המקרה עוסק בבעלי סוכנות דוגמנות שהגישו תביעת לשון הרע נגד עובדת לשעבר, בדרישה לפצותם בסכום כולל של 190,000 ₪ (סע"ש 55588-11-22, נובמבר 2022). העובדת עבדה בסוכנות במשך כשנתיים וחצי עד שפוטרה. לטענת בעלי הסוכנות, לאחר הפיטורים פרסמה ושיתפה ברשתות החברתיות תכנים מכפישים שייחסו לבעל הסוכנות סרסרות בדוגמניות, טיוח עבירות מין והשתקת נפגעות מטעמים עסקיים.

דובר בתשעה פרסומים ברשתות החברתיות, שהגיעו לכ-8,000 עוקבים בחשבון האינסטגרם של העובדת. הפרסום הראשון היה תחקיר טלוויזיוני שבו התראיינה ובו ייחסה לבעל הסוכנות סרסרות וטיוח עבירות מין. העובדת סיפרה על תקיפה מינית שלטענתה התרחשה כלפי אחת העובדות על ידי לקוח, ועל ניסיון בעל הסוכנות להשתיק את הפרשה ממניעים עסקיים. שמונת הפרסומים הנוספים היו שיתופים באינסטגרם או בוואטסאפ של תכנים שפורסמו על ידי הכתב שערך את התחקיר ובלוגר נוסף. בתכנים אלה יוחסו לבעל הסוכנות סרסרות, טיוח תקיפות מיניות, והעסקת נשים כ"פקידות" שבפועל סיפקו שירותים אינטימיים. לחלק מהשיתופים הוסיפה העובדת תוכן משלה, כגון "אותי אתה לא יכול להשתיק יא דוחה" ו"מדויק", וכן סמלון של פופקורן. הפרסומים פורסמו בין דצמבר 2021 לאוגוסט 2022.

בעלי הסוכנות טענו שהדברים שקריים לחלוטין. לטענתם, בעל הסוכנות לא סרסר, לא טייח עבירות מין ולא ניצל עובדות. בעלי הסוכנות אישרו כי אחת העובדות הותקפה מינית, אך טענו שבעל הסוכנות טיפל בעניין באופן ראוי: הוא סיפר על התקיפה לאם הנפגעת ומימן לה פגישות עם מאמנת. בעל הסוכנות אמנם הכחיש תחילה את דבר התקיפה בתחקיר, אך לטענתו עשה זאת כדי לכבד את רצון הנפגעת שלא רצתה להיחשף. ביחס לטענות על סרסרות ושירותים אינטימיים, בעלי הסוכנות טענו כי מדובר בשקרים מוחלטים. לגבי הקשרים בין עובדות ללקוחות, הובהר כי מדובר בקשרים רומנטיים לגיטימיים בין מבוגרים. לטענת בעלי הסוכנות, העובדת פעלה מתוך נקמנות בעקבות פיטוריה, ונהנתה להיות במרכז העניינים על חשבון שמם הטוב. נטען שחזרה שוב ושוב על הדברים המכפישים במסגרת שמונה פרסומים לאורך תשעה חודשים.

העובדת טענה להגנתה כי הפרסומים משקפים אמת וכי עומדות לה הגנות לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965: הגנת ענין אישי כשר לפי סעיף 15(3) לחוק, שכן בעלי הסוכנות הכפישו אותה והציגו אותה כעובדת בעייתית חסרת מקצועיות; והגנת דעה בעניין ציבורי לפי סעיף 15(4) לחוק, שכן התבטאויותיה היו הבעת דעה לגיטימית בנושא הטרדות מיניות וניצול בתעשיית הדוגמנות. כן טענה שאין לחייב אותה באחריות אישית, שכן היא רק שיתפה תכנים שכבר פורסמו בתחקיר ובבלוג. לטענתה, לפי הלכת ניידלי (רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, מיום 8.1.20), תביעת לשון הרע צריכה להיות מוגשת נגד המפרסם המקורי ולא נגד משתף אגבי, במיוחד כאשר היקף החשיפה מצד המפרסמים המקוריים עלה משמעותית על היקף החשיפה מצידה.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי העובדת לא הוכיחה את אמיתות הפרסומים. נקבע שפרסמה את הדברים ללא הוכחה, שכן לא הוכח שבעל הסוכנות סרסר, השתיק את פרשת התקיפה, או שהעובדות סיפקו שירותים אינטימיים ללקוחות. בנוגע לטיפול בתקיפה המינית, בית הדין קבע כי אמנם בעל הסוכנות לא ערב את המשטרה, אך הוא סיפר את דבר התקיפה לאם הנפגעת ומימן לה פגישות עם קואצ'רית. בעל הסוכנות הכחיש בתחקיר את התקיפה, אך בית הדין קבע כי עשה זאת כדי לכבד את רצונה של הנפגעה שלא רצתה להיחשף, ולא מתוך ניסיון לטייח את הפרשה מטעמים עסקיים. בנוסף נקבע כי הגנת האמת בפרסום אינה עומדת לעובדת. הגנת תום הלב נדחתה משום שהעובדת השתמשה בביטויים חריפים החורגים מגבולות ההגנה על ענין אישי, ומשום שהיקף הפרסום חרג מהתחום הסביר. בית הדין חייב את העובדת בתשלום פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הפרסום הראשון – התחקיר הטלוויזיוני, ו-20,000 ₪ בגין כל אחד משבעת הפרסומים הנוספים. בסך-הכל חויבה העובדת לשלם 190,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

העובדת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה וטענה כי לא היה מקום לחייב אותה בלשון הרע וכי סכום הפיצוי הוא מוגזם. בעלי הסוכנות הגישו ערעור-שכנגד וטענו כי הפיצוי נמוך מדי. בית הדין הארצי קיבל את ערעור העובדת בחלקו ודחה את הערעור שכנגד (ע"ע 55027-08-25, מיום 3.5.2026). כב' השופט ר' פוליאק הדגיש כי פעולת שיתוף ברשתות החברתיות מהווה פרסום שיכול להקים עילה נגד המשתף, אך בהתאם להלכת ניידלי, ברירת המחדל היא שהתביעה תוגש נגד המפרסם המקורי – שחולל את הפגיעה בשם הטוב ושבכוחו להסיר את הפרסום באופן מיידי. באותה הלכה נקבעו מנגנונים מאזנים שנועדו להגן על חופש הביטוי ברשתות החברתיות: החשש מפני תביעה בררנית, החשש מפני תביעות השתקה היוצרות אפקט מצנן, והחשש מפני הצפת בתי המשפט. עם זאת, במקרה זה מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מברירת המחדל. העובדת איהנה משתפת אגבית אלא היוותה מקור מידע משמעותי לכתבת התחקיר, שהמשיך ומבחינות מסוימות אף התחיל את "התגלגלות כדור השלג" של הפרסומים. חיזוק למסקנה זו מצוי בסעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע, הקובע אחריות גם על "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו". לפיכך, העובדת אוחזת בשני כובעים – מקור מידע ומשתפת בו – וניתן היה בנסיבות חריגות אלה לתבוע אותה אף שלא הוגשה תביעה נגד המפרסמים המקוריים. לצד זאת, היעדר הגשת התביעה נגד המפרסמים המקוריים היא צורמת, ולפיכך ניתן לנסיבה זאת משקל בפסיקת הפיצויים, והם הופחתו.

בית הדין הפחית את הפיצוי ממספר טעמים נוספים. ראשית, לא כל השיתופים מהווים עילות נפרדות. סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לא יקבל אדם פיצוי בשל אותה לשון הרע יותר מפעם אחת. השאלה מה ייחשב ל"אותה לשון הרע" נדונה ברע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני, מיום 6.10.2022, ושם נקבעו שלושה מבחני עזר: מבחן התוכן, מבחן הזמן, ומבחן במות הפרסום. בית הדין קבע כי למרות שהשיתופים נעשו לאורך מספר חודשים, לפחות חלק מהשיתופים באינסטגרם מהווים "אותה לשון הרע" בשל הדמיון בתכנים ובמת הפרסום. שנית, השיתופים מהווים חזרה תוך הפניה לפרסום המקורי. סעיף 19(1) לחוק מנחה להפחית פיצוי כאשר לשון הרע הייתה רק חזרה על מה שכבר נאמר. בעניין ניידלי נפסק כי תהא הצדקה לפסוק פיצויים נמוכים כשמדובר בשיתוף "בטל בשישים" מבחינת היקפו לעומת הפרסום המקורי. במקרה זה, היקף הפרסום מכח השיתופים של העובדת היה פחות משמעותי ביחס לפרסומים המקוריים. שלישית, בית הדין הביא בחשבון את החשש מפני אפקט מצנן שעלול להיות לפסיקת פיצוי גבוה על מי שמבקשות להתלונן על טיפול לקוי של מעסיקים בעבירות מין, ולכן לא מצא כי יש להתייחס לפרסומים ככאלה שנעשו בזדון באופן שעשוי להצדיק הכפלת הפיצוי.

במכלול השיקולים, בית הדין הגיע למסקנה כי יש לסווג את הפרסומים השונים כיוצרים שלוש עילות שונות לחיוב. הראשונה, התחקיר הטלוויזיוני – נקבע פיצוי של 50,000 ₪. בית הדין קבע כי העובדת חוללה את התחקיר בעצמה והוא שהתחיל את התגלגלות כדור השלג של הפרסומים. בית הדין הארצי לא מצא להתערב בסכום זה, למרות שנמצא טעם רב בערעור-שכנגד על החיוב הנמוך ביחס לחומרת הפרסום. אולם משבעלי הסוכנות בחרו לתבוע רק את העובדת ונמנעו מלתבוע את מפרסמי התחקיר, יש בכך כדי להפחית באופן משמעותי את הפיצוי הראוי. השנייה, הפרסומים השלישי והשישי באינסטגרם – נקבע פיצוי של 10,000 ₪. בית הדין ראה בהם אותה דיבה וייחס להם חומרה מוגברת לעומת יתר השיתופים, מאחר שהעובדת הוסיפה בהם הערה משלה שיש בה כדי להצביע על נכונות הדברים כביכול על ידי אדם מבפנים. עם זאת, משפרסומים אלה הם משניים לפרסום העיקרי בתחקיר ומשלא נתבע המפרסם העיקרי, הפיצוי בגינם הועמד על 10,000 ₪. השלישית, יתר הפרסומים – נקבע פיצוי של 10,000 ₪. בית הדין ראה בפרסומים אלה אותה דיבה, שנועדה להביא לכך שהפרשה תישאר בתודעה הציבורית. בסך הכל, בית הדין הארצי הפחית את הפיצוי מ-190,000 ₪ ל-80,000 ₪, וכן הפחית את הוצאות המשפט מ-20,000 ₪ ל-10,000 ₪.

נציג בהקשר זה את מאמרה של ד"ר מיכל לביא העוסק באחריות למעשי שיתוף של לשון הרע ברשתות חברתיות. המאמר מצביע על כך שפעולת השיתוף אינה עניין טכני, אלא מהווה "פרסום" המגביר את תפוצת ההכפשה ואת היקף הנזק לשם הטוב. לביא מציעה לאמץ את "מודל האחריות השיורית", לפיו תביעת המשתף תתאפשר ככלל רק לאחר שייכשל הניסיון לאתר את המפרסם המקורי, ולא תתאפשר אם ניתן לאתרו ולתבוע אותו. המודל מחריג מקרים שבהם המשתף הוסיף תוכן משלו, או שמדובר ב"משתף עוצמתי" כגון עיתונאי או נבחר ציבור, שאז תוחלת הנזק ומידת האמינות המיוחסת למסר גדלות משמעותית. גישה זו מבקשת ליצור תמריץ למחשבה רפלקטיבית טרם הפצת מידע פוגעני ממקורות לא מזוהים, תוך איזון בין הגנה על כבוד הנפגע לבין מניעת "אפקט מצנן" על חופש הביטוי במרחב הדיגיטלי. מיכל לביא "שיתוף לשון הרע ברשתות חברתיות: בעקבות ע"א 1239/19 שאול נ' נידיילי תקשורת בע״מ״, משפטים על אתר טו, 159 (2020).

לפסק הדין ראו: ע"ע 55027-08-25 פלונית נ' פלוני (מיום 3.5.2026).

מכון ז'בוטינסקי הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד בית המכירות "המלך דוד" בדרישה להשיב לידיו את המכתב הנ"ל (48482-06-19 מכון ז'בוטינסקי בישראל נ' בית המכירות King David  מיום 27.10.2022). המכון הוקם בשנת 1937 לשימור מורשתו של זאב ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית, והוכר ב-1958 כארכיון ציבורי לפי חוק הארכיונים, תשט"ו-1955. לפי הידוע, טרומפלדור כתב את המכתב בו דובר לאביו של בנימין ורטהיימר שנפל בקרב בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. במכתב ניחם טרומפלדור את האב האבל והוסיף כי הבן נפל כגיבור בעד ארץ ישראל. המכון טען כי המכתב הועבר אליו לפני עשרות שנים על ידי ארוסתו של טרומפלדור, גב' אסתר (פירה) עוזיאלי.

הסכסוך פרץ ביוני 2019, כאשר פורסמה כתבה באתר העיתון ישראל היום על כך שבית המכירות הנ"ל עומד להעמיד את המכתב למכירה פומבית במחיר פתיחה של 100,000 דולר. המכתב היה מצוי באותה עת בידי זוהר שלומוב, אספן פריטים היסטוריים, שטען כי רכשו בשנת 2018 תמורת 600 דולר. לגרסת שלומוב, הוא סייע לאדוארד רוזן, אספן יהודי אמריקאי, בהקמת תערוכה מעיזבון בוב כהן, אספן נוסף שהלך לעולמו. כהן היה חבר התנועה הרוויזיוניסטית ומקורב לראשיה. לאחר פטירת כהן, משפחתו אפשרה לרוזן לרכוש את אוספו. רוזן קיבל על עצמו את הטיפול בעיזבון והגיע לישראל כדי להציג את האוסף בתערוכות מיוחדות. רוזן שימש כמתווך במכירת פריטים מהעיזבון עבור היורשים תמורת עמלה. בממצאי בית המשפט צוין כי אף שרוזן רכש את האוסף הכללי, המכתב של טרומפלדור לא עבר לבעלותו, אלא הועבר מהעיזבון לשלומוב, ורוזן שימש כמתווך בעסקה. בין השניים הוסכם ששלומוב ירכוש את המכתב מהעיזבון לאחר התערוכה, ושלומוב אכן שילם 600 דולר וקיבל מרוזן חשבונית כדין. שלומוב טען כי לאחר הרכישה פנה למכון ז'בוטינסקי כדי לברר פרטים על אודות המכתב, ועובדות הארכיון לא העירו דבר על כך שהמכתב בידיו. לטענתו, המכתב הגיע לכהן לאחר שהמכון מכר פריטים כדי לממן את פעילותו – פרקטיקה שלטענתו הייתה נפוצה במוזיאונים שנקלעו למצוקה כספית.

המכון השיב שלא מכר פריטים מעולם. החותמת "מוזיאון בית"ר" המוטבעת על המכתב מציינת את שם המכון בין השנים 1937-1947. היא מעידה שהמכתב היה ברשות המכון, אך אינה מעידה מתי וכמה זמן היה המכתב מצוי בידיו. לא הוברר כמה שנים החזיק בוב כהן במכתב. ידוע כי שלומוב רכש את המכתב מרוזן בשנת 2018, והחזיק בו כשנה עד שהועמד למכירה פומבית ביוני 2019. המכון עצמו גילה את חסרונו של המכתב בעקבות הכתבה מיוני 2019 על המכירה הפומבית המתוכננת.

היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך. היועץ טען כי יש להכיר בבעלות המכון על המכתב, בנימוק לפיו קשה להניח שארכיון ציבורי ימכור פריט היסטורי מיוזמתו. נטען כי יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי בהשבת המכתב לידי המכון, שכן מדובר בקניין תרבותי – מושג המתאר נכסים בעלי ערך היסטורי, לאומי או תרבותי ייחודי, שהחברה רואה אותם שייכים לכלל הציבור. נטען שמכתבו של טרומפלדור הוא מסמך מייסד בזיכרון הלאומי ומוטב לשמרו בידי הציבור.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את תביעת המכון. נקבע שהמכתב היה בבעלות המכון. נפסק שלא ניתן לשלול שהמכון מכר פריטים לתקצוב פעילותו, וכי העובדה שבוב כהן היה קרוב לתנועה הרוויזיוניסטית מחזקת את הסבירות שהמכון מכר לו פריטים. בית המשפט קבע כי האפשרות שהמכתב יצא כדין היא סבירה, והמכון לא הצליח להעמיד מולה אפשרות סבירה אחרת. נקבע כי גם אם המכתב יצא שלא כדין, הרי ששלומוב רכש בו בעלות תקפה מכוח תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח-1968, המקנה בעלות מלאה לקונה שרכש נכס מעוסק במהלך עסקים רגיל, בתמורה הולמת ובתום לב, גם אם המוכר לא היה הבעלים החוקי. בתוך כך נדחתה הטענה כי הפער בין המחיר שבו רכש שלומוב את המכתב (600 דולר) לבין מחיר הפתיחה שבו העמידו למכירה פומבית (100,000 דולר) מעיד שלא ניתנה תמורה הולמת. נקבע כי המחיר שננקב במכירה הפומבית היווה רק הצעה, וכי שלומוב השקיע זמן להוכיח את אותנטיות המכתב ובכך העלה את ערכו. אשר לדרישת תום הלב, נקבע כי שלומוב רכש מאספן ידוע, ואף פנה למכון לאחר הרכישה מבלי שזה עורר תמיהות. בית המשפט דחה את הטענה בדבר קניין תרבותי וקבע כי מדובר במכתב בודד ולא בנכס ״צאן ברזל״ – אשר עשוי להצדיק שלילת קניין פרטי.

המכון ערער לבית המשפט העליון. בפסק דינו קיבל בית המשפט העליון את הערעור והחליט כי יש להשיב את המכתב למכון. כב' השופטת י' וילנר נימקה את ההחלטה בכך שההנחה בדבר מכירת הפריט ההיסטורי איננה סבירה: ניסיון החיים מלמד שארכיונים ציבוריים, שאינם פועלים למטרות רווח ומוקדשים לשימור לזיכרון, אינם סוחרים בפריטים שברשותם. משהוכח שהמכתב היה ברשות המכון, קמה חזקה שהוא הבעלים. חזקה זו אינה חלוטה, אך על הצד שכנגד להציג ראיות לסתור. העברת הנטל לנתבע מתחזקת מכח סעיף 14א לחוק הארכיונים, הקובע כי חומר ארכיוני לא יועבר אלא לארכיון מדינת ישראל או לארכיון ציבורי אחר. השופטת סקרה חוקים שונים שמטרתם להגן על נכסי תרבות: חוק הארכיונים, חוק העתיקות, חוק המוזיאונים וחוק הספרייה הלאומית. העברת הנטל עולה בקנה אחד עם שיקולי הכוונת התנהגות: אספנים שירכשו פריטים עם סימני ארכיון ציבורי יידרשו לבדוק את מקורם ולוודא שיצאו כדין. התנהלות זו תצמצם את הסחר בפריטים שמקורם מפוקפק.

במקרה דנא, שלומוב לא עמד בנטל לסתור את חזקת הבעלות. נדחתה טענתו שמנהל קודם של המכון מכר את המכתב לבוב כהן, בנימוק שזו סברה כללית ללא תימוכין ראייתיים. אשר לתקנת השוק, לא התקיימה תמורה הולמת שכן פער המחירים הנ"ל מעיד שדבר מה איננו תקין. קונה סביר הרואה פריט עם חותמת מוזיאון שנמכר במחיר כה נמוך צריך לחשוד. התוצאה: המכתב הושב למכון.

נציג בהקשר זה מאמר של פרופ' נילי כהן העוסק במתח שבין זכויות קניין לאחריות חברתית בהקשר של נכסי תרבות. המאמר מצביע על כך שקניין תרבותי אינו סחורה רגילה, אלא נכס השייך לזיכרון הלאומי. בנכסים המהווים חלק מהזהות התרבותית יש להטיל אחריות מוגברת על מי שיכול למנוע את "התאונה המשפטית" ביעילות רבה יותר, וזאת לפי עקרון "מונע הנזק הזול ביותר״. לפיכך, על אספן עתיקות מוטלת חובת בדיקה מחמירה לוודא את מקור הנכס לפני רכישתו. גישה זו מחזקת את הכרעת בית המשפט העליון, שהטילה על שלומוב את הנטל להוכיח שהמכתב יצא מהמכון כדין. נילי כהן "שניים אוחזים: קניין, אחריות, חלוקה״, משפט ועסקים יח, 177 (2014).

לפסק הדין ראו: ע"א 8922/22 מכון ז'בוטינסקי בישראל נ' המלך דוד מכירות פומביות בע"מ, נבו 25.02.2026).

הסכסוך הובא להכרעה שיפוטית, כאשר חב' י.א. דעת בע"מ הגישה עתירה מנהלית כנגד משרד החינוך וארבע רשויות מקומיות: עיריות ירושלים, חדרה, רמלה ונצרת, וביקשה לחייב את המשרד להעביר לרשויות את כספי התמיכה, בסכום כולל של כארבעה מיליון ₪. ברקע הסכסוך עמדה תכנית "העצמה לבגרות" (תה"ל) יוזמה חינוכית של אגף ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך, שנועדה לסייע לתלמידים מתקשים בכיתות י"א-י"ב להשיג תעודת בגרות ולמנוע נשירה. לקראת שנת הלימודים תשע"ט פרסם משרד החינוך קול קורא המזמין רשויות מקומיות להגיש בקשות לתקצוב לקראת פתיחת התוכנית. לפי הקול הקורא, הקורס יכלול 95-110 שעות הוראה פרונטליות ל-5-15 תלמידים, ועלותו תעמוד על 30,000 ₪ כולל מע"מ. הרשויות שקיבלו את התקציב חתמו על כתב התחייבות שבמסגרתו הסכימו כי משרד החינוך יהיה רשאי להפסיק, להקטין או לעכב את תשלום ההקצבה אם לא יעמדו בהתחייבויותיהן (לרבות הגשת דוחות ביצוע, בקרה על נוכחות התלמידים, ושימוש בכספים למטרה לשמה ניתנו). חב' י.א. דעת בע"מ התקשרה עם ארבע רשויות מקומיות במתכונת "גב אל גב", כלומר, התשלום לחברה הותנה בכך שמשרד החינוך יעביר תחילה את כספי התמיכה לרשויות.

החברה טענה בעתירתה כי ביצעה את כל הקורסים ושעות ההוראה להם התחייבה, ואף מעבר לכך. נטען כי הדרישות החדשות להמצאת מסמכים ואסמכתאות לא עוגנו בקול הקורא ובהנחיות המקוריות, וכי שלילת מלוא התמיכה, חרף ביצוע לפחות 60% מהפעילות, אינה מידתית ומהווה חוסר הגינות. משרד החינוך השיב כי הדיווחים שהוגשו על ידי החברה באמצעות הרשויות המקומיות היו כוזבים. הפרשה התגלתה כאשר במחלקת הכספים של משרד החינוך התקבלה דרישת תשלום מעיריית חדרה שעוררה חשד. כשהעירייה נתבקשה לספק הבהרות, לא עלה בידה לספק את הנתונים. מנהלי בתי ספר בעיר הודו כי חתמו על דוחות הביצוע מתוך "אמון" בחברה וללא בדיקה ממשית, והעירייה עצמה כשלה מלהפעיל מנגנוני פיקוח נאותים, למרות שכבר בשנים קודמות הוער לה על אי-עמידה בתנאים. משרד החינוך שכר רואי חשבון חיצוניים לערוך ביקורת מקיפה, וזו חשפה תמונה עגומה של התנהלות החברה. הממצאים הצביעו על פערים דרמטיים בין הדיווחים שהגישה החברה לבין הביצוע בפועל. מתוך כ-14,758 שעות הוראה עליהן דיווחה החברה, נמצא כי כ-5,924 שעות (כ-40%) כלל לא בוצעו או דווחו באופן כוזב. בנוסף, החברה סירבה להעביר תלושי שכר ודוחות נוכחות בטענה שלא נדרשה לשמור מסמכים אלו, ואף טענה כי הנתונים "נמחקו בתום שנת הכספים" מתוכנת המחשב שלה. טרם פרסום דוח הביקורת הסופי, הצדדים הסכימו לאפשר לחברה הזדמנות נוספת להוכיח את טענותיה באמצעות העברת מסמכים לבדיקה חוזרת. החברה העבירה 404 תלושי שכר, 49 חשבוניות וקבלות, וכן "דוחות ביצוע מתוקנים". הבדיקה החוזרת העמיקה את החשדות: בניסיון ליישב את הפער המהותי שהתגלה בין היקף השעות הגבוה שדווח לבין השעות המועטות ששולמו למורים, העלתה החברה טענה על אודות שיטת חישוב שונה: דיווח לפי "שעה אקדמית" (45 דקות) לעומת תשלום למורים לפי "שעת שעון" (60 דקות). הסבר זה נדחה, שכן גם לפי שיטה זו נותרו פערים בלתי מוסברים של מאות שעות, ובעיקר משום שהתברר כי הנתונים החדשים שהגישה החברה "שופצו" באופן מלאכותי ונרחב. מבדיקת רואי החשבון החיצוניים עלה כי ב"דוחות מתוקנים" חלו שינויים בהיקף של כ-70% ביחס לדיווחים המקוריים. שמות של עשרות מורים חדשים הוספו בדיעבד לדיווחים כדי "למלא חורים", לעיתים תוך הצגת "מורה נוסף" שלימד היקף שעות כפול מהמורה העיקרי, שמות מורים אחרים נגרעו ובמקרים מסוימים שונו לחלוטין נושאי הקורסים (למשל, קורס שדווח במקור באנגלית הפך לפתע לקורס במתמטיקה). לכך התווספה התנהלות מחשידה של החברה, שבתחילה סירבה להעביר תלושי שכר, לאחר מכן התנתה זאת בהשחרת פרטים ולבסוף טענה כי המידע "נמחק״ – טענה שהופרכה כשהציגה נתונים סותרים. מכלול זה הוביל למסקנה כי הדיווחים אינם אמינים וכי נעשה ניסיון לייצר מצג שווא בדיעבד.

בהחלטה לשלול את התמיכה הכספית, משרד החינוך נסמך על הוראת תכ"ם 6.2.4 – הנחיה מנהלית של החשב הכללי במשרד האוצר הקובעת סנקציות מדורגות: ההוראה מבחינה בין "הפרה חמורה" (ליקויים של עד רבע מסכום התמיכה), שבגינה התמיכה תופחת בכפל הסכום הכוזב, לבין "הפרה חמורה במיוחד" (ליקויים העולים על רבע מסכום התמיכה), שבגינה תופסק התמיכה ותישלל הזכאות לשנתיים נוספות. משרד החינוך קבע כי במקרה זה מדובר בהפרה חמורה במיוחד והחליט שלא לאשר כל תשלום.

בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים דחה את עתירת החברה. נקבע כי למרות שהחברה ביצעה עבודה בהיקף לא מבוטל, הרי שלנוכח הפערים המשמעותיים שנמצאו והניסיון "לסדר נתונים" בדיעבד, החלטת משרד החינוך להפעיל את הסנקציה המרבית היא סבירה ומידתית. בית המשפט מתח ביקורת על הרשויות המקומיות, שלא פיקחו כראוי על החברה, מתוך הנחה שגויה כי האחריות לפיקוח מוטלת על המדינה.

החברה ערערה לבית המשפט העליון וטענה כי הסנקציה צריכה לחול רק "מכאן ולהבא" ולא באופן רטרואקטיבי, וכי שלילת מלוא התמיכה למרות ביצוע 60% מהפעילות היא תוצאה בלתי מידתית. נטען כי מדובר ב"עשיית עושר ולא במשפט" של המדינה על חשבון החברה. המדינה טענה כי כספי תמיכה אינם "זכאות" חוזית אלא משאב ציבורי המוחזק בנאמנות ומחולק לפי כללים מוקפדים.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. כב' השופט גרוסקופף ציין כי קבלת עמדת החברה תוביל לתוצאה אבסורדית בה המדינה תהיה "שבויה" ותחויב לשלם עבור פעילות לקויה בעבר רק משום שהביקורת נעשתה בדיעבד. נקבע כי פרשנות לפיה ההוראה חלה רק על תשלומים עתידיים תרוקן אותה מתוכן ותפגע ביכולתה של המדינה לאכוף כללים מינימליים של שקיפות ואמינות כלפי מי שמקבל תמיכות ציבוריות. בית המשפט הדגיש כי המדינה מחזיקה בכספי התקציב כנאמן לציבור, ועליה לוודא שנעשה בהם שימוש ראוי. כב' השופט כשר הצטרף לתוצאה אך הביע אי-נוחות מכך שהחברה לא תקבל כל תשלום עבור שירותים שניתנו בפועל. הוא ציין כי התוצאה קשה, שכן החברה ביצעה פעילות ממשית ונותרה ללא תמורה. עם זאת, הוסיף כי החברה, כגוף עסקי מנוסה, הייתה מודעת לכללים ולסיכון הטמון בדיווח שגוי. סירוב להעביר מסמכים, טענה כי נתונים "נמחקו", והגשת דוחות מתוקנים שבהם שונו 70% מהנתונים, החמירו את מעשה הכזב.

מבחינה כלכלית, מדובר במכה קשה עבור הספק: בפסק הדין צוין כי ה"חור" בדיווחים מוערך בסכום של כ-1.6 מיליון ₪. המדינה החליטה שלא לקזז רק סכום זה אלא את מלוא כספי התמיכה, והמשמעות היא שהחברה לא קיבלה כ-4 מיליון ₪ שאמורים היו לעבור לרשויות המקומיות בהתבסס על דוחות הביצוע שהגישה. פסק הדין מבהיר שכאשר ספק מגיש דיווחים כוזבים בהיקף העולה על רבע מסכום התמיכה, רשאית המדינה לשלול את מלוא התמיכה ולא רק את החלק הכוזב, גם אם חלק מהפעילות בוצע בפועל וגם אם השלילה נעשית רטרואקטיבית. כספי תמיכה אינם "זכאות" אוטומטית אלא תקציב ציבורי המוענק בתנאים, והפרתם מצדיקה סנקציה מלאה. פסק הדין נשען על עקרונות שהותוו בבג"ץ 10296/02 ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' שרת החינוך, התרבות והספורט (מיום 15.12.2004), בו נקבע כי המדינה מחויבת להפעיל פיקוח אפקטיבי על כספי תמיכות. אלה הם כספי ציבור המוקצים מתקציב המדינה לגופים חוץ-ממשלתיים לצורך קידום מטרות ציבוריות, ויש לוודא שהם משמשים ליעדם המקורי. בנוסף נקבע כי הזרמת כספי ציבור למוסדות חינוך שאינם עומדים בתנאי ההסכם מהווה חריגה מסמכות ופגיעה בחובת הנאמנות של המדינה כלפי הקופה הציבורית. גם בפסק הדין הנסקר הודגש כי עמידה דווקנית על תנאי הסף אינה בגדר פורמליזם, אלא אמצעי חיוני להבטחת תכלית התמיכה ומניעת שימוש בכספים למטרות זרות.

לפסק הדין ראו: עע"מ 5271/24 י.א דעת בע"מ נ' משרד החינוך (מיום 24.7.2025).

האגודה השיתופית רמת רזיאל הגישה תביעת לשון הרע לבית משפט השלום בירושלים נגד בני הזוג יוסף ואיירין גרנות (ת״א 52170-06-17 אגודה שיתופית רמת רזיאל נ' גרנות, מיום 28.3.2023). רמת רזיאל הוא מושב המאורגן כאגודה שיתופית, והחברים מנהלים יחד את ענייני היישוב באמצעות ועד נבחר. גרנות רכשו קרקע במושב אך בקשתם להתקבל כחברים באגודה – נדחתה. הסירוב יצר סכסוך ממושך בין גרנות לבין האגודה והוועד שלה, שכלל הליכים משפטיים ומאבק ציבורי בתוך המושב. במהלך הסכסוך הפיצו גרנות מכתבים והודעות נגד האגודה בקרב תושבי המושב – כמאה ועשרים חברים. הפרסומים הופצו בתליית מכתבים במקומות ציבוריים במושב ושליחת הודעות דוא"ל, וחלקם אף הגיעו מחוץ למושב. התביעה התייחסה לארבעה פרסומים שבהם האשימו גרנות את האגודה והוועד במעשים חמורים: הפרסום הראשון כלל האשמות לפיהן האגודה קיימה אסיפה כללית מזויפת, הפיצה שקרים בנוגע לחלוקת רווחים וגביית ארנונה, והשתמשה בכספי התושבים לניהול תביעות סרק נגד גרנות. נכתב כי חברי הוועד נטלו כספים לכיסיהם ושילמו לעצמם משכורות מנופחות. בפרסומים נוספים הואשמו חברי הוועד בהשתלטות על שטחים ציבוריים, בשימוש בכספי האגודה להכשרת עבירות בנייה שביצעו, בשליחת פקחים כדי להפליל את גרנות ובהעלאת עלילות שווא נגדם. באחד המסמכים תיארו גרנות את התנהגות הוועד כלפיהם כ"התעללות" הנובעת מ"אובססיה". גרנות טענו להגנתם כי הפרסומים שפרסמו משקפים את האמת וכי פעלו בתום לב. האגודה טענה כי גרנות ידעו שחלק מטענותיהם אינן נכונות, וכי הפרסומים פגעו קשות בחיי הקהילה במושב.

בבית משפט השלום הדיון התפצל לשניים: תחילה נבחנה השאלה אם הפרסומים מהווים לשון הרע (שאלת החבות), ולאחר מכן נבחן הנזק שהאגודה טענה שנגרם לה. בהחלטה מיום 27.2.2022 שעסקה בשאלת החבות, קבע בית המשפט כי לא הוכח שגרנות אחראים לפרסום הראשון, אולם שלושת הפרסומים האחרים מהווים לשון הרע. בית המשפט דחה את טענת גרנות כי דבריהם משקפים אמת, לאחר שמצא כי ידעו שחלק מטענותיהם אינן נכונות. כך, גרנות טענו כי כשכתבו שכספים הוכנסו "לכיסים" התכוונו לחשבון האגודה ולא לכיסי חברי הוועד, אולם במהלך המשפט הודו, שלא הכירו את המונח "חשבון האגודה" בעת כתיבת הפרסום, ולכן לא יכלו להתכוון אליו. בית המשפט קבע כי לא עומדת לגרנות הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ואף לא הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 לחוק. בפסק-דין מיום 28.3.2023, לאחר הכרעה בשאלת החבות, קבע בית המשפט כי האגודה הוכיחה נזקים משמעותיים שאינם כספיים, ובהם: פגיעה באווירה במושב, יצירת פילוג בין התושבים והימנעות תושבים מלהתנדב לוועד מחשש שגם הם יושמצו. בית המשפט חייב את גרנות לפצות את האגודה בסך 80,000 ש"ח לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.

גרנות ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים וטענו כי תאגיד לא יכול לקבל פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. לטענתם, תאגיד הוא ישות משפטית בלבד, ואין לו רגשות או כבוד שיכולים להיפגע. לכן הנזק היחיד שיוכל לתבוע בגינו הוא הפסד כספי. המערערים הפנו לסעיף 10 לפקודת הנזיקין הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק" וטענו כי המילה "נזק" מתייחסת לנזק ממוני בלבד. האגודה הגישה ערעור מטעמה וטענה כי הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום אינו משקף את חומרת הפרסומים ואת הזדון שאפיין אותם, וכי היה מקום לקבוע שגם הפרסום הראשון נעשה על ידי גרנות. עוד טענה האגודה כי היא זכאית לפיצוי עבור כל סוגי הנזק, והדגישה כי מטרתה אינה להשיא רווחים אלא לנהל את חיי הקהילה במושב. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של שני הצדדים, ופסק כי תאגיד יכול לתבוע פיצוי על נזק לא ממוני. בית המשפט עמד על כך שסעיף 7 לחוק קובע כי הנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי על כל נזק, מבלי שהמחוקק הגביל זאת לנזק ממוני (כספי). צוין כי תכלית הפיצוי היא לתקן את הפגיעה בשם הטוב, וזו היא רלוונטית גם לתאגיד (ע״א 15212-06-23 גרנות נ' אגודה שיתופית רמת רזיאל, מיום 7.10.2024).

גרנות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וטענו כי יש לקבוע הלכה לפיה תאגיד אינו זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי תאגיד שנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי על נזק לא ממוני. כב' השופט אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין העיקרי, ציין שסעיף 2 לפקודת הנזקין מבחין בין "נזק" לבין "נזק ממון", ומכאן שהמונח "נזק" כולל גם נזקים שאינם כספיים. סעיף 10 לפקודה קובע כי תאגיד יכול לקבל פיצוי "אם נגרם לו נזק", מבלי להגביל זאת לנזק כספי. השופט שטיין הכיר בכך שלתאגיד אין נפש והוא אינו מסוגל לחוות עלבון, אולם הדגיש כי יש לו מוניטין ומעמד ציבורי. פגיעה במוניטין גורמת לתאגיד נזק ממשי גם כאשר אינה מתבטאת באופן מיידי בהפסד כספי, שכן מאחורי התאגיד עומדים אנשים בשר ודם שהשקיעו בו את משאביהם. כב' השופטת רות רונן הצטרפה לתוצאה אך חלקה על החלת הכלל על כל סוגי התאגידים. לשיטתה, יש להבחין בין שני סוגי תאגידים: חברה מסחרית שתכליתה היחידה היא השאת רווחים אינה זכאית לפיצוי על נזק לא ממוני. לעומת זאת, תאגידים בעלי מטרות חברתיות, כגון אגודות שיתופיות, זכאים לפיצוי מסוג זה. כב' השופטת יעל וילנר הסכימה לתוצאה וציינה כי בנסיבות המקרה אין צורך להכריע בשאלת ההבחנה בין סוגי התאגידים.

פסק הדין נשען על הלכת פלבסקי (השופטים י' עמית, צ' זילברטל, א' רובינשטיין, מיום 4.8.2016), שהכריעה במחלוקת בדבר זכאותם של תאגידים לפיצויים בגין לשון הרע. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע עומדת גם לתאגידים, שכן הוראות החוק הן מיוחדות הגוברות על המגבלות הכלליות שבסעיף 10 לפקודת הנזיקין. הלכה זו שימשה בסיס להכרעה בהליך הנוכחי: אם תאגיד זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק כלל, אין היגיון משפטי למנוע ממנו להוכיח את נזקיו הלא ממוניים ולהיפרע בגינם במסלול הרגיל הדורש הוכחת נזק לפי סעיף 7 לחוק.

לפסק הדין ראו: רע"א 41402-12-24 גרנות נ' רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ (נבו 09.11.2025).

הסוגייה התעוררה על רקע עתירתם של רועי צאן פלסטינים וארגון "יש דין" כנגד המועצה האזורית בקעת הירדן. העתירה הוגשה לאחר שפקחי המועצה תפסו עדרים של כבשים ופרות בבעלות העותרים, בטענה כי הם משוטטים ללא השגחה או רועים ללא היתר בניגוד לחוקי העזר של המועצה. המועצה לא הסתפקה בתפיסה, אלא יצרה מנגנון גבייה כלפי רועי הצאן הפלסטינים, כשהיא מתנה את שחרור בעלי החיים בתשלום "הוצאות" בסכומים גבוהים. במקרה אחד נדרשו העותרים לשלם כ-49,000 ש"ח, ובמקרה אחר הסכום הגיע ל-143,910 ש״ח; דרישה שהובילה לכך שהעדרים יישארו במכלאות המועצה זמן רב.

המקרה הציף מתח משפטי המובנה במציאות של האזור. מצד אחד, המועצה האזורית טענה כי סמכויותיה הן טריטוריאליות ונועדו לשמור על הסדר הציבורי והבטיחות בתחומה, ללא הבחנה בזהות הבעלים של המפגע הנטען, פלסטינים ויהודים כאחד. מנגד, העותרים והמדינה טענו כי המסגרת הנורמטיבית באיו"ש, המושתתת על תפיסה לוחמתית, מעניקה למועצות הישראליות סמכויות אך ורק כלפי אזרחים ישראלים ("משפט המובלעות"). לפי גישה זו, הסמכות השלטונית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית נותרה באופן בלעדי בידי המפקד הצבאי והמנהל האזרחי .

בית המשפט העליון, בפסק דין תקדימי, קיבל את העתירה וקבע כי למועצה האזורית אין סמכות אכיפה כלפי פלסטינים וכי חוקי העזר של המועצה אינם חלים עליהם. בית המשפט ניתח את "הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות" (מס' 783), המהווה את מקור הסמכות של המועצות, וקבע כי המפקד הצבאי, שהוא הריבון בשטח, הסמיך את המועצות לטפל ב"ענייני תושביהן" בלבד. מכיוון שהפלסטינים אינם בוחרים למוסדות המועצה, אינם מיוצגים בה ואינם מקבלים ממנה שירותים, נקבע כי למועצה אין סמכות אכיפה כלפיהם. כב' השופטת ברק-ארז הדגישה כי "סמכות שלא ניתנה אינה קיימת". נקבע כי הסמכות לטיפול במפגעים מצד פלסטינים מסורה באופן בלעדי למפקד הצבאי ולגורמים הפועלים מטעמו, דוגמת קמ"ט חקלאות במנהל האזרחי.

בפסק הדין נמתחה ביקורת על התנהלות המועצה. התברר כי עוד בפברואר 2024 הבהיר היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון כי אין למועצה סמכות אכיפה כלפי רועים פלסטינים. חרף זאת, המועצה בחרה להתעלם מעמדה משפטית מחייבת זו והמשיכה בפעולותיה הבלתי חוקיות. ביקורת הופנתה גם כלפי המפקד הצבאי, אשר לא נקט צעדים נחרצים דיים כדי לטפל בבעיה בזמן אמת. עם זאת, בית המשפט לא התעלם מהמציאות בשטח והכיר ב"עקרון הצורך". במצבי חירום, בהם בעל חיים משוטט מסכן באופן מידי ומוחשי את משתמשי הדרך, רשאית המועצה כמו כל אדם אחר לפעול להסרת הסכנה. אולם, פעולה זו כפופה למגבלות חמורות, עליה להיות מידתית ולהסתיים בהעברה מיידית של בעל החיים לידי המנהל האזרחי או בעליו. בית המשפט הבהיר באופן חד משמעי כי אין למועצה סמכות להחזיק בבעלי החיים כ"בני ערובה" או לגבות דמי שחרור מבעליהם הפלסטינים. מאחר שהמועצה נעדרת סמכות שלטונית כלפי תושבי האזור, היא אינה מוסמכת להטיל עליהם תשלומים, אגרות או קנסות מכוח חוקי העזר שלה.

בשולי פסק הדין התפתח דיון בין השופטים לגבי הממשק שבין המשפט המנהלי לדין האזרחי. כב' השופט מינץ סבר, באמרת אגב, כי במקרים של הסרת סכנה דחופה, ייתכן שעומדת למועצה "זכות עיכבון" אזרחית מכוח חוק השומרים או דיני עשיית עושר ולא במשפט. לשיטתו, זכות זו עשויה לאפשר למועצה להחזיק בנכס (בעלי החיים) כבטוחה עד להחזר על הוצאותיה הסבירות. כב' השופטת ברק-ארז הסתייגה מכך נחרצות. לשיטתה, החלת חוקים אזרחיים ישראליים (כדוגמת חוק השומרים) על יחסים שבין רשות ישראלית לתושב פלסטיני באזור, שכלפיו החוק לא הוחל, היא בעיתית ביותר. לשיטתה, מאחר שלמועצה ממילא אין סמכות להחזיק בבעלי החיים מעבר להסרת הסכנה המיידית, היא אינה נחשבת כמי שמחזיקה בהם "כדין", ולכן לא מתקיים התנאי הבסיסי להיווצרות זכות עיכבון. גישה זו נועדה למנוע עקיפה של הדין המנהלי באמצעות הדין האזרחי.

במבט רחב, פסק הדין נשען על עקרונות היסוד שהותוו בבג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן, בו נקבע כי חובתו של הממשל הצבאי היא לפעול כשלטון מתוקן הדואג לאוכלוסייה המקומית בכל שטחי החיים. בית המשפט קבע שם כי המפקד הצבאי אינו רשאי לשקול את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים והסוציאליים של מדינתו שלו, אלא שיקוליו חייבים להיות מכוונים כלפי תושבי האזור. הודגש כי האזור אינו 'שדה פתוח״ לניצול כלכלי או אחר, וכי כל הפעלת סמכות שלטונית, כדוגמת הפקעה, חייבת להיעשות לטובת האוכלוסייה המקומית.  לאור זאת, העברת סמכויות אכיפה לגוף המייצג אינטרס של מדינת האם בלבד, ללא זיקה לטובת התושבים המוגנים, חותרת תחת החובה הבסיסית של המינהל.

לפסק הדין ראו: בג"ץ 1974/24 קדרי דראג'מה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (נבו 23.10.2025).