בשנת 2008 התחולל בארצות הברית משבר כלכלי חסר תקדים אשר ערער את יסודות המערכת הפיננסית הגלובלית. נהוג להציע כי המשבר נבע מהתפתחות בלתי מבוקרת של שוק המשכנתאות בסיכון גבוה, מהישענות יתר על דירוגי אשראי מפוקפקים, משימוש מופרז במכשירים פיננסיים מורכבים ומכשלי פיקוח מהותיים מצד הרשויות הרגולטוריות. מוסדות פיננסיים מרכזיים קרסו או ניצבו בפני קריסה בלתי נמנעת, בראשם בנק ההשקעות ליהמן ברדרס. התמוטטותם עוררה תגובת שרשרת שגררה גל רחב של חוסר יציבות ואי ודאות ברחבי העולם. בתגובה לטלטלה הפיננסית, חוקקו הרגולטורים בארצות הברית את חוק "דוד פרנק", שנועד לשקם את אמון הציבור במערכת הפיננסית ולמנוע הישנותם של כשלי העבר הנובעים מסיכונים סיסטמיים (Dodd–Frank Wall Street Reform and Consumer Protection Act). החוק החמיר את דרישות ההון, אסר על סוגי פעילויות מסוימות, הרחיב סמכויות פיקוח של רשויות רגולטוריות והקים גופים חדשים שתפקידם לפקח על הפעילות הפיננסית בשוק. בזירה הבינלאומית, אומצו כללי באזל III, שמטרתם להסדיר את נושא ההון הבנקאי, ניהול הסיכונים והיציבות הפיננסית במערכת הבנקאית הגלובלית.

הרגולציה החדשה הטילה נטל כבד על פעילות הבנקים, בייחוד בתחום מתן האשראי. הדרישות המחמירות להגדלת עתודות ההון, דרישות הנזילות והפחתת החשיפה לסיכוני אשראי, הובילו לכך שבנקים החמירו את הקריטריונים למתן אשראי והעדיפו להימנע מהענקת אשראי ללקוחות שסווגו כבעלי סיכון גבוה או כאלה אשר עלויות הפיקוח עליהם נחשבו כגבוהות מדי. תוצאה ישירה של מהלכים אלו הייתה יצירת חלל פיננסי, בעיקר בתחום ההלוואות הקמעונאיות והאשראי לעסקים קטנים ובינוניים. חלל זה יצר פתח לשחקנים חדשים שביקשו למלא תפקיד  בזירה הפיננסית. אל החלל הרגולטורי שנוצר בעקבות ההגבלות שהוטלו על המערכת הבנקאית, נכנסו חברות הפינטק. שחקנים אלו, אשר אינם כפופים למגבלות המחמירות החלות על הבנקים, זיהו את ההזדמנות שנוצרה והחלו להציע פתרונות אשראי חדשניים המבוססים על טכנולוגיות מתקדמות. בין הפלטפורמות החלוצות בתחום ניתן למנות את Lending Club, Prosper, Zopa וFunding Circle-  אשר פעלו במודל peer to peer והציעו מתן הלוואות ישירות בין לווים למלווים. פלטפורמות אלה לא נדרשו לרישיון בנקאי מסורתי ופעלו תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים ובמיוחד שימוש באלגוריתם על מנת לקבוע את הסיכון של הלווה. החדשנות שהובילו חברות אלו לא התמצתה בהיבטים טכנולוגיים, אלא הביאה לערעור מבני של השוק הפיננסי, באופן אשר הציב את הבנקים המסורתיים בפני אתגר אסטרטגי כמוסדות מתווכים מרכזיים.

במאמרה מציעה פלג ניתוח לתופעה זו. לטענתה, אין מדובר בתוצאה אקראית של קדמה טכנולוגית גרידא, אלא בפרי ישיר של הרגולציה עצמה. הרגולציה אשר הגבילה את פעולת הבנקים לא חיסלה את הביקוש לשירותים פיננסיים, אלא דחקה את הפעילות החוץ בנקאית אל מחוץ לגבולות המערכת הפיננסית המסורתית. בכך, יצרה הרגולציה תמריצים מבניים אשר אפשרו לשחקנים חוץ בנקאיים להיכנס לשוק ולהציע פתרונות חלופיים. במובן זה, הרגולציה לא רק יצרה שוק חדש, אלא אף אפשרה לשחקנים החדשים לבסס את מעמדם כמובילי חדשנות טכנולוגית ולשנות את אופני צריכת השירותים הפיננסיים בעולם הדיגיטלי. מדובר במקרה בולט של תוצאה רגולטורית בלתי מכוונת, כאשר מטרתה המוצהרת של החקיקה הייתה למנוע סיכון מערכתי ולהגן על היציבות הפיננסית, אולם בפועל היא תרמה להולדתו של אקוסיסטם חדש של פתרונות חוץ בנקאיים, אשר פרצו את גבולות השוק הפיננסי המסורתי והכתיבו מציאות כלכלית חדשה.

פלג מתייחסת לתופעת ה"ארביטראז' הרגולטורי", בו שחקנים פיננסיים מנצלים חללים רגולטוריים לטובתם. מדובר בתרחיש בו הרגולציה אינה חלה על שחקנים חדשים באותו אופן בו היא חלה על שחקנים ותיקים, עובדה היוצרת פער רגולטורי המעניק יתרון תחרותי משמעותי לשחקנים מסוימים. חברות הפינטק לא חרגו מגבולות החוק, אלא היטיבו לנצל את העובדה שהמחוקק לא צפה את התפתחותן המהירה ולא הסדיר את פעילותן באופן ספציפי. באופן זה נהנו החברות מחופש פעולה נרחב, ובמקרים מסוימים אף הצליחו לחמוק מביקורת ציבורית ופוליטית שהופנתה כלפי הבנקים המסורתיים.

תוצאה רגולטורית בלתי מכוונת נוספת שנולדה מהמהלך היא צמיחתו של תחום הרגטק. חברות רגולציה טכנולוגית התפתחו במטרה לסייע לבנקים ולגופים פיננסיים לעמוד בדרישות הרגולטוריות החדשות. חברות אלו פיתחו פתרונות  לצרכי ניהול סיכונים, ציות, ודיווח אוטומטי לרשויות הפיקוח. באופן זה, הרגולציה הפכה לא רק לגורם מדכא עבור השחקנים המסורתיים, אלא גם למנוע צמיחה לשוק חדש של פתרונות טכנולוגיים. הבנקים עצמם, אשר נאבקו לעמוד בדרישות הרגולטוריות המכבידות, הפכו ללקוחות מרכזיים של חברות הרגטק והחלו לאמץ את פתרונותיהן לצורך עמידה בדרישות הפיקוח המחמירות.

פלג מעלה את השאלה אם מוצדק להותיר את חברות הפינטק מחוץ למסגרת הרגולציה המחמירה. מחד גיסא, הכפפתן של חברות צעירות, דינמיות ודיגיטליות למשטר רגולטורי מחמיר עלולה להכביד על חדשנותן ולבלום את פיתוחם של פתרונות נחוצים. מאידך גיסא, ככל שפעילותן של חברות אלו הולכת ומתקרבת באופייה למתן שירותים בנקאיים, עולה השאלה האם יש הצדקה להשאירן מחוץ למעטפת הפיקוח. לגישתה, יש לאמץ מודל רגולטורי דיפרנציאלי המתמקד באופי הפעילות הפיננסית במקום להישען על ההבחנה המסורתית בין סוגי השחקנים על פי זהותם המשפטית. לשיטתה, כאשר  חברת פינטק מספקת שירותים בעלי אופי בנקאי, ראוי להחיל עליה  כללים רגולטורים, אך יש להתחשב במאפיינים המיוחדים של חברה זו ובסיכונים הפוטנציאליים הנובעים מהם. פלג מציעה רגולציה חכמה המתבססת על ניתוח סיכונים ממוקד, בדגש על גורמים העלולים להביא לידי סיכון סיסטמי, תוך עשיית שימוש בטכנולוגיה עצמה העומדת בבסיס פעילות שחקני הפינטק.

פלג מציעה לבחון את המקרה הישראלי כמקרה מבחן ליישום תפיסה זו. בניגוד לארצות הברית ובריטניה, בהן צמיחת שוק הפינטק נבעה מהחלל הרגולטורי שנוצר עם נסיגת הבנקים, צמיחת התחום בישראל נבעה ממדיניות יזומה של רשויות הפיקוח. ועדת שטרום, שהוקמה לטיפול בריכוזיות הפיננסית, המליצה על כניסת גופים חוץ בנקאיים, הסרת חסמים רגולטוריים והגברת התחרות בשוק. בעקבות המלצות הוועדה, נחקק חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים מוסדרים,התשע"ו-2016, וננקטו רפורמות שנועדו להרחיב את הגישה למידע בנקאי. עם זאת, פלג מציינת כי על אף המאמצים להגביר את התחרות בשוק המקומי, חברות הפינטק הישראליות עדיין נוטות לפעול בזירה הבינלאומית, בעיקר בשל מגבלות רגולטוריות, והיותו של השוק מצומצם.

פלג מדגישה את החשיבות באימוץ תפיסה רגולטורית רחבה ופרואקטיבית. לשיטתה, רגולציה אינה רק כלי לריסון סיכונים אלא גם מנגנון לעיצוב שווקים עתידיים. כל חקיקה כלכלית יוצרת תמריצים, משנה את מפת המשאבים ולעיתים אף מובילה לתופעות לוואי לא צפויות. לכן, על הרגולטור לפעול בגישה רפלקטיבית, ולבחון את תוצאות החקיקה לא רק במישור המיידי אלא גם במישור המערכתי, לבחון אילו תופעות חדשות היא יוצרת, מה היא מונעת, ואיזה שינויים מבניים היא מחוללת. רגולציה אפקטיבית, לשיטתה, חייבת להיות גמישה ומתעדכנת בהתאם לשינויים המתרחשים בשוק.

המאמר ראה אור בכתב העת מחקרי רגולציה, כרך י' (מאי 2025): https://katzr.net/89cb54.

המאמר יוצא מתוך הנחה לפיה הכלכלה השחורה מהווה איום ממשי על המשטר הכלכלי החוקי במדינה מודרנית. המחברות מציינות, כי היקפה של הכלכלה השחורה בישראל מוערך בכעשרים אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי, נתון חמור במונחים השוואתיים. תופעה זו מובילה לירידה בהכנסות המדינה ממסים, להכבדה על ציבור הנישומים שומרי החוק ולעיוותי תחרות חמורים בשוק החופשי. פגיעה זו מחלישה את יכולת המדינה להעניק שירותים ציבוריים, פוגעת בלגיטימציה של מוסדות החוק והמשפט ומרחיבה פערים חברתיים. בתקופות של אי יציבות כלכלית, כדוגמת משבר הקורונה, הסיכון להתרחבות הפעילות הבלתי מדווחת גובר, נוכח החמרת מצוקות כלכליות אישיות והיחלשות מנגנוני הפיקוח, בעיה הרלוונטית גם כיום נוכח מלחמת "חרבות ברזל".

המחברות מציגות את השאלה, האם לצמצום השימוש במזומן יש פוטנציאל ממשי למזער את תופעת הכלכלה השחורה. הדיון נפתח בהצגת ההנחה הרווחת, לפיה המזומן משמש כאמצעי תשלום המאפשר ביצוע עסקאות באופן שאינו מתועד, ועל כן נתפס ככלי מרכזי להוצאה לפועל של פעילות כלכלית לא מדווחת ושל עבירות פיננסיות דוגמת העלמות מס, הלבנת הון ותשלומי שוחד. מאפיינים כגון אנונימיות, ניידות ונגישות הופכים את המזומן לאמצעי מועדף לביצוע עסקאות שאינן עוברות דרך מערכות הבקרה של הרשויות.

המחברות אינן מקבלות הנחה זו כמובנת מאליה, אלא מציגות מנעד רחב של גישות מחקריות אמפיריות ותיאורטיות השמות סימן שאלה על מידת הקשר הישיר בין השימוש במזומן לבין היקפה של הכלכלה השחורה. מובאות דוגמאות ממחקרים השוואתיים במדינות שונות באירופה, המלמדות שגם כאשר מדינות נקטו במדיניות רגולטורית נוקשה שצמצמה באופן משמעותי את אפשרות השימוש במזומן, דוגמת איטליה וספרד, לא נרשמה ירידה מהותית בהיקף הפעילות הבלתי מדווחת. גישות אלו מציעות כי צמצום המזומן הוא לכל היותר תנאי מסייע, אך אינו גורם מכריע או בלעדי בהפחתת הכלכלה השחורה.

חלק מהספרות המחקרית המובאת במאמר גורסת, כי תופעת ההון השחור מושפעת מגורמים מבניים וחברתיים רחבים יותר, כגון תרבות ציות, אמון הציבור ברשויות, אפקטיביות מערכת האכיפה ומידת השקיפות של המערכת הפיננסית. בנסיבות אלו, טוענות המחברות, צמצום השימוש במזומן הוא לכל היותר רכיב אחד מתוך מארג רחב של צעדים רגולטוריים, אשר יש לשלבם באופן מערכתי על מנת להשיג השפעה מהותית על היקף הכלכלה הבלתי מדווחת.

בהתבסס על ממצאים אלה, המחברות פונות לבחינה ישירה של הכלי המרכזי שבחר בו המחוקק בישראל. המאמר מנתח בהרחבה את הוראות החוק לצמצום השימוש במזומן תוך הדגשה כי מדובר בחוק מורכב המבקש לאזן בין צורכי האכיפה לבין חופש הפעולה הכלכלי של האזרחים. עיקרי החוק כוללים קביעת תקרות תשלום שונות: במקור אחת עשרה אלף שקלים לעסקאות בין עוסקים וחמישים אלף שקלים לעסקאות בין פרטיים, תקרה שהופחתה החל מה-1 באוגוסט 2022 ל- 6,000 ₪ לעסקאות עם עוסקים ו- 15,000 ₪ בעסקאות בין פרטיים. בנוסף, נקבעו מגבלות על השימוש בצ'קים, לרבות חובת רישום שמות המוטבים ואיסור על סיחורם. לצורך אכיפת הוראות החוק הוסמכו רשות המיסים ומשטרת ישראל להטיל קנסות מנהליים בגובה של עד שלושים אחוזים מסכום העסקה האסורה, ולהגיש כתבי אישום פליליים במקרים חמורים. המחברות מציינות כי אף שהחוק הישראלי הושפע מהמודלים האירופיים, הוא נותר מתון יחסית, בין היתר בשל לחצים שהופעלו על המחוקק מצד גופים עסקיים שונים.

המחברות מנתחות את הכשלים שלדעתן מקשים על יישומו המוצלח של החוק.  ראשית, התקרות שנקבעו לתשלום במזומן נחשבות גבוהות ביחס לסטנדרטים המקובלים במדינות אחרות. לדוגמה, בצרפת עומדת התקרה על אלף אירו בלבד, דבר שמשקף גישה רגולטורית תקיפה יותר. לעומת זאת, בישראל התקרות הרחבות מותירות פתח לביצוע עסקאות במזומן גם בהיקפים לא מבוטלים, באופן שמחליש את ההשפעה המצופה מהחוק. שנית, המחברות מדגישות את ההחרגה המהותית של גופים פיננסיים מפוקחים מהחוק, לרבות חברות אשראי חוץ בנקאיות, אשר יכולות לשמש כנתיב עוקף לעסקאות במזומן או להעברת כספים ללא תיעוד מספק. שלישית, נטען כי החוק מחמיץ את ההתמודדות עם מגזרים רגישים באוכלוסייה. למשל, קשישים, אנשים נטולי נגישות לחשבון בנק או בעלי אוריינות דיגיטלית מוגבלת, נאלצים להתמודד עם מגבלות החוק מבלי שנקבעו עבורם הסדרים ייעודיים. במקום ליצור מנגנונים מדורגים או מענים מותאמים, החוק מופעל באופן אחיד וגורף, מה שעלול להוביל להדרה של קבוצות מוחלשות ממעגל הפעילות הכלכלית החוקית. טענה נוספת היא שאכיפת החוק עלולה להיות לא שוויונית, שכן אוכלוסיות מוחלשות חשופות יותר לביקורת מנהלית ואכיפה, בעוד גופים מתוחכמים יודעים להשתמש בערוצים חוקיים לעקיפתו. רביעית, החוק מתמקד אך ורק במזומן המסורתי ואינו חל על תשלומים המתבצעים באמצעות מטבעות קריפטוגרפיים, כדוגמת ביטקוין, המאופיינים אף הם באנונימיות גבוהה ובכך מתעלם מהשפעתם האפשרית על היקף הפעילות הבלתי מדווחת. מכלול כשלים אלה מוביל את המחברות לקבוע כי קיים פער מהותי בין תכלית החוק לבין אופן יישומו.

המחברות  ערכו סקר כמותי, שנועד לבחון את היענות הציבור להוראות החוק. מממצאי המחקר עולה, כי כשמונים אחוזים מהציבור מודעים לקיומו של החוק, אך שישים וארבעה אחוזים דיווחו כי הם ממשיכים לבצע עסקאות במזומן מעבר לתקרה שנקבעה. פילוח התשובות לפי קבוצות מגלה כי עצמאים עושים שימוש רב יותר במזומן מאשר שכירים, וכי בקרב מגזרים מסוימים כמו בעלי עסקים קטנים, ההיענות לחוק נמוכה במיוחד. המחקר מצביע על הבדל משמעותי במודעות ובהיענות לחוק גם לפי אזור מגורים, רמת השכלה ורמת הכנסה.

המחברות בוחנות גם את היישום המערכתי של החוק. צוין כי אף שרשות המיסים מפרסמת מדי פעם דיווחים על אכיפה, בפועל אין בקרה מספקת או פרסום עקבי של נתונים. דוח מבקר המדינה לשנת 2021 מצביע על כשלים באיסוף נתונים ועל היעדר פרסומים סדירים, דבר המקשה על בחינה אפקטיבית של השפעות החוק. מעבר לכך, מצוין כי חלק מהירידה בשימוש במזומן יוחסה לתהליכים כלליים של דיגיטציה ולאו דווקא ליעילות החוק עצמו.

בהקשר רחב יותר, בוחנות המחברות את מגמות הרגולציה הבינלאומיות בנוגע לשימוש במזומן. בהתייחס למגמות עולמיות, הן מזכירות כי מדינות שונות פועלות לצמצם את השימוש במזומן כחלק ממאבקן בכלכלה השחורה, אך מדגישות כי ישנה שונות ניכרת בגישות. בעוד מדינות כגרמניה נוקטות במדיניות מתונה, מדינות כמו איטליה וצרפת מיישמות מגבלות חמורות בהרבה. האזכור הבינלאומי במאמר נועד להמחיש כי הצלחת הצעדים תלויה לא רק בהחמרת ההגבלות אלא גם בעיצוב כולל של מדיניות פיסקלית ואכיפה.

נוכח ממצאים אלה, טוענות המחברות כי החוק הישראלי, על אף חשיבותו הסמלית והרגולטורית, אינו מהווה מענה שלם ומספק לתופעת הכלכלה השחורה. הן מדגישות כי צמצום השימוש במזומן עשוי לשמש אמצעי תומך, אך אינו מסוגל לבדו לחולל שינוי מבני עמוק בהתנהגות הכלכלית של יחידים ושל גופים הפועלים מחוץ למערכת החוקית. החוק, לטענתן, הוא מהלך נקודתי מדי, שאינו נותן מענה להיבטים המורכבים והרב שכבתיים של התופעה, ובפרט לאותם מרכיבים תרבותיים, חברתיים וטכנולוגיים המחזקים את הנטייה לפעילות בלתי מדווחת. על הרקע הזה, המחברות מציעות להתייחס לחוק החדש לא ככלי עצמאי אלא כחלק ממערך רחב של צעדים רגולטוריים משלימים. הן ממליצות על אימוץ מדיניות רב מערכתית, הנשענת על תמהיל מאוזן של הסדרה, הסברה, השקעה בתשתיות דיגיטליות, והגברת אכיפה אפקטיבית.  מושם דגש על הצורך בהנגשה רחבה של אמצעי תשלום דיגיטליים, תוך הקטנת הפערים הקיימים ומתן מענים מותאמים לאוכלוסיות מודרות, במיוחד מבוגרים, חסרי חשבון בנק ואוכלוסיות עם אוריינות טכנולוגית נמוכה. בד בבד, מוצע לחזק את האמון הציבורי ברשויות המדינה על ידי הגברת השקיפות, טיפוח תרבות של ציות מרצון, והטמעת תודעה ציבורית עמוקה באשר להשלכות המזיקות של הכלכלה השחורה על איכות החיים, שוויון הזדמנויות וקיום מערכות רווחה. לשם כך נדרש להשקיע בחינוך פיננסי מתמשך, לעודד אחריות אזרחית ולשפר את הנגישות למידע בנוגע לזכויות וחובות כלכליות. מעל לכל, המחברות מדגישות את חשיבות האיזון בין צרכי האכיפה לבין הגנה על זכויות היסוד של הפרט, ובראשן הזכות לפרטיות, חופש הפעולה הכלכלי והבחירה החופשית באמצעי התשלום. ההתמודדות עם הכלכלה השחורה בישראל מחייבת גישה רגולטורית זהירה, כוללת ורב תחומית, אשר אינה מסתפקת בצעדים טכניים אלא שואפת ליצירת שינוי תודעתי, מוסרי ומערכתי כאחד.

המאמר פורסם בכתב העת מחקרי רגולציה כרך י' ספר מאיר חת (מאי 2025). https://katzr.net/89cb54

מגפת הקורונה הציבה בפני השוק המקומי אתגרים חסרי תקדים, תוך שחשפה את הפערים במערכות המשפטיות והרגולטוריות בהתמודדות עם משברים גלובליים. המאמר בוחן את האתגרים שנוצרו בעקבות הצורך להפעיל פתרונות גמישים, הנדרשים במצבים של חוסר ודאות חמור, ומציג את הדרך בה ניתן להתמודד עם האתגרים המשפטיים שהציבה המגפה. עם התפשטות המגפה, עלו חששות כבדים בנוגע להשלכות של אי קיום התחייבויות חוזיות. החוקים הקיימים בנוגע לסיכול חוזים במקרים של "כוח עליון" לא תמיד ברורים, וההגבלות שגררה המגפה  בדמות סגרים, הפסקת פעילות עסקית והגבלות על תחומי צריכה רבים, כגון תיירות, גני ילדים, אירועים, מופעים ועוד, יצרו מציאות שבה קשה מאוד לקיים הסכמים. הבעיה המרכזית נגעה לניהול התחייבויות חוזיות בתחומים שדרשו ניהול תשלומים או שירותים שלא יכלו לצאת לפועל עקב הגבלות בריאותיות וכלכליות. המגבלות העלו צורך בהענקת פתרון משפטי שיאפשר גם לצרכנים וגם לעוסקים בשוק להתמודד עם התחייבויותיהם, מבלי להעמיס על מערכת המשפט, אשר הייתה צפויה להיתקל בעומס כבד.

לאור העומס הצפוי במערכת המשפטית, הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן פעלה להציע פתרונות גמישים וולונטריים. במקום להסתמך על הליכים משפטיים, אשר היו עשויים להאריך את זמן פתרון הסכסוכים, הוצעו מנגנונים שיאפשרו לגשר בין הצרכנים לבין העוסקים. פתרונות אלו כללו, בין היתר, דחיית מועדים, פיצויים מותאמים והחזרות כספיות, הכל תוך שמירה על איזון בין הצרכים השונים של הצדדים. המאמר מציין כי שיתוף פעולה וגישור בין הצדדים השונים יכול למנוע עימותים משפטיים ארוכים ומורכבים, ולהציע פתרונות יעילים יותר תוך שמירה על יציבות השוק.

המאמר מציע ניתוח תיאורטי של דינמיקת הסכסוכים בשוק הצרכני באמצעות מודל "משחק האולטימטום". המודל מצביע על כך שבמצבים של חוסר ודאות, כאשר כל צד נמצא מחד במצב של אי ודאות לגבי צעדיו של הצד השני, ומאידך תלוי בהם, מערכת המשפט לא תמיד מהווה את הפתרון האופטימלי. במקרים כאלה, פתרונות וולונטריים  עשויים להוות חלופה יעילה יותר, שכן הם מאפשרים לצדדים להגיע להסכמות תוך שמירה על האינטרסים של כולם, מבלי להיגרר לעימותים משפטיים ארוכים ויקרים. המאמר מציע כי במצבים של חוסר יציבות, כדאי לפנות לפתרונות שמספקים גמישות ויכולת הסתגלות גבוהה יותר, על פני הליכים משפטיים קפדניים וסטנדרטיים. מטרת הפתרונות הוולונטריים היא ליצור מסגרת שתאפשר את המשך קיום החוזים. לכן, הושם דגש על כך שעלות היציאה מהחוזה והתנאים להמשיכו יהיו מאוזנים כך שהצדדים לא יהיו כבולים לקיום החוזה ומנגד שיהיה להם כדאי להתקרב להסכמה. במסגרת זו, הניתוח התיאורטי במאמר בוחן לא רק תגמולים כספיים כגורמים שעשויים לקרב או להרחיק צדדים מהסכמה, אלא גם תובנות מכלכלה התנהגותית כגון תחושות הוגנות, הדדיות שלילית, אפקט הזכאות ועוד.

המאמר מבצע הבחנה מעמיקה וחשובה בין סוגי השווקים השונים שנפגעו מהמגפה, תוך כדי שהוא מציין את השוני המשמעותי בין שוק החתונות לשוק גני הילדים, ומהם האתגרים המשפטיים והמעשיים שנלוו לכך. הבחנה זו מתמקדת בעיקר בהבדלים בסוגי ההתקשרויות החוזיות, המשמעות הכלכלית של כל שוק, וההשלכות של פתרונות וולונטריים במציאות של חוסר ודאות.

אופיו של שוק החתונות הוא כזה שבו ההתקשרויות הן חד פעמיות, וכוללות לרוב שירותים הניתנים בתאריכים קבועים. סוג זה של התקשרויות מאופיין בכך שהן מוגבלות בזמן ונעשות במסגרת אירוע ספציפי שלא ניתן לדחות בקלות. התוצאה היא שמצבים של חוסר וודאות יצרו קונפליקטים חוזיים בין ספקי השירות לבין הזוגות המתכננים את החתונה. הפתרונות שהוצעו לשוק זה כללו בין היתר הפחתת עלות היציאה מהחוזה עבור הזוגות, דחיית תאריכים ופריסת תשלומים מחדש. גמישות זו, שבה הצדדים יכולים להידבר ולמצוא פתרון שיביא לתוצאה משביעת רצון תוך שמירה על האינטרסים של שני הצדדים, התאימה להיבט החד פעמי של ההתקשרויות. לעומת זאת, העובדה שמדובר בעסקה חד פעמית במסגרתה הצדדים אינם מחויבים זה לזה לאחריה, פגעה לדעת הכותבים בהשגת הסכמה רחבה יותר.    .

בניגוד לכך, בשוק גני הילדים, שבו ההתקשרויות הן ארוכות טווח יותר ומבוססות על קשרים מתמשכים בין ההורים לבין המוסדות החינוכיים, הקונפליקטים המשפטיים הם מורכבים יותר. ההתקשרות בתחום זה כוללת התחייבויות הדדיות בין שני הצדדים – הגן וההורים. הכספים שההורים משלמים עבור חינוך הילדים הם חודשיים, ובנוסף לכך ההתקשרות מבוססת על היבטים רגשיים וקהילתיים. המשמעות היא שההורים תלויים באופן ישיר בשירותי החינוך שמספקים הגנים, והם מעוניינים בשימור קשריהם עם המוסדות החינוכיים לטווח ארוך. האתגר המשפטי והמעשי בשוק זה הוא מציאת פתרונות שיאפשרו המשך פעילותם של הגנים מבלי לפגוע בצרכים של ההורים והילדים. עבור ההורים, עצם קיום השירותים החינוכיים היה חיוני להבטחת המשך השגרה בחיי הילדים, והם היו זקוקים לתמיכה רגולטורית בקיום הסדר שיאפשר להם להמשיך לשלוח את ילדיהם לגן מבלי לשאת באופן בלעדי בסיכון לסגר. על הגנים עמדו קשיים כלכליים עצומים, במיוחד לאור עלויות התפעול הנדרשות על מנת להקפיד על כל ההנחיות הבריאותיות. הפתרונות שנמצאו לשוק זה כללו מתווה מוסכם לחלוקה של עלויות הסגר, פריסת תשלומים מחדש, אפשרות להחזר חלקי של כספים, דחיית תשלומים לעתיד ושימור הקשר השוטף עם ההורים. פתרונות אלו חייבו איזון בין שמירה על זכויותיהם של כל הצדדים- הגן, ההורים והילדים, ובין הצורך במענה גמיש שמסוגל להתמודד עם אי הודאות הרבה. העובדה ששוק הגנים כולל היבטים קהילתיים ומחויבות לטווח ארוך בין הצדדים, היה בה לסייע לקרב את הצדדים להסכמה.

בסופו של דבר, הבחנה זו בין שני השווקים מצביעה על האתגרים השונים שמציב כל שוק בהתמודדות עם מגבלות הקורונה, ועל הצורך במציאת פתרונות מותאמים למאפיינים השונים של השווקים. בעיה אחת אינה בהכרח דומה לאחרת, ויש צורך לפתח מנגנונים וולונטריים שיכולים להקל על הצדדים תוך שמירה על האיזון בין הצרכים השונים שלהם במערכת ההתקשרויות. המאמר מבקש להדגים כי ניתן להגיע לאסדרה בשווקים על ידי סיפוק מסגרת כללית להגעה להסכמות, תוך תמיכה וליווי של הרגולטור ומבלי שכל אחד מהפרטים בסכסוך יצטרך לפנות לצדק פרטני בבית המשפט. המאמר מוצא כי עצם התערבות הרגולטור והקשר הישיר שנוצר עם הצדדים תרמה רבות להרגעת הרוחות ולסיכוי להגיע להסכמה.

המאמר מסכם את עיקרי המלצות הצוות הבין משרדי, ומדגיש את היתרונות של פתרונות וולונטריים בהשוואה להסדרים משפטיים פורמליים. המלצות אלו מצביעות על כך שפתרונות וולונטריים שגובשו במהלך המשבר עשויים להניב תוצאות טובות יותר גם לאחר שהמשבר יעבור. המאמר ממליץ להמשיך ולהטמיע פתרונות גמישים גם בשנים שלאחר המשבר, כך שיביאו להפחתת סכסוכים, יאפשרו הסתגלות לשווקים משתנים ויתרמו ליציבות הכלכלה המקומית.

המאמר מציע אנלוגיה בין חוזים ופתרונות וולונטריים במצבי חוסר ודאות לבין מבנה של צמתים מרומזרים ומעגלי תנועה. בעוד שצומת מרומזר מספק כללים ברורים וסטנדרטיים, אך נוקשים ודומה במהותו לחוזה, המעגל מציע פתרון גמיש שמאפשר לכל הנהגים לפעול בצורה זהירה ומכבדת את האינטרסים של הצדדים השונים, ודומה במהותו לפתרון וולונטרי. ממצאים מעידים כי למעגלי תנועה יש יכולת להפחית את מספר התאונות וחומרתן ביחס לצומת מרומזרת, ובכך מהווים פתרון אפקטיבי יותר במצבים שבהם יש צורך בהתחשבות הדדית וביכולת להסתגל במהירות לשינויים. המאמר מציע כי פתרונות וולונטריים יכולים להוות את אותו "מעגל", פתרון גמיש יותר שמכבד את כלל הצדדים במציאות משתנה. הפתרון הוולונטרי, בדומה למעגל תנועה, מאותת לשני הצדדים שלאף אחד אין זכות קדימה ידועה מראש, אלא שיש לתת משקל לנסיבות, יסוד התנהגותי שמביא לנכונות גדולה יותר להתפשר.

לסיכום, המאמר מציע גישה חדשה לניהול סיכונים חוזיים במציאות של חוסר ודאות, תוך הצגת פתרונות וולונוטריים כאופציה ברת קיימא להקל על הצדדים המתקשרים ולהפחית את הצורך בהליכים משפטיים ממושכים. פתרונות אלו, אשר נבדקו בהצלחה במהלך המשבר, יכולים להוות שינוי פרדיגמטי בנוגע לאופן ההתמודדות עם סכסוכים חוזיים בעתות של חוסר יציבות עולמית.

המאמר צפוי לראות אור במסגרת כתב העת מחקרי רגולציה.