הדו"ח בוחן את הצורך בשינוי משטרי האחריות והביטוח בשלב הניסוי בשימוש ברכב עצמאיים, לפי המתווה הקבוע בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 130) התשפ"ב-2022. בתיקון זה נקבע הסדר לקיום ניסויים בהפעלת כלי רכב עצמאיים ויישום טכנולוגיות רכב עצמאי בכבישי ישראל בסביבה מבוקרת ומוגבלת. לפי סעיף 16 לפקודת התעבורה, הניסוי מוגבל לשלוש שנים. הניסוי נועד לאפשר לשוק ולמאסדרים לצבור מידע, לבחון את ההשלכות של שימוש ברכבים מסוג זה, כולל היבטים נזיקיים וביטוחים, ולהפיק לקחים שיאפשרו לחוקק הסדר קבוע. לפי הדו"ח, "טרם הוגשו בקשות לעריכת ניסוי לפי החוק", כך שהניסוי טרם החל. הדו"ח עומד על כך שבמהלך הניסוי יש לדווח על תאונות, תקלות, בעיות טכנולוגיות, ותקלות ביטחוניות, אם יתרחשו. הדבר מעוגן בסעיף 16 טו' לפקודה: "אירע אירוע בטיחותי, ידווח על כך בעל היתר הפעלה של הרכב העצמאי המעורב באירוע, בכתב, למפקח הארצי על התעבורה ולראש אגף התנועה במשטרת ישראל, בתוך 24 שעות מקרות האירוע". דיווחים אלו יאפשרו למפקחים ולרגולטורים ללמוד ולהסיק מסקנות שיסייעו בהסדרת התחום.

לעניין אחריות לתאונות דרכים כתוצאה משימוש ברכב עצמאי, הדו"ח סוקר את המצב הרגולטורי הקיים, המבחין בין נזקי גוף לנזקי רכוש. במקרה של נזקי גוף, חל משטר משפטי של "אחריות מוחלטת" המוטלת על הנוהג ברכב מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. תכליתה של חקיקה זו היא לדאוג לפיצוי הולם לנפגע, ללא תלות ביכולת הכלכלית של הפוגע או ברמת אחריות היחסית של הצדדים לאירוע. מנגנון זה, הכולל ביטוח חובה, מבטיח פיזור נזק ופיצוי מהיר. הדו"ח ממליץ להותיר את ההסדר המשפטי הקיים על כנו גם בהקשר של רכבים עצמאיים.

לפי הדו"ח, מומלץ להציב נהג בטיחות ברכבים עצמאיים בתקופת הניסוי. "נהג בטיחות" הוא נהג אנושי שיוכל להתערב במידת הצורך במקרה של תקלה או מצב חירום. עליו להיות ערני ומוכן לפעול באופן מיידי אם יידרש, כולל לקיחת שליטה על הרכב במקרה של תקלה טכנולוגית. לפי הדו"ח מוצע שלא להטיל אחריות לנזקי גוף על נהג הבטיחות ומי שיישא באחריות לנזק הוא בעל הרכב או בעל היתר להפעלת הרכב. מי שרשאי לתת היתר להפעלה של רכב עצמאי בלא נהג, הוא המפקח הארצי על התעבורה, למטרת ביצוע ניסוי ברכב, לרבות תוך הסעת נוסעים, והוא זה שיישא בחובת הביטוח.

גם בעניין זכות החזרה הומלץ להותיר את ההסדר הקיים על כנו. ככלל, מי ששילם פיצויים לפי חוק הפיצויים  לנפגעי תאונות דרכים איננו זכאי לחזור על האחראי לתאונה, למעט במקרים חריגים הקבועים בסעיף 9(א) לחוק. הדו"ח מציע לאפשר זכות חזרה כלפי יצרן הרכב העצמאי בהגבלה למקרים בהם ניתן להוכיח שהיצרן לא עמד בדרישות בטיחות או במקרה של כשל טכנולוגי ברור במערכת הרכב האוטונומי. ראש הטופסתחתית הטופס גם בעניין ייחוד העילה שלפי חוק הפיצויים הומלץ להותיר את המצב המשפטי הקיים על כנו: העיקרון שלפיו ניתן להגיש תביעה אחת בלבד בגין נזקי גוף שארעו בתאונת דרכים. הדו"ח מציין שבמקרה של תאונה בה מעורב רכב אוטונומי, על הנפגע להגיש את התביעה אך ורק למערכת הביטוחית, ולא למשתתפים השונים בתאונה. הסיבה לכך היא למנוע תביעות מרובות באופן שעלול להכביד על מערכת המשפט ולפגוע בנפגעים עצמם, שכן תהליכים מרובים עשויים להאריך את זמן קבלת הפיצויים.

באשר לנזקי רכוש הגרמים בתאונת דרכים, המשטר המשפטי הנוהג מבוסס על דיני הנזיקין הכלליים, וכאשר הרכב בוטח בביטוח רכוש – יחולו דיני הביטוח. לגישת הוועדה, החקיקה הקיימת מתאימה לחול גם על רכבים עצמאיים, ולא נדרש תיקון חקיקתי. יוזכר כי ההסדר הנזיקי מבוסס על עוולת הרשלנות, המטילה אחריות על מי שהתרשל וגרם לתאונה. הדו"ח מתייחס לאפשרות להטיל אחריות על יצרני הרכב בגין נזקי רכוש. השיקול המנחה כאן הוא שהטלת אחריות עלולה ליצור אפקט מצנן, מה שעלול לעכב את ישראל בפיתוח נהיגה עצמאית. שיקול נוסף הוא הקשיים המתעוררים בהטלת אחריות על יצרנים, הכרוכה בהליכים משפטיים מורכבים ויקרים. הוועדה העדיפה את פיזור הסיכון על כלל ציבור הנהגים באמצעות ביטוח חובה, במקום להטיל אחריות על היצרנים. מנגד עלתה הטענה, כי מתן פטור גורף מאחריות ליצרני הרכב לא יתמרץ תכנון וייצור בטיחותי כראוי. לאחר עיון במכלול השיקולים, הצוות המליץ להשאיר את חובת הביטוח על בעלי הרכבים העצמאיים, כפי שקיימת היום בקשר עם רכבים רגילים. הוועדה המליצה שלא לתת לחברות הביטוח הזדמנות להפנות את האחריות ליצרני הרכב מהסיבה שתאונות יכולות להיות מושפעות מגורמים שונים ומוצדק לפזר את הסיכון על הציבור.

לסיכום, נראה שהדו"ח מציג גישה זהירה, המעדיפה להסתמך על ההסדרים הקיימים ולא לבצע שינויים מהותיים בשלב הניסוי ברכבים עצמאיים. לתפיסת הוועדה, נהיגה עצמאית יוצרת גורם נוסף שמצטרף לגורמי סיכון קיימים הכרוכים בנסיעה ברכב. גם בטווח הארוך מוצע להותיר הסדרים אלה על כנם, בכפוף לבחינה מחדש של מספר נושאים בתום הניסוי. הדו"ח מכיר בחשיבות של איסוף נתונים במהלך תקופת הניסוי על מנת לאפשר קבלת החלטות מושכלות לקראת גיבוש הסדר קבוע. המלצות הדו"ח מבקשות לאזן בין הצורך בהגנה על נפגעי תאונות דרכים לבין הרצון לעודד חדשנות טכנולוגית ולסייע לחדירת רכבים אוטונומיים לשוק הישראלי. כל זאת, בהנחה שהרכבים האוטונומיים יוכיחו שהם מאפשרים נסיעה בטוחה ליעד.

לעיון בדוח: משרד המשפטים, דו"ח לקראת אסדרת המשטר הנזיקי והביטוחי בישראל לשימוש ברכבים עצמאיים (משרד המשפטים, 2025),   https://www.gov.il/BlobFolder/reports/self-driving-cars/he/self-driving-cars-report.pdf

בחודשים יוני 2008 וביולי 2009, נחתמו בין הרוכשת גלינה גולדנברג לבין חברת הנדל"ן גבר-זן נדל"ן ותיירות בע"מ שני הסכמי מכר זהים במהותם, לרכישת שתי "יחידות נופש" על סך 3,500,000 ₪, בפרויקט מלון סוויטות בנתניה. על פי לשון ההסכמים, מטרתם היא מכירת זכות ליחידות נופש. בהתאם להסכמים, הרוכשת רשאית לעשות שימוש ביחידות הנופש כשלושה חודשים בשנה, ובתשעת החודשים הנותרים עליה להעמיד את היחידות לטובת השכרה לציבור באמצעות חברת הניהול של המלון. זאת, כדי לעמוד במגבלות הקבועות בהוראות התב"ע והוראות משרד התיירות, המאפשרות לבעלי יחידת נופש להתגורר ביחידה במשך שלושה חודשים בשנה לכל היותר, מאחר ומדובר במקרקעין המיועדים ל"אכסון מלונאי מיוחד". "אכסון מלונאי מיוחד" מוגדר בחוזר מנכ"ל 08/2006 של משרד התיירות: "בית מלון המוגדר … כ"מלון דירות" ו/או "דירות נופש" ו/או בית מלון הפועל על בסיס Time sharing או על בסיס Leaseback ". אכסון מלונאי מיוחד מתייחס לשטחי מקרקעין ברצועת החוף ובשטחים אחרים בארץ בעלי משאבי טבע ונוף מיוחדים. שטחים אלה נועדו לרווחת הציבור הרחב לצרכי נופש ולא למגורי קבע. הוראות החוזר נועדו לשמור שאזורים אלה ישמשו לייעודם ולא יומרו למגורי קבע עבור יחידים.

במקרה של גב' גולדנברג, בנוסף להסכמי המכר נחתמו בין הצדדים גם הסכמות צדדיות: פרוטוקול ומסמך תנאים מיוחדים שאפשרו לרוכשת להשתמש ביחידות מעבר לשלושת החודשים המותרים בהסכמי המכר. הרוכשת התחייבה לשמור על הסכמים אלה בסודיות ואף נדרשה לחתום על מסמך "הצהרת סודיות". ואמנם, בין השנים 2010-2016 עמדו יחידות הנופש לשימוש הרוכשת לאורך כל ימות השנה ולא הועמדו להשכרה לציבור הרחב, זאת בניגוד להסכמי המכר הגלויים. בשנת 2020 הגישה הרוכשת תביעה לבית המשפט המחוזי להורות על בטלות הסכמי המכר בטענה שנכרתו למראית עין בלבד, בעוד שההסדר המיוחד הוא החוזה האמיתי שנכרת בין הצדדים. תביעתה הוגשה לאחר שבשנת 2016 התבקשה להעמיד את יחידות הנופש שרכשה להשכרה לציבור הרחב מעבר לשלושה חודשים בשנה. התביעה הוגשה כנגד חברת הנדל"ן עמה התקשרה בחוזה, וכנגד יעקב ברינגה ורפאל זנזורי המשמשים כמנהלים בחברה ופעלו לפי הנטען ביצירת מצגים והבטחות כלפיה. לטענת הרוכשת, ההסדר המיוחד היווה אסמכתא להתחייבות החברה היזמית לאפשר לה שימוש ביחידות שברשותה ללא הגבלת זמן. מנגד טענו המשיבים, כי זו פרשנות שגויה של מסמכי ההסדר המיוחד וכי הוא אינו סותר את הסכמי המכר. נטען כי בעת שנחתמו הסכמי המכר היה המצב המשפטי לא סופי בקשר לתקופת העמדת היחידות לציבור הרחב. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים והוסיף כי התביעה נדחית בשל פרק הזמן הממושך מעת שהתובעת התבקשה להעמיד את יחידותיה לרשות המאגר המלונאי ועד להגשת התביעה (ארבע שנים), וכן בהתחשב בכך שהייתה מיוצגת על ידי עורך-דין מומחה בנדל"ן בעת כריתת ההסכמים. לפי הראיות, עורך-הדין הבהיר לה עוד בשלב המשא ומתן את משמעות הרכישה של יחידה מלונאית ואת מחויבותה להעמיד את יחידת הנופש להשכרה לציבור.

הרוכשת ערערה לבית המשפט העליון. המחלוקת בין הצדדים עסקה בשאלה, אם "מסמך התנאים המיוחדים" זיכה את הרוכשת בזכות "לשכור" את היחידות מהמאגר המלונאי לתקופות מוגבלות ובתנאים מיטיבים, כטענת המשיבים; או שמא הצדדים התכוונו להוצאת היחידות מהמאגר המלונאי ולמתן זכות למגורי קבע, כטענת המערערת. בית המשפט העליון, פה אחד, הפך את פסיקת בית המשפט המחוזי וסיווג את חוזי המכר כחוזים למראית עין. נפסק כי ההסדר המיוחד שנכרת בין הצדדים היווה  חוזה "סמוי" המשקף את הסכמת הצדדים בפועל, והוא נועד לעקוף את הדרישה להעמיד את יחידת הנופש להשכרה לציבור הרחב במרבית ימות השנה. החוזה הסמוי נכרת בניגוד להוראות התב"ע ולהנחיות משרד התיירות. נקבע כי חוזה שאלה הן מטרותיו אינו חוקי ולכן הוא חוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ולא ניתן לקיימו. בית המשפט מצא כי במסגרת מסמך התנאים המיוחדים נקבע שבמקרה של תקופת השכרה מעבר לשלושת החודשים המותרים לפי הסכם המכר, יוטלו על הרוכשת חיובים כספיים נוספים, כמו תשלום הוצאות אחזקה ותשלום חלקי של הוצאות מאגר היחידות, לצד שלילת זכות המערערת להשתתף ברווחי מאגר היחידות. תשלומים אלה לימדו אף הם על הוצאת יחידות המערערת מהמאגר המלונאי, בניגוד להסכם הגלוי. בנסיבות אלה, בית המשפט העליון השיב את הדיון לבית המשפט המחוזי להכרעה בשאלת היקף ההשבה של כספי התמורה שהרוכשת שילמה בגין היחידות.

נציין כי בית המשפט העליון כבר התייחס בעבר לתופעה של השכרת דירות נופש לתקופות ממושכות שלא בהתאם להוראות התב"ע החלות על הקרקע. בע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות (1989) בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה מיום 4.2.2002, דובר בחברה יזמית שרכשה קרקע הסמוכה לים והקימה עליה פרויקט "מגדלי חוף הכרמל" למכירת דירות לבעלים יחידים וקבועים. עמותת אדם טבע ודין, שלפי פרסומיה מקדמת הגנה על משאבי טבע, הגישה עתירה מנהלית כנגד היזמית בטענה שמכירת הדירות למגורים מפרה את הוראות תמ"א 13 – תכנית המיתאר הארצית לחופים. לפי תכנית זו, הקרקע יועדה לשימוש לתיירות ונופש ונשללה בנייה למגורים. לטענת העמותה מכירת דירות לאנשים פרטיים לצורכי מגורים מהווה הפרה של תוכנית זו. בית המשפט המחוזי קבע שאין להסיק מהוראות התמ"א כי יש למנוע בעלות פרטית ביחידות במלון, אלא יש להגביל את השימוש של רוכשי הדירות בנכס שרכשו. בית המשפט המחוזי הורה לחברה היזמית לקבוע בכל חוזה שהיא כורתת עם רוכש יחידה במלון, שחובתו להעמיד את יחידת הנופש לשימוש לציבור במשך מספר חודשים בכל שנה.

עמותת אדם טבע ודין ערערה לבית המשפט העליון בטענה שאין להתיר בעלות פרטית ביחידות וכי יש להגדיר מראש את מספר החודשים בהם יעמידו הרוכשים את היחידות לטובת הציבור. מנגד טענה החברה היזמית כי מלון דירות מטיבו נועד לשימוש מעורב המשלב מגורים ותיירות. בנוסף טענו שהטלת מגבלה בשימוש הפרטי ביחידות תפגע בזכות הקניין של רוכשי היחידות. בית המשפט העליון הצביע על התנגשות ישירה בין אינטרסים: מחד, זכות הקניין של רוכשי היחידות שרכשו את הדירות ושילמו את תמורתן. מאידך, הזכות של הציבור הרחב לגישה למשאבי טבע השייכים לו. בית המשפט הבהיר כי זכות הקניין במקרקעין אינה מוחלטת אלא מוגבלת וכפופה להוראות תוכנית המתאר החלות עליה, וכי ניתן להטיל מגבלות על השימוש ביחידות שנרכשו. בתוך כך ולפי הוראות התוכנית הרלבנטית, על הדירות לעמוד לרשות הציבור הרחב במרבית ימות השנה. עם זאת, אין למנוע בעלות פרטית על הדירות, מאחר ויהיה בכך התערבות מוגזמת בקניין. העתירה של עמותת אדם טבע ודין נדחתה. נקבע כי הוראות התמ"א לא נועדו להטיל הגבלות על בעלות פרטית ביחידות המצויות בבניין, אלא ההגבלות נוגעות לשאלת השימוש בלבד. הפתרון שנקבע הוא שבעלי היחידות יעמידו את יחידותיהם לרשות הציבור הרחב במשך מרבית הזמן, כלומר למעלה מחצי שנה במצטבר. הוראה זו תיכלל בכל חוזה לרכישת דירה בבניין ותחול על כל רוכשי היחידות.

לפסקי הדין ראו: ע"א 3805/23 גלינה גולדנברג נ' בר-זן נדל"ן ותיירות בע"מ מיום 20.8.2024

ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות (1989) בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה מיום 4.2.2002

מגפת הקורונה הציבה בפני השוק המקומי אתגרים חסרי תקדים, תוך שחשפה את הפערים במערכות המשפטיות והרגולטוריות בהתמודדות עם משברים גלובליים. המאמר בוחן את האתגרים שנוצרו בעקבות הצורך להפעיל פתרונות גמישים, הנדרשים במצבים של חוסר ודאות חמור, ומציג את הדרך בה ניתן להתמודד עם האתגרים המשפטיים שהציבה המגפה. עם התפשטות המגפה, עלו חששות כבדים בנוגע להשלכות של אי קיום התחייבויות חוזיות. החוקים הקיימים בנוגע לסיכול חוזים במקרים של "כוח עליון" לא תמיד ברורים, וההגבלות שגררה המגפה  בדמות סגרים, הפסקת פעילות עסקית והגבלות על תחומי צריכה רבים, כגון תיירות, גני ילדים, אירועים, מופעים ועוד, יצרו מציאות שבה קשה מאוד לקיים הסכמים. הבעיה המרכזית נגעה לניהול התחייבויות חוזיות בתחומים שדרשו ניהול תשלומים או שירותים שלא יכלו לצאת לפועל עקב הגבלות בריאותיות וכלכליות. המגבלות העלו צורך בהענקת פתרון משפטי שיאפשר גם לצרכנים וגם לעוסקים בשוק להתמודד עם התחייבויותיהם, מבלי להעמיס על מערכת המשפט, אשר הייתה צפויה להיתקל בעומס כבד.

לאור העומס הצפוי במערכת המשפטית, הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן פעלה להציע פתרונות גמישים וולונטריים. במקום להסתמך על הליכים משפטיים, אשר היו עשויים להאריך את זמן פתרון הסכסוכים, הוצעו מנגנונים שיאפשרו לגשר בין הצרכנים לבין העוסקים. פתרונות אלו כללו, בין היתר, דחיית מועדים, פיצויים מותאמים והחזרות כספיות, הכל תוך שמירה על איזון בין הצרכים השונים של הצדדים. המאמר מציין כי שיתוף פעולה וגישור בין הצדדים השונים יכול למנוע עימותים משפטיים ארוכים ומורכבים, ולהציע פתרונות יעילים יותר תוך שמירה על יציבות השוק.

המאמר מציע ניתוח תיאורטי של דינמיקת הסכסוכים בשוק הצרכני באמצעות מודל "משחק האולטימטום". המודל מצביע על כך שבמצבים של חוסר ודאות, כאשר כל צד נמצא מחד במצב של אי ודאות לגבי צעדיו של הצד השני, ומאידך תלוי בהם, מערכת המשפט לא תמיד מהווה את הפתרון האופטימלי. במקרים כאלה, פתרונות וולונטריים  עשויים להוות חלופה יעילה יותר, שכן הם מאפשרים לצדדים להגיע להסכמות תוך שמירה על האינטרסים של כולם, מבלי להיגרר לעימותים משפטיים ארוכים ויקרים. המאמר מציע כי במצבים של חוסר יציבות, כדאי לפנות לפתרונות שמספקים גמישות ויכולת הסתגלות גבוהה יותר, על פני הליכים משפטיים קפדניים וסטנדרטיים. מטרת הפתרונות הוולונטריים היא ליצור מסגרת שתאפשר את המשך קיום החוזים. לכן, הושם דגש על כך שעלות היציאה מהחוזה והתנאים להמשיכו יהיו מאוזנים כך שהצדדים לא יהיו כבולים לקיום החוזה ומנגד שיהיה להם כדאי להתקרב להסכמה. במסגרת זו, הניתוח התיאורטי במאמר בוחן לא רק תגמולים כספיים כגורמים שעשויים לקרב או להרחיק צדדים מהסכמה, אלא גם תובנות מכלכלה התנהגותית כגון תחושות הוגנות, הדדיות שלילית, אפקט הזכאות ועוד.

המאמר מבצע הבחנה מעמיקה וחשובה בין סוגי השווקים השונים שנפגעו מהמגפה, תוך כדי שהוא מציין את השוני המשמעותי בין שוק החתונות לשוק גני הילדים, ומהם האתגרים המשפטיים והמעשיים שנלוו לכך. הבחנה זו מתמקדת בעיקר בהבדלים בסוגי ההתקשרויות החוזיות, המשמעות הכלכלית של כל שוק, וההשלכות של פתרונות וולונטריים במציאות של חוסר ודאות.

אופיו של שוק החתונות הוא כזה שבו ההתקשרויות הן חד פעמיות, וכוללות לרוב שירותים הניתנים בתאריכים קבועים. סוג זה של התקשרויות מאופיין בכך שהן מוגבלות בזמן ונעשות במסגרת אירוע ספציפי שלא ניתן לדחות בקלות. התוצאה היא שמצבים של חוסר וודאות יצרו קונפליקטים חוזיים בין ספקי השירות לבין הזוגות המתכננים את החתונה. הפתרונות שהוצעו לשוק זה כללו בין היתר הפחתת עלות היציאה מהחוזה עבור הזוגות, דחיית תאריכים ופריסת תשלומים מחדש. גמישות זו, שבה הצדדים יכולים להידבר ולמצוא פתרון שיביא לתוצאה משביעת רצון תוך שמירה על האינטרסים של שני הצדדים, התאימה להיבט החד פעמי של ההתקשרויות. לעומת זאת, העובדה שמדובר בעסקה חד פעמית במסגרתה הצדדים אינם מחויבים זה לזה לאחריה, פגעה לדעת הכותבים בהשגת הסכמה רחבה יותר.    .

בניגוד לכך, בשוק גני הילדים, שבו ההתקשרויות הן ארוכות טווח יותר ומבוססות על קשרים מתמשכים בין ההורים לבין המוסדות החינוכיים, הקונפליקטים המשפטיים הם מורכבים יותר. ההתקשרות בתחום זה כוללת התחייבויות הדדיות בין שני הצדדים – הגן וההורים. הכספים שההורים משלמים עבור חינוך הילדים הם חודשיים, ובנוסף לכך ההתקשרות מבוססת על היבטים רגשיים וקהילתיים. המשמעות היא שההורים תלויים באופן ישיר בשירותי החינוך שמספקים הגנים, והם מעוניינים בשימור קשריהם עם המוסדות החינוכיים לטווח ארוך. האתגר המשפטי והמעשי בשוק זה הוא מציאת פתרונות שיאפשרו המשך פעילותם של הגנים מבלי לפגוע בצרכים של ההורים והילדים. עבור ההורים, עצם קיום השירותים החינוכיים היה חיוני להבטחת המשך השגרה בחיי הילדים, והם היו זקוקים לתמיכה רגולטורית בקיום הסדר שיאפשר להם להמשיך לשלוח את ילדיהם לגן מבלי לשאת באופן בלעדי בסיכון לסגר. על הגנים עמדו קשיים כלכליים עצומים, במיוחד לאור עלויות התפעול הנדרשות על מנת להקפיד על כל ההנחיות הבריאותיות. הפתרונות שנמצאו לשוק זה כללו מתווה מוסכם לחלוקה של עלויות הסגר, פריסת תשלומים מחדש, אפשרות להחזר חלקי של כספים, דחיית תשלומים לעתיד ושימור הקשר השוטף עם ההורים. פתרונות אלו חייבו איזון בין שמירה על זכויותיהם של כל הצדדים- הגן, ההורים והילדים, ובין הצורך במענה גמיש שמסוגל להתמודד עם אי הודאות הרבה. העובדה ששוק הגנים כולל היבטים קהילתיים ומחויבות לטווח ארוך בין הצדדים, היה בה לסייע לקרב את הצדדים להסכמה.

בסופו של דבר, הבחנה זו בין שני השווקים מצביעה על האתגרים השונים שמציב כל שוק בהתמודדות עם מגבלות הקורונה, ועל הצורך במציאת פתרונות מותאמים למאפיינים השונים של השווקים. בעיה אחת אינה בהכרח דומה לאחרת, ויש צורך לפתח מנגנונים וולונטריים שיכולים להקל על הצדדים תוך שמירה על האיזון בין הצרכים השונים שלהם במערכת ההתקשרויות. המאמר מבקש להדגים כי ניתן להגיע לאסדרה בשווקים על ידי סיפוק מסגרת כללית להגעה להסכמות, תוך תמיכה וליווי של הרגולטור ומבלי שכל אחד מהפרטים בסכסוך יצטרך לפנות לצדק פרטני בבית המשפט. המאמר מוצא כי עצם התערבות הרגולטור והקשר הישיר שנוצר עם הצדדים תרמה רבות להרגעת הרוחות ולסיכוי להגיע להסכמה.

המאמר מסכם את עיקרי המלצות הצוות הבין משרדי, ומדגיש את היתרונות של פתרונות וולונטריים בהשוואה להסדרים משפטיים פורמליים. המלצות אלו מצביעות על כך שפתרונות וולונטריים שגובשו במהלך המשבר עשויים להניב תוצאות טובות יותר גם לאחר שהמשבר יעבור. המאמר ממליץ להמשיך ולהטמיע פתרונות גמישים גם בשנים שלאחר המשבר, כך שיביאו להפחתת סכסוכים, יאפשרו הסתגלות לשווקים משתנים ויתרמו ליציבות הכלכלה המקומית.

המאמר מציע אנלוגיה בין חוזים ופתרונות וולונטריים במצבי חוסר ודאות לבין מבנה של צמתים מרומזרים ומעגלי תנועה. בעוד שצומת מרומזר מספק כללים ברורים וסטנדרטיים, אך נוקשים ודומה במהותו לחוזה, המעגל מציע פתרון גמיש שמאפשר לכל הנהגים לפעול בצורה זהירה ומכבדת את האינטרסים של הצדדים השונים, ודומה במהותו לפתרון וולונטרי. ממצאים מעידים כי למעגלי תנועה יש יכולת להפחית את מספר התאונות וחומרתן ביחס לצומת מרומזרת, ובכך מהווים פתרון אפקטיבי יותר במצבים שבהם יש צורך בהתחשבות הדדית וביכולת להסתגל במהירות לשינויים. המאמר מציע כי פתרונות וולונטריים יכולים להוות את אותו "מעגל", פתרון גמיש יותר שמכבד את כלל הצדדים במציאות משתנה. הפתרון הוולונטרי, בדומה למעגל תנועה, מאותת לשני הצדדים שלאף אחד אין זכות קדימה ידועה מראש, אלא שיש לתת משקל לנסיבות, יסוד התנהגותי שמביא לנכונות גדולה יותר להתפשר.

לסיכום, המאמר מציע גישה חדשה לניהול סיכונים חוזיים במציאות של חוסר ודאות, תוך הצגת פתרונות וולונוטריים כאופציה ברת קיימא להקל על הצדדים המתקשרים ולהפחית את הצורך בהליכים משפטיים ממושכים. פתרונות אלו, אשר נבדקו בהצלחה במהלך המשבר, יכולים להוות שינוי פרדיגמטי בנוגע לאופן ההתמודדות עם סכסוכים חוזיים בעתות של חוסר יציבות עולמית.

המאמר צפוי לראות אור במסגרת כתב העת מחקרי רגולציה.

במאמרו "הליכי יישוב סכסוכים חלופיים – כתנאי הכרחי בטרם פנייה לבתי המשפט – בעתות משבר ומלחמה" מציג ד"ר פישר סוגיה דחופה במערכת המשפט בישראל, והיא בעיית העומס בבתי המשפט שהשפעותיה מוחרפות בעתות משבר אזרחי ולאומי, כמו משבר הקורונה או מלחמת חרבות ברזל. במאמר מובאת הצעת חוק בניסוחו של הכותב, שמטרתה לפתור את בעיית העומס. לפי ההצעה, יש לנסות פתרונות חלופים ליישוב סכסוכים בין הצדדים, שלא דרך פניה לבתי המשפט, כגון בפניה לבוררות או גישור, תוך שימת דגש על היעילות, הגמישות והיתרונות בחסכון במשאבים.

ההצעה מחייבת צדדים מסוכסכים לפנות לדרכי יישוב סכסוכים חלופיות, וזאת לפני שהם מגישים תביעות לבית המשפט, שעה שמדובר בזמנים של משברים לאומיים. דרישה זו נועדה להפחית את העומס על מערכת המשפט, המתמודדת לעיתים קרובות עם עיכובים ושיבושים בעתות משבר עקב תקנות חירום המונעות התכנסויות לדיון, זימונים לשירות מילואים לבעלי הדין ומגבלות לוגיסטיות כמו דחיה וביטול דיונים. באמצעות הכנסת הליך ראשוני ליישוב סכסוכים, ההצעה מבקשת לייעל את ההליכים המשפטיים, ולהבטיח שבתי המשפט יוכלו להתמקד במקרים הדורשים התערבות שיפוטית מיידית.

ההצעה כוללת מספר מרכיבים: ראשית, החובה לנסות הליכי יישוב סכסוכים חלופיים, כתנאי לפנייה לערכאות משפטיות. בעלי דין חייבים להגיש תצהיר, המפרט ניסיונות אמיתיים מצידם לפתור מחלוקות באמצעות החלופות. על התצהיר להיות חתום על ידי המגשר או המומחה שניסה ליישב את הסכסוך. שנית, ההצעה אינה חלה על תחומים כמו: דיני משפחה, דיני עבודה ועתירות לבג"ץ. בנוסף, ההצעה כוללת מנגנון בקרה ומדידה, לפי דו"חות שנתיים שיעריכו את יעילות החוק בהפחתת העומס. ההצעה הופכת את סדר הדברים הקיים, כמעין "משפך הפוך" שעה שכיום מרבית הליכי יישוב הסכסוכים מתרחשים עקב הנחייה או המלצת בית המשפט בהליך שכבר מתנהל. באמצעות החלופות ניתן יהיה למנוע מראש עומס על בתי המשפט ולקדם טיפול בסכסוך בזמן סביר, בניגוד להליכים בבתי המשפט העשויים להימשך שנים וכתוצאה מכך לפגוע בצדדים, במשק או בסקטור מסוים.

הצעת הכותב מכירה במתח הפוטנציאלי שבין החובה לנקוט בהליכי יישוב סכסוכים חלופים לבין החופש של המתדיינים לגשת לבתי משפט, וממסגרת זאת כחלופה הכרחית בזמן חירום. עם זאת, שילוב של חובת הפניה להליכים חלופיים במהלך משברים עשוי לזרז אימוץ רחב של מנגנונים אלה גם בזמנים רגילים ובנוסף לטפח מערכת משפטית מודרנית ויעילה.

המאמר מציב את הצעת החוק לא רק כפתרון ספציפי וזמני למשבר, אלא גם כמתווה לשיפור ולרפורמה משפטית מתמשכת. אימוץ החלופות עשוי להוביל להפחתת העומס בבתי המשפט גם בעת משבר וגם בעת שגרה. הדבר יבטיח טיפול מיטבי בעשרות אלפי התיקים להם בית המשפט אינו מספק מענה הולם. בנוסף, על ידי מינוף הליכי יישוב סכסוכים חלופיים, מערכת המשפט של ישראל תוכל להסתגל למצבי חירום לאומיים ולאתגרים השוטפים של המערכת המשפטית בכללותה, תוך סלילת הדרך לשיפורים ארוכי טווח בגישה למשפט.

המאמר צפוי להתפרסם בכתב העת מחקרי רגולציה במסגרת פרויקט מחקרי: רגולציה לעת משבר.

המקרה עסק בבני הזוג חנה ויוסף לנדאו. חנה ניהלה עסק משגשג בתחום שיווק גרביים ומוצרים נלווים באמצעות שתי חברות פרטיות. יוסף עבד כשכיר בחברה שלא קשורה לעסקי אשתו. בשנת 2005 חתמו בני הזוג על הסכם ממון שקבע הפרדה רכושית מלאה ביניהם. ההסכם אושר בבית דין דתי – דבר שהעיד על רצינות כוונותיהם והקנה להסכם תוקף משפטי חזק. אישור כזה מראה שההחלטה על הפרדה כספית נעשתה בצורה מסודרת ומחושבת, ולא כניסיון להתחמק ממס.

הסכסוך עם רשויות המס החל כאשר פקיד שומה ירושלים גילה פער משמעותי בהצהרות ההון שהגישו בני הזוג. על פי סעיף 64ב לפקודת מס הכנסה, כאשר שני בני זוג עובדים, אחד מהם נרשם כ"בן הזוג הרשום" ברשות המסים. במקרה זה, חנה נרשמה כנציגה הרשמית מכיוון שהייתה בעלת עסק, בעוד יוסף עבד כשכיר. מכוח סעיף 135 לפקודת מס הכנסה, חנה נדרשה להגיש הצהרות הון שכללו את נתוני ההכנסות של יוסף, למרות שכשכיר הוא עצמו לא היה חייב בהגשת הצהרות הון. בהצהרת הון משנת 2004 דווח על הון של 84,881 ₪, ואילו בהצהרה משנת 2014 דווח על הון של 3,980,259 ₪. פקיד השומה ראה כי קיים הפרש בלתי מוסבר של 3,118,640 ₪, וטען כי פער זה מעיד על הכנסות לא מדווחות. בעקבות זאת, הוציא שומה לפי מיטב השפיטה לשני בני הזוג יחד. בני הזוג הגישו השגה על השומה. יוסף טען כי אין בסיס לחייבו במס על הכנסות אשתו, שכן לא היה מעורב בעסקיה ולא נהנה מהכנסותיה. חנה טענה כי מקור ההפרשים בהצהרות ההון הוא בהלוואות שקיבלה מבני משפחה ובכספים שהועברו אליה מחמיה המנוח, שכיהן כגבאי צדקה ואסף תרומות.

פקיד השומה דחה את ההשגה. הוא קבע כי בהיעדר אסמכתאות התומכות בטענותיה של חנה בדבר קבלת כספים, אין לקבל הסברים אלו להפרשי ההון. כמו כן, דחה את טענת יוסף להפרדה רכושית. בני הזוג ערערו לבית המשפט המחוזי.

יוסף טען כי אין בסיס לחייבו במס על הכנסות אשתו, שכן לא היה מעורב בעסקיה ולא נהנה מהכנסותיה. הוא הדגיש את קיומו של הסכם הממון וטען להפרדה רכושית מוחלטת. לעניין זה, בית המשפט התייחס לעובדה שהצהרות ההון כללו נתונים של שני בני הזוג, אך קבע כי אין בכך כדי לסתור את טענת ההפרדה הרכושית. בית המשפט נתן משקל לכך שרק חנה חתמה על ההצהרות כ"בן הזוג הרשום", ולעובדה שהסכם הממון נחתם שנים רבות לפני הסכסוך עם רשויות המס. חנה טענה, כאמור, כי מקור ההפרשים בהצהרות ההון הוא בהלוואות שקיבלה מבני משפחה ובכספים שהועברו אליה מחמיה המנוח. היא הדגישה שלא מדובר בהכנסות מוסתרות אלא במקורות לגיטימיים שרשויות המס לא לקחו בחשבון. בנוסף, חנה העלתה טענה הנוגעת לסכסוך עם שותפתה לעסקים, אחת בשם שרה קמינסקי. עד שנת 2010, חנה ושרה היו שותפות שוות (50%-50%) בשתי החברות בתחום הגרביים, אך בעקבות סכסוך שהתגלע ביניהן, נחשפה מעילה של השותפה בכספי החברות. הליכים משפטיים הובילו להעברת מלוא המניות בשתי החברות לידי חנה. השלכות הסכסוך היו משמעותיות: במשך כעשור, הדוחות הכספיים של החברות כללו הסתייגויות של רואי החשבון המבקרים, שציינו קשיים בקבלת נתונים מדויקים בשל הסכסוך בין בעלות המניות. חנה טענה כי עובדות אלו מסבירות חלק מהפרשי ההון. (יצוין כי מתוך טענותיה בהקשר זה, בית המשפט קיבל רק את הסכום של 250,000 ₪ כהסבר להפרשי ההון – סכום שהוכח בהליך משפטי קודם).

בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט אביגדור דורות, הגיע למסקנות מפוצלות ביחס לבני הזוג. לגבי יוסף, קיבל בית המשפט את טענותיו במלואן וקבע כי אין בסיס לחייבו במס על הכנסות אשתו. השופט הדגיש כי הסכם הממון וההפרדה הרכושית המוכחת בין בני הזוג מונעים הטלת חבות מס משותפת. באשר לחנה, קבע בית המשפט סכום סופי לשומה בסך 2,868,640 ₪, לאחר הפחתת 250,000 ₪ בגין המעילה שביצעה שותפתה העסקית. בית המשפט קיבל את טענתה לפיה רק 37% מסכום זה צריך להיות מיוחס לשנות המס הפתוחות לביקורת, בהתבסס על ניתוח הדוחות הכספיים. נקודה משפטית חשובה שעלתה בערעור נוגעת לנטל ההוכחה. בערעור על החלטת רשות המסים, נטל ההוכחה מוטל על הנישום להוכיח כי השומה שהוצאה היא שגויה. בעניינו, חנה לא הצליחה להביא אסמכתאות להעברת הכספים מחמיה המנוח, לא העידה את בנה ביחס למתן ההלוואה ממנו, ולא הציגה מסמכים המאששים את טענותיה. למרות שחנה לא הצליחה להוכיח את כל טענותיה לגבי מקור הכספים, בית המשפט קבע כי אין מקום להטיל עליה קנס גירעון, שכן לא הוכח שהגירעון נוצר במזיד.

פסק הדין עוסק בסוגיה חשובה של מיסוי בני זוג. בית המשפט נדרש לשאלה אם ניתן לייחס לבן זוג אחד את הפרשי הון בלתי מוסברים שנמצאו בהצהרות ההון המשותפות, שעה שקיימת הפרדה רכושית בין בני הזוג. במקרה זה, בית המשפט השתכנע כי התקיימה הפרדה רכושית אמיתית ולא רק פורמלית: קיומו של הסכם ממון משנת 2005 שקבע הפרדה רכושית; העדר מעורבות של הבעל בעסקי אשתו; והתנהלות כלכלית נפרדת לאורך שנים. בנסיבות אלה, ולאור עקרון "מס אמת", קבע בית המשפט כי אין לחייב את הבעל בהפרשי ההון שנבעו מעסקי אשתו.

בהקשר זה, ראוי לסקור את ההתפתחות החקיקתית והפסיקתית בנוגע לחישוב מס על הכנסות בני זוג. סעיף 66 לפקודת מס הכנסה, בנוסחו הישן, קבע כי חישוב נפרד של המס יתאפשר רק כאשר הכנסת בן הזוג האחד אינה תלויה במקור ההכנסה של בן הזוג השני. בפסק דין בע"א 8114/09 מלכיאלי נ' פקיד שומה אשקלון משנת 2012, פירש בית המשפט העליון את הנוסח הקודם של סעיף 66(ד) לפקודה: נקבע כי כאשר מתקיימת תלות כלשהי בין מקורות ההכנסה של בני זוג, יש לבצע חישוב מס משותף. פסק הדין התייחס למקרה שבו בני זוג החזיקו יחד חברה משפחתית, ובית המשפט ראה בשליטה המשותפת שלהם במקור ההכנסה אינדיקציה משמעותית לתלות כלכלית הדדית. בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט א' ריבלין, קבע כי בהתאם לנוסח הקודם של סעיף 66(ד) לפקודת מס הכנסה, תלות בין מקורות ההכנסה – כמו במקרה שבו בני הזוג שולטים יחד בחברה – אינה מאפשרת הכרה בחישוב מס נפרד. פרשנות זו התבססה על לשון החוק דאז, שהגבילה את האפשרות לחישוב מס נפרד במקרים שבהם קיימת זיקה בין מקורות ההכנסה של בני הזוג, גם כאשר התלות אינה נובעת משיקולי מס.

בית המשפט העליון העיר שההסדר בנוסח הקודם של סעיף 66 עשוי להוביל לתוצאות שאינן הולמות במקרים מסוימים, וקרא למחוקק לבחנו מחדש (דנ"א 2103-12, בהחלטה לדחות עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בענין מלכיאלי). בשנת 2014 תוקן סעיף 66 לפקודה. בנוסח החדש, המחוקק קבע שלושה קריטריונים לבחינת תלות כלכלית בין בני זוג לצורכי מס: נדרשת יגיעה אישית של כל אחד מבני הזוג לייצור ההכנסה, ההכנסה של כל אחד מהם חייבת לשקף את תרומתו היחסית, וכאשר ההכנסה מופקת בבית המגורים, עליו לשמש מקור הכנסה קבוע ורוב הפעילות צריכה להתבצע בו. תיקון זה מאפשר בחינה פרטנית ומדויקת יותר של תלות כלכלית בין בני זוג, תוך התחשבות בנתוני המקרה.

בפסק דין לנדאו שנסקר לעיל, נבחן מקרה של הפרשי הון בלתי מוסברים שלימדו לכאורה על תלות כלכלית בין בני הזוג. בית המשפט, בהתבסס על הנוסח המתוקן של סעיף 66, בחן את הראיות ואת ההפרדה הרכושית שהוסדרה בהסכם ממון, ודחה את עמדת פקיד השומה. הכרעה זו משקפת גישה המאפשרת חישוב מס נפרד במקרים שבהם מתקיימת הפרדה ברורה בין הכנסות בני הזוג, ללא תלות כלכלית.

ע"א 8114/09 משה מלכיאלי נ' פקיד שומה אשקלון (מיום 1.2.2012)
ע"מ (ירושלים) 69283-11-19 חנה לנדאו נ' פקיד שומה ירושלים (מיום 29.7.2024)