו נמנעים."

ניתן להסכים כי שלקוח אינו יכול לדרוש מעורך-דינו להיות אחראי למצגים שהלקוח עצמו עשה. עם זאת, ספק בעיננו אם בית המשפט העליון נתן משקל מספיק לכך שעורכי-הדין ייצגו באותו מקרה את שני הצדדים לעסקה, הן את המוכרים (הניזוקים) והן את הקונים (המעוולים). מצב של ייצוג כפול כרוך מטיבו בניגוד עניינים ומחייב את עורכי הדין לנקוט ביתר זהירות כלפי שני הצדדים. במקרה שלפנינו, נראה שעורכי הדין יכלו להתריע בפני המוכרים בדבר ההשלכה של רישום הערת אזהרה, כמו גם מכירה שניה והעברת בעלות, לפני שפעלו להעברת זכויות בלתי הפיכה. זאת, שעה שמקובל כי רישום הערת אזהרה מבוצע רק כנגד בטוחות, והעברת זכויות מלאה מבוצעת רק לאחר תשלום מלוא התמורה.

לפסק הדין בערעור ראו: ע"א 6715/20 אלטוחי וסים נ' אליעזר שטארק (28.11.2022).

לפסק הדין בבית המשפט המחוזי ראו: ת"א 31447-06-15 שטארק ואח' נ' סונינו ואח' (7.7.16).

לפי הדו"ח, איגי הוקמה לפני כארבע-עשרה שנים בכדי ליצור מרחב חינוכי בטוח ומעצים לבנות ובני נוער להט"בים. כיום, יותר מ-70 קבוצות חברתיות נפגשות מידי שבוע במסגרת זו. איגי מוכר ע"י משרד החינוך כאחד מארגוני הנוער הארציים; הפעילות מתקיימת ב-36 רשויות ומועצות מקומיות וב-4 מועדוני נוער הפועלים ברחבי הארץ ומציעים פעילות חברתית ואישית.

הדו"ח מצביע על גורם סיכון ייחודי לפגיעה מינית בנוער גאה: השוני המובנה שלתוכו מתבגרים חברי הקהילה והתמודדותם עם זהותם המינית. מהדו"ח עולה שקיימים יחסי כוחות מובנים בין המנצל לנפגע, כמו פערי גילאים, פערי ניסיון ופערים כלכליים. הדו"ח מצא כי חברי קהילה רבים מתאפיינים בלהט"בופוביה מופנמת, אשר פירושה הפנמה וקבלה של ההדרה החברתית מצד מי שאינם מוכנים להכיל שונות מינית. לכן, רבים עשויים לפרש את הפגיעה המינית כלגיטימית. צוין כי נוער הלהט"ב נעדר מודל של מיניות בריאה ומטיבה, וכי הזירה הציבורית אינה מספקת למתבגר הגאה דוגמאות למערכות יחסים מיניות בריאות. נמצא כי במרכז חיי הקהילה מונח יסוד המיניות כמושג המאפיין ומאחד את הקהילה, אך בה בעת יוצר מסגרת נעדרת גבולות. נראה כי ההכרה במיניות מגבירה את הסיכון להפרת הגבולות ולמעבר למיניות פוגענית. הדו"ח מדגיש כי קיים בקהילה חוסר בהירות ביחס לנורמות מיניות רצויות; פרשנות לא נכונה של המונח "חופש מיני" עלולה להביא לקיום יחסי מין ללא הסכמה, וכי השיח השולט בקהילה אינו מדגיש את החיוניות של ההסכמה בכל אינטראקציה מינית.

הדו"ח מצא כי בקהילה קיימים מרחבים המאפשרים ואף מעודדים פגיעות מיניות: מהראיונות עולה מציאות שבה צעירים להט"בים מצויים לא פעם במרחב שיש בו סחר חליפין של מין תמורת טובת הנאה. לעיתים התופעה מכונה "תמיכה", כלומר מתן קורת גג או מימון שירותים בתמורה למגע מיני. אפשר לראות את התופעה כתוצר ישיר של פערי כוחות בין הצדדים. ההיכרות בקהילה הלהט"בית מבוססת, בין היתר, על אפליקציות היכרויות, כך שפגיעות מיניות מתאפשרות במרחב האינטרנט, שבהיותו וירטואלי מהווה קרקע נוחה לפגיעות מיניות. הקלות שבה מתקיים השיח המיני, בוטה וחשוף, היא גורם סיכון לצעירים ללא מנוסים. בנוסף,  מרחב חיי הלילה כולל מקומות מפגש כמו סאונות. מרחב כזה מתאפיין בשימוש בסמים, הגורמים לטשטוש הגבולות והעדר הקפדה על הסכמה מרצון. לפי עדויות המרואיינים, מרחב זה מאפשר אמנם שחרור מהצורך להסתיר, והוא מקום למימוש הזהות המובחנת של חברי הקהילה, אך מן הצד האחר, זהו מרחב לא בטוח עבור צעירים הנחשפים לפגיעות מיניות.

גורם סיכון נוסף טמון במאפיינים הייחודיים שבתוך הקבוצות השונות. בין היתר נמצא כי מעמדן של טרנסיות וטרנסים מוחלש והם חשופים לפגיעות חמורות ותכופות. נמצא כי קהילות גאות מסוימות, כמו הדתית, החרדית והערבית/פלסטינית – חשופות לפגיעות חמורות יותר. כן ניתן לציין את הלהט"בים תושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית כמוחלשים וחשופים יותר לניצול מיני.

דו"ח הוועדה ממליץ על שיח פתוח ונוקב תוך וחוץ-קהילתי על נורמות של הסכמה אמיתית ורצון הדדי, מוגנות מינית ואופן ההתנהלות הראויה במפגשים וירטואליים ופיזיים. בנוסף הומלץ לקדם שיתוף פעולה עם גורמים מרכזיים בתעשיית חיי הלילה; מנהלי מועדונים, מנהיגי הקהילה ופעיליה, כדי לעודד פעולות אקטיביות להפיכת המרחב לבטוח, לרבות הבהרות מפורשות באשר לגבולות שראוי שיוצבו בעת הבילוי המשותף. צוין כי הקהילה זקוקה למנהיגים חזקים שיצאו באופן גלוי נגד התנהגויות מיניות פוגעניות. גם מאנשי התעשייה צריכה להישמע אמירה ברורה על הגבולות שראוי שיהיו במרחבי הבילוי. בנוסף, יש לייצר מרחבי הכרות אינטרנטיים בטוחים, המאפשרים לכל משתמש לבחור את רמת החשיפה וטיב הקשר שהוא מעדיף, תוך שליטה בתכנים של מיניות ואינטימיות.

הדו"ח ממליץ להקים גוף ציבורי מקצועי, ייחודי ונגיש לחברי הקהילה שתכליתו סיוע, לרבות אנונימי, לכל מי שחש עצמו נפגע בהקשר המיני. גוף כזה יוכל, בנוסף לסיוע לפרט, לאסוף חומרים מדעיים ואחרים, שישמשו בתהליך שינוי התודעה בקהילה ובחברה הכללית. הדו"ח כולל המלצות ספציפיות לארגון איגי, בהיותו גוף מרכזי שמטפל בבני נוער להט"בים במצוקה. הוועדה קוראת להשרשת נורמות התנהגות בצוות המדריכים באיגי, למניעת בלבול וטשטוש גבולות בינם לבין חניכיהם בעיקר ביציאה מאיגי אל מרחבי הקהילה האחרים. הנורמות צריכות לכלול כלים להתמודדות בסיטואציות של מסיבות (לרבות צריכת סמים ואלכוהול), לצד הצבת גבולות שיח והתנהגות בתחום המיני.

לדו"ח ראו: דוח הוועדה לבחינת פגיעות מיניות בקהילת הלהט"ב בדגש על ארגונים חברתיים- https://user-1723486.cld.bz/harub-lahatvak-2022