המאמר סוקר את הרקע ההיסטורי של תחום דיני השטרות ואת המאפיינים הפורמליסטים הבולטים שלו. דינים אלה מאופיינים בגישה שמעדיפה את צורת המסמך על פני מהותו, מטעמים של ודאות משפטית והגנה על צדדים שלישיים בתהליך הסחרות. עם זאת, כותבת המאמר מצביעה על כך שתפיסה זו שנויה במחלוקת גם מבחינה עקרונית וגם מבחינה פרקטית: דבקות צורנית עלולה לפגוע בעקרונות של צדק, שוויון ומהות משפטית. במהלך העשורים האחרונים מסתמנת מגמה של התרחקות מהפורמליזם במערכת המשפט הישראלית, שבאה לידי ביטוי גם בתחום דיני השטרות. בין היתר, עולה בפסיקה הרחבה גמישות פרשנית המתירה החלת טענות הגנה חוזיות בתובענות שטריות (כגון טענת קיזוז, תום לב והפחתת פיצוי מוסכם), מה שמעיד על טשטוש הגבולות בין דיני השטרות לדיני החוזים.

ליבת המאמר היא מחקר כמותי שנועד לבחון אמפירית את רמת הפורמליזם בפסיקת בתי המשפט בתחום דיני השטרות ולבחון אותה בהשוואה לתחומים אחרים במשפט האזרחי. השערת המחקר היא כי תהליכי השינוי המאפיינים את הכתיבה המשפטית ואת תופעת "האנטי פורמליזם" באים לידי ביטוי אף בתחום דיני השטרות. טענת הכותבת היא שתחום דיני השטרות אינו חריג בהשוואה לתחומי משפט אחרים מבחינת מיקומו על הציר פורמליזם-אנטי פורמליזם. המדגם של המחקר הכמותי כלל 221 פסקי דין מבתי המשפט השלום שניתנו בשנת 2015, ו-92 פסקי דין מבתי המשפט המחוזיים שניתנו בשנים 2006-2015. הפסיקה נבחנה לפי שאלון קידוד המבוסס על 29 משתנים בינריים, שנבנו בהתאם לעשרה פרמטרים שונים של פורמליזם, ביניהם: אופן ההצגה והניסוח של הסוגייה המשפטית, אופן תיאור עובדות המקרה, שמירה על הבחנות מסורתיות של המשפט (הפרדה ברורה בין תחומי משפט שונים כגון: דיני שטרות, דיני חוזים, דיני נזיקין כך שכל תחום נשפט לפי עקרונותיו וכלליו הייחודיים), הסתמכות על טיעונים חוץ-משפטיים, הסתמכות על עיקרי מדיניות, מגמות ועקרונות משפטיים או חברתיים, סובייקטיבי ולא אישי, שיקול הדעת השיפוטי, הרטוריקה המשפטית המקצועית, רציונליות והלוגיקה הפנימית וגבולות מוסדיים.

ממצאי המחקר מעלים כי על אף שפורמליזם הוא מאפיין מרכזי ברטוריקה המשפטית בפסקי הדין בתחום דיני השטרות, הרי שגם בתוכו משתלבים אלמנטים אנטי-פורמליסטים. בבחינה פרטנית נמצאו ביטויים לשיקולי צדק, תום לב, פרשנות גמישה, ושילוב טענות מתחומי משפט נוספים. במיוחד בלטו פרמטרים אנטי פורמליסטים כמו שפת הפתיחה של פסק הדין, הפעלת שיקול דעת שיפוטי והצגת ההכרעה באופן סובייקטיבי. ממצאים אלו מערערים את ההנחה הרווחת כי דיני השטרות הם פורמליסטים יותר מענפים משפטיים אחרים, ומציעים כי תפיסה זו נובעת ככל הנראה מפערי ידע ולא מהבדלים מהותיים בפסיקה. להמחשה, ביטויים פורמליסטיים כוללים למשל "בהתאם ללשון החוק" או "המסמך עומד בדרישות הפורמליות" ומשקפים גישה דקדקנית לפרשנות המשפט. לעומתם, ביטויים כגון "יש לתת משקל לכוונת הצדדים" או "שיקולי מדיניות משפטית מצדיקים סטייה מההלכה" מבטאים גישה גמישה יותר המתמקדת בשיקול דעת שיפוטי ובשיקולי צדק מהותי.

המאמר מקדיש חלק נרחב  לבחינת טיעונים פרקטיים  המועלים נגד המשך קיומם של דיני השטרות כתחום עצמאי. הטיעון הראשון עוסק בהתנגשות בין עקרונות דיני השטרות לבין המגמה הצרכנית שהולכת ותופסת מקום מרכזי בשיח המשפטי. דיני השטרות בפורמליזם המובנה שבהם נוטים להעדיף את האוחז בשטר על פני הצרכן. מצב זה יוצר אפליה מהותית כאשר מדובר בצרכנים שנפגעו בעסקה אך נאלצים לשלם שיק שסוחר  לצד שלישי תמים. עם זאת, אסרף מראה כי תמונת המצב מורכבת יותר: רק ב-7.2% מהתביעות בבית משפט השלום ו- 16.3% בבית המשפט המחוזי האוחז היה בנק, ובכמחצית מהמקרים הנתבע היה האוחז גוף עסקי ולא צרכן. עוד נמצא כי ב-50% מהמקרים מדובר בצד קרוב לשטר – נתון הסותר את הרושם המקובל שלפיו דיני השטרות חלים בעיקר על סכסוכים בין צדדים רחוקים. הפסיקה אף משקפת מגמה של קבלת טענות צרכניות, לרבות החלת עקרונות חוק הגנת הצרכן, וביטול הלכות ותיקות בשים לב לשיקולים של צדק חברתי.

הטיעון השני נוגע לירידת קרנם של השטרות לנוכח הופעתם של אמצעי תשלום דיגיטליים, אך גם כאן הנתונים מפתיעים: בשנת 2022, צ'קים היוו 31% מסכומי התשלומים במשק – שיעור גבוה יותר מכרטיסי אשראי (17%) או מזומן (10%). גם בבחינת פעילות רשות האכיפה והגבייה נמצא כי שטרות ממשיכים לתפוס נתח משמעותי: 17% מהתיקים החדשים ו-34.6% מהתיקים הפתוחים הם תיקים שטריים.

לבסוף, הטענה בדבר היעדר חידושים בפסיקה, אסרף מבהירה כי העובדה שמספר פסקי הדין שניתנים בבית המשפט העליון בדיני שטרות הוא נמוך יחסית (שישה בלבד מאז תחילת המאה ה-21) נובעת ממאפיינים פרוצדורליים: סמכותם העניינית של בתי משפט השלום, סכומי תביעה נמוכים ונדירות הענקת רשות ערעור "בגלגול שלישי". מכאן, שלא מדובר בהיעדר עניין מהותי של בית המשפט העליון בתחום אלא בתוצאה של מבנה ההליך המשפטי בישראל. אסרף מסכמת כי לאור ממצאי המחקר הכמותי, דיני השטרות ממשיכים למלא תפקיד מסחרי, חברתי ומשפטי חשוב והאתגר הוא עידונם והתאמתם למציאות המשתנה; לא ביטולם.

המאמר עוסק גם בהשפעת החוק לצמצום השימוש במזומן, התשע"ח-2018, שמטיל מגבלות על עסקאות במזומן ובשימוש בצ'קים. אף שנראה כי החוק עשוי לצמצם את השימוש בצ'קים כאמצעי תשלום, בפועל הממצאים מצביעים על כך שהצ'ק ממשיך למלא תפקיד משמעותי במשק ככלי תשלום, במיוחד במגזר העסקי והבנקאי.

לסיכום, הכותבת מציעה שהקריאות לביטול דיני השטרות מבוססות לעיתים קרובות על תפיסות מוטעות או לא מעודכנות. המחקר האמפירי מוכיח כי דיני השטרות אינם נוקשים או פורמליסטים באופן מובהק יותר מתחומים אחרים. אף על פי שתחום זה עבר שינויים מועטים בחקיקה מאז ימי המנדט, הפסיקה מראה סימני הסתגלות לעידן החדש. לכן, אין הצדקה לבטל את התחום או למזגו עם דינים אחרים אלא יש לעדכנו ולהמשיך להכיר בו כתחום עצמאי שמציע כלים ייחודיים ומועילים למשפט המסחרי בישראל.

המאמר פורסם בכרך י' של כתב העת מחקרי רגולציה, ספר מאיר חת https://www.nevo.co.il/.

פתרון אפשרי שעשוי לסייע לצמצום הפער וחיזוק יכולת ההתמודדות של מדינות מתפתחות הוא שימוש בענף הביטוח. המאמר מציע כי בעזרת "ביטוח אקלים" יהיה ניתן לבטח אסונות, דבר אשר יספק הגנה כלכלית במקרה של אסונות טבע חריגים. רעיון זה קיים כבר ביוזמות אקלים עצמאיות שונות, ואף עלה בוועדות האקלים הבינלאומיות בשנים האחרונות. אולם, לטובת יישום אפקטיבי של יוזמות אלו, יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי במסגרתו המדינות המפותחות יסייעו במימון מנגנון זה. לטובת שיתוף פעולה שכזה, יש צורך בכלים שיאפשרו מחויבות ועמידה בהחלטה לשתף פעולה על ידי המדינות.

במאמרה עוסקת יעל יוסילביץ' בשאלה כיצד ניתן להתמודד עם הפערים המובנים במערך ההגנה בביטוח הקיים בין מדינות הצפון הגלובלי למדינות הדרום הגלובלי בהקשר למשבר האקלים. המאמר אינו טוען כי המערכת הבין-לאומית הנוכחית נטולת פתרונות אלא בוחן אם קיימת דרך פעולה אחרת שתאפשר לקדם סטנדרטים גלובליים אפקטיביים שיבטיחו אפקטיביות במעורבות מדינות הצפון במימון ביטוחי אקלים עבור מדינות הדרום. עד כה נעשה ניסיון להסדיר את הנושא באמצעות הסכמים מולטילטרליים במסגרת של Hard law המתבסס על אמנות והסכמות פורמליות בין מדינות, אולם הסכמים אלה כשלו בעמידה בהתחייבויותיהם.

המאמר מציע כי ייתכן שדווקא תחום הרגולציה הפיננסית הבין-לאומית, הפועל באמצעות מנגנוני Soft law יכול לשמש כפלטפורמה יעילה ליצירת סטנדרטים מחייבים בפועל. בהתאם לכך, המאמר דן בשאלת מחקר נורמטיבית הבוחנת אם וכיצד ניתן להיעזר במודל זה כדי לגבש מנגנונים שיגבירו את מחויבות מדינות הצפון במימון פתרונות ביטוחים למדינות הדרום לצורך התמודדות עם נזקי משבר האקלים.

המאמר מתאר את ההשלכות של משבר האקלים, ובפרט את התדירות והחומרה ההולכות וגוברות של אירועי אקלים קיצוניים כגון הצפות, שיטפונות, בצורת, עליית מפלס הים וגלי חום. הכותבת מדגישה כי הנזק אינו מפוזר באופן שוויוני: בעוד שהמדינות המפותחות אחראיות למרבית פליטות גזי החממה, המדינות המתפתחות הן אלו שסובלות מההשלכות הקשות ביותר, הן מבחינת אובדן חיי אדם והן מבחינת נזק כלכלי. מדינות אלה אינן מסוגלות לעמוד בהוצאות הכלכליות הכרוכות בשיקום וניהול סיכונים, וכתוצאה מכך פערי מכך פערי ההגנה הביטוחית במדינות הדרום הגלובלי עומדים על מעל 95% לעומת פערים מצומצמים יותר במדינות הצפון. הכותבת מדגישה כי מגבלות כלכליות, מוסדיות ותרבותיות מגבילות את חדירת הביטוח למדינות אלו ומונעות הקמת מערך ביטוח אפקטיבי להתמודדות עם אסונות אקלים.

המאמר מפרט את יתרונות הביטוח ככלי ניהולי-כלכלי בהתמודדות עם משבר האקלים. ביטוח מאפשר הקלה מיידית באמצעות פיצוי כספי לנפגעים, המשמש לשיקום ולמניעת התמוטטות כלכלית, בעיקר במדינות שבהן אין מערכות תמיכה חברתיות אפקטיביות. כמו כן, הוא משמש אמצעי לעידוד אסטרטגיות הסתגלות והפחתת סיכון על ידי קביעת תמריצים, לדוגמה: הנחות בפרמיה למי שנוקט פעולות מפחיתות סיכון. לצד זאת, לביטוח יש פוטנציאל לשמש כלי בהקלה על ידי עידוד פעולות להפחתת פליטות גזי חממה. המאמר מציין כי בעוד שביטוח מסחרי במדינות מפותחות הוא אמצעי שגרתי, במדינות מתפתחות קיים קושי מובנה במימון ביטוחים פרטיים, וכי יוזמות קיימות למימון ביטוח אקלימי באמצעות שיתופי פעולה בין מדינות מפותחות לתאגידי ביטוח טרם הצליחו לספק מענה רחב מספיק. לטענתה, הכשל נובע מהיעדר מנגנוני אכיפה יעילים, מכך שהמשפט הסביבתי הבין-לאומי המנהגי סובל מעמימות וחוסר בהירות, ומהעדפת מדינות את האינטרסים הכלכליים המיידיים על פני עמידה ביעדים סביבתיים.

יוסילביץ' מפנה את המבט למודל הרגולציה הפיננסית הבין-לאומית, הפועל באמצעות גופים כגון וועדת בזל IAIS, ו-FATF. אף כי מדובר במשפט רך, המלצות וסטנדרטים של גופים אלו מיושמים הלכה למעשה ברוב המדינות, בין היתר בשל שלושה מנגנונים:

הראשון, מוניטין בין מדינות. מוניטין של מדינה כמשתפת פעולה עם חקיקה גלובלית חשוב לצורך השתתפותה בקביעת החקיקה. מדובר במנגנון בו מדינות שומרות על עמידה בסטנדרטים פיננסים כדי להבטיח מעמד בשווקים הגלובליים. כותבת המאמר מדגישה כי נכון לעכשיו, מודל המוניטין אינו ממלא תפקיד משמעותי בהבטחת עמידה בהסכמים סביבתיים, אולם במודל המוצע שבו האחריות תעבור לגופים פיננסים בינלאומיים עשוי להתגבש לחץ אפקטיבי יותר.

השני, תמרוץ שוקי. מנגנון של סנקציות כלכליות, כגון העלאת דרישות ריבית או הגבלת גישה לשוק ההון. סנקציות בשוק ההון הן בעלות פוטנציאל להיות כלי עוצמתי במיוחד עבור הכפפת רגולציות.

השלישי, סנקציות מוסדיות. בין היתר, שלילת חברות מארגונים פיננסים בין-לאומיים. המאמר מציין כי בעוד שבעבר השעיית מדינה מגופים פיננסים הייתה נדירה, כיום ניכרת מגמה חדשה של הפעלת סנקציות מוסדיות מסיבות אידיאולוגיות, כדוגמת השעיית רוסיה מה-FATF בעקבות הפלישה לאוקראינה.

המאמר מדגים כיצד כלים אלו הביאו לאימוץ רגולציה אחידה בשוק הפיננסי הבינלאומי, ומציע לאמץ מודל דומה בתחום ביטוחי אסונות אקלים. כותבת המאמר מציעה מודל יישומי להטמיע מגנון מחייב לניהול הביטוחים האקלימיים דרך IAIS, שיקבע תקנים גלובליים למבנה ביטוחים, תמחור סיכונים, סיוע רגולטורי ושקיפות במדינות מתפתחות. כן מוצע להקים מחלקה ייעודית ב-IAIS שתפקח על קרנות Loss and Damage ותקבע מגנונים המטילים סנקציות כלפי מדינות מפרות. לטענת הכותבת, מעבר מפיקוח מדינתי לפיקוח של גופים פיננסים גלובליים יסייע להתגבר על בעיית חוסר המשילות והפערים בהטמעת ההסכמים הסביבתיים.

לסיכום, המאמר מציע הצעה ריאלית וחדשנית לשילוב הרגולציה הפיננסית הבין-לאומית כמודל לפתרון פער הביטוח במדינות המתפתחות. המאמר מדגיש כי בעוד הממשל הסביבתי נכשל ביצירת מערכת מחייבת, מערכת המשפט הרך בתחום הפיננסי הוכיחה עצמה כבעלת פוטנציאל גדול להיות אפקטיבית, ולכן מציע לאמץ את עקרונותיה וליצור דרכה מגנוני סיוע שיאפשרו הקלה והסתגלות במדינות הפגיעות ביותר.

המאמר צפוי להתפרסם בכתב העת מחקרי רגולציה, במסגרת פרויקט מחקרי: רגולציה לעת משבר.

בעתות משבר ביטחוני או חברתי נוצר מתח בין חופש הביטוי לבין אינטרסים לאומיים, ביטחוניים וחברתיים, המצריכים אסדרה מיידית וקביעת כללים מנחים שיבטיחו את איזון הערכים השונים. החופש האקדמי וחופש הביטוי הם עקרונות יסוד במוסדות ההשכלה הגבוהה. בעוד שחופש הביטוי מאפשר את הבעת הדעות המגוונות, החופש האקדמי מבטיח את חירות המחקר וההוראה. עם זאת, כותבות המאמר מציינות את היעדר האסדרה השיטתית בנושא, המתבטאת בהעדר התייחסות מספקת בתקנוני המשמעת של המוסדות להשכלה גבוהה לגבולות חופש הביטוי. לרוב, תקנונים אלו מגדירים התנהגויות אסורות, אך אינם מספקים כלים להתמודד עם ביטויים מעוררי מחלוקת או פוגעניים.

מוסדות ההשכלה הגבוהה, כגופים דו-מהותיים, נדרשים לשמור על שיח מכבד וערכי שוויון. המאמר בוחן את תפקידה של הרגולציה בהקשר זה, תוך הבחנה בין רגולציה מדינתית לבין רגולציה מוסדית-עצמית. הכותבות מציגות גישות שונות לעניין הרגולציה. הן דוחות את הגישה הליברטאריאנית, הדוגלת בחופש ביטוי מוחלט ומתעלמת מהמחלוקות בין ביטויים לגיטימיים לבין ביטויים פוגעניים או בלתי חוקיים. במקום זאת, הן מציעות להעדיף את הגישה המגבילה את חופש הביטוי במקרים מסוימים, כדי לשמור על ערכים חברתיים וביטחוניים.

המאמר סוקר מקרי בוחן בהם התעוררו מחלוקות סביב התבטאויות של אנשי סגל וסטודנטים, כגון פיטורי עובדים בשל התבטאויות שקשורות לאירועים ביטחוניים, השעיית מרצים שהביעו עמדות שנוי במחלוקת, והרחקת סטודנטים מהמוסד האקדמי בעקבות התבטאויות שנחשבו לפוגעניות כלפי יחידים או קבוצות אחרות בקמפוס. מקרים אלו מדגישים את הצורך בקביעת גבולות ברורים לחופש הביטוי תוך שמירה על האיזון בין עקרון חופש הביטוי לבין מניעת פגיעות חמורות בקהילה האקדמית ובציבור הרחב.

המאמר מציע מודל רגולציה שיבסס את חופש הביטוי כנקודת מוצא, ויגביל אותו במקרים חריגים בלבד. המודל המוצע כולל רגולציה עצמית באמצעות קוד אתי ותקנון משמעת עצמאי בכל מוסד אקדמי. המודל מבחין בין ביטויים במרחב המוסדי ומחוצה לו, ובין ביטויים שפוגעים ביחידים או קבוצות במרחב האקדמי, ומציע חסינות לביטויים שנעשים במסגרת מחקר אקדמי, תוך שימת דגש על חומרת הביטוי, במיוחד אם הוא מגיע מאנשים בתפקידי מפתח במוסדות.

לסיכום, המאמר מדגיש את החשיבות של שמירה על חופש הביטוי והחופש האקדמי כעקרונות יסוד, לצד הצורך בהגדרת גבולות ברורים לשם מניעת ביטויים פוגעניים. המאמר קורא לפיתוח רגולציה עצמית בכל מוסד אקדמי ורגולציה מדינתית שתספק מסגרת כללית שתחזק את הרגולציה העצמית ותקדם הסדרה מקצועית של הסוגייה.

המחקר צפוי להתפרסם בכתב העת מחקרי רגולציה.