הסוגייה התעוררה על רקע עתירתם של רועי צאן פלסטינים וארגון "יש דין" כנגד המועצה האזורית בקעת הירדן. העתירה הוגשה לאחר שפקחי המועצה תפסו עדרים של כבשים ופרות בבעלות העותרים, בטענה כי הם משוטטים ללא השגחה או רועים ללא היתר בניגוד לחוקי העזר של המועצה. המועצה לא הסתפקה בתפיסה, אלא יצרה מנגנון גבייה כלפי רועי הצאן הפלסטינים, כשהיא מתנה את שחרור בעלי החיים בתשלום "הוצאות" בסכומים גבוהים. במקרה אחד נדרשו העותרים לשלם כ-49,000 ש"ח, ובמקרה אחר הסכום הגיע ל-143,910 ש״ח; דרישה שהובילה לכך שהעדרים יישארו במכלאות המועצה זמן רב.

המקרה הציף מתח משפטי המובנה במציאות של האזור. מצד אחד, המועצה האזורית טענה כי סמכויותיה הן טריטוריאליות ונועדו לשמור על הסדר הציבורי והבטיחות בתחומה, ללא הבחנה בזהות הבעלים של המפגע הנטען, פלסטינים ויהודים כאחד. מנגד, העותרים והמדינה טענו כי המסגרת הנורמטיבית באיו"ש, המושתתת על תפיסה לוחמתית, מעניקה למועצות הישראליות סמכויות אך ורק כלפי אזרחים ישראלים ("משפט המובלעות"). לפי גישה זו, הסמכות השלטונית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית נותרה באופן בלעדי בידי המפקד הצבאי והמנהל האזרחי .

בית המשפט העליון, בפסק דין תקדימי, קיבל את העתירה וקבע כי למועצה האזורית אין סמכות אכיפה כלפי פלסטינים וכי חוקי העזר של המועצה אינם חלים עליהם. בית המשפט ניתח את "הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות" (מס' 783), המהווה את מקור הסמכות של המועצות, וקבע כי המפקד הצבאי, שהוא הריבון בשטח, הסמיך את המועצות לטפל ב"ענייני תושביהן" בלבד. מכיוון שהפלסטינים אינם בוחרים למוסדות המועצה, אינם מיוצגים בה ואינם מקבלים ממנה שירותים, נקבע כי למועצה אין סמכות אכיפה כלפיהם. כב' השופטת ברק-ארז הדגישה כי "סמכות שלא ניתנה אינה קיימת". נקבע כי הסמכות לטיפול במפגעים מצד פלסטינים מסורה באופן בלעדי למפקד הצבאי ולגורמים הפועלים מטעמו, דוגמת קמ"ט חקלאות במנהל האזרחי.

בפסק הדין נמתחה ביקורת על התנהלות המועצה. התברר כי עוד בפברואר 2024 הבהיר היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון כי אין למועצה סמכות אכיפה כלפי רועים פלסטינים. חרף זאת, המועצה בחרה להתעלם מעמדה משפטית מחייבת זו והמשיכה בפעולותיה הבלתי חוקיות. ביקורת הופנתה גם כלפי המפקד הצבאי, אשר לא נקט צעדים נחרצים דיים כדי לטפל בבעיה בזמן אמת. עם זאת, בית המשפט לא התעלם מהמציאות בשטח והכיר ב"עקרון הצורך". במצבי חירום, בהם בעל חיים משוטט מסכן באופן מידי ומוחשי את משתמשי הדרך, רשאית המועצה כמו כל אדם אחר לפעול להסרת הסכנה. אולם, פעולה זו כפופה למגבלות חמורות, עליה להיות מידתית ולהסתיים בהעברה מיידית של בעל החיים לידי המנהל האזרחי או בעליו. בית המשפט הבהיר באופן חד משמעי כי אין למועצה סמכות להחזיק בבעלי החיים כ"בני ערובה" או לגבות דמי שחרור מבעליהם הפלסטינים. מאחר שהמועצה נעדרת סמכות שלטונית כלפי תושבי האזור, היא אינה מוסמכת להטיל עליהם תשלומים, אגרות או קנסות מכוח חוקי העזר שלה.

בשולי פסק הדין התפתח דיון בין השופטים לגבי הממשק שבין המשפט המנהלי לדין האזרחי. כב' השופט מינץ סבר, באמרת אגב, כי במקרים של הסרת סכנה דחופה, ייתכן שעומדת למועצה "זכות עיכבון" אזרחית מכוח חוק השומרים או דיני עשיית עושר ולא במשפט. לשיטתו, זכות זו עשויה לאפשר למועצה להחזיק בנכס (בעלי החיים) כבטוחה עד להחזר על הוצאותיה הסבירות. כב' השופטת ברק-ארז הסתייגה מכך נחרצות. לשיטתה, החלת חוקים אזרחיים ישראליים (כדוגמת חוק השומרים) על יחסים שבין רשות ישראלית לתושב פלסטיני באזור, שכלפיו החוק לא הוחל, היא בעיתית ביותר. לשיטתה, מאחר שלמועצה ממילא אין סמכות להחזיק בבעלי החיים מעבר להסרת הסכנה המיידית, היא אינה נחשבת כמי שמחזיקה בהם "כדין", ולכן לא מתקיים התנאי הבסיסי להיווצרות זכות עיכבון. גישה זו נועדה למנוע עקיפה של הדין המנהלי באמצעות הדין האזרחי.

במבט רחב, פסק הדין נשען על עקרונות היסוד שהותוו בבג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן, בו נקבע כי חובתו של הממשל הצבאי היא לפעול כשלטון מתוקן הדואג לאוכלוסייה המקומית בכל שטחי החיים. בית המשפט קבע שם כי המפקד הצבאי אינו רשאי לשקול את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים והסוציאליים של מדינתו שלו, אלא שיקוליו חייבים להיות מכוונים כלפי תושבי האזור. הודגש כי האזור אינו 'שדה פתוח״ לניצול כלכלי או אחר, וכי כל הפעלת סמכות שלטונית, כדוגמת הפקעה, חייבת להיעשות לטובת האוכלוסייה המקומית.  לאור זאת, העברת סמכויות אכיפה לגוף המייצג אינטרס של מדינת האם בלבד, ללא זיקה לטובת התושבים המוגנים, חותרת תחת החובה הבסיסית של המינהל.

לפסק הדין ראו: בג"ץ 1974/24 קדרי דראג'מה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (נבו 23.10.2025).

ההליך מציב שאלה עקרונית: האם נציגות בית משותף חייבת להפקיד ערובה להוצאות הנתבע, כמי שנחשבת לגוף נטול נכסים משל עצמו, או שמא יש לראות בה שלוחה של כלל הדיירים, ועל כן לאפשר לה לגשת לערכאות ללא חסמים כלכליים? טענת הקבלן הנתבע כי הנציגות אינה כשירה לעמוד בהוצאות מבחינה כלכלית, מעוררת את המתח בין הגנה מפני תביעות סרק לבין שמירה על זכותם הבסיסית של דיירים לתבוע קבלן באמצעות הנציגות, בטענה להפרת חוזה ולרשלנות מקצועית. בליבת סוגיה זו בית המשפט נדרש לשרטט את קו הגבול בין זכות הגישה לערכאות של נציגות הבית המשותף לבין החובה להגן על הנתבע מפני חשש ממשי להיעדר יכולת להיפרע הוצאות.

נציגות הבית המשותף ברחוב חיים חפר 13 בראשון לציון הגישה תביעה כספית נגד החברה הקבלנית שבנתה את הבניין, בטענה לליקויי בנייה מהותיים ברכוש המשותף. הקבלן טען כי יש להחיל את סעיף 353א לחוק החברות,  תשנ"ט-1999, שכן נציגות בית משותף היא גוף חסר נכסים משל עצמו, הדומה במאפייניו לחברה בעלת אחריות מוגבלת. לפיכך, קיים חשש ממשי שלא יוכל להיפרע את הוצאותיו אם תידחה התביעה. עוד טען כי היעדר נכסים עצמאיים מציב את הנציגות במצב הדומה לחברה בעלת אחריות מוגבלת, ולכן יש להחיל עליה את סעיף 353א בדרך של היקש. הנציגות השיבה כי סעיף 353א לחוק החברות אינו חל עליה כלל, מאחר שאינה תאגיד בעל אחריות מוגבלת אלא שלוחה סטטוטורית של בעלי הדירות, הפועלת מכוח סעיפים 65 ו-69 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1999. נטען כי בקשת הקבלן להטיל עליה ערובה לוקה בחוסר תום לב, בפרט נוכח המחדלים הנטענים בכל הקשור לליקויי הבנייה. הנציגות טענה כי הבקשה צריכה להיעשות לפי תקנה 157(א) לתקנות סדר הדין האזרחי בלבד, ובהיעדר תשתית לקושי להיפרע מבעלי הדירות, אין מקום לחייבה בערובה.

בית משפט השלום דחה את בקשת הנתבע וקבע כי סעיף 353א לחוק החברות אינו חל על נציגות בית משותף, שאינה נמנית עם הגדרת חברה שבחוק. בית המשפט ציין כי המסלול המשפטי הרלוונטי לבחינת חיוב בערובה הוא זה הקבוע בתקנה 157(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכי בענייננו לא הונחה תשתית ראייתית המלמדת על קושי ממשי להיפרע מבעלי הדירות עצמם, בהיותם מחויבים אישית בחובות הנציגות. בהיבט הלשוני נקבע כי סעיף 353א חל על חברה בלבד, ואינו חל על נציגות בית משותף. נפסק כי אין בסיס להחיל את סעיף 353א בדרך היקש, מאחר שהוראתו מוגבלת לתאגידים.

בית המשפט המחוזי אימץ את קביעות בית המשפט השלום במלואן, קבע כי אכן לנציגות בית משותף אין אחריות מוגבלת כמו לחברה בע"מ, ומשכך ניתן בעת הצורך להיפרע ישירות מבעלי הדירות שהיא מייצגת. לכן, אין הצדקה להחיל עליה את סעיף 353א לחוק החברות, ולא ניתן לחייב אותה בהפקדת ערובה מכוח סעיף זה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט העליון. הקבלן חזר והדגיש את החשש הממשי מפני היעדר יכולת להיפרע מהנציגות, שלטענתו מצויה בקשיים כלכליים, וכי תביעתה כוללת סכומים מוגזמים שסיכוייה קלושים. עוד הפנה להערת אגב של בית המשפט המחוזי, לפיה קיימת אי בהירות בפסיקה באשר לתחולת סעיף 353א לחוק החברות על נציגות בית משותף ולמבחן לחיובה בערובה, ולכן לשיטתו מצב זה מחייב הכרעה עקרונית. מנגד טענה הנציגות כי לתביעתה סיכויי הצלחה משמעותיים וכי מצבה הכלכלי איתן, וכי בקשת הקבלן טומנת בחובה חוסר תום לב, במיוחד נוכח סירובו הנטען לעמוד בהתחייבויותיו כלפי הדיירים. נטען כי אי הבהירות בפסיקה בקשר עם מעמד הנציגות מחזקת דווקא את המסקנה שאין תחולה לסעיף 353א לחוק החברות בעניינה, ובהיעדר הלכה מחייבת אין הצדקה לפגוע בזכות הגישה לערכאות. לטענתה, חיוב בהפקדת ערובה יהווה חסם דיוני בלתי מוצדק ועלול ליצור אפקט מצנן כלפי נציגויות בתים משותפים, באופן שיפגע בפועל ביכולתם של דיירים לברר תביעות מהותיות נגד קבלנים בגין ליקויי בנייה.

בית המשפט העליון דן בבקשת הערעור כאילו ניתנה הרשות לערער, דחה את הערעור וקבע כי הנציגות איננה ישות תאגידית בעלת אחריות מוגבלת, אלא שלוחה סטטוטורית של כלל בעלי הדירות. משכך, החשש שבבסיס סעיף 353א, המתמודד עם תובעים הנהנים ממסך התאגדות ומנסים לחמוק מפירעון הוצאות, אינו מתקיים בעניינה. נקבע כי חיוב נציגות בהפקדת ערובה עלול ליצור חסם דיוני משמעותי ולפגוע בפועל ביכולתם של דיירים לברר תביעות בגין ליקויי בנייה ביחס לרכוש המשותף. בהתאם לכך, נקבע כי בחינת בקשות לערובה בעניינן של נציגויות תיעשה רק לפי תקנה 157(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ובאמצעות מבחן איזון מצומצם וזהיר המגן על זכות הגישה לערכאות. מכוח המסקנות הללו נקבע כי אין לחייב את הנציגות בערובה, ותביעתה תבחן לגופה.

פרופ' יהושע ויסמן מציין בספרו דיני קניין – בעלות ושיתוף כי נציגות בית משותף פועלת כשלוחתם של כלל בעלי הדירות ואינה מהווה גוף בעל קיום עצמאי. בית המשפט העליון אימץ גישה עקרונית זו, והסתמך גם על ניתוחו של פרופ' אהרן ברק בספרו חוק השליחות, לפיו שליחות מכוח דין כפופה לכלל שבסעיף 2 לחוק השליחות – "שלוחו של אדם כמותו". סעיפים 65 ו-69 לחוק המקרקעין משלימים תמונה זו, ומגדירים את הנציגות כגוף המייצג את הדיירים עצמם. לפיכך נקבע כי לנציגות אין אחריות מוגבלת, ומשכך אין תחולה לסעיף 353א לחוק החברות. כל חיוב המוטל על הנציגות הוא חיוב המוטל בפועל על בעלי הדירות.

פסק הדין מעגן לראשונה הלכה ברורה באשר לאי תחולתו של סעיף 353א על נציגויות בתים משותפים. קביעתו של בית המשפט העליון מחזקת את ההבנה כי נציגות בית משותף אינה תאגיד הפועל לקידום אינטרס עצמי, אלא מנגנון ייצוג של דיירים רבים בסכסוך מול קבלנים. הטלת חובה להפקיד ערובה עלולה ליצור חסם כלכלי כבד מדי ולמנוע בירור תובענות מוצדקות.

לפסק הדין ראו: רע"א 40874-12-24 אסום – חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' נציגות הבית המשותף ברחוב חיים חפר 13, ראשון לציון (מיום 30.7.2025)

הרקע לסכסוך הוא מערכת יחסים זוגית שנמשכה למעלה משני עשורים, מעת נישואי הצדדים בשנת 1996 ועד לפרידתם בשנת 2019. מספר שבועות לפני הנישואין, קיבלה האישה במתנה מאביה שתי חלקות קרקע חקלאיות בנס ציונה, שנרשמו על שמה. כעבור כשש שנים שונה ייעוד אחת החלקות למגורים, וחלקה זו עמדה במרכז ההליך המשפטי. בשנת 2002 חתמה האישה על עסקת קומבינציה עם קבלן, במסגרתה קיבלה שבע דירות בפרויקט הבניה על הקרקע. שתיים מהדירות נמכרו ותמורתן הועברה לחשבון משותף של בני הזוג. בבעלות האישה נרשמו חמש דירות. במהלך השנים הדירות הושכרו ודמי השכירות העברו לחשבון משותף של בני הזוג. לאחר פרידתם, הגישו הצדדים תביעות רכוש הדדיות. האיש תבע מחצית מהזכויות בחמש הדירות הרשומות ע"ש האישה, בטענה שהתנהלות הצדדים לאורך השנים מלמדת על כוונת שיתוף. לחלופין, תבע מחצית משווי השבחת הקרקע, כנכס בר איזון במסגרת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל״ג-1973.

בבית המשפט לענייני משפחה נדונה שאלת השיתוף בדירות. בית המשפט פסק כי האיש הוכיח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירות, ולפיכך הן שייכות לו ולאישה בחלקים שווים. הקביעה בדבר שיתוף בדירות התבסס על המעורבות הפעילה והמרכזית של האיש בבניה: החל משינוי ייעוד הקרקע למגורים, דרך ניהול משא ומתן עם קבלנים, קבלת החזקה בדירות, ועד לניהול השכרתן וטיפול בענייני המיסים. צוין כי דמי השכירות מהדירות הועברו לחשבון משותף, וכי הצדדים ניהלו את משאביהם הכספיים בשיתופיות ניכרת, כולל העברת סך של 1.3 מיליון ש"ח מכספי ירושה שקיבל האיש אל חשבונם המשותף. עם זאת, השיתוף לא חל על הקרקע החקלאית שניתנה במתנה לאישה בטרם הנישואין. לפיכך, נקבע מנגנון של ניכוי, במסגרתו הופחת שווי הקרקע החקלאית מחלקו של האיש בדירות.

על פסק הדין הוגשו ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הותיר על כנה את הקביעה העובדתית בדבר כוונת שיתוף ספציפי ביחס לחמש הדירות. בדומה לערכאה הראשונה, קבע המחוזי שלא הוכחה כוונת שיתוף בקרקע במצבה המקורי כקרקע חקלאית. קביעה זו בוססה על שני נימוקים מרכזיים: ראשית, הדירות לא שימשו כבית המגורים של הצדדים, אלא כנכס להשקעה. עובדה זו מחלישה את הטענה לשיתוף; הפסיקה נוטה להכיר בשיתוף בקלות רבה יותר כשמדובר ב"נכס ליבה" משפחתי כמו דירת מגורים. שנית, אורח חייהם השיתופי של בני הזוג לא היה מוחלט, והם שמרו גם על רכוש נפרד. כדוגמה צוין כי בעוד שהאיש העביר לחשבון המשותף 1.3 מיליון ₪ מכספי ירושה שקיבל, הוא הותיר בבעלותו הנפרדת נכס אחר מאותה ירושה – דירה בתל אביב. עובדה זו הוכיחה כי ניתן להפריד בין רכוש משותף לרכוש נפרד, ולכן ניתן להפריד בין הקרן (הקרקע) לבין ההשבחה של הנכס (הדירות).

בית המשפט המחוזי, בדעת הרוב, קבע מנגנון של זקיפה: הדירות חולקו ״נקי״ 50/50 בין הצדדים, ובמקביל, שווי הקרקע נרשם כזכות כספית לטובת האישה במסגרת איזון המשאבים הכללי. בעוד שלפי בשיטת הניכוי שאומצה בערכאה הראשונה, התשלום על הקרקע החקלאית הובטח לאישה מתוך הדירות עצמן, הרי שבשיטת הזקיפה, התשלום הפך לחוב כספי של האיש במסגרת כלל ההתחשבנות בין הצדדים. לצד הכרעת הרוב, ניתנה דעת מיעוט מפי כב' השופט צ׳ ויצמן. לשיטתו, מרגע שהוכחה שותפות כלכלית מלאה, אין מקום להבחנה מלאכותית בין הקרקע לדירות. הנכס הפך ל״מקשה אחת״, ויש להכיר בשיתוף מלא של האיש בנכס כולו, ללא ניכוי או זקיפה של שווי הקרקע.

האיש ערער לבית המשפט העליון והשיג על החלטת בית המשפט המחוזי להפחית את שווי הקרקע מחלקו בדירות. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת י' וילנר, קיבל את ערעורו. בית המשפט הבחין בין שני מסלולים משפטיים: האחד הוא המסלול לפי חוק יחסי ממון, הקובע כברירת מחדל שנכסים חיצוניים (כמו מתנות שקיבל אחד מבני הזוג) אינם נכללים במסת הנכסים המשותפת בעת פרידה. הקרקע במקרה זה מוחרגת באופן הזה. המסלול המשפטי השני הוא החלת הלכת השיתוף הספציפי. זו דוקטרינה פסיקתית, והיא אינה סותרת את חוק יחסי ממון אלא פועלת במקביל לו. הלכה זו בוחנת, מכוח דיני החוזים והקניין הכלליים, האם התנהגותם של בני הזוג לאורך השנים מלמדת על הסכמה משתמעת לראות בנכס שבמחלוקת משום נכס משותף. במקרה דנא, בית המשפט העליון הכריע שהחרגת הקרקע החקלאית מגדרי השיתוף בין בני הזוג אינה עולה בקנה אחד עם מהות הלכת השיתוף הספציפי. נקבע כי כאשר השיתוף נלמד מהתנהגות בני הזוג לאורך שנים, קיים קושי להסיק הסכמה לשיתופיות חלקית, שכן ההנחה היא שהם התכוונו לשתף את הנכס כולו כמקשה אחת. בנוסף, הודגש כי הפרדת הבעלות בדירות מהבעלות בקרקע אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיפים 12 ו-13 לחוק המקרקעין, תשכ״ט-1969, הקובעים שהבעלות על קרקע חלה גם על המחוברים אליה. לכן הדירות והקרקע שעליה הן בנויות מהוות ״מקשה אחת שאינה ניתנת להפרדה״. התוצאה עליה הורה בית המשפט העליון היא שהדירות תחולקנה בין הצדדים באופן שווה, ללא הפחתה.

נראה כי פסק הדין ממחיש את התפתחותה של הלכת השיתוף הספציפי ככלי מרכזי להשגת צדק חלוקתי בין בני זוג. כמנותח במאמרם של פרופ' חנוך דגן ופרופ' דפנה הקר "הלכת השיתוף הספציפי – לקראת המערכה הרביעית בבג״ץ 4602/13״ מחקרי משפט לב 519 (2019), הלכה זו משמשת כהשלמה לחוק יחסי ממון (החל על זוגות שנישאו מ-1974 ואילך). היא מאפשרת לבית המשפט לבחון את נסיבות החיים המשותפים ולקבוע כי התנהגות הצדדים לאורך שנים – כגון השקעה משותפת בנכס, ניהולו והסתמכות עליו – מהווה "דבר מה נוסף" היוצר שותפות הלכה למעשה, גם בנכס חיצוני. בכך שביטל את ההבחנה המלאכותית בין הקרקע לדירות, אימץ בית המשפט העליון גישה "קהילתית" המכירה בדינמיקה הייחודית של המאמץ המשותף במערכות יחסים ארוכות טווח, שבהן הציפייה לשיתוף גוברת על הרישום הפורמלי והופכת את הנכס לחלק בלתי נפרד מהקהילה הזוגית.

לפסק הדין ראו: בע"מ 17735-09-24 פלונית נ' פלוני, מיום 30.6.2025.

ההסבר למצב הנורא אינו מסובך. המחקר, שהחל במאי האחרון, מתאר הפצצות יומיומיות הגורמות להרס נרחב בתשתיות, כבישים ומבנים, באופן המקשה על שינוע מזון ואחסונו. 62% מהדרכים בעיר כבר לא קיימות, 82% מבארות המים – נהרסו, 91%  מהאדמה החקלאית הופצצה, ו- 71% מהמבנים הוחרבו. (זה נקרא לשטח את עזה). האוכלוסייה חשופה למתקפות נמשכות: 86% מהשטח מצוי תחת אש ו- 800,000 איש הפכו חסרי בית. כשני מיליון עזתים לכודים ברצועה, מבלי שיש להם אפשרות לצאת ממנה. לפי הדו"ח, הכניסה ההומניטרית מוגבלת: אספקת המזון מעטה ביחס לנדרש, נתקלת בעיכובים בשטח, ולא מגיעה לקבוצות מוחלשות. משלוחי ה- GHF נחלו כישלון, משום שנקודות החלוקה הוצבו רחוק מהנזקקים, ורק החזקים (לא הזקנים, הנשים והילדים) מצליחים להגיע אליהם, להתחרות על קבלת מזון ולשאתו מרחק של כ- 5 ק"מ. במישור הרפואי, הוועדה מסבירה את מה שידוע לכל: תת-תזונה נמשכת גורמת נזקים לא הפיכים עד מוות, אינה ניתנת לפיצוי בהבזקי האכלה קצרים או מאוחרים, ומחייבת טיפול שיקומי. בד בבד עם הרעב המתגבר, קורסת תשתית הבריאות, מרפאות נסגרות ומורגש מחסור בחיסונים ובתרופות. הקריסה מתרחשת שעה שהאוכלוסייה נזקקת נואשות לשירותי בריאות, עקב תנאים סניטריים ירודים במתחמים המוניים למגורים זמניים. בבסיס הממצאים עומדים נתוני משרד הבריאות בעזה, לצד ראיונות טלפוניים עם בעלי תפקידים ואזרחים, וכן הסקת מסקנות מעצם ההרס הנמשך. ההערכה העמדה ברמת הסביר. ההמלצות הן לאפשר גישה הומניטרית מיידית לשטח; לשים לב שאספקה אינה מתמצה במזון שכן צריך גם שירותים רפואיים; וכן שהפסקת אש היא חיונית לשיקום בתים, דרכים, שירותי סניטציה והובלת מים; הומלץ לאפשר לנציגי וועדה להיכנס אל השטח כדי לבדוק ולעקוב.

ומה משיבה ישראל? לפי הפרסומים בתקשורת, הממשלה מכחישה שיש רעב בעזה ונראה שהיא עושה מאמץ לערער את אמינות הדו"ח. זהות החוקרים הוכפשה בטענה שהם "בריטים אנטישמיים". הותקפה שיטת המדידה ה"מגמתית" – היקף קיבורת הזרוע, אף שהיא מקובלת כשאין זמינות למדידות של משקל וגובה. פורסם גם שראש הממשלה נפנף מעליו את הדו״ח כ״עלילת דם״. זו בעיני תשובה חלולה ומקוממת: חלולה – כי אין בה שום טיעון עובדתי. מקוממת – משום שיש בה שימוש ציני במושג אנטישמיות. לא כל ביקורת המופנית כנגד ישראל היא בבחינת אנטישמיות. האנטישמיות קיימת בעולם ואנו זקוקים ליושרה כדי להיאבק בה. רוה״מ מחליש עמדה זו כשהוא מרוקן את הביטוי מתוכנו. אני מוצאת שיש בתשובתו הבלתי מספקת ניסיון להתניע רגש, חלף התמודדות עובדתית. באחד הפרסומים ראיתי טענה אחרת מצד רוה"מ, סותרת, שחמאס חיבל באפשרות של העזתים להגיע לאוכל; האם מכך ניתן להבין שאמנם יש רעב, אך האשם הוא חמאס?

למרבה הצער, נראה שמצטברות ראיות המחזקות את ממצאי האו"ם. צילומים המוצגים בעיתונות מציגים ילדים-שלדים גוועים, אין דרך לתאר זאת אחרת (ראו בעיקר את כתבותיו של ניר חסון בהארץ, בהן הוא מפרט את מקורות הצילומים). פרופ' אלכס דה ואל, מומחה עולמי לרעב, תיאר בראיון עמו כיצד הוא עוקב מקרוב ובדאגה אחר דיווחים המגיעים מעזה, ושלל אפשרות שמדובר במקרים בודדים שאינם מעידים על הכלל; לדבריו: "האם ייתכן שהמציאו את המספרים, התמונות, נתוני התמותה? המציאו את הכל? שנתוני התת-תזונה בקרב ילדים מנופחים ושאיכשהו מדובר רק בכיסים מבודדים? כל מה שאנחנו יודעים על איך שרעב המוני מתפשט אומר לנו שמה שישראל עשתה יצר את התנאים הללו, ושמה שעושים כיום כדי להקל על המצב אינו הולך להקל על המצב. אתה לא תשכנע אף אדם עם ניסיון בתחום ההומניטרי שזה לא אמיתי" (הארץ, 30 ליולי 2025). והרי אם קיים ספק עובדתי, הבעיה מספיק חשובה כדי שנתייחס אליה ברצינות ונאפשר ביקור בשטח של נציגי האו"ם וארגוני זכויות אדם בינלאומיים; אך לפי פרסומים בתקשורת – ישראל מונעת כניסתם.

זמן רב אני מוטרדת ממהלכי הממשלה הקיצוניים: הפגיעה השיטתית והנמשכת במוסדות הדמוקרטיה; הפקרת החטופים; העמדת חיילינו בסיכון נמשך לטובת מלחמה פוליטית חסרת פשר; הזלזול בסיכון הכלכלי שהמלחמה מייצרת; ועתה – החלטת הממשלה לכבוש את עזה, למרות הידיעות על הרעב הנורא. מה על אזרחים לעשות שעה שהתנהלות הממשלה שלהם הופכת לבלתי מוסרית באופן קיצוני? אנשים שומרי חוק, משרתי צבא ומשלמי מיסים, עומדים מבועתים מול הבגידה של ממשלתם בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר. אנחנו לא הראשונים שמתמודדים עם שאלה זו. הוגי דעות נתנו עליה את הדעת לאורך אירועי ההיסטוריה ומשנתם יכולה להאיר את דרכנו היום. ג'ון לוק חיבר כבר בשנת 1689 את ספרו החשוב בעניין יסודות הממשל, וטען כי הממשלה יונקת את הלגיטימיות שלה מהסכמה אזרחית רחבה; שעה שהממשלה פועלת נגד זכויות אדם בסיסיות, התשובה של האזרחים היא מרד אזרחי לא אלים. הפילוסוף עמנואל קאנט הוקיע מלחמות אגרסיביות כהפרה של חוקי המוסר וטען שזוהי חובת האזרחים לקדם שלום (Perpetual Peace, 1795). הנרי דיויד טוראו חיבר בשנת 1849 את הספר "אי ציות אזרחי", בעקבות התנגדותו לשלם לממשלה מיסים שיתמכו בעבדות ובמלחמה. טוראו דיבר על חובתם של אזרחים להתנגד לחוקי מדינה שאינם צודקים בעליל. אזכיר כאן גם את חנה ארנדט, שבספרה "על אלימות" משנת 1970 (בעקבות המלחמות הנוראות של המאה העשרים) הצביעה על כך שאזרחים נוטים לציית לסמכות שלטונית. ארדנט בחנה את קו הגבול שבין סמכות שלטונית לאלימות שלטונית וטענה שכאשר סמכות הופכת לאלימות, הצייתנות האזרחית כלפיה מאבדת את הצדקתה.

ומה במקרה שלנו? ניתן לחשוב על דרכי התנגדות אזרחית בלתי אלימה לזוועות המלחמה בעזה: ראשית, ראוי בעיני לחזק בכל דרך את הרמטכ"ל אייל זמיר אשר דומה שהפך להיות שומר הסף שלנו מפני המשך פעילות עיוורת בעזה. שנית, יש להוסיף להפגנות קריאה עצמאית, ברורה ומפורשת לעצור את הרעב בעזה, כיעד העומד בפני עצמו. שלישית, אין להוקיע חיילי מילואים שאינם מוכנים לקחת חלק במלחמה שחצתה את הקו השחור האסור לפי דיני המלחמה הבינלאומיים, בשל הזוועות שהיא מייצרת. ועוד, נכון לשקול להצטרף ליוזמה אזרחית (פורסמה בפייסבוק) לאמץ משפחה עזתית ולתרום לה אוכל, עד יעבור זעם. אני יודעת שאלה הם מהלכים צנועים. אך הם עשויים להיות אפקטיביים, אם יתפסו תאוצה רחבה ויישמרו בעקביות. גם אם לא נצליח לחולל שינוי מהיר – ובל נתייאש מראש! – הרי שבדרך זו נאשרר את אנושיות האזרחים בישראל ואת התנגדותם למהלכים בלתי מוסריים בעליל. כי אנחנו לא מוכנים שזהותנו הישראלית תיקשר עם זוועות של ילדים גפרורי-גפיים.

*הכותבת היא שופטת בדימוס, ראשת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל

עמותת אזרחים למען הסביבה עתרה לבג"ץ נגד השרה להגנת הסביבה והמועצה המקומית ג'דיידה-מכר בדרישה לטיפול באתרי פסולת "פיראטיים" הנמצאים בתחומי המועצה המקומית ג'דיידה-מכר, ולפינויים. בעלי הדין חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה מי נושא באחריות וחייב לפעול כאמור – המדינה, או שמא המועצה. אתרי הפסולת הצטברו בעקבות השלכה של פסולת ביתית ותעשייתית על ידי גורמים אזרחיים בשטחי המועצה. אתרי הפסולת מהווים מפגע בריאותי וסביבתי בהיקף גדול.

לטענת העותרת, לאור היקף המפגעים הסביבתיים והבריאותיים החמורים, והיעדר מענה אפקטיבי מצד המועצה המקומית לאורך זמן, מוטלת חובה משפטית משותפת על המשיבות, הן המועצה המקומית והן המדינה לדאוג לפינוי הפסולת. לטענתה, כאשר רשות מקומית כושלת במילוי תפקידה באופן שפוגע פגיעה של ממש בזכויות יסוד של תושביה, ובפרט בזכות לבריאות, לחיים בכבוד ובסביבה תקינה, חובה על המדינה להתערב ולהפעיל סמכויות שלטוניות יזומות, אף אם מדובר באחריות מקורית מוניציפלית. העותרת טענה כי המחדל המתמשך אינו ניתן להצדקה בטענות בדבר קושי תקציבי או העדר אמצעים. לטענתה, האחריות לקיום תנאי חיים בסיסיים חלה על המדינה כערכאה האחרונה המופקדת על שמירת הסדר הציבורי וזכויות האדם, והיא אינה יכולה לעמוד מנגד כאשר זכויות אלו נפגעות. לפיכך, ביקשה להורות למשיבות להציג תכנית מוסדרת, תקציבית ותפעולית לטיפול מידי ומקיף במפגעי הפסולת בתחומי המועצה.

מטעם המדינה נטען כי האחריות הישירה והבלעדית לטיפול במפגעי הפסולת חלה על הרשות המקומית, בהתאם לדברי החקיקה הרלוונטיים ובפרט חוקי העזר המקומיים. נטען כי תפקיד המדינה הוא רגולטורי, כלומר, לאכוף, לפקח ולהקצות משאבים מסייעים, אך לא לבצע בפועל את פעולות הפינוי. המדינה טענה כי העבירה למועצה משאבים כספיים וטכניים, ובכך היא מילאה את חלקה.

המועצה המקומית לא הכחישה את סמכותה לפעול בענייני תברואה, אך טענה כי אין ביכולתה לעמוד במימון הפינוי של מפגעי הפסולת והוסיפה כי התקציב שהקציבה לה מהמדינה אינו מספק. המועצה טענה כי היא מתקשה למלא את חובתה עקב קשיים מבניים, כלכליים וכן בשל מעורבות של גורמי פשיעה. בשל שאינה מסוגלת לספק את השירות, ביקשה המועצה מבית המשפט להורות למדינה להיכנס בנעליה ולבצע את פינוי הפסולת או לכל הפחות לספק לה תקציב מספק.

בית המשפט העליון, בדעת רוב מפי כב' השופט אלכס שטיין ובהסכמת כב׳ השופט יוסף אלרון, דחה את העתירה נגד המדינה אך קיבל אותה ביחס למועצה המקומית. נפסק כי החובה לטפל בפינוי הפסולת מוטלת על המועצה בלבד. השופט שטיין הסתמך על סעיף 146(8) לצו המועצות המקומיות, תשי”א-1950, המטיל על כל רשות מקומית את האחריות לסילוק מפגעים בתחומה. בנוסף, חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד– 1984, מטיל על הרשות המקומית חובה להסדיר את הטיפול בפסולת זאת בפרט בסעיף 13, המחייב את המועצה לפעול לפינוי פסולת ולהטיל הוצאות על בעלי נכסים במידת הצורך.

בדעת מיעוט, כב׳ השופט יחיאל כשר סבר כי בנסיבות קיצוניות כמו במקרה דנא חלה על המדינה חובה חוקתית להתערב, נוכח הזכות היסודית לקיום מינימלי בכבוד מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטתו, כאשר תושבים נותרים במשך שנים ללא שירותי תברואה בסיסיים, חובת המדינה היא להבטיח רמת שירות מינימלית, גם אם מדובר באחריות שיורית.

נפנה בהקשר זה לדוח של המשרד להגנת הסביבה לשנת 2023, שסקר את מצב ניהול הפסולת בישראל, ואשר מציג פערים משמעותיים בין מדיניות לבין יישום בפועל. הדוח מצביע על קשיים במערך ניהול הפסולת ברשויות המקומיות ומדגיש כי רשויות רבות אינן מפעילות מנגנוני פיקוח או אכיפה אפקטיביים. המלצות הדוח כוללות חיזוק הכלים העומדים לרשות השלטון המקומי, שיפור יכולות הפיקוח והקמת מתקנים אזוריים שיסייעו לרשויות חלשות.הדוח מחזק את העמדה כי האחריות הראשונית לטיפול בפסולת בשטח הרשות מוטלת על הרשות המקומית עצמה. שיקולים תקציביים, לוגיסטיים או מחסור בכוח אדם אינם יכולים לשמש עילה לפטור את הרשות מחובתה לספק לתושביה סביבת מחיה בטוחה ונקייה.  עם זאת, זכות הפרט לבריאות נפגעת שעה שהרשות המקומית נכשלת בתפקידה. דעת המיעוט בפסק הדין מכבדת את זכות הפרט וממריצה את המדינה שלא לעמוד מנגד.

לעיון בפסק הדין: www-nevo-co-il.ezproxy.colman.ac.il/SearchResults.aspx?query=e92d10cd-3cf9-44f6-a44e-07a8f4b9a4c3

לעיון בדוח: https://www.gov.il/he/pages/hazardous_waste_treatment_report

בני הזוג בהם מדובר נישאו בשנת 1996 ונפרדו לאחר כ-23 שנה. זמן קצר לפני נישואיהם, קיבלה האישה מאביה במתנה חלקת קרקע חקלאית בנס ציונה, שנרשמה על שמה. כעבור מספר שנים, שונה ייעוד החלקה למגורים. בשנת 2002 התקשרה האישה בעסקת קומבינציה עם קבלן, במסגרתה קיבלה שבע דירות בתמורה להעברת חלק מהקרקע לבעלות הקבלן. במהלך השנים, נמכרו שתיים מהדירות והכנסותיהן הופקדו לחשבון המשותף של בני הזוג. חמש הדירות האחרות נותרו בבעלות האישה והושכרו לאורך השנים. דמי השכירות הופקדו אף הם לחשבון המשותף.

לאחר הפרידה, הגישו בני הזוג תביעות רכוש הדדיות לבית המשפט לענייני משפחה. האיש טען לשיתוף בשווי הדירות, בהסתמך על התנהגות הצדדים לאורך השנים, הפקדת כספי השכירות לחשבון המשותף ומעורבותו בניהול הנכסים. האישה טענה  כי הקרקע ניתנה לה במתנה טרם הנישואין, ולכן איננה בת שיתוף, כמו גם הדירות שנבנו על הקרקע. בית המשפט לענייני משפחה מצא שהוכחה כוונת שיתוף בדירות בהתבסס על ניהול משותף, הפקדת כספים לחשבון המשותף והעדר התנגדות מצד האישה. עם זאת, לא הוכחה כוונת שיתוף בקרקע המקורית שניתנה לאישה במתנה. לפיכך, נפסק שהדירות יחולקו בין הצדדים שווה בשווה, אך מחלקו של האיש יופחת שווי הקרקע עליה נבנו הדירות בעת הגירושין.

הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. האישה ערערה על קביעת כוונת שיתוף בדירות. האיש ערער על קיזוז שווי הקרקע. בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט לענייני משפחה לפיה הוכחה כוונת שיתוף בדירות, אך סייג: השיתוף חל על הדירות בלבד, ולא על הקרקע החקלאית המקורית. לכן, נפסק כי מהשווי הכולל של הדירות יש לנכות את שווי הקרקע ואולם השווי יחושב במועד הנישואין, ולא בעת הגירושין.

על פסק  דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו בקשות לערעורים ברשות לבית המשפט העליון.  האישה טענה כי מאחר שלא הוכחה כוונת שיתוף בקרקע החקלאית, לא היה מקום להכיר בזכויות קנייניות בדירות שנבנו עליה מאוחר יותר. לשיטתה, יש להבחין בין שבח אקטיבי המבטא תוספת לערך הנכס הנובעת מהשקעה פעילה של בן הזוג, לבין שבח פסיבי המבטא עליית ערך מסיבות חיצוניות (כמו שינוי ייעוד). לטענתה, רק השבח האקטיבי עשוי להיות בן-שיתוף, וביחס אליו בלבד ניתן להכיר בזכות כספית של האיש, אך לא בזכות קניינית בדירות. בנוסף טענה כי הדירות אינן נכס משפחתי, שכן הן לא שימשו למגורי המשפחה ולכן אין להחיל את דוקטרינת השיתוף הספציפי. מנגד, האיש טען כי משעה שהוכחה כוונת שיתוף, אין להבחין בין שבח פסיבי לאקטיבי, וכי כל הנכס מהווה נכס משותף. לשיטתו, דוקטרינת השיתוף הספציפי חלה ומקנה זכויות קנייניות מלאות בדירות ולא רק זכות כספית.

בית המשפט העליון קיבל את עמדת האיש והפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נקבע כי הוכחה כוונת שיתוף, ובמצב זה אין להבחין בין הדירות לבין הקרקע שעליה נבנו, שכן מדובר ברכוש אחד משותף. צוין כי השיתוף הספציפי אינו מוגבל לנכסים ששימשו למגורי המשפחה, אלא חל גם על נכסים אחרים, לרבות נכסים מניבים או מסחריים כל עוד הוכחה כוונת שיתוף. לפיכך, נפסק כי האיש זכאי למחצית מזכויות הבעלות בדירות, מבלי לנכות מהן את שווי הקרקע.

פרופ' שחר ליפשיץ במאמרו "המתח בין קניין לבין זוגיות: מודלים של שיתוף בנכסים בין בני זוג" מציע לעבור ממודל משפטי המתמקד בכוונת שיתוף קונקרטית (הדורשת בחינה פרטנית של נסיבות כל מקרה) למודל קהילתי-מהותי, הרואה בזוגיות מתמשכת ויציבה בסיס לחזקה בדבר שיתוף ברכוש. במודל זה, עצם החיים המשותפים יוצרים ציפייה הדדית לשיתוף גם בנכסים חיצוניים שלא נרכשו במשותף אלא אם הוכחה כוונה מפורשת לשלול זאת. ליפשיץ מדגיש את החשיבות שבהגנה על הסתמכות בן הזוג הלא רשום, שתרם לנכס או ויתר על אינטרסים אישיים מתוך אמונה שהרכוש משרת את שני בני הזוג. לדבריו, התמקדות אך ורק בכוונה המפורשת או ספציפית עלולה לפגוע בבן הזוג החלש כלכלית ובערכי השותפות. גישה זו מספקת תשתית רעיונית לפסיקת בית המשפט העליון, ומחזקת את ההכרה בשיתוף כעקרון מהותי הנובע מאופי הקשר הזוגי.

לפסק הדין ראו:  בע"מ 5620-24 פלונית נ' פלוני מיום 30.06.2025

למאמר ראו: שחר ליפשיץ "החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואים ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון"  הון אנושי ב1 (התשע"ה).

המסגרת שמציג הדו"ח היא רב שלבית. תחילה יש לזהות סיכונים מתפתחים – תהליכים או תרחישים שאינם מאיימים כרגע, אך עשויים להפוך לאיומים קריטיים בעתיד. לאחר מכן, יש לשתף מידע בין גופי ממשלה כדי לייצר תמונה מלאה ולהעריך את חומרת הסיכון. השלב הבא כולל בחינה של המערכת הציבורית: עד כמה היא ערוכה להתמודד עם הסיכון, אילו פערים קיימים, ומהם הכשלים שיש להסיר. לאחר מכן מגובשות המלצות מדיניות לפי סדר עדיפויות בהתבסס על שיקולים של היתכנות, חומרה ותועלת. הדו"ח מדגיש את חשיבות התרגול השוטף: סימולציות, הפקת לקחים, ובדיקת יכולת תגובה. מוצע להטמיע את המסקנות בפועל – בתקציב, בתכנון השוטף ובפעולה ממשלתית.

ישראל מוצגת בדו"ח כמדינה בעלת מוכנות מוסדית גבוהה יחסית. רשות החירום הלאומית (רח״ל) פועלת כגוף מתאם, ומרכזת את הערכות הסיכון של משרדי הממשלה. רח״ל הוקמה בהחלטת ממשלה מס' 3668 משנת 2007, ופועלת כיום במסגרת משרד הביטחון. אחת המשימות המרכזיות שמבצעת רח״ל היא הפקת "מסמך הסיכונים הלאומיים" – מסמך שמרכז הערכות סיכון מכלל משרדי הממשלה, ומובא לאישור הקבינט המדיני ביטחוני. מדובר בנוהל ממשלתי קבוע, והוא משמש ככלי תכנון מחייב במערכת הממשלתית. רח״ל פועלת גם לקידום תרגילים בין-משרדיים, ומתאמת תרגול תרחישי חירום לאומיים. הדו"ח מתאר שימוש באמצעים מתקדמים: ביג דאטה, בינה מלאכותית, ושיתוף פעולה עם האקדמיה. צוין שכך הצליחה יחידת המודיעין הבריאותי של משרד הבריאות לזהות סימנים מוקדמים לפריצת נגיף הקורונה בדצמבר 2019, זמן רב לפני ההכרזה הרשמית של ארגון הבריאות העולמי.

הדו"ח מצביע על כשלים של ישראל בתחום הביצוע. הכשל המרכזי הוא בפער בין המדיניות הכתובה על הנייר לבין היישום בפועל. הדו"ח מציין כי לא ברור מתי אושר לאחרונה מסמך הערכות סיכונים או באיזו תדירות מעודכנים תכניו בפועל. בנוסף, לא קיימת העברה תקציבית מספקת ליישום מדיניות למניעת סיכונים. אין מדדים ברורים שמאפשרים לבדוק אם ההיערכות בוצעה בפועל. הבעיה מתחדדת כאשר מדובר בסיכונים חוצי תחומים, למשל מתקפות סייבר שמשפיעות גם על מערכות בריאות וגם על תשתיות תחבורה. נמצא שבמקרים כאלה אין משרד ממשלתי אחד שמופקד על הנושא, והטיפול עלול להיתקע במחלוקת סמכויות. בעיה נוספת נוגעת לשיתוף מידע. לעיתים, מידע רלוונטי מנוהל במערכות שונות שאינן מקושרות זו לזו. חסמים רגולטוריים, מגבלות להגנת פרטיות או קושי בממשקים טכנולוגיים יוצרים מצב שבו מידע חיוני אינו עובר בזמן בין גופים. לכן, הדו"ח ממליץ על הקמת מנגנונים שמאפשרים פיקוח מוסדי פנימי המכונה ״reach-in״ כדי לוודא שמשרדים אכן פועלים לפי ההמלצות, ולא רק מצהירים על היערכות תיאורטית.

הדו"ח מציג מושג חדש יחסית בעולם המדיניות הציבורית: "משפט מנבא פעולה". הכוונה היא לחובה של המדינה לפעול גם כאשר הסיכון טרם התממש, אך קיימת סבירות גבוהה להתממשותו. כאשר קיימות התראות, תחזיות מדעיות או ניסיון מצטבר, המדינה אינה יכולה לטעון שלא ידעה והיא מחויבת לנקוט פעולה לפי עקרונות הסבירות והזהירות. הדו"ח מציע בין סיכונים "בלתי ידועים", כאלה שהמדינה אינה מודעת להם, לבין סיכונים ידועים אך מוזנחים, שהמערכת מכירה אך לא פועלת למניעתם. הבחנה זו מחדדת את שאלת האחריות המוסדית: כאשר מדובר בסיכון מוכר, עולה הצורך לבחון מדוע לא הופעלו מנגנוני הגנה; ואילו כאשר מדובר בסיכון לא מוכר, עולה הצורך להקים מנגנונים יזומים של סריקה וגיבוש מדיניות מונעת גם בתנאי אי-ודאות. ניתוח כזה הוא חיוני להתמודדות עם תרחישים עמומים או חסרי תקדים.

הדו"ח משווה בין ארבע מדינות: אירלנד, קוריאה הדרומית, ארצות הברית וישראל. אירלנד שמה דגש על שיתוף הציבור בתהליכי התכנון, אך מתקשה לתרגם זאת להטמעה מוסדית בפועל. קוריאה מפעילה מערך מבוזר של מרכזי סיכון אזוריים, המשלב תרגולים סדירים עם מערכות סריקה אסטרטגיות. ארצות הברית מאמצת גישת ״Whole of Society״ המערבת סקטורים שונים, אך סובלת מביזור סמכויות שמקשה על גיבוש מדיניות כוללת. ישראל מדורגת ברוב התחומים ברמת ״Leading״ ולעיתים אף ״Pioneering״, בהיבטים של חדשנות מוסדית ושיתוף פעולה עם האקדמיה. היא נחשבת לייחודית בכך שהיא משלבת בין תיאום מרכזי, באמצעות רשות החירום הלאומית, לבין יוזמות שמתקיימות ברמת משרדי הממשלה השונים. עם זאת, הדו"ח מציין כי העדר מסגרת חוקית מחייבת הכוללת סמכויות פיקוח, אכיפה ותגמול מקשה על הטמעת שגרת פעולה.

נציין שהדו"ח אינו מתייחס למלחמה שפרצה באוקטובר 2023. זהו כמובן סיכון ביטחוני ואזרחי מן המעלה הראשונה שהתממש במלוא חומרתו וישראל הפגינה חוסר מוכנות קיצונית. נזכיר שמבקר המדינה פרסם בפברואר 2025 דוח ביקורת מיוחד על ההיערכות לעת חירום – צוותי צח"י, שעסק בפעילות צוותי החירום היישוביים במהלך מלחמת חרבות ברזל. הדו"ח מצא כי חרף חשיבותם הרבה, צוותי צח"י פעלו ללא הסדרה חוקית, ללא הכשרה מספקת, ולרוב גם ללא תקצוב ייעודי. נמצא שמשרד הביטחון, רח"ל ופקע"ר לא קבעו מסגרת ברורה של סמכויות ותפקוד לצוותים אלה, דבר שיצר כשלים ממשיים בשטח בכל הקשור לתפקוד בזמן חירום. ממצאים קשים אלה מחדדים את קריאתו של ה־OECD  ליישום מדיניות של הערכות לסיכונים הלכה למעשה, על מנת שלא תישאר "על הנייר".

ראו: OECD, Managing Emerging Critical Risks: Case Studies and Cross-Country Synthesis Report, OECD Publishing, Paris (2025)

Andrea Bartz v. Anthropic Pbc, C24-05417

חב' אנתרופיק עוסקת בפיתוח בינה מלאכותית ובתוך כך ביצירת טקסטים בשפה טבעית, באמצעות הזנת כמויות גדולות של טקסטים קיימים המשמשים כחומרי גלם ללימוד השפה. מוצר הדגל של החברה הוא צ'אטבוט בשם קלוד. קלוד נועד לנתח טקסטים וכן לייצר טקסטים בהתאם לדרישות מבוקשות המשתמש. במסגרת פיתוח הצ'אטבוט, אנתרופיק מזינה למחשב חומרים ספרותיים רבים, עיתונאיים, אקדמיים ואחרים, חלקם מהווים יצירות מוגנות בזכויות יוצרים. לצורך כך, אנתרופיק רכשה מיליוני ספרים מודפסים וסרקה אותם לקבצים דיגיטליים. חלק מהמאגר הדיגיטלי הורכב מיצירות שמקורן באתרים פיראטיים.

קבוצת סופרים הגישה בקשה לאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד החברה, בטענה להפרת חוק זכויות היוצרים האמריקאי. הסופרים טענו שמטרת ה"לימוד" שעושה החברה היא ליצור יצירות ספרותיות שיתחרו ביצירות המקוריות שהם חיברו. הלימוד לא נועד אלא לחקות את האלמנטים היצירתיים שיש ביצירותיהם ואת אופי הכתיבה שלהם. נטען כי תהליך המרת העותקים הפיזיים לדיגיטליים מהווה גם הוא הפרת זכות יוצרים, משום שהוא מאפשר להפיץ את היצירות המוגנות שלהם. עוד טענו שאנתרופיק פגעה באינטרס הכלכלי שלהם על ידי הורדת יצירות מאתרים פיראטיים, ובכך גם פגעה בשוק הספרים הפוטנציאלי שיכול היה להתפתח, לו שילמו לסופרים עבור שימושי הבינה המלאכותית. הסופרים טענו ששימוש ביצירות ספרותיות לצרכים מסחריים וללא תשלום פוגע בתמריץ שלהם ליצור יצירות נוספות.

אנתרופיק הגישה בקשה להכרעה מקדמית בהליך, בטענה לתחולת ההגנה לשימוש הוגן. במסגרת זו, בית המשפט דן בשאלה אם השימוש שעושה אנתרופיק ביצירות נחשב ל"שימוש הוגן" לפי ההגנה הקבועה בסעיף 107 לחוק זכויות היוצרים האמריקאי, שכותרת השוליים שלו היא: Limitations on exclusive rights: Fair use. אנתרופיק טענה שהשימוש שעשתה ביצירות הוא מוצדק והכרחי לטובת אימון תבניות השפה ולכן יש להכיר בו כשימוש הוגן. נטען שזהו שימוש טרנספורמטיבי, קרי שימוש שמעניק ליצירה תכלית שונה, חדשה ונוספת, שאינה פוגעת בזכות המוגנת של הסופרים שכן אין היא חופפת למטרת היצירה המקורית. נטען שהליך הדיגיטציה נחשב אף הוא לשימוש הוגן, שכן כל שהחברה עשתה היה להחליף את העותק הפיזי בעותק דיגיטלי, ולאחר מכן השמידה את העותק הפיזי ולא יצרה יצירות חדשות או הפיצה בעצמה את היצירות.

בפן העובדתי, בית המשפט מצא שנעשו מספר שימושים ביצירות. הראשון, תהליך דיגיטציה בו סורקים את היצירה לקובץ ממוחשב לצורך אחסון היצירות במאגר דיגיטלי ללימוד מודלים שפתיים; השני, לימוד ופיתוח תבניות ומודלים של שפה. בפן המשפטי, סעיף 107 לחוק האמריקאי קובע ארבע אמות-מידה לבחינת תחולתה של הגנת השימוש ההוגן:

"In determining whether the use made of a work in any particular case is a fair use the factors to be considered shall include–

1. the purpose and character of the use, including whether such use is of a commercial nature or is for nonprofit educational purpose;
2. the nature of the copyrighted work;
3. the amount and substantiality of the portion used in relation to the copyrighted work as a whole; and
4. the effect of the use upon the potential market for or value of the copyrighted work."

בית המשפט הרחיב את הדיבור בדבר ארבע אמות המידה:

המטרה ואופי השימוש המפר – יש לבחון אם השימוש שנעשה ביצירה המוגנת הוא למטרה מסחרית או חינוכית. שימוש חינוכי גרידא יקל על קבלת ההגנה בעוד ששימוש מסחרי יקשה על קבלתה.

אופי היצירה המוגנת – כאן נבחנת מידת היצירתיות ביצירה המוגנת ואם היא בעלת אופי יצירתי (כמו שירים או ציורים). יצירה בעלת אופי יצירתי תזכה להגנה חזקה יותר.

היקף ומהות החלק שנעשה בו שימוש – מטרת התנאי השלישי היא לבדוק אם השימוש ביצירה היה מידתי וסביר ביחס למטרה שלשמה השתמשו ביצירה המוגנת.

השפעת השימוש על השוק – התנאי הרביעי בוחן אם השימוש מחליף את הצורך לרכוש את היצירה המוגנת או פוגע בשוק קיים או פוטנציאלי של היצירה.

בית המשפט יישם את ארבעת המבחנים הנ"ל על עובדות המקרה:

המטרה ואופי השימוש – בית המשפט קבע, שאימון בינה מלאכותית בעזרת הטקסטים הספרותיים נחשב לשימוש טרנספורמטיבי, כלומר, שימוש שמעניק ליצירה המוגנת תכלית חדשה ושונה מהתכלית המקורית. הספרים שימשו לפיתוח מודלים של שפה והמשתמשים בקלוד לא נחשפו לספרים עצמם. בית המשפט מצא שאנתרופיק לא עשתה שימוש מתחרה ביצירות המוגנות: לא הפיצה את הספרים, לא מכרה אותם, ולא הפיצה את האלמנטים היצירתיים שהסופרים השתמשו בהם לצורך כתיבה. לפיכך, אנתרופיק לא התכוונה להתחרות בסופרים. באשר לסריקת העותקים הפיזיים והמרתם לעותקים דיגיטליים, בית המשפט מצא ששימוש זה נועד אך ורק לצרכי נוחות. החברה לא יצרה עותקים חדשים, לא הפיצה אותם, ורק לחברה עצמה הייתה גישה אליהם. החברה סרקה כל ספר פיזי שהיה ברשותה לקובץ דיגיטלי ולאחר מכן השמידה את הספר הפיזי עצמו. בית המשפט מצא ששימוש זה  היה הכרחי ונחוץ לצורך פיתוח הבינה המלאכותית.

טבע היצירה המוגנת – בית המשפט קבע שהיצירות שאנתרופיק עשתה בהן שימוש הן יצירות בעלות אופי יצירתי הנהנות מהגנה חזקה בזכויות יוצרים; זאת משום שיצירות אלה כוללות ביטוי יצירתי מובהק. אנתרופיק אף הודתה שהיא בחרה ביצירות הללו בגלל האיכות הספרותית.

היקף ומהות החלק ביצירה שנעשה בו השימוש – בית המשפט קבע שאף שייתכן שהחברה הייתה יכולה להשתמש ביצירות אחרות או לא להשתמש בספרים בכלל, היא סיפקה הסבר משכנע לכך שהשימוש שעשתה היה סביר ואף הכרחי, נוכח הצורך במיליארדי מילים לאימון מודל השפה. ביחס לבניית ספרייה מרכזית, בית המשפט קבע שאנתרופיק הייתה זכאית לשמור את העותקים שרכשה בספרייה שלה, ותהליך ההעתקה לקובץ דיגיטלי נעשה על מנת להפוך את החיפוש והאחסון לנוח יותר. העותק המקורי הושמד ולכן לא היה שימוש עודף ביצירה.

השפעת השימוש על השוק – בית המשפט בחן אם השימוש שעשתה אנתרופיק ביצירות המוגנות עלול להחליף את הצורך לרכוש את הספרים. בית המשפט קבע שהשימוש שעשתה החברה לא הוביל לכך שאין צורך לקנות את הספרים כדי להשתמש בהם לעיון וקריאה כמקובל. לציבור המשתמשים בקלוד לא הייתה גישה ליצירות עצמן והתוצרים שהופקו על ידי הבינה המלאכותית לא היוו העתקה של היצירות שרכשה אנתרופיק. בית המשפט ציין כי חוק זכויות יוצרים נועד לעודד יצירה ולא להגן מפני תחרות, כלומר גם אם יווצר תוכן  מתחרה ביצירות, הדבר תקין.

בית המשפט ציין שארבעת המבחנים הנ"ל אינם מהווים תנאים מצטברים אלא נשקלים יחד באיזון כולל. בסיכום הדברים, בית המשפט קבע שהשימוש שעשתה אנתרופיק בספרים שרכשה לצורך פיתוחי הבינה המלאכותית נופל לגדר השימוש ההוגן. בית המשפט שם דגש על כך שהשימוש שנעשה לא נועד על מנת להתחרות ביצירות או להחליפן ושהיצירות לא הופצו לציבור.

יצוין כי בית המשפט דחה את הגנת השימוש ההוגן בכל הקשור להורדות ספרים ממקורות פיראטיים. גם כאן, אנתרופיק טענה שהורדת ספרים באופן פיראטי הייתה מוצדקת משום שנועדה לאימון מודלי השפה. הסופרים טענו שהחברה יכלה לרכוש את היצירות באופן חוקי אך בחרה לגנוב אותם על מנת לחסוך עלויות. בית המשפט דחה את הטענה של אנתרופיק וקבע שהשימוש שעשתה בעותקים הפיראטיים לא נחשב לשימוש הוגן. זאת, משום שאין כל הגנה כאשר היצירה נלקחת ממקור בלתי מורשה. בית המשפט הדגיש כי נקודת המוצא להחלת ההגנה של שימוש הוגן היא שהעותק המקורי הושג כדין; וכאשר מדובר בהעתקה ממקור פיראטי השימוש נפסל כבר מלכתחילה.

נציין שמדובר בפסיקה מעוררת מחלוקת. פרופ' ניקולס קריל (Nicholas creel) מאוניברסיטת ג'ורג'יה כתב כי חוק זכויות היוצרים האמריקאי הקיים, שנחקק בשנות השבעים של המאה שעברה, אינו מותאם למציאות העכשווית ולא יכול להתמודד עם התפרצות הבינה המלאכותית לחיינו. לדבריו, החלת דוקטרינת השימוש ההוגן על פיתוח מודלים של בינה מלאכותית, במהלכו מועתקים מיליונים של יצירות מוגנות, היא תוצאה של חלל חקיקתי ולא של מדיניות משפטית סדורה. התוצאה היא הפרה סיטונית של זכויות יוצרים בקנה מידה חסר תקדים. לדעתו, פסק הדין מדגים הקצנה בעקרון השימוש הטרנספורמטיבי, באופן המאפשר לחברות טכנולוגיה להרוויח משימוש מסחרי ביצירות מוגנות מבלי לשלם ליוצרים וללא פיקוח. הפתרון שמציע הכותב הוא לחוקק חוק פדרלי ייעודי שיעניק פטור מוגבל לשימוש ביצירות לצרכי אימון מודלים של בינה מלאכותית, בד בבד עם הקמת מגנוני רישוי ושיתוף הכנסות להבטחת פיצוי הוגן ליוצרים.

להחלטה של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה:

Andrea Bartz v. Anthropic Pbc, C24-05417

למאמר דעה של פרופ' קריל:

Congress Must Change Copyright Law for AI

המערערת, נטליה סולובייב, היא יהודייה ילידת רוסיה, שנישאה למערער, סרגיי סולובייב, בשנת 1982. מנישואיהם נולדו שני ילדים. בשנת 2005 עלתה לישראל יחד עם בנם המשותף, בעוד המערער ובתם המשותפת נותרו ברוסיה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 2007, עלתה גם הבת לישראל וקיבלה מעמד עולה חדש. בין השנים 2017-2009 הגיע המערער לביקורים בישראל בשבע הזדמנויות שונות. בשנת 2018, ביקרה המערערת ברוסיה ושבה לישראל עם המערער, ומאז ועד מועד הדיון (2024), מתגוררים השניים בדירת חדר בחולון. המערערים, הנשואים למעלה מארבעים שנה, ביקשו להסדיר את מעמדו של המערער בישראל מכוח סעיף 4א לחוק השבות כבן זוג של יהודייה.

רשות האוכלוסין וההגירה ערכה למערערים ראיונות (בשלושה סבבים) לבחינת כנות הקשר הזוגי. המערערים נשאלו על שגרת חייהם, יחסיהם המשפחתיים, רכושם ומצבם הבריאותי. הסיבות המרכזיות שהובילו למגוריהם הנפרדים, לדבריהם, היו מחלת המערערת שדרשה טיפול רפואי בישראל, הצורך של המערער לטפל באמו החולה ובאביה המבוגר של המערערת ברוסיה, וכן קשיים כלכליים שמנעו נסיעות תדירות. על אף התאמה מהותית בין גרסאותיהם ברוב הפרטים, רשות האוכלוסין דחתה את בקשת המערער. הדחייה התבססה על אי-התאמות (כגון מועדי ביקור המערערת ברוסיה וחלוקת כספי מכירת דירה), והתרשמות כי בני הזוג "אינם מעורבים זה בחייה של זו". בית המשפט המחוזי אישר את החלטת הרשות, בקבעו כי המערערים "אינם חיים כבני זוג״.

סעיף 4א(א) לחוק השבות קובע כי "זכויות של יהודי לפי חוק זה… מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי״. סעיף זה נחקק בעקבות הלכת שליט (בג"ץ 58/68) ותכליתו כפולה: לעודד עליית יהודים לישראל, גם כאשר הם נשואים למי שאינם יהודים, וזאת תוך שמירה על אחדות התא המשפחתי. הפסיקה קבעה כי הזכאות לפי סעיף זה מותנית ב"קשר זוגי כן ואותנטי״. אין די בנישואין פורמליים או פיקטיביים. רשויות ההגירה רשאיות ואף נדרשות לבחון את כנות הקשר המשפחתי, ודוגמאות למקרים בהם הזכאות תישלל הן כאשר בני זוג החלו בהליכי גירושין, נישואים נערכו למראית עין, או שלא מתקיים כל קשר מהותי בין בני הזוג במשך שנים רבות.

בית המשפט העליון הדגיש כי יש להבחין בין בחינת קיומו של "קשר מהותי" לבין בחינה הממוקדת בשאלה אם מדובר בקשר "סטנדרטי" או "אידיאלי״. כב' השופטת ברק-ארז קבעה כי חריגה של מערכת יחסים זוגית מהמתכונת ה"קלאסית" של מגורים משותפים, או ממה שנחשב "סטנדרטי" בחיי זוגיות, אינה מעידה כשלעצמה על כך שהקשר אינו כן או "אמיתי״. הכרה בריבוי דפוסים של קשרים זוגיים חיונית וקשורה באופן ישיר לזכויות היסוד של האדם, ובמיוחד לזכות לחיי משפחה, הנגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חירות הפרט לעצב את חיי הזוגיות שלו היא זכות בסיסית, וקביעת מתכונת אחת ובלעדית עלולה לעלות כדי פגיעה במרחב הפרטי והאינטימי ביותר של האדם. בית המשפט העליון, ברוב דעות של השופטת ברק-ארז אליה הצטרפו השופטים סולברג וכבוב, קיבל את הערעור והפך את החלטת בית המשפט המחוזי. נפסק כי רשות האוכלוסין פירשה את סעיף 4א לחוק השבות באופן מצמצם יתר על המידה, תוך קביעת רף דרישות גבוה ובלתי סביר.

כב' השופטת ברק-ארז הדגישה כי אין לקבוע שאין קשר זוגי אמיתי רק משום שהמערערים חיו בנפרד תקופה ארוכה. במקרה הנדון, המערערים הציגו גרסה עקבית ומבוססת באשר לנסיבות שהובילו לחיים בנפרד, וגרסה זו לא נסתרה. המערערים ניהלו חיים משותפים כ-20 שנה לפני עליית המערערת ארצה, המערער ביקר בישראל 7 פעמים בתקופת ההפרדה, הם מעולם לא התגרשו, ולא פיצלו את בעלותם בנכסיהם המשותפים, והתנהלותם הכלכלית הייתה משותפת. בית המשפט קבע כי הקשיים הכלכליים, לצד נסיבות רפואיות ומשפחתיות, הם אלו שהובילו למגורים הנפרדים. בית המשפט מתח ביקורת על חוסר ההבנה שהפגינה הרשות ביחס למשמעות של חיים בתנאי מצוקה כלכלית, וציין כי אין לצפות מבני זוג במצב כזה לפעול כמו זוגות מבוססים כלכלית שיכולים לחיות "על הקו" בין מדינות. עוד נקבע כי "סתירות" מינוריות וטריוויאליות שעלו בראיונות, כמו אי-התאמות בתיאור לוחות זמנים יומיומיים או פרטי העברת כספים, אינן מעידות על חוסר כנות בקשר הזוגי, במיוחד אצל זוג קשיש הנשוי עשרות שנים.

השופטת ברק-ארז הדגישה כי רשות האוכלוסין התעלמה מאינדיקציות חיצוניות רבות לקיומו של תא משפחתי יציב, כגון העובדה שלבני הזוג ילדים ונכדים משותפים אזרחי ישראל, רכוש משותף, וניהול כלכלה משותפת. המערערים, מאז הגעתם לישראל בשנת 2018, חיים יחד בדירה אחת, מעורבים בחיי ילדיהם ונכדיהם, ומנהלים משק בית משותף. התנהלותם, כפי שתוארה, מלמדת על מחויבות הדדית ומשפחתית עמוקה ועל נכונותם לחיות יחד "בטוב וברע". השופט סולברג, הדגיש כי על אף הצורך לגלות רגישות לדפוסים שונים של קשרים אנושיים, אין בכך כדי לשלול הצבת דרישה לקשר בסיסי מסוים כתנאי לזכאויות, אך במקרה הנדון נמצאו די אינדיקציות לקיום קשר זוגי מהותי.

עקרונות משפטיים הנוגעים לכנות הקשר המשפחתי נדונו בבג"ץ 1188/10 ילנה פוזרסקי נ' משרד הפנים, מיום 4.3.2010. פסק הדין עסק בזכאות למעמד מכוח חוק השבות לבני משפחתו של יהודי שהוגדר כ"עולה בשנית" – מי שעלה בעבר לישראל, ויתר על אזרחותו הישראלית וקיבל אזרחות גרמנית, וכעת ביקש לשוב לישראל עם אשתו הלא-יהודייה וילדיהם המאומצים. בית המשפט קבע כי גם "עולה בשנית" עשוי להקנות זכויות שבות לבני משפחתו הקרובים – בן זוג וילדים – וכי המועד הרלוונטי לבחינת כנות הקשר הוא מועד הגעתם לישראל. באותו עניין נדונה גם העובדה שבני הזוג הסתירו את פרידתם מן הרשויות בהליך קודם. על אף שהתנהלות זו עוררה ספקות בנוגע לאמינותם, קבע בית המשפט כי כאשר כנות הקשר המשפחתי מוכחת, ויתר התנאים המהותיים מתקיימים, אין הצדקה לשלול את הזכאות לשבות מכוח סעיף 4א לחוק.

ראו: עע"מ 906/24 נטליה סולובייב נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה מיום 6.5.2025

מטרו מוטור היא חברה העוסקת ביבוא ושיווק של כלי רכב דו גלגליים, טרקטורונים ורכבים תפעוליים, ושמשה כמשווקת של טרקטורונים ורכבים תפעוליים מתוצרת Textron. ימאהה היא תאגיד יפני הפועל באירופה ובשווקים סמוכים, לרבות ישראל. החברה עוסקת בייצור ושיווק של כלי רכב דו-גלגליים, טרקטורונים, רכבים תפעוליים ומנועים ימיים, ונחשבת לאחת השחקניות המרכזיות והוותיקות בשוק. הרקע להודעת הרשות הוא הסכם שנחתם בין החברות בינואר 2021, לפיו מטרו מוטור תייבא ותשווק בישראל טרקטורונים ורכבים תפעוליים תוצרת ימאהה, המתחרים עם מוצרים של חברת Textron.

במאי 2021 קבעה רשות התחרות, שההסכם מעורר חשש לפגיעה משמעותית בתחרות לאור נתחי השוק הגבוהים של מטרו וימאהה בשוק הטרקטורונים בישראל. החשש היה, שההסכם יוביל להוביל לריכוזיות גבוהה מדי, דבר שיגביל כניסת שחקנים חדשים לשוק. מטרו מוטור הגישה ערר על קביעת הרשות. מעט לאחר מכן, במסגרת חילופי מכתבים, פירטה הרשות את התנאים, שאם יתקיימו, יובילו לשינוי נסיבות שיפיגו את החששות התחרותיים, כך שההסדר לא יקים עוד חשש לפגיעה משמעותית בתחרות. אף שלא הוגדר זמן מסוים למילוי התנאים, מטרו מוטור נדרשה לבטל את ההתקשרות עם חברות Textron ולהימנע מלמכור את טרקטורוני ימאהה, עד למכירת כל מלאי הטרקטורונים והרכבים התפעוליים הקיימים ברשותה מתוצרת חברת Textron. המשמעות היא שמטרו מוטור לא תמכור במקביל את כלי הרכב של שתי החברות. מטרו מוטור קיבלה את התנאי והודיעה על מחיקת הערר. בספטמבר 2021, הוציאה הרשות תיקון להודעה המקורית בה אישרה את ההסכמות בינה לבין מטרו מוטור. עמדת רשות התחרות היא שכל עוד מטרו מוטור עומדת בתנאי שהוגדר, אין בהסדר כדי לפגוע פגיעה משמעותית בתחרות, ובשל כך לא ינקטו צעדי אכיפה כנגד מטרו מוטור. המכתבים בין הממונה על התחרות לבין מטרו מוטור פורסמו באתר רשות התחרות.

לאחר מחיקת הערר, וממידע שהגיע לידי הרשות, התברר כי ביום 14 לדצמבר 2021 חתמה החברה על הסכמים המתיימרים לפי כותרתם להיות הסכמים למכירת המלאי שנותר ברשותה מחברת Textron. הסכמים אלה נחתמו עם שלוש סוכנויות בלעדיות המוכרות רכבים חדשים של מטרו מוטור בלבד. לפי ההסכמים, הסוכנויות נדרשו להעביר תשלום עבור כל רכב רק ברגע בו נמכר, וההמחאות שסופקו היו לא מתוארכות. הרשות מצאה שעד שלא נמכר טרקטורון של חברת Textron,  הסוכנויות לא העבירו למטרו מוטור כל תמורה. הסוכנויות לא נרשמו כבעלים של כלי הרכב, לא בסמוך לחתימת ההסכמים ולא במועד לאחר מכן. עובדות אלה לימדו שהסכמי המכירה לא כללו העברת בעלות אמיתית, והסוכנויות לא רכשו את הבעלות על הטרקטורונים. מטרו מוטור אמנם ניתקה את קשריה עם חברת Textron אך הפרה את תנאי הרשות למכירת מלוא המלאי. בפועל, החברה החלה לשווק את טרקטורוני ימאהה לפני שמכרה את מלוא הטרקטורונים של חברת Textron, כך שמכרה במקביל מוצרים של שתי החברות.

לפיכך, בהחלטתה מיום 3 לאפריל 2025 הרשות קבעה שמטרו מוטור הפרה את התנאי עליו התחייבה מטרו מוטור. כתוצאה מההפרה נותר בידי מטרו מוטור כוח שוק שחוסם כניסת יבואנים חדשים ומרתיע שחקנים חדשים מלהתקשר עם יצרנים זרים. הודגש שהחברה שלטה בערוצי ההפצה באמצעות סוכנויות בלעדיות, והחזיקה תמריץ נמוך להוזיל מחירים או לשפר את השירות. הסוכנויות אף התחייבו שלא להתחרות במטרו מוטור עם מוצרים של יבואנים אחרים ללא אישורה. כן נמצא שהתקיימה תלות של הסוכנויות במטרו מוטור גם בחלפים מקוריים לכלי הרכב. הרשות ציינה כי שוק הטרקטורונים מאופיין בחסמי כניסה והתרחבות גבוהים, וכי ההסכם בין הצדדים עתיד להגדיל את נתח השוק המצרפי של מטרו מוטור וימאהה ל- 50% ולהוביל לריכוזיות גבוהה שתכביד על כניסת שחקנים חדשים. עוד הוסיפה כי ריכוז מספר מותגים בידי משווק אחד עלול לפגוע בתמריצי השיווק ביחס לסחורה המתחרה; כאשר יבואן אחד מייבא ומשווק מספר מותגים, הוא עלול להעדיף מותג מסוים באמצעות העלאת מחירים של המותג המתחרה, כמו גם באמצעות הורדת עמלות לסוכנויות כדי לקדם מכירות של אחד המוצרים.

במסגרת הליך השימוע טענה מטרו מוטור כי לא נגרמה כל פגיעה בתחרות בשוק, וגם אם התקיים חשש תיאורטי – אין בכך כדי להצדיק הטלת סנקציות. בנוסף טענה כי מלאי הטרקטורונים של חברת Textron שנותר בידיה היה ישן, מצומצם ובלתי תחליפי למותגי ימאהה, והדגם שנותר ברשותה לא התחרה בדגמים של ימאהה. החברה הוסיפה וחלקה על הגדרת השוק הרלוונטי, בטענה כי שתי החברות משווקות מוצרים שונים המיועדים לשימושים נבדלים. בניגוד למוצרי Textron  רוב הטרקטורונים של ימאהה הם ידניים ומיועדים לנהיגה ספורטיבית ולפיכך אין לראות בהם תחליפים ישירים.

רשות התחרות דחתה את טענות החברה והזכירה כי לצורך גיבוש הסדר כובל, אין צורך להוכיח פגיעה ממשית בתחרות, וכי בנסיבות המקרה קיים חשש מהותי ומבוסס לפגיעה כזו. צוין כי המלאי שהחזיקה מטרו מוטור כלל דגמים תחליפיים לדגמי ימאהה, ובפרט הדגם "אולטרה 700" שהיה בעל נפח מנוע זהה ומאפיינים דומים למוצרים של ימאהה. הרשות הוסיפה שהטרקטורונים משמשים גם לפנאי ולא רק לספורט ואף אם המוצרים נבדלים במאפיינים מסוימים הם עדיין משתייכים לאותו שוק רלוונטי. הרשות מצאה שההסכם בין מטרו מוטור לסוכנויות נועד לשמר את השליטה של החברה בפועל. הרשות סברה שהתחליפיות המעשית בין המותגים – לפי פרמטרים של נפח מנוע, מחיר וייעוד – מצדיקה את הגדרתם כחלק מהשוק הרלוונטי, במיוחד לאור נתחי השוק המצטברים והחסמים הקיימים. לאור כך, הרשות חזרה על קביעתה המקורית שמטרו מוטור הייתה צד להסדר כובל עם חברת ימאהה והטילה עליה סנקציות כספיות.

בד בבד, הרשות ציינה שהחליטה לא להטיל עיצום על חב׳ ימאהה, למרות היותה צד להסדר הכובל הנ"ל,  ממספר סיבות; ראשית, ימאהה עיגנה בהסכם בינה לבין מטרו מוטור את התנאי שהציבה הממונה על התחרות שמטרו מוטור תמכור את כלל המלאי שברשותה מתוצרת Textron ומטרו מוטור התחייבה לעמוד בתנאי זה וגם הציגה לימאהה תוכניות למכירת המלאי. שנית, ימאהה אינה פועלת ישירות בישראל והיכולת שלה לברר אם מטרו מוטור עומדת בהתחייבויותיה הייתה מצומצמת.

ההחלטה מעניינת במישור ההסתפקות בפגיעה פוטנציאלית בתחרות. יסוד זה מוכר גם מעבר לים. נפנה למשל לפסיקת בית הדין האירופי  לצדק מיום 5 דצמבר 2024 בפרשת קיה אוטו לפיה הסכם בין ספק למשווק עשוי להוות הפרה של סעיף 101(1) לאמנת האיחוד, האוסר על הסדר כובל, וזאת גם אם לא הוכח נזק תחרותי בפועל. לפי הוראת האמנה, די בכך שההסכם עלול להגביל את התחרות כדי להיחשב לאסור. ההחלטה ניתנה בתשובה לשאלה מקדמית שהופנתה לבית הדין על ידי בית המשפט המנהלי לערעורים בלטביה. בית המשפט הלטבי דן בערעור על החלטת רשות התחרות הלטבית, שקבעה כי הסכם בין Kia Auto AS לחברת Tallinna Kaubamaja Grupp AS  פוגע בתחרות ומגביל את חופש הבחירה של הצרכנים ובעלי מוסכים פרטיים. לפי ההסכם, האחריות לרכב תקפה רק אם כל פעולות התחזוקה והתיקונים בוצעו אצל נציגים מורשים של היצרן, ובתנאי שנעשה שימוש בחלקי חילוף מקוריים. תנאי האחריות שנקבעו בהסכם, כך קבעה הרשות, חוסמים תחרות בשוק השירותים לרכבים ובכך מפרים את הוראת סעיף 101 (1) לאמנת האיחוד. החברות מצידן טענו שלא נגרם נזק בפועל לשוק או לצרכנים ולכן לא צמחה הפרה של החוק. בית המשפט הלטבי סבר כי יש צורך משפטי בהבהרה באשר ליסוד הפגיעה בתחרות, אם יש צורך בפגיעה ממשית או שמספיקה פגיעה פוטנציאלית. בית המשפט האירופי חזר על ההלכה הידועה לפיה אין צורך להוכיח פגיעה בפועל אלא מספיקה פגיעה פוטנציאלית בתחרות, בדומה לדין בישראל.

להחלטת רשות התחרות: קביעה לפי סעיף 43(א)(1) ודרישת תשלום לפי סעיף 50ח(ב)(1) לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988- מטרו מוטור שיווק (1981)בע"מ ו.-V.N Europe Motor Yamaha

לפסק הדין של בית הדין האירופי: ‘Tallinna Kaubamaja Grupp’ AS, ‘KIA Auto’ AS V. Konkurences padome