העתירה הוגשה על ידי ד"ר סטיבן ת'יילר, מהנדס ומדען אמריקני, שייסד מערכת בינה מלאכותית. בשנת 2018 הגיש בקשות לרשום זכויות יוצרים עבור תמונה בשם "A Recent Entrance to Paradise"   שנוצרה לטענתו על ידי מערכת בינה מלאכותית ללא מעורבות אנושית ישירה. בבקשת הרישום הצהיר כי מערכת הבינה המלאכותית היא היוצרת, וכי הוא עצמו מגיש את הבקשה כבעלים של המערכת. משרד זכויות היוצרים דחה את הבקשה בנימוק שלא ניתן לרשום זכויות ללא זיהוי יוצר שהוא "אדם".

ת'יילר ערער לבית המשפט וטען שיצירה שנוצרה על ידי מערכת בינה מלאכותית זכאית להגנה לפי חוק זכויות היוצרים הפדרלי של ארצות הברית. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי רק בני אדם יכולים להיות מוכרים כ"יוצרים" על פי החוק. ת'יילר ערער על פסק הדין לבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה, שדחה את הערעור פה אחד.

בערעור טען ת'יילר טען כי אין מניעה עקרונית לכך שמכונה תירשם כיוצרת היצירה וכי הפרשנות המצמצמת של החוק עלולה לפגוע בהתפתחות הטכנולוגית. לטענתו, ניתן לראות בו עצמו "מחבר עקיף" של היצירה, בהיותו מפתח ובעלים של מערכת הAI-. הוא הדגיש את התכלית הכלכלית והחדשנית של דיני הקנין הרוחני כמו עידוד המצאת המצאות והגנתן, גם אם מקורן אינו אנושי.

מנגד טענה המדינה, כי לשון החוק כמו גם כוונת המחוקק מחייבים זיהוי ממציא אנושי. פסיקות קודמות כגון Naruto v. Slater קבעו כי יצירה של ישות לא אנושית אינה זכאית להגנה וכי קבלה של יצירה אוטונומית שנוצרה על ידי מכונה תקעקע את עקרונות דיני הקניין הרוחני. הודגש כי פרשנות מרחיבה שתכלול גם מערכות מלאכותיות עלולה לשנות את האיזון העדין שעליו מושתת הקניין הרוחני, בין אינטרס הפרט לאינטרס הציבורי, מה שמצריך צריך תיקון חקיקה ולא פרשנות שיפוטית.

בית המשפט פסק כי יצירת מכונה אינה זכאית להגנה, וזאת מהטעם שאין לראות במכונה "מחבר" כהגדרתו בדין – תואר השמור לאדם טבעי בלבד. בית המשפט הפנה לסעיף 102(a) לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי זכויות יוצרים מתקיימות ביצירות שנוצרו על ידי "מחבר". "(a)Copyright protection subsists, in accordance with this title, in original works of authorship fixed in any tangible medium of expression, now known or later developed, from which they can be perceived, reproduced, or otherwise communicated, either directly or with the aid of a machine or device."

בית המשפט הפנה לפסיקות קודמות, בהן נקבע כי יצירות שנוצרו בידי ישויות לא אנושיות אינן זכאיות להגנה בזכויות יוצרים. צוין כי אילו ת'אלר לא היה מתעקש על כך שהבינה המלאכותית היא היוצרת אלא שהוא היוצר תוך שימוש בה ככלי עזר בלבד, ייתכן שהתוצאה המשפטית הייתה שונה. זאת משום שלא קיימת מניעה להשתמש בכלי AI וטכנולוגיות שונות, כאשר היוצר האנושי הוא האדם שירשם כבעל הזכויות.

סוגיה דומה נדונה בבריטניה בפסק הדיןThaler v Comptroller-General of Patents, Designs and Trademarks  מיום 20.12.2023. בשנת 2019 הגיש ד"ר ת'יילר בקשות לרישום פטנט בבריטניה עבור המצאות שלטענתו נוצרו באופן עצמאי על ידי הבינה המלאכותיתDABUS  ללא מעורבות אנושית ישירה. בבקשת רישום הפטנט הצהיר ת'יילר כי DABUS היא הממציאה, וכי הוא עצמו מגיש את הבקשות כבעלים של המכונה. נפסק, כי AI אינה יכולה להיות "ממציאה" לפי חוק הפטנטים האנגלי, גם אם ההמצאה הופקה על ידה, מאחר שאינה "אדם". בפסק הדין נקבע כי המונח "ממציא" בסעיפים 7 ו-13 לחוק הפטנטים האנגלי מתייחס אך ורק ל"אדם טבעי" כלומר, בן אנוש. כל פרשנות אחרת חורגת מהגיונה ותכליתה של החקיקה, ואינה עולה בקנה אחד עם דיני הקניין הרוחני. פסק הדין מדגיש כי בית המשפט אינו מוסמך לשנות את החוק כדי להתאימו לטכנולוגיה המודרנית וכי האחריות לכך נתונה למחוקק בלבד. השופט דייוויד קיצ'ין כתב כי משרד הפטנטים צדק בפסיקתו לפיה הבינה המלאכותית אינה ולא הייתה "ממציאה" של מוצר או תהליך חדש כלשהו שתואר בבקשה לרישום הפטנט.

פסקי הדין הנ"ל מציבים גבול ברור בין יצירה אנושית ליצירה מלאכותית, בדיני הפטנטים ובדיני זכויות היוצרים.

לעיון בפסק הדין:

Thaler v. Perlmutter, Case No. 23-5233, United States Court of Appeals for the District of Columbia Circuit, 18 March 2025.

לפי הנסקר בפסק הדין, מצלמות מהירות נכנסו בהדרגה לשירות משנת 2013, ומאז הוצבו מעל 100 מצלמות בכבישי ישראל בהשקעה של מאות מיליוני שקלים. פסק הדין בוחן את תפקודה התקין של המערכת. המדינה העידה את נציג יצרן המצלמות, וכן את ראש המעבדה להנדסת רכב בטכניון. לטענת התביעה, מצלמות מסוג א3 הן אמצעי אכיפה מקובל שזכה לאישור מכון התקנים. נטען כי בתי המשפט כבר הכירו בעבר בכשרות הראיות שמפיקה מערכת זו ופסיקות קודמות חיזקו את מעמדה הראייתי. נטען שמדובר במכשיר שאינו דורש הוכחת אמינות פרטנית בכל תיק ותיק. נציג היצרן העיד כי במקרים של הפרעה מגנטית המערכת תפסול את המדידה ולא תייצר תוצאה.

באי-כוח ההגנה טענו כי מערכת א3 לא מסוגלת לייצר ראיה אובייקטיבית שכן אמינותה תלויה בפרמטרים רבים, כגון תנאי סביבה, תחזוקה, כיול ועוד. נטען שהמדינה לא הצליחה להוכיח את אמינות המערכת במישור הטכנולוגי והמשפטי, וכי מאחר שהמערכת מבוססת על חיישנים אלקטרומגנטיים, יש הכרח בבדיקת ההשפעה על רכבים חשמליים והיברידיים, שמאפייניהם האלקטרומגנטיים שונים מרכב רגיל. מומחה מטעם ההגנה העיד כי הפרעה כזו עלולה להשפיע לא רק על הרכב החשמלי עצמו, אלא גם על מדידה של רכב סמוך.

בהכרעה, בית המשפט ציין שקיים ספק באמינות המערכת לגבי מדידת רכבים חשמליים. ספק זה מעלה  קושי של אכיפה בררנית, שעה שהמערכת מתפקדת טוב יותר ביחס לרכבים שאינם חשמליים. עם זאת, אין לאמר שהמצלמות אינן אמינות באופן מוחלט. למרות הספק בעניין איכות המדידה, בית המשפט הרשיע את הנוהגים תחת הקביעה כי מערכת א3 עומדת בדרישות התקן ולכן ניתן להסתמך עליה כראיה קבילה. על מנת למתן את הספק, בית המשפט חייב את המדינה להפחית 9 קמ"ש מכל תוצאה הנמדדת במצלמות. הפחתה זו מורכבת מ-3 קמ"ש סטיית יצרן ו-6 קמ"ש נוספים שבית המשפט מצא לנכון להפחית.

נציין כי חיזוק לחשש ביחס לאמינות מערכת הצילום מופיע בדוח מבקר המדינה לשנת 2024, "בטיחות בדרכים – דוח מיוחד". בדוח נמתחת ביקורת על פעולות האכיפה בישראל, ובמיוחד על המיקוד ההולך וגובר באמצעים טכנולוגיים תוך זניחה של פיקוח אנושי. המבקר ציין כי חרף ההשקעה הרבה בפרויקטים טכנולוגיים וביניהם מערכת מצלמות א3, לא חל שיפור במדדי הבטיחות, ואף נרשמה עלייה במספר ההרוגים בדרכים. הדוח מצביע על ירידה עקבית במספר התקנים של שוטרי תנועה, מחסור בתחזוקה שוטפת, וקושי באכיפה אחידה ומבוססת נתונים. ביקורת זו נקשרת להערת בית המשפט בעניין חשש לאכיפה בררנית ביחס לכלי רכב חשמליים, באופן העלול לפגוע בעיקרון השוויון.

לעיון בפסק הדין: תת"ע (אשד') 474-04-20 מדינת ישראל נ' אבו גויעד עודאי (נבו 01.04.2025)

העתירה הוגשה על ידי חברת משמרת חברה לנאמנות בע"מ שמונתה כנאמן למחזיקי אגרות חוב בחברת All Year Holdings Limited, בבעלותו של יואל גולדמן, יו"ר דירקטוריון החברה. בעתירה נדרש לבטל את ההסדר שהושג עם גולדמן ולהורות לפרקליטות לקבל החלטה חדשה בעניינו, בטענה שהתביעה לא שקלה שיקולים רלבנטיים.

חברת All Year Holdings Limited עסקה במסחר בנדל"ן בניו-יורק והנפיקה אגרות חוב בבורסה לניירות ערך בתל-אביב. החברה נכנסה להליכי חדלות פירעון ובמהלך שנת 2023 גובש הסדר חוב לסילוק תביעות נושים. נגד גולדמן נפתחה חקירה פלילית בשורה של עבירות דיווח ומרמה בקשר לביצוע עסקאות ללא עדכון ציבור המשקיעים. לאחר בחינת חומר הראיות הגיעה הרשות לניירות ערך למסקנה כי ישנה תשתית ראייתית מספיקה להוכחה שגולדמן ביצע עבירות דיווח לפי חוק ניירות ערך, ואולם קיים קושי ניכר להניח תשתית ראייתית להוכיח שביצע עבירות מרמה. זאת, בשים לב לקשיים הקשורים בהשגת חומרי חקירה המצויים בארצות הברית, ובחקירת נושאי משרה היושבים מחוץ לישראל, במגבלות הקשורות לסמכויות חיפוש מחוץ לישראל ובקשיים בהנחת תשתית ראייתית הנוגעת ליסוד הנפשי הנדרש.

משהוחלט שלא ניתן לבצע פעולות חקירה נוספות לבירור החשדות הנוגעים למרמה, ובהינתן המשאבים שיידרשו לצורך העמדה לדין בעבירות הדיווח, גובשה בפרקליטות המלצה להגיע עם גולדמן להסדר. ביום 15.5.2022 נחתם הסדר מותנה בין יו"ר הרשות לניירות ערך לבין גולדמן. במסגרתו פורטו המעשים המיוחסים לגולדמן ועמדת המדינה, שלפיה מעשים אלה מהווים עבירות דיווח לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. על פי ההסדר, המדינה לא תגיש כתב אישום נגד גולדמן בכפוף להתחייבותו שלא לכהן כנושא משרה בגוף מפוקח לתקופה בת שנה, לא להציע כל הצעה או מכירה לציבור לגיוס הון בשוק הישראלי למשך 5 שנים והוטל עליו לשלם עיצום כספי בסך 9 מיליון ש"ח.

בעתירה, חב' משמרת טענה כי גולדמן השתמש לרעה במעמדו כיו"ר הדירקטוריון וכבעל זכויות חתימה בחברה ובחברות הבנות שלה, לקח לעצמו כספים של החברה, העמיד חלק מנכסיה כערובה לחובות אישיים שלו, ביצע העדפת נושים, העלים ושיבש ראיות, והמשיך במעשיו הפליליים למרות שידע כי החברה קורסת. המדינה השיבה כי ההסדר מצוי בליבת שיקול הדעת המקצועי של גורמי התביעה, כי ההסדר המותנה אינו חורג מהענישה הנוהגת, עומד בתנאי ההנחיה הפנימית, ומגשים את תכליותיה בדבר הגברת ההרתעה ויעילות האכיפה.

השאלה שבג"צ הציב לדיון היא, אם ההסדר שנחתם עם מי שנחשד בעבירות ניירות ערך, ואשר גובש במצב בו מתעורר קושי להוכחת מרמה, עולה כדי חוסר סבירות קיצוני ומצריך התערבות שיפוטית. בית המשפט, מפי כב' השופטת יעל וילנר, דחה את העתירה וקבע כי ההחלטה לחתום על ההסדר הייתה סבירה ומוצדקת בנסיבות העניין. ההסדר נחתם לאחר שהתברר כי קיימת תשתית ראייתית מספיקה בעבירות דיווח ולא בעבירות מרמה, ומכיוון שמדובר בעבירת דיווח גרידא, הרי שההסדר שנחתם הוא ראוי. תכליתו של ההסדר המותנה הוא "להוסיף כלי אכיפה לארגז הכלים של רשויות האכיפה, כאשר יתרונו המשמעותי של כלי זה הוא החיסכון בזמנם של בתי המשפט והתביעה", בכך ש"יאפשר טיפול בהפרות או בעבירות על חוקי ניירות ערך ביעילות רבה יותר ויביא לקיצור משך ההליך גם בעבור המפר, אשר התמשכות ההליכים גורמת לו נזק". החיסכון במשאבים "יאפשר לטפל בתיקים ובסוגי עבירות שאינם נאכפים כיום" (מתוך דברי הסבר להצעת חוק ייעול הליכי האכיפה ברשות ניירות ערך (תיקוני חקיקה), התש"ע-2010). בית המשפט הכיר בכך שהליך משפטי דורש משאבים רבים מהמדינה, לצד סיכויי הרשעה נמוכים. נפסק כי שיקול הדעת של גורמי התביעה הוא רחב, כך שמרחב ההתערבות השיפוטית בהחלטותיה הוא צר ושמור למקרים חריגים. בית המשפט מצא שלא הוכח כי ההחלטה לגבש הסדר חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות, מכיוון ששיקול דעתם של גורמי האכיפה הביאם למסקנה שלא די בתשתית הקיימת על-מנת לבסס העמדה לדין, והמשך הניסיונות למצות את ההליך הפלילי צפוי לדרוש משאבים ניכרים. כל זאת, על אף שהכרעה כזו עשויה לאכזב את המשקיעים שנפגעו.

נציין כי לפי הדו"ח שנתי של הרשות לניירות ערך לשנת 2023, מחלקת האכיפה של הרשות לניירות ערך בחנה 29 מקרים של הטלת עיצומים כספיים "פשוטים" ושני מקרים של הטלת עיצומים לפי חוק איסור הלבנת הון. בדו"ח צוין כי בשנת 2023 נחתמו כ-13 הסדרים בתיקים שונים. תואר כי הסדר מותנה כולל מאפיינים ייחודיים של שמירה על האינטרס הציבורי, הבטחת יעילות השוק ואמון המשקיעים. בדו"ח צוינה החשיבות של שקיפות ההסדרים המותנים והצגתם לציבור הרחב. הרשות מכירה בכך שהסדרים מותנים מעוררים ביקורת ציבורית, בטענה כי הם מקלים על עבריינים ומפחיתים את ההרתעה, וכן קיים חשש לאי-שוויון בטיפול בעבריינים. לכן, הסדרים מותנים מהווים אתגר במציאת איזון בין הצורך בקיצור הליכים לבין הצורך בהרתעה יעילה.

לעיון בדוח השנתי של הרשות לניירות ערך לשנת 2023: isareport2023 (1).pdf

לעיון בפסק הדין: בג"ץ 7956/23 משמרת חברה לנאמנות בע"מ נ' היועצת המשפטית לממשלה (נבו 29.7.2024)

הדו"ח בוחן את הצורך בשינוי משטרי האחריות והביטוח בשלב הניסוי בשימוש ברכב עצמאיים, לפי המתווה הקבוע בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 130) התשפ"ב-2022. בתיקון זה נקבע הסדר לקיום ניסויים בהפעלת כלי רכב עצמאיים ויישום טכנולוגיות רכב עצמאי בכבישי ישראל בסביבה מבוקרת ומוגבלת. לפי סעיף 16 לפקודת התעבורה, הניסוי מוגבל לשלוש שנים. הניסוי נועד לאפשר לשוק ולמאסדרים לצבור מידע, לבחון את ההשלכות של שימוש ברכבים מסוג זה, כולל היבטים נזיקיים וביטוחים, ולהפיק לקחים שיאפשרו לחוקק הסדר קבוע. לפי הדו"ח, "טרם הוגשו בקשות לעריכת ניסוי לפי החוק", כך שהניסוי טרם החל. הדו"ח עומד על כך שבמהלך הניסוי יש לדווח על תאונות, תקלות, בעיות טכנולוגיות, ותקלות ביטחוניות, אם יתרחשו. הדבר מעוגן בסעיף 16 טו' לפקודה: "אירע אירוע בטיחותי, ידווח על כך בעל היתר הפעלה של הרכב העצמאי המעורב באירוע, בכתב, למפקח הארצי על התעבורה ולראש אגף התנועה במשטרת ישראל, בתוך 24 שעות מקרות האירוע". דיווחים אלו יאפשרו למפקחים ולרגולטורים ללמוד ולהסיק מסקנות שיסייעו בהסדרת התחום.

לעניין אחריות לתאונות דרכים כתוצאה משימוש ברכב עצמאי, הדו"ח סוקר את המצב הרגולטורי הקיים, המבחין בין נזקי גוף לנזקי רכוש. במקרה של נזקי גוף, חל משטר משפטי של "אחריות מוחלטת" המוטלת על הנוהג ברכב מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. תכליתה של חקיקה זו היא לדאוג לפיצוי הולם לנפגע, ללא תלות ביכולת הכלכלית של הפוגע או ברמת אחריות היחסית של הצדדים לאירוע. מנגנון זה, הכולל ביטוח חובה, מבטיח פיזור נזק ופיצוי מהיר. הדו"ח ממליץ להותיר את ההסדר המשפטי הקיים על כנו גם בהקשר של רכבים עצמאיים.

לפי הדו"ח, מומלץ להציב נהג בטיחות ברכבים עצמאיים בתקופת הניסוי. "נהג בטיחות" הוא נהג אנושי שיוכל להתערב במידת הצורך במקרה של תקלה או מצב חירום. עליו להיות ערני ומוכן לפעול באופן מיידי אם יידרש, כולל לקיחת שליטה על הרכב במקרה של תקלה טכנולוגית. לפי הדו"ח מוצע שלא להטיל אחריות לנזקי גוף על נהג הבטיחות ומי שיישא באחריות לנזק הוא בעל הרכב או בעל היתר להפעלת הרכב. מי שרשאי לתת היתר להפעלה של רכב עצמאי בלא נהג, הוא המפקח הארצי על התעבורה, למטרת ביצוע ניסוי ברכב, לרבות תוך הסעת נוסעים, והוא זה שיישא בחובת הביטוח.

גם בעניין זכות החזרה הומלץ להותיר את ההסדר הקיים על כנו. ככלל, מי ששילם פיצויים לפי חוק הפיצויים  לנפגעי תאונות דרכים איננו זכאי לחזור על האחראי לתאונה, למעט במקרים חריגים הקבועים בסעיף 9(א) לחוק. הדו"ח מציע לאפשר זכות חזרה כלפי יצרן הרכב העצמאי בהגבלה למקרים בהם ניתן להוכיח שהיצרן לא עמד בדרישות בטיחות או במקרה של כשל טכנולוגי ברור במערכת הרכב האוטונומי. ראש הטופסתחתית הטופס גם בעניין ייחוד העילה שלפי חוק הפיצויים הומלץ להותיר את המצב המשפטי הקיים על כנו: העיקרון שלפיו ניתן להגיש תביעה אחת בלבד בגין נזקי גוף שארעו בתאונת דרכים. הדו"ח מציין שבמקרה של תאונה בה מעורב רכב אוטונומי, על הנפגע להגיש את התביעה אך ורק למערכת הביטוחית, ולא למשתתפים השונים בתאונה. הסיבה לכך היא למנוע תביעות מרובות באופן שעלול להכביד על מערכת המשפט ולפגוע בנפגעים עצמם, שכן תהליכים מרובים עשויים להאריך את זמן קבלת הפיצויים.

באשר לנזקי רכוש הגרמים בתאונת דרכים, המשטר המשפטי הנוהג מבוסס על דיני הנזיקין הכלליים, וכאשר הרכב בוטח בביטוח רכוש – יחולו דיני הביטוח. לגישת הוועדה, החקיקה הקיימת מתאימה לחול גם על רכבים עצמאיים, ולא נדרש תיקון חקיקתי. יוזכר כי ההסדר הנזיקי מבוסס על עוולת הרשלנות, המטילה אחריות על מי שהתרשל וגרם לתאונה. הדו"ח מתייחס לאפשרות להטיל אחריות על יצרני הרכב בגין נזקי רכוש. השיקול המנחה כאן הוא שהטלת אחריות עלולה ליצור אפקט מצנן, מה שעלול לעכב את ישראל בפיתוח נהיגה עצמאית. שיקול נוסף הוא הקשיים המתעוררים בהטלת אחריות על יצרנים, הכרוכה בהליכים משפטיים מורכבים ויקרים. הוועדה העדיפה את פיזור הסיכון על כלל ציבור הנהגים באמצעות ביטוח חובה, במקום להטיל אחריות על היצרנים. מנגד עלתה הטענה, כי מתן פטור גורף מאחריות ליצרני הרכב לא יתמרץ תכנון וייצור בטיחותי כראוי. לאחר עיון במכלול השיקולים, הצוות המליץ להשאיר את חובת הביטוח על בעלי הרכבים העצמאיים, כפי שקיימת היום בקשר עם רכבים רגילים. הוועדה המליצה שלא לתת לחברות הביטוח הזדמנות להפנות את האחריות ליצרני הרכב מהסיבה שתאונות יכולות להיות מושפעות מגורמים שונים ומוצדק לפזר את הסיכון על הציבור.

לסיכום, נראה שהדו"ח מציג גישה זהירה, המעדיפה להסתמך על ההסדרים הקיימים ולא לבצע שינויים מהותיים בשלב הניסוי ברכבים עצמאיים. לתפיסת הוועדה, נהיגה עצמאית יוצרת גורם נוסף שמצטרף לגורמי סיכון קיימים הכרוכים בנסיעה ברכב. גם בטווח הארוך מוצע להותיר הסדרים אלה על כנם, בכפוף לבחינה מחדש של מספר נושאים בתום הניסוי. הדו"ח מכיר בחשיבות של איסוף נתונים במהלך תקופת הניסוי על מנת לאפשר קבלת החלטות מושכלות לקראת גיבוש הסדר קבוע. המלצות הדו"ח מבקשות לאזן בין הצורך בהגנה על נפגעי תאונות דרכים לבין הרצון לעודד חדשנות טכנולוגית ולסייע לחדירת רכבים אוטונומיים לשוק הישראלי. כל זאת, בהנחה שהרכבים האוטונומיים יוכיחו שהם מאפשרים נסיעה בטוחה ליעד.

לעיון בדוח: משרד המשפטים, דו"ח לקראת אסדרת המשטר הנזיקי והביטוחי בישראל לשימוש ברכבים עצמאיים (משרד המשפטים, 2025),   https://www.gov.il/BlobFolder/reports/self-driving-cars/he/self-driving-cars-report.pdf