פסק הדין עוסק באכיפתה של חובת הגיוס הסטטוטורית על תלמידי ישיבות חרדים, שעה שאין מסגרת חוקית המסמיכה את הממשלה להעניק להם פטור גורף, במיוחד על רקע צרכים ביטחוניים שהתחדדו בזמן המלחמה. העותרים בהליך זה הם ארגונים ציבוריים ואזרחיים, שטענו כי הימנעות המדינה מגיוס חרדים ומהפעלת סנקציות כנגד משתמטים מהווה "אכיפה בררנית" פסולה המגדילה את חוסר השווין בנטל השירות. אי-השוויון מחריף שעה שהמדינה נמצאת בלחימה מתמשכת המצריכה גיוס רחב ומיידי. נטען כי במצב בו החוק מחייב גיוס לכול, לא ייתכן שהמדינה תמשיך לממן תשלומים שונים לישיבות ותימנע משימוש בסנקציות כלכליות ופליליות כנגד סרבני גיוס. העתירה ביקשה להחיל ולאכוף חובת גיוס מלאה בכל האמצעים העומדים לממשלה כרשות מבצעת. החוק עליו נסמכת העתירה הוא חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ״ו 1986.

ביום 30.6.2023 פקע תוקפו של פרק ג'1 לחוק שירות בטחון. פרק זה עסק בשילוב בוגרי ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים והיווה בסיס לקבוע יעדי גיוס ולהעניק דחיות שירות ופטורים לתלמידי ישיבות. עם פקיעת ההסדר נוצר חלל חקיקתי, אותו ביקשה הממשלה למלא באמצעות החלטה מס' 682: במסגרת החלטה זו, הנחתה הממשלה את שר הביטחון וצה"ל להימנע באופן גורף מאכיפת חוק שירות בטחון על תלמידי הישיבות עד לסוף מרץ 2024, וזאת בהמתנה לגיבוש חקיקה חדשה.

בבג"ץ 6198/23 נדחה מהלך זה על הסף, עת נפסק כי בהיעדר מסגרת חקיקתית בתוקף, אין לרשות המבצעת סמכות להורות על אי-אכיפת החוק. בית המשפט קבע כי החלטת ממשלה 682 בטלה, וכי הימנעות מגיוס מגזר שלם ללא חוק מסמיך עולה כדי אכיפה סלקטיבית פסולה. כפועל יוצא מפסיקה זו, ולאחר שהוצא צו על-תנאי בעתירות הנוכחיות, הודיעה המדינה כי בחודש יולי 2025 נשלחו צווי גיוס לכלל הקבוצה הרלוונטית (כ-54,000 צווים), ובכך החל יישום חובת הגיוס על תלמידי הישיבות.

עמדת המשיבים בעתירות (ממשלת ישראל, צה"ל ושר הביטחון) היא שחובת הגיוס חלה באופן שוויוני על בני הציבור החרדי וכי אין סמכות למתן פטור גורף. עם זאת, יישום הגיוס חייב להיעשות בהדרגתיות בהתאם ליכולות הקליטה של צה"ל, ולכן אין מקום להתערבות שיפוטית בקצב שליחת צווי הגיס, מה גם שדרישה זו התייתרה לאחר שנשלחו צווים לכלל המועמדים הרלוונטיים. במישור האכיפה הכלכלית, הממשלה טענה שאין להפעיל סנקציות מנהליות ללא חקיקה, וכי הדרך היחידה לפתרון הבעיה היא באמצעות השלמת חוק גיוס חדש.

בפסק-הדין, כב' השופט נ' סולברג הטיח ביקורת על התנהלות הממשלה בסוגית הגיוס, שלשיטתו אינה מתחשבת במצב הביטחוני והמוסרי בו נמצאת מדינת ישראל כיום. הדיון אינו מתמצה בשיווין אזרחי אלא כרוך בצורך קיומי שנולד מתוך מחסור בחיילים בעקבות מלחמת חרבות ברזל והטלת עומס רב על משרתי המילואים. לדבריו, חוק שלא נאכף עדיף שלא ייחקק וחוק על הנייר שאינו מיושם אינו פוטר את הממשלה מטיפול בסוגיה הקיומית. לפי הנתונים שאינם שנויים במחלוקת, חובת הגיוס לא נאכפת באופן שוויוני ואפקטיבי. בית המשפט מתבשר מדי שנה בדבר הבטחות על הליכי חקיקה מבלי שיש "חדש תחת השמש״. ההשלכה היא הימנעות נמשכת מלממש ולהגשים את חוק תקף ומחייב. סנקציות כלכליות, קרי, שלילת הטבות, תהווה בסיס התחלתי לצעדים מהותיים לשינויי. בקשר לטענה הדתית כנגד חוק הגיוס, כב׳ השופט סולברג פסק כי מנקודת מבטה של התורה אין קונפליקט: במלחמה תלמידי חכמים צריכים לבטל את לימודם. לפיכך, המדינה חייבת לפעול באופן אישי נגד כל מי שקיבל צו גיוס ולא התייצב, והפעולה תידרש לכלול שני סוגים ענישה – פלילית וכלכלית. ענישה פלילית תכלול מעצר על ידי המשטרה ומשפט וענישה בהתאם לצורך. הענישה הכלכלית תבוא לידי ביטוי בפגיעה בכיס שתגרור שלילה של הטבות כספיות. הסעד שניתן הוא צו מוחלט המחייב את המדינה לנקוט צעדי אכיפה אישיים ואפקטיביים כלפי מי שהוצאו להם צווי גיוס ולא התייצבו בהתאם.

פסק הדין מהווה חזרה לעקרונות היסוד שנקבעו עוד בבג״ץ 3267/97 רובינשטיין נ׳ שר הביטחון (1998). בהלכת רובינשטיין נפסק, כי הרשות המבצעת אינה רשאית לפטור מגזר שלם מחובה סטטוטורית ללא הסמכה מפורשת בחוק ומכוח שיקול דעת מנהלי בלבד. בית המשפט קבע כי סוגיה עקרונית ושנויה במחלוקת חייבת להיות מוכרעת בחקיקה ראשית של הכנסת. פסק הדין הורה לממשלה ליזום ״אכיפה משלימה״ ולהימנע ממדיניות של עצימת עיניים כנגד ביזוי חוק קיים.

האם ניתן להניח כי בעתיד נראה גיוס חרדים המוני? התשובה טמונה בנחישות האכיפה של הסנקציות הכלכליות שהתווה בית המשפט, ובמידת הציות של הדרג הפוליטי להוראה לשלול את צינורות החמצן הכלכליים של צעירים המסרבים להתגייס.

לפסק הדין ראו: בג״ץ 5819/24 התנועה למען איכות השלטון נ׳ שר הביטחון (מיום 19.11.2025)

להלכת רובינשטיין ראו: בג״ץ 3267/97 אמנון רובינשטיין נ׳ שר הביטחון ( מיום 9.12.1998)

כן ראו: בג״ץ 6198/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל ו-391 ואח׳ נ׳ שר הביטחון (מיום 26.06.2024)

מועצת הרבנות הראשית מפעילה מערך בחינות בנושא תלמוד והלכה. כל בחינה נערכת בפני עצמה וכן עשויה להוות שלב לקבלת תעודות הסמכה שונות כגון רב שכונה, רב מושב ורב עיר. התעודות מהוות אסמכתא לידע הלכתי שנצבר והן בעלות מעמד בציבור הרחב. למשל, תעודה הנקראת ״יורה יורה״ (מונח שנגזר מהשאלה אם מותר להורות הלכה), מקבילה לתואר אקדמי, ומעניקה זכאות לגשת למכרזים שמפרסמת הרבנות הראשית לתפקידים בהם התעודה מוגדרת כתנאי סף. קבלת תעודות מעבר במבחנים השונים היא בעלת השלכות על השתלבות במכרזים ציבוריים לתפקידים מקצועיים, הטבות תעסוקתיות וקביעת דרגות שכר שונות. התעודה מהווה אישור מנהלי אודות עמידה בבחינות ההלכה ובקיאות בתלמוד ובידע.

העותרות הציגו עצמן כתלמידות חכמים בעלות ידע רב בלימוד תורה והלכה שלמדו במוסדות תורניים ובמדרשות ברחבי הארץ, אך נפסלו מלגשת למבחני הרבנות. העותרות טענו כי סירוב הרבנות לאפשר להן להיבחן, על אף שלא ביקשו לקבל הסמכה לתפקיד רשמי, מהווה אפליה חמורה וחסרת בסיס, פוגע בזכות לשווין הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן פוגע בחופש העיסוק באופן בלתי מידתי. המשיבה היא הרבנות הראשית, שטענה כי סמכותה החוקית לערוך בחינות נגזרת  מסמכותה הדתית להסמיך רבנים, תפקיד המיועד על פי ההלכה לגברים בלבד. הרבנות טענה כי הבחינות אינן כלי להערכת ידע אקדמי בלבד, אלא שלב מהותי ובלתי נפרד מתהליך הסמכה לתפקיד רבני. לכן, טענה הרבנות, אין לה סמכות או חובה לבחון נשים שממילא אינן יכולות לכהן בתפקידי רבנות, שעה שלפי ההלכה היהודית נשים אינן יכולות להתמיין לתפקידים אלה. על כן, נטען לקיומו של שוני רלוונטי המצדיק לקיים מתווה של בחינות לגברים בלבד. מניעת גישת נשים למבחנים אלו לא עולה בגדר אפליה פסולה אלא הבחנה לגיטימית המבוססת על שונות רלוונטית לפי הדין הדתי. כפיית הרבנות לבחון נשים תפגע באוטונומיה ההלכתית שלה ובסמכותה הבלעדית לקבוע את גדרי ההסמכה הרוחנית.

העתירה לבג״ץ נדונה בהרכב של שלושה שופטים והתקבלה פה אחד. כב' השופט נ' סולברג התייחס למועצת הרבנות הראשית בישראל כאל רשות מנהלית הכפופה לכללי המשפט המנהלי. בתפקידה, הרבנות המעניקה תעודות ועורכת בחינות שיש להן משמעות מעשית חברתית ותעסוקתית. על הרבנות חלה החובה לנהוג בשוויון באופן מלא, לרבות הענקת האפשרות לנשים לגשת לבחינות הסמכה ולקבל תעודות מסוגים שונים. בג"ץ פסק כי סירוב הרבנות הראשית לבחון נשים חסר אחיזה בחוק וציין את תפקידה של הרבנות בקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות. בית המשפט דחה את ניסיון הרבנות להציג הצדקה מהותית או הלכתית להבחנה מגדרית, בקבעו כי ההבחנה בין גברים לנשים בתחום הבחינות מהווה אפליה פסולה, המנוגדת לעקרון השוויון. כב' השופטת דפנה ברק-ארז אזכרה את חוק שווין זכויות האישה, תשי״א-1951. סעיף 1 לחוק קובע: ״דיו שווה יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית״. השופטת מציינת כי הרבנות הראשית אינה בבחינת גוף דתי גרידא, אלא מוסד ממשלתי רשמי המחוייב לנקוט בשוויון כלפי הנדרשים לשירותיו. בית המשפט הוציא על כן צו מוחלט, וחייב את הרבנות לאפשר לנשים לגשת לבחינות שהיא עורכת. הרבנות אמנם תמשיך למנות רק גברים לתפקידים רבניים, אך אין פירוש הדבר שהיא רשאית למנוע מנשים גישה להיבחן במבחנים שיש להם נפקות גם מחוץ לתפקידי רבניים רשמיים. לכן, יש להורות שנשים תוכלנה לגשת למבחנים באותם מועדים, לפי אותם שאלונים, על אותו חומר לימוד, ועל ידי אותם בוחנים, בדיוק כמו גברים.

נציג בהקשר זה את מאמרו של אליעזר חדד העוסק בשינויים במעמד נשים בעת החדשה, שלפי הנטען מחריפים את הפער בין תפיסת השוויון הרווחת בחברה הישראלית לבין מעמד נשים בבתי הדין הרבניים .על רקע המצב בבתי המשפט הכלליים, שבהם נשים מכהנות כשופטות, בולט ביותר חסרונן של נשים דיינות בבתי הדין הרבניים. המאמר סוקר את האופנים שבהם הרחיבו פוסקי ההלכה במשך השנים את השתתפותן של נשים בהליך המשפטי. המחבר מצביע שלמרות קיומם של מקורות בהלכה היהודית המאפשרים קבלה של נשים לתפקידי שיפוט והפיכתם לחלק מהמבנה הארגוני בבתי הדין, מערכת הרבנות הממלכתית בישראל בוחרת לפרש ולהפעיל את הדין באופן שמדיר נשים מדיינות. המאמר מחזק את הכרעת בג"ץ, בנימוק שהרבנות במשך שנים מעגנת אי שווין מוסדי.

לפסק הדין ראו: בג״ץ 2688-19 אביטל אנגלברג נ׳ מועצת הרבנות הראשית לישראל (נבו 14.07.25).

למאמר ראו: אליעזר חדד ״השווה הכתוב אישה לאיש : על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים", מחקר מדיניות 100, המכון הישראלי לדמוקרטיה (2013).