הסכסוך הובא להכרעה שיפוטית, כאשר חב' י.א. דעת בע"מ הגישה עתירה מנהלית כנגד משרד החינוך וארבע רשויות מקומיות: עיריות ירושלים, חדרה, רמלה ונצרת, וביקשה לחייב את המשרד להעביר לרשויות את כספי התמיכה, בסכום כולל של כארבעה מיליון ₪. ברקע הסכסוך עמדה תכנית "העצמה לבגרות" (תה"ל) יוזמה חינוכית של אגף ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך, שנועדה לסייע לתלמידים מתקשים בכיתות י"א-י"ב להשיג תעודת בגרות ולמנוע נשירה. לקראת שנת הלימודים תשע"ט פרסם משרד החינוך קול קורא המזמין רשויות מקומיות להגיש בקשות לתקצוב לקראת פתיחת התוכנית. לפי הקול הקורא, הקורס יכלול 95-110 שעות הוראה פרונטליות ל-5-15 תלמידים, ועלותו תעמוד על 30,000 ₪ כולל מע"מ. הרשויות שקיבלו את התקציב חתמו על כתב התחייבות שבמסגרתו הסכימו כי משרד החינוך יהיה רשאי להפסיק, להקטין או לעכב את תשלום ההקצבה אם לא יעמדו בהתחייבויותיהן (לרבות הגשת דוחות ביצוע, בקרה על נוכחות התלמידים, ושימוש בכספים למטרה לשמה ניתנו). חב' י.א. דעת בע"מ התקשרה עם ארבע רשויות מקומיות במתכונת "גב אל גב", כלומר, התשלום לחברה הותנה בכך שמשרד החינוך יעביר תחילה את כספי התמיכה לרשויות.

החברה טענה בעתירתה כי ביצעה את כל הקורסים ושעות ההוראה להם התחייבה, ואף מעבר לכך. נטען כי הדרישות החדשות להמצאת מסמכים ואסמכתאות לא עוגנו בקול הקורא ובהנחיות המקוריות, וכי שלילת מלוא התמיכה, חרף ביצוע לפחות 60% מהפעילות, אינה מידתית ומהווה חוסר הגינות. משרד החינוך השיב כי הדיווחים שהוגשו על ידי החברה באמצעות הרשויות המקומיות היו כוזבים. הפרשה התגלתה כאשר במחלקת הכספים של משרד החינוך התקבלה דרישת תשלום מעיריית חדרה שעוררה חשד. כשהעירייה נתבקשה לספק הבהרות, לא עלה בידה לספק את הנתונים. מנהלי בתי ספר בעיר הודו כי חתמו על דוחות הביצוע מתוך "אמון" בחברה וללא בדיקה ממשית, והעירייה עצמה כשלה מלהפעיל מנגנוני פיקוח נאותים, למרות שכבר בשנים קודמות הוער לה על אי-עמידה בתנאים. משרד החינוך שכר רואי חשבון חיצוניים לערוך ביקורת מקיפה, וזו חשפה תמונה עגומה של התנהלות החברה. הממצאים הצביעו על פערים דרמטיים בין הדיווחים שהגישה החברה לבין הביצוע בפועל. מתוך כ-14,758 שעות הוראה עליהן דיווחה החברה, נמצא כי כ-5,924 שעות (כ-40%) כלל לא בוצעו או דווחו באופן כוזב. בנוסף, החברה סירבה להעביר תלושי שכר ודוחות נוכחות בטענה שלא נדרשה לשמור מסמכים אלו, ואף טענה כי הנתונים "נמחקו בתום שנת הכספים" מתוכנת המחשב שלה. טרם פרסום דוח הביקורת הסופי, הצדדים הסכימו לאפשר לחברה הזדמנות נוספת להוכיח את טענותיה באמצעות העברת מסמכים לבדיקה חוזרת. החברה העבירה 404 תלושי שכר, 49 חשבוניות וקבלות, וכן "דוחות ביצוע מתוקנים". הבדיקה החוזרת העמיקה את החשדות: בניסיון ליישב את הפער המהותי שהתגלה בין היקף השעות הגבוה שדווח לבין השעות המועטות ששולמו למורים, העלתה החברה טענה על אודות שיטת חישוב שונה: דיווח לפי "שעה אקדמית" (45 דקות) לעומת תשלום למורים לפי "שעת שעון" (60 דקות). הסבר זה נדחה, שכן גם לפי שיטה זו נותרו פערים בלתי מוסברים של מאות שעות, ובעיקר משום שהתברר כי הנתונים החדשים שהגישה החברה "שופצו" באופן מלאכותי ונרחב. מבדיקת רואי החשבון החיצוניים עלה כי ב"דוחות מתוקנים" חלו שינויים בהיקף של כ-70% ביחס לדיווחים המקוריים. שמות של עשרות מורים חדשים הוספו בדיעבד לדיווחים כדי "למלא חורים", לעיתים תוך הצגת "מורה נוסף" שלימד היקף שעות כפול מהמורה העיקרי, שמות מורים אחרים נגרעו ובמקרים מסוימים שונו לחלוטין נושאי הקורסים (למשל, קורס שדווח במקור באנגלית הפך לפתע לקורס במתמטיקה). לכך התווספה התנהלות מחשידה של החברה, שבתחילה סירבה להעביר תלושי שכר, לאחר מכן התנתה זאת בהשחרת פרטים ולבסוף טענה כי המידע "נמחק״ – טענה שהופרכה כשהציגה נתונים סותרים. מכלול זה הוביל למסקנה כי הדיווחים אינם אמינים וכי נעשה ניסיון לייצר מצג שווא בדיעבד.

בהחלטה לשלול את התמיכה הכספית, משרד החינוך נסמך על הוראת תכ"ם 6.2.4 – הנחיה מנהלית של החשב הכללי במשרד האוצר הקובעת סנקציות מדורגות: ההוראה מבחינה בין "הפרה חמורה" (ליקויים של עד רבע מסכום התמיכה), שבגינה התמיכה תופחת בכפל הסכום הכוזב, לבין "הפרה חמורה במיוחד" (ליקויים העולים על רבע מסכום התמיכה), שבגינה תופסק התמיכה ותישלל הזכאות לשנתיים נוספות. משרד החינוך קבע כי במקרה זה מדובר בהפרה חמורה במיוחד והחליט שלא לאשר כל תשלום.

בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים דחה את עתירת החברה. נקבע כי למרות שהחברה ביצעה עבודה בהיקף לא מבוטל, הרי שלנוכח הפערים המשמעותיים שנמצאו והניסיון "לסדר נתונים" בדיעבד, החלטת משרד החינוך להפעיל את הסנקציה המרבית היא סבירה ומידתית. בית המשפט מתח ביקורת על הרשויות המקומיות, שלא פיקחו כראוי על החברה, מתוך הנחה שגויה כי האחריות לפיקוח מוטלת על המדינה.

החברה ערערה לבית המשפט העליון וטענה כי הסנקציה צריכה לחול רק "מכאן ולהבא" ולא באופן רטרואקטיבי, וכי שלילת מלוא התמיכה למרות ביצוע 60% מהפעילות היא תוצאה בלתי מידתית. נטען כי מדובר ב"עשיית עושר ולא במשפט" של המדינה על חשבון החברה. המדינה טענה כי כספי תמיכה אינם "זכאות" חוזית אלא משאב ציבורי המוחזק בנאמנות ומחולק לפי כללים מוקפדים.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. כב' השופט גרוסקופף ציין כי קבלת עמדת החברה תוביל לתוצאה אבסורדית בה המדינה תהיה "שבויה" ותחויב לשלם עבור פעילות לקויה בעבר רק משום שהביקורת נעשתה בדיעבד. נקבע כי פרשנות לפיה ההוראה חלה רק על תשלומים עתידיים תרוקן אותה מתוכן ותפגע ביכולתה של המדינה לאכוף כללים מינימליים של שקיפות ואמינות כלפי מי שמקבל תמיכות ציבוריות. בית המשפט הדגיש כי המדינה מחזיקה בכספי התקציב כנאמן לציבור, ועליה לוודא שנעשה בהם שימוש ראוי. כב' השופט כשר הצטרף לתוצאה אך הביע אי-נוחות מכך שהחברה לא תקבל כל תשלום עבור שירותים שניתנו בפועל. הוא ציין כי התוצאה קשה, שכן החברה ביצעה פעילות ממשית ונותרה ללא תמורה. עם זאת, הוסיף כי החברה, כגוף עסקי מנוסה, הייתה מודעת לכללים ולסיכון הטמון בדיווח שגוי. סירוב להעביר מסמכים, טענה כי נתונים "נמחקו", והגשת דוחות מתוקנים שבהם שונו 70% מהנתונים, החמירו את מעשה הכזב.

מבחינה כלכלית, מדובר במכה קשה עבור הספק: בפסק הדין צוין כי ה"חור" בדיווחים מוערך בסכום של כ-1.6 מיליון ₪. המדינה החליטה שלא לקזז רק סכום זה אלא את מלוא כספי התמיכה, והמשמעות היא שהחברה לא קיבלה כ-4 מיליון ₪ שאמורים היו לעבור לרשויות המקומיות בהתבסס על דוחות הביצוע שהגישה. פסק הדין מבהיר שכאשר ספק מגיש דיווחים כוזבים בהיקף העולה על רבע מסכום התמיכה, רשאית המדינה לשלול את מלוא התמיכה ולא רק את החלק הכוזב, גם אם חלק מהפעילות בוצע בפועל וגם אם השלילה נעשית רטרואקטיבית. כספי תמיכה אינם "זכאות" אוטומטית אלא תקציב ציבורי המוענק בתנאים, והפרתם מצדיקה סנקציה מלאה. פסק הדין נשען על עקרונות שהותוו בבג"ץ 10296/02 ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' שרת החינוך, התרבות והספורט (מיום 15.12.2004), בו נקבע כי המדינה מחויבת להפעיל פיקוח אפקטיבי על כספי תמיכות. אלה הם כספי ציבור המוקצים מתקציב המדינה לגופים חוץ-ממשלתיים לצורך קידום מטרות ציבוריות, ויש לוודא שהם משמשים ליעדם המקורי. בנוסף נקבע כי הזרמת כספי ציבור למוסדות חינוך שאינם עומדים בתנאי ההסכם מהווה חריגה מסמכות ופגיעה בחובת הנאמנות של המדינה כלפי הקופה הציבורית. גם בפסק הדין הנסקר הודגש כי עמידה דווקנית על תנאי הסף אינה בגדר פורמליזם, אלא אמצעי חיוני להבטחת תכלית התמיכה ומניעת שימוש בכספים למטרות זרות.

לפסק הדין ראו: עע"מ 5271/24 י.א דעת בע"מ נ' משרד החינוך (מיום 24.7.2025).

האגודה השיתופית רמת רזיאל הגישה תביעת לשון הרע לבית משפט השלום בירושלים נגד בני הזוג יוסף ואיירין גרנות (ת״א 52170-06-17 אגודה שיתופית רמת רזיאל נ' גרנות, מיום 28.3.2023). רמת רזיאל הוא מושב המאורגן כאגודה שיתופית, והחברים מנהלים יחד את ענייני היישוב באמצעות ועד נבחר. גרנות רכשו קרקע במושב אך בקשתם להתקבל כחברים באגודה – נדחתה. הסירוב יצר סכסוך ממושך בין גרנות לבין האגודה והוועד שלה, שכלל הליכים משפטיים ומאבק ציבורי בתוך המושב. במהלך הסכסוך הפיצו גרנות מכתבים והודעות נגד האגודה בקרב תושבי המושב – כמאה ועשרים חברים. הפרסומים הופצו בתליית מכתבים במקומות ציבוריים במושב ושליחת הודעות דוא"ל, וחלקם אף הגיעו מחוץ למושב. התביעה התייחסה לארבעה פרסומים שבהם האשימו גרנות את האגודה והוועד במעשים חמורים: הפרסום הראשון כלל האשמות לפיהן האגודה קיימה אסיפה כללית מזויפת, הפיצה שקרים בנוגע לחלוקת רווחים וגביית ארנונה, והשתמשה בכספי התושבים לניהול תביעות סרק נגד גרנות. נכתב כי חברי הוועד נטלו כספים לכיסיהם ושילמו לעצמם משכורות מנופחות. בפרסומים נוספים הואשמו חברי הוועד בהשתלטות על שטחים ציבוריים, בשימוש בכספי האגודה להכשרת עבירות בנייה שביצעו, בשליחת פקחים כדי להפליל את גרנות ובהעלאת עלילות שווא נגדם. באחד המסמכים תיארו גרנות את התנהגות הוועד כלפיהם כ"התעללות" הנובעת מ"אובססיה". גרנות טענו להגנתם כי הפרסומים שפרסמו משקפים את האמת וכי פעלו בתום לב. האגודה טענה כי גרנות ידעו שחלק מטענותיהם אינן נכונות, וכי הפרסומים פגעו קשות בחיי הקהילה במושב.

בבית משפט השלום הדיון התפצל לשניים: תחילה נבחנה השאלה אם הפרסומים מהווים לשון הרע (שאלת החבות), ולאחר מכן נבחן הנזק שהאגודה טענה שנגרם לה. בהחלטה מיום 27.2.2022 שעסקה בשאלת החבות, קבע בית המשפט כי לא הוכח שגרנות אחראים לפרסום הראשון, אולם שלושת הפרסומים האחרים מהווים לשון הרע. בית המשפט דחה את טענת גרנות כי דבריהם משקפים אמת, לאחר שמצא כי ידעו שחלק מטענותיהם אינן נכונות. כך, גרנות טענו כי כשכתבו שכספים הוכנסו "לכיסים" התכוונו לחשבון האגודה ולא לכיסי חברי הוועד, אולם במהלך המשפט הודו, שלא הכירו את המונח "חשבון האגודה" בעת כתיבת הפרסום, ולכן לא יכלו להתכוון אליו. בית המשפט קבע כי לא עומדת לגרנות הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ואף לא הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 לחוק. בפסק-דין מיום 28.3.2023, לאחר הכרעה בשאלת החבות, קבע בית המשפט כי האגודה הוכיחה נזקים משמעותיים שאינם כספיים, ובהם: פגיעה באווירה במושב, יצירת פילוג בין התושבים והימנעות תושבים מלהתנדב לוועד מחשש שגם הם יושמצו. בית המשפט חייב את גרנות לפצות את האגודה בסך 80,000 ש"ח לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.

גרנות ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים וטענו כי תאגיד לא יכול לקבל פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. לטענתם, תאגיד הוא ישות משפטית בלבד, ואין לו רגשות או כבוד שיכולים להיפגע. לכן הנזק היחיד שיוכל לתבוע בגינו הוא הפסד כספי. המערערים הפנו לסעיף 10 לפקודת הנזיקין הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק" וטענו כי המילה "נזק" מתייחסת לנזק ממוני בלבד. האגודה הגישה ערעור מטעמה וטענה כי הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום אינו משקף את חומרת הפרסומים ואת הזדון שאפיין אותם, וכי היה מקום לקבוע שגם הפרסום הראשון נעשה על ידי גרנות. עוד טענה האגודה כי היא זכאית לפיצוי עבור כל סוגי הנזק, והדגישה כי מטרתה אינה להשיא רווחים אלא לנהל את חיי הקהילה במושב. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של שני הצדדים, ופסק כי תאגיד יכול לתבוע פיצוי על נזק לא ממוני. בית המשפט עמד על כך שסעיף 7 לחוק קובע כי הנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי על כל נזק, מבלי שהמחוקק הגביל זאת לנזק ממוני (כספי). צוין כי תכלית הפיצוי היא לתקן את הפגיעה בשם הטוב, וזו היא רלוונטית גם לתאגיד (ע״א 15212-06-23 גרנות נ' אגודה שיתופית רמת רזיאל, מיום 7.10.2024).

גרנות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וטענו כי יש לקבוע הלכה לפיה תאגיד אינו זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי תאגיד שנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי על נזק לא ממוני. כב' השופט אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין העיקרי, ציין שסעיף 2 לפקודת הנזקין מבחין בין "נזק" לבין "נזק ממון", ומכאן שהמונח "נזק" כולל גם נזקים שאינם כספיים. סעיף 10 לפקודה קובע כי תאגיד יכול לקבל פיצוי "אם נגרם לו נזק", מבלי להגביל זאת לנזק כספי. השופט שטיין הכיר בכך שלתאגיד אין נפש והוא אינו מסוגל לחוות עלבון, אולם הדגיש כי יש לו מוניטין ומעמד ציבורי. פגיעה במוניטין גורמת לתאגיד נזק ממשי גם כאשר אינה מתבטאת באופן מיידי בהפסד כספי, שכן מאחורי התאגיד עומדים אנשים בשר ודם שהשקיעו בו את משאביהם. כב' השופטת רות רונן הצטרפה לתוצאה אך חלקה על החלת הכלל על כל סוגי התאגידים. לשיטתה, יש להבחין בין שני סוגי תאגידים: חברה מסחרית שתכליתה היחידה היא השאת רווחים אינה זכאית לפיצוי על נזק לא ממוני. לעומת זאת, תאגידים בעלי מטרות חברתיות, כגון אגודות שיתופיות, זכאים לפיצוי מסוג זה. כב' השופטת יעל וילנר הסכימה לתוצאה וציינה כי בנסיבות המקרה אין צורך להכריע בשאלת ההבחנה בין סוגי התאגידים.

פסק הדין נשען על הלכת פלבסקי (השופטים י' עמית, צ' זילברטל, א' רובינשטיין, מיום 4.8.2016), שהכריעה במחלוקת בדבר זכאותם של תאגידים לפיצויים בגין לשון הרע. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע עומדת גם לתאגידים, שכן הוראות החוק הן מיוחדות הגוברות על המגבלות הכלליות שבסעיף 10 לפקודת הנזיקין. הלכה זו שימשה בסיס להכרעה בהליך הנוכחי: אם תאגיד זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק כלל, אין היגיון משפטי למנוע ממנו להוכיח את נזקיו הלא ממוניים ולהיפרע בגינם במסלול הרגיל הדורש הוכחת נזק לפי סעיף 7 לחוק.

לפסק הדין ראו: רע"א 41402-12-24 גרנות נ' רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ (נבו 09.11.2025).

הסוגייה התעוררה על רקע עתירתם של רועי צאן פלסטינים וארגון "יש דין" כנגד המועצה האזורית בקעת הירדן. העתירה הוגשה לאחר שפקחי המועצה תפסו עדרים של כבשים ופרות בבעלות העותרים, בטענה כי הם משוטטים ללא השגחה או רועים ללא היתר בניגוד לחוקי העזר של המועצה. המועצה לא הסתפקה בתפיסה, אלא יצרה מנגנון גבייה כלפי רועי הצאן הפלסטינים, כשהיא מתנה את שחרור בעלי החיים בתשלום "הוצאות" בסכומים גבוהים. במקרה אחד נדרשו העותרים לשלם כ-49,000 ש"ח, ובמקרה אחר הסכום הגיע ל-143,910 ש״ח; דרישה שהובילה לכך שהעדרים יישארו במכלאות המועצה זמן רב.

המקרה הציף מתח משפטי המובנה במציאות של האזור. מצד אחד, המועצה האזורית טענה כי סמכויותיה הן טריטוריאליות ונועדו לשמור על הסדר הציבורי והבטיחות בתחומה, ללא הבחנה בזהות הבעלים של המפגע הנטען, פלסטינים ויהודים כאחד. מנגד, העותרים והמדינה טענו כי המסגרת הנורמטיבית באיו"ש, המושתתת על תפיסה לוחמתית, מעניקה למועצות הישראליות סמכויות אך ורק כלפי אזרחים ישראלים ("משפט המובלעות"). לפי גישה זו, הסמכות השלטונית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית נותרה באופן בלעדי בידי המפקד הצבאי והמנהל האזרחי .

בית המשפט העליון, בפסק דין תקדימי, קיבל את העתירה וקבע כי למועצה האזורית אין סמכות אכיפה כלפי פלסטינים וכי חוקי העזר של המועצה אינם חלים עליהם. בית המשפט ניתח את "הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות" (מס' 783), המהווה את מקור הסמכות של המועצות, וקבע כי המפקד הצבאי, שהוא הריבון בשטח, הסמיך את המועצות לטפל ב"ענייני תושביהן" בלבד. מכיוון שהפלסטינים אינם בוחרים למוסדות המועצה, אינם מיוצגים בה ואינם מקבלים ממנה שירותים, נקבע כי למועצה אין סמכות אכיפה כלפיהם. כב' השופטת ברק-ארז הדגישה כי "סמכות שלא ניתנה אינה קיימת". נקבע כי הסמכות לטיפול במפגעים מצד פלסטינים מסורה באופן בלעדי למפקד הצבאי ולגורמים הפועלים מטעמו, דוגמת קמ"ט חקלאות במנהל האזרחי.

בפסק הדין נמתחה ביקורת על התנהלות המועצה. התברר כי עוד בפברואר 2024 הבהיר היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון כי אין למועצה סמכות אכיפה כלפי רועים פלסטינים. חרף זאת, המועצה בחרה להתעלם מעמדה משפטית מחייבת זו והמשיכה בפעולותיה הבלתי חוקיות. ביקורת הופנתה גם כלפי המפקד הצבאי, אשר לא נקט צעדים נחרצים דיים כדי לטפל בבעיה בזמן אמת. עם זאת, בית המשפט לא התעלם מהמציאות בשטח והכיר ב"עקרון הצורך". במצבי חירום, בהם בעל חיים משוטט מסכן באופן מידי ומוחשי את משתמשי הדרך, רשאית המועצה כמו כל אדם אחר לפעול להסרת הסכנה. אולם, פעולה זו כפופה למגבלות חמורות, עליה להיות מידתית ולהסתיים בהעברה מיידית של בעל החיים לידי המנהל האזרחי או בעליו. בית המשפט הבהיר באופן חד משמעי כי אין למועצה סמכות להחזיק בבעלי החיים כ"בני ערובה" או לגבות דמי שחרור מבעליהם הפלסטינים. מאחר שהמועצה נעדרת סמכות שלטונית כלפי תושבי האזור, היא אינה מוסמכת להטיל עליהם תשלומים, אגרות או קנסות מכוח חוקי העזר שלה.

בשולי פסק הדין התפתח דיון בין השופטים לגבי הממשק שבין המשפט המנהלי לדין האזרחי. כב' השופט מינץ סבר, באמרת אגב, כי במקרים של הסרת סכנה דחופה, ייתכן שעומדת למועצה "זכות עיכבון" אזרחית מכוח חוק השומרים או דיני עשיית עושר ולא במשפט. לשיטתו, זכות זו עשויה לאפשר למועצה להחזיק בנכס (בעלי החיים) כבטוחה עד להחזר על הוצאותיה הסבירות. כב' השופטת ברק-ארז הסתייגה מכך נחרצות. לשיטתה, החלת חוקים אזרחיים ישראליים (כדוגמת חוק השומרים) על יחסים שבין רשות ישראלית לתושב פלסטיני באזור, שכלפיו החוק לא הוחל, היא בעיתית ביותר. לשיטתה, מאחר שלמועצה ממילא אין סמכות להחזיק בבעלי החיים מעבר להסרת הסכנה המיידית, היא אינה נחשבת כמי שמחזיקה בהם "כדין", ולכן לא מתקיים התנאי הבסיסי להיווצרות זכות עיכבון. גישה זו נועדה למנוע עקיפה של הדין המנהלי באמצעות הדין האזרחי.

במבט רחב, פסק הדין נשען על עקרונות היסוד שהותוו בבג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן, בו נקבע כי חובתו של הממשל הצבאי היא לפעול כשלטון מתוקן הדואג לאוכלוסייה המקומית בכל שטחי החיים. בית המשפט קבע שם כי המפקד הצבאי אינו רשאי לשקול את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים והסוציאליים של מדינתו שלו, אלא שיקוליו חייבים להיות מכוונים כלפי תושבי האזור. הודגש כי האזור אינו 'שדה פתוח״ לניצול כלכלי או אחר, וכי כל הפעלת סמכות שלטונית, כדוגמת הפקעה, חייבת להיעשות לטובת האוכלוסייה המקומית.  לאור זאת, העברת סמכויות אכיפה לגוף המייצג אינטרס של מדינת האם בלבד, ללא זיקה לטובת התושבים המוגנים, חותרת תחת החובה הבסיסית של המינהל.

לפסק הדין ראו: בג"ץ 1974/24 קדרי דראג'מה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (נבו 23.10.2025).