בשנת 2008 התחולל בארצות הברית משבר כלכלי חסר תקדים אשר ערער את יסודות המערכת הפיננסית הגלובלית. נהוג להציע כי המשבר נבע מהתפתחות בלתי מבוקרת של שוק המשכנתאות בסיכון גבוה, מהישענות יתר על דירוגי אשראי מפוקפקים, משימוש מופרז במכשירים פיננסיים מורכבים ומכשלי פיקוח מהותיים מצד הרשויות הרגולטוריות. מוסדות פיננסיים מרכזיים קרסו או ניצבו בפני קריסה בלתי נמנעת, בראשם בנק ההשקעות ליהמן ברדרס. התמוטטותם עוררה תגובת שרשרת שגררה גל רחב של חוסר יציבות ואי ודאות ברחבי העולם. בתגובה לטלטלה הפיננסית, חוקקו הרגולטורים בארצות הברית את חוק "דוד פרנק", שנועד לשקם את אמון הציבור במערכת הפיננסית ולמנוע הישנותם של כשלי העבר הנובעים מסיכונים סיסטמיים (Dodd–Frank Wall Street Reform and Consumer Protection Act). החוק החמיר את דרישות ההון, אסר על סוגי פעילויות מסוימות, הרחיב סמכויות פיקוח של רשויות רגולטוריות והקים גופים חדשים שתפקידם לפקח על הפעילות הפיננסית בשוק. בזירה הבינלאומית, אומצו כללי באזל III, שמטרתם להסדיר את נושא ההון הבנקאי, ניהול הסיכונים והיציבות הפיננסית במערכת הבנקאית הגלובלית.

הרגולציה החדשה הטילה נטל כבד על פעילות הבנקים, בייחוד בתחום מתן האשראי. הדרישות המחמירות להגדלת עתודות ההון, דרישות הנזילות והפחתת החשיפה לסיכוני אשראי, הובילו לכך שבנקים החמירו את הקריטריונים למתן אשראי והעדיפו להימנע מהענקת אשראי ללקוחות שסווגו כבעלי סיכון גבוה או כאלה אשר עלויות הפיקוח עליהם נחשבו כגבוהות מדי. תוצאה ישירה של מהלכים אלו הייתה יצירת חלל פיננסי, בעיקר בתחום ההלוואות הקמעונאיות והאשראי לעסקים קטנים ובינוניים. חלל זה יצר פתח לשחקנים חדשים שביקשו למלא תפקיד  בזירה הפיננסית. אל החלל הרגולטורי שנוצר בעקבות ההגבלות שהוטלו על המערכת הבנקאית, נכנסו חברות הפינטק. שחקנים אלו, אשר אינם כפופים למגבלות המחמירות החלות על הבנקים, זיהו את ההזדמנות שנוצרה והחלו להציע פתרונות אשראי חדשניים המבוססים על טכנולוגיות מתקדמות. בין הפלטפורמות החלוצות בתחום ניתן למנות את Lending Club, Prosper, Zopa וFunding Circle-  אשר פעלו במודל peer to peer והציעו מתן הלוואות ישירות בין לווים למלווים. פלטפורמות אלה לא נדרשו לרישיון בנקאי מסורתי ופעלו תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים ובמיוחד שימוש באלגוריתם על מנת לקבוע את הסיכון של הלווה. החדשנות שהובילו חברות אלו לא התמצתה בהיבטים טכנולוגיים, אלא הביאה לערעור מבני של השוק הפיננסי, באופן אשר הציב את הבנקים המסורתיים בפני אתגר אסטרטגי כמוסדות מתווכים מרכזיים.

במאמרה מציעה פלג ניתוח לתופעה זו. לטענתה, אין מדובר בתוצאה אקראית של קדמה טכנולוגית גרידא, אלא בפרי ישיר של הרגולציה עצמה. הרגולציה אשר הגבילה את פעולת הבנקים לא חיסלה את הביקוש לשירותים פיננסיים, אלא דחקה את הפעילות החוץ בנקאית אל מחוץ לגבולות המערכת הפיננסית המסורתית. בכך, יצרה הרגולציה תמריצים מבניים אשר אפשרו לשחקנים חוץ בנקאיים להיכנס לשוק ולהציע פתרונות חלופיים. במובן זה, הרגולציה לא רק יצרה שוק חדש, אלא אף אפשרה לשחקנים החדשים לבסס את מעמדם כמובילי חדשנות טכנולוגית ולשנות את אופני צריכת השירותים הפיננסיים בעולם הדיגיטלי. מדובר במקרה בולט של תוצאה רגולטורית בלתי מכוונת, כאשר מטרתה המוצהרת של החקיקה הייתה למנוע סיכון מערכתי ולהגן על היציבות הפיננסית, אולם בפועל היא תרמה להולדתו של אקוסיסטם חדש של פתרונות חוץ בנקאיים, אשר פרצו את גבולות השוק הפיננסי המסורתי והכתיבו מציאות כלכלית חדשה.

פלג מתייחסת לתופעת ה"ארביטראז' הרגולטורי", בו שחקנים פיננסיים מנצלים חללים רגולטוריים לטובתם. מדובר בתרחיש בו הרגולציה אינה חלה על שחקנים חדשים באותו אופן בו היא חלה על שחקנים ותיקים, עובדה היוצרת פער רגולטורי המעניק יתרון תחרותי משמעותי לשחקנים מסוימים. חברות הפינטק לא חרגו מגבולות החוק, אלא היטיבו לנצל את העובדה שהמחוקק לא צפה את התפתחותן המהירה ולא הסדיר את פעילותן באופן ספציפי. באופן זה נהנו החברות מחופש פעולה נרחב, ובמקרים מסוימים אף הצליחו לחמוק מביקורת ציבורית ופוליטית שהופנתה כלפי הבנקים המסורתיים.

תוצאה רגולטורית בלתי מכוונת נוספת שנולדה מהמהלך היא צמיחתו של תחום הרגטק. חברות רגולציה טכנולוגית התפתחו במטרה לסייע לבנקים ולגופים פיננסיים לעמוד בדרישות הרגולטוריות החדשות. חברות אלו פיתחו פתרונות  לצרכי ניהול סיכונים, ציות, ודיווח אוטומטי לרשויות הפיקוח. באופן זה, הרגולציה הפכה לא רק לגורם מדכא עבור השחקנים המסורתיים, אלא גם למנוע צמיחה לשוק חדש של פתרונות טכנולוגיים. הבנקים עצמם, אשר נאבקו לעמוד בדרישות הרגולטוריות המכבידות, הפכו ללקוחות מרכזיים של חברות הרגטק והחלו לאמץ את פתרונותיהן לצורך עמידה בדרישות הפיקוח המחמירות.

פלג מעלה את השאלה אם מוצדק להותיר את חברות הפינטק מחוץ למסגרת הרגולציה המחמירה. מחד גיסא, הכפפתן של חברות צעירות, דינמיות ודיגיטליות למשטר רגולטורי מחמיר עלולה להכביד על חדשנותן ולבלום את פיתוחם של פתרונות נחוצים. מאידך גיסא, ככל שפעילותן של חברות אלו הולכת ומתקרבת באופייה למתן שירותים בנקאיים, עולה השאלה האם יש הצדקה להשאירן מחוץ למעטפת הפיקוח. לגישתה, יש לאמץ מודל רגולטורי דיפרנציאלי המתמקד באופי הפעילות הפיננסית במקום להישען על ההבחנה המסורתית בין סוגי השחקנים על פי זהותם המשפטית. לשיטתה, כאשר  חברת פינטק מספקת שירותים בעלי אופי בנקאי, ראוי להחיל עליה  כללים רגולטורים, אך יש להתחשב במאפיינים המיוחדים של חברה זו ובסיכונים הפוטנציאליים הנובעים מהם. פלג מציעה רגולציה חכמה המתבססת על ניתוח סיכונים ממוקד, בדגש על גורמים העלולים להביא לידי סיכון סיסטמי, תוך עשיית שימוש בטכנולוגיה עצמה העומדת בבסיס פעילות שחקני הפינטק.

פלג מציעה לבחון את המקרה הישראלי כמקרה מבחן ליישום תפיסה זו. בניגוד לארצות הברית ובריטניה, בהן צמיחת שוק הפינטק נבעה מהחלל הרגולטורי שנוצר עם נסיגת הבנקים, צמיחת התחום בישראל נבעה ממדיניות יזומה של רשויות הפיקוח. ועדת שטרום, שהוקמה לטיפול בריכוזיות הפיננסית, המליצה על כניסת גופים חוץ בנקאיים, הסרת חסמים רגולטוריים והגברת התחרות בשוק. בעקבות המלצות הוועדה, נחקק חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים מוסדרים,התשע"ו-2016, וננקטו רפורמות שנועדו להרחיב את הגישה למידע בנקאי. עם זאת, פלג מציינת כי על אף המאמצים להגביר את התחרות בשוק המקומי, חברות הפינטק הישראליות עדיין נוטות לפעול בזירה הבינלאומית, בעיקר בשל מגבלות רגולטוריות, והיותו של השוק מצומצם.

פלג מדגישה את החשיבות באימוץ תפיסה רגולטורית רחבה ופרואקטיבית. לשיטתה, רגולציה אינה רק כלי לריסון סיכונים אלא גם מנגנון לעיצוב שווקים עתידיים. כל חקיקה כלכלית יוצרת תמריצים, משנה את מפת המשאבים ולעיתים אף מובילה לתופעות לוואי לא צפויות. לכן, על הרגולטור לפעול בגישה רפלקטיבית, ולבחון את תוצאות החקיקה לא רק במישור המיידי אלא גם במישור המערכתי, לבחון אילו תופעות חדשות היא יוצרת, מה היא מונעת, ואיזה שינויים מבניים היא מחוללת. רגולציה אפקטיבית, לשיטתה, חייבת להיות גמישה ומתעדכנת בהתאם לשינויים המתרחשים בשוק.

המאמר ראה אור בכתב העת מחקרי רגולציה, כרך י' (מאי 2025): https://katzr.net/89cb54.

המאמר מציג מגמות בשימוש במזומן בישראל ובעולם: מחד גיסא, ניכרת ירידה בשימוש במזומן בשל התחזקות אמצעי תשלום דיגיטליים. מאידך גיסא, מזומן מוסיף להיות אמצעי חשוב לאוכלוסיות מוחלשות וכן בזמני משבר, בהם הוא משמש אמצעי ביטחון כלכלי נגיש. אולם, המזומן משמש כנדבך מרכזי בפעילות עבריינית. מכאן נובעת מורכבות היחס למזומן: הוא אינו רק אמצעי לפעילות פלילית, אלא גם צורך חברתי.

המאמר בוחן את השאלה המרכזית: האם יש להגביל את השימוש במזומן, ואם כן, באיזה אופן. המזומן מוצג ככלי המקל על העלמות מס, פשיעה, הלבנת הון ומימון טרור, בשל האנונימיות הטבועה בו והיעדר תיעוד לשימוש בו. יחד עם זאת, קיימים יתרונות בשימוש במזומן: שליטה יעילה בהוצאות, זמינות לאוכלוסיות ללא נגישות דיגיטלית, הגנה על פרטיות המשתמש, הבטחת סופיות התשלום, וכן אמצעי תשלום חשוב בעתות משבר. מכאן נובעת המסקנה והיא כי אין מקום לאסור לחלוטין על שימוש במזומן, אלא יש להגביל אותו בצורה מאוזנת. המאמר סוקר מגוון דרכים להגבלת השימוש במזומן בעולם, ובוחר להעדיף את המודל הישראלי – הגבלת הסכום המותר לתשלום במזומן – כמנגנון מתון, מאוזן ומעודף על פני איסורים גורפים אחרים כגון הגבלת החזקה או חובת דיווח. על בסיס הבחירה הזו, מוקדש ניתוח להוראותיו של החוק הישראלי.

הכותבות טוענות כי האופן שבו החוק מיישם את מנגנון הגבלת הסכום המותר לתשלום במזומן הוא בעייתי. במקום לקבוע תקרה אחידה וברורה, החוק קובע שתי חלופות לתקרה המותרת – תקרה מספרית קבועה (6,000 ש"ח או 15,000 ש"ח, בהתאם לסוג העסקה והצדדים המעורבים), או סכום השווה ל־10% ממחיר העסקה, ומחיל את הנמוך מבין שניהם. המשמעות היא שבכל עסקה שבה מתקיים תשלום במזומן, יש לחשב הן את התקרה הקבועה הרלוונטית והן 10% ממחיר העסקה, ולוודא כי סכום המזומן המשולם אינו עולה על הנמוך מבין השניים. רק אם סכום העסקה נמוך משתי החלופות, ניתן לשלם את כולו במזומן. כך למשל, בעסקה שמחירה 200,000 ש"ח, 10% מהמחיר הוא 20,000 ש"ח – אך מכיוון שהתקרה הקבועה היא 6,000 ש"ח, רק סכום זה מותר לתשלום במזומן. לעומת זאת, בעסקה שמחירה 20,000 ש"ח, תקרת ה־10% עומדת על 2,000 ש"ח, סכום הנמוך מהתקרה הקבועה של 6,000 ₪, ולכן רק 2,000 ש"ח מותרים במזומן. שילוב זה של שתי החלופות, בצירוף הבחנות נוספות בין סוגי עסקאות (עסקה מסחרית, עסקה פרטית, תשלום שכר עבודה, הלוואה, תרומה או מתנה), יוצר בלבול וחוסר בהירות הפוגעים ביכולת הציבור והעוסקים להבין את החובות החלות עליהם ואת מגבלות החוק בפועל.

המחברות מצביעות על בעיות נוספות: מונחים בסיסיים כמו "מחיר עסקה" או "עוסק" מוגדרים בצורה סבוכה ולעיתים לא אינטואיטיבית. בנוסף, ישנם חריגים מרובים הפוגעים בעקביות החוק והסדרי האכיפה והענישה נראים בלתי אפקטיביים ואף בעייתיים מבחינה מעשית. לאור זאת, סיכויי הצלחתו של החוק לצמצום השימוש במזומן יורדים ושיתוף הפעולה האפשרי של הציבור מצטמצם.

נוכח בעיות אלו, המחברות מציעות שורת שיפורים לחוק, ובראשם: פישוט מבנה החקיקה באמצעות קביעת תקרה אחידה של 6,000 ₪ לתשלום במזומן, על כלל סוגי התשלום, ללא קשר לסכום העסקה או התשלום. אמנם, ההצעה לא תפתור לחלוטין את כל הבעיות הקיימות בחוק, אך היא עשויה לצמצם את חוסר הבהירות, להגדיל את סיכויי הטמעתו בקרב הציבור ולהקל על האכיפה. כמו כן, מציעות המחברות לשקול הפחתה עתידית של תקרות המזומן.

המחברות קוראות לאמץ צעדים נוספים להפחתת הכלכלה השחורה, ובהם הנגשה של אמצעי תשלום וסליקה חלופיים, במיוחד עבור אוכלוסיות מוחלשות. הן מדגישות את הצורך בהגברת הזמינות והנגישות של אמצעים אלו, למשל באמצעות הגדלת סכומי התשלום המותרים באפליקציות תשלום שונות, ומתן אפשרות לאישור מיידי של העברה בנקאית באמצעות מנגנון פשוט וזול. המחברות סבורות כי חשוב שהשימוש באמצעים אלו יהיה בעלות זניחה, אם בכלל, כדי שלא לפגוע בשכבות החלשות, ויש להבטיח פתרונות גם למי שאינם מחזיקים בחשבון בנק. כדוגמה, הן מציינות את דנמרק, שסיפקה חשבונות בנק וכרטיסי חיוב חינם למשקי בית בעלי הכנסה נמוכה, כדי לאפשר להם להשתלב במערך התשלומים האלקטרוני. לצד צעדים אלה, הן מציעות ללמוד מהניסיון של מדינות אירופה, שהפחיתו את ממדי הכלכלה השחורה באמצעות שיפור יעילות מוסדות המדינה, הפחתת רגולציה מסורבלת, שיפור במדיניות המס והגברת השקיפות, לעיתים גם ללא הגבלות על תשלום במזומן.

לסיכום, המאמר מציע בחינה ביקורתית ומאוזנת של החוק לצמצום השימוש במזומן, חמש שנים לאחר כניסתו לתוקף. המחברות מצביעות על פערים בין מטרות החוק לבין האופן המסורבל שבו החוק מיישם את מנגנון התקרה ומדגישות את הצורך באיזון בין המאבק בהון השחור ובפשיעה הכלכלית לבין שמירה על זכויות יסוד כגון פרטיות וקניין. מוצעים תיקונים שנועדו להבטיח בהירות, מידתיות והגינות באכיפה, תוך חיזוק הלגיטימציה הציבורית של החוק והפיכתו לכלי רגולטורי יעיל ומוצדק.

המחקר פורסם בכתב העת מחקרי רגולציה, כרך י' (ספר מאיר חת) מאי–2025

https://did.li/zR5TY

המקרה נסב על בקשתה של חב' שירותי כביסקל בע"מ, חברה ותיקה העוסקת בהשכרת מכונות כביסה ובמתן שירותי כביסה תעשייתיים משנת 1967, לרשום את סימן המסחר "כביסקל" ביחס לשלושה סוגי סחורות ושירותים, ובכלל זה סוגים 35 ו- 37, וסוג 3 הכולל אבקת כביסה, סבון כביסה ומוצרים דומים. הרשם דחה את בקשת המשיבה בטענה כי הסימן המבוקש דומה עד כדי הטעיה, הן במראה והן בצליל, לסימן המסחר הרשום "כביסכל", שנרשם בשנת 2021 על שם חב' פרפיום קלין ביחס לסחורות מסוג 3 לשימוש ביתי. בעקבות דחיית הבקשה, נחתם ביום 2.7.2023 הסכם דו-קיום בין חב' כביסקל לבין בעלת הסימן הרשום. במסגרת ההסכם, הסכימה בעלת הסימן הקיים לרישום הסימן המבוקש, בעוד כביסקל התחייבה שלא לטעון לאי-כשירותו של הסימן הרשום (כביסכל). החברות התחייבו לפעול בתום לב למניעת הטעיית לקוחות. בהמשך הודיעה המשיבה לרשם על ההסכם וביקשה בשנית לרשום את הסימן.

בהחלטתו ציין הרשם כי הסכמי דו-קיום אינם מחייבים אותו בהליך של קבלת סימן מסחר לרישום, וכי הוא נדרש להפעיל את שיקול דעתו המקצועי. לאחר שבחן את החשש להטעיה לפי סעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר לפי "המבחן המשולש" (מראה וצליל, סוג הסחורות וכלל נסיבות המקרה), ולאחר שמצא כי קיים דמיון העולה כדי הטעיה, קבע כי בכל הנוגע לסחורות מסוג 3, הסימן המבוקש יירשם בשני תנאים: הוספת ניקוד פתח לאות ק' ("כביסקַל") והגבלת הסחורות לשימוש מוסדי בלבד. המשיבה מצידה קיבלה את התנאי הראשון ודחתה את התנאי השני.

המשיבה ערערה על החלטת הרשם לבית המשפט המחוזי בירושלים. בערעור טענה כי היה על הרשם לקבל את הסימן המבוקש לרישום בסוג 3 ללא הגבלה לשימוש מוסדי. בית המשפט (כב׳ השופט א' דורות) קיבל את הערעור, תוך שהבחין בין שני מצבים: "מקרה הבקשה המתחרה" – שבו מוגשת בקשה לרישום סימן מסחר לאחר שכבר קיים סימן רשום דומה, לבין "מקרה הבקשות המקבילות" – שבו שתי בקשות מוגשות במקביל ללא תיאום. בעוד שבמקרה הבקשות המקבילות, סעיף 29(א) לפקודה מקנה לרשם שיקול דעת מיוחד, הרי שבמקרה הבקשה המתחרה יש לצדדים תמריץ כלכלי משותף למנוע הטעיה, ולכן האינטרס הצרכני מגולם בהסכם דו-הקיום באופן מיטבי. מכאן, שהרשם חייב לקבל את ההסכם כמות שהוא ולרשום את הסימן המבוקש ללא הגבלות.

הפעם היה זה רשם הפטנטים סימני המסחר שהגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הערעור טען כי פסיקת בית המשפט המחוזי מצמצמת את שיקול הדעת המקצועי ללא הצדקה. לטענתו, מסור לו שיקול דעת רחב בקבלת סימני מסחר זהים או דומים לרישום, הן במקרה של בקשה מתחרה והן במקרה של בקשות מקבילות. עוד טען, כי הגבלת שיקול דעתו עלולה לפגוע באינטרס הציבורי למנוע הטעית צרכנים. המשיבה, לעומת זאת, טענה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא שלל את שיקול דעתו של הרשם באופן מוחלט, אלא קבע כי במקרה הספציפי יש ליתן בכורה להסכם דו-קיום. עוד טענה כי הגבלת רישום הסימן המבוקש לשימוש מוסדי פוגעת בזכויותיה הקנייניות מול צדדים שלישיים שיוכלו למכור מוצרים מסוג 3 תחת הסימן המבוקש.

כב׳ השופט א' שטיין ניתח את לשון הפקודה, תכליתה והפסיקה הקודמת. נפסק כי סעיף 30(א) לפקודת סימני המסחר מעניק לרשם סמכות משמעותית בעניין רישום סימנים דומים. אשר להסכמי דו-קיום, ככלל על הרשם לכבד הסכמים אלה ולא להתערב בתנאיהם, למעט במקרים חריגים בהם ההסכם נגוע באי-חוקיות או כשקיים סיכון אמיתי להטעיית צרכנים. בית המשפט דחה את ההבחנה שעשתה הערכאה קמא בין "מקרה הבקשה המתחרה" ל"מקרה הבקשות המקבילות", בקבעו כי סעיף 30(א) לפקודה אינו מבחין בין שני סוגי הבקשות.

בית המשפט העליון ציין שלושה טעמים התומכים במתן תוקף להסכמי דו-קיום: ראשית, הם חוסכים בעלויות משפטיות ועסקיות; שנית, ההסכמה בין הצדדים מעידה לרוב על היעדר הטעיה בפועל; ושלישית, גם ללא רישום הסימן, השימוש בו בפועל עשוי להימשך. עם זאת, הודגש כי טעמים אלה אינם  חזות הכל, ובמקרים חריגים הרשם יידרש להתערב בתנאיו של הסכם דו-קיום ולסייגו בהגבלות. המבחן שקבע בית המשפט הוא שהרשם יעניק תוקף להסכם דו-קיום "אלא אם ההסכם, על-פניו, נגוע באי-חוקיות ברורה או גורם לפגיעה ודאית או מסתברת בצדדים שלישיים בשל קיומו של סיכון ממשי להטעיה". השופט שטיין הדגיש כי טובת ציבור הצרכנים היא זו שצריכה להנחות את הרשם בהחלטותיו, ולא טובת המתחרים העסקיים.

בית המשפט העליון פנה למשפט משווה. צוין, כי בעוד שבדין האנגלי הרשם מחויב לרשום סימני מסחר זהים או דומים כאשר קיימת הסכמה של בעלי סימני המסחר לרישום, הרי שבדין האמריקאי רואים בהסכם דו-קיום רק נסיבה אחת ממכלול הנסיבות הרלבנטיות לקיומה של אפשרות להטעיית ציבור הצרכנים. נקבע כי הדין הישראלי דומה יותר לגישה האמריקאית, שכן הרשם לא יעניק לקיומו של הסכם דו-קיום משקל מכריע, אלא יבחן את תנאי ההסכם ואת הסיכוי להטעיה.

במקרה הקונקרטי, בית המשפט פסק כי ההגבלות שהטיל הרשם על רישום הסימן "כביסקל" עולות מתוכו של הסכם הדו-קיום עצמו. ההסכם נעשה על רקע העובדה שהמשיבה ובעלת הסימן הרשום צברו מוניטין בתחומי פעילות שונים: המשיבה בקרב לקוחות מוסדיים, ופרפיום קלין בשוק הביתי. לפיכך, הגבלת הרישום לשימוש מוסדי משקפת את המציאות המסחרית בשטח ומונעת הטעיה פוטנציאלית של צרכנים. בנוסף, כב' השופט כבוב העיר כי למרות שרישום הסימן הוגבל ל"שימוש מוסדי", ההגנה המשפטית שמעניק הרישום רחבה יותר מהטובין שלגביהם נרשם הסימן, כך שהיא חלה גם על ״טובין מאותו הגדר״. לפיכך, גם אם צד שלישי ינסה להשתמש בסימן "כביסקל" למוצרי כביסה לשימוש ביתי, המשיבה תוכל למנוע זאת משום שמדובר ב״טובין מאותו הגדר״, למרות שהיא עצמה אינה רשאית לעשות בו שימוש בתחום הביתי.

אשר על כן, בית המשפט הנחה את רשם הפטנטים וסימני המסחר לקבל את סימן המסחר כביסקל לרישום ביחס לסחורות ושירותים מסוג 3 לשימוש מוסדי.

ראוי לדעתנו לציין, כי הסכם דו-קיום עלול ליצור חלוקת שוק פסולה בין מתחרים, בניגוד לסעיף 2(ב)(3) לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988. רישום סימן מסחר לפי קהל יעד (מוסדי או ביתי) עלול לקבע  את חלוקת השוק המוסכמת בין המתחרים ולצמצם פוטנציאל תחרותי עתידי. בית המשפט העליון התייחס בקצרה לנושא זה בציינו כי הרשות המוסמכת לטפל בפגיעה בתחרות הוא רשות התחרות, ולא רשם סימני המסחר. ואולם, שעה שההסכם מהווה הפרה לכאורה של חוק התחרות, ספק אם נכון להנחות את רשם הפטנטים להתעלם מכך, שהרי רישום סימן המסחר לפי תנאי חלוקת השוק שבהסכם עלול להנציח השלכה אנטי-תחרותית. בהקשר זה מעניין לעיין במאמרה של Marianna Moss, "Trademark Coexistence Agreements: Legitimate Contracts or Tools of Consumer Deception" משנת 2005. מוס דנה בשאלה אם הסכמי דו-קיום הם חוזים לגיטימיים או כלי להטעיית צרכנים. היא מציעה גישה מדורגת להערכת תוקפם, המבוססת על Sliding scale"" (סולם החלקה), לפיו יש לבחון את ההסכם בהתאם למידת הפגיעה האפשרית באינטרס הציבורי. ככל שהפוטנציאל לפגיעה בציבור חמור יותר – למשל בתחום הבריאות, כך יש לבחון את ההסכם בקפדנות רבה יותר. מוס מתייחסת גם לשאלת ההפרה של דיני התחרות בהסכמי דו-קיום ומפנה לפסק הדין שניתן בעניין Clorox בשנת 1997, שם צוין כי סימן מסחר אינו מקנה מונופול על רעיון או מוצר, אלא על השם המסחרי בלבד. בהתאם לכך, חלוקת שוק הנעשית במסגרת הסכם דו-קיום לא תיחשב בדרך כלל כהפרה של דיני התחרות, אלא אם היא מונעת כניסת מתחרים חדשים לשוק באותו סוג מוצר.

לפסק הדין ראו: רע"א 5743/24 רשם סימני המסחר נ' חברת שירותי כביסקל בע"מ (מיום 10.4.2025)

למאמר ראו: Marianna Moss, "Trademark Coexistence Agreements: Legitimate Contracts or Tools of Consumer Deception?", Loyola Consumer Law Review, Vol. 18, No. 2, p. 197, 2005

בנובמבר 2024 הגישה עמותת מהל"ה – מטה המאבק למען הילדים, בקשה לתביעה ייצוגית ע"ס 3.4 מיליארד ₪ כנגד ארבע קופות החולים הפועלות בישראל. הטענה נסבה על כך שבין השנים 2014-2024 פנו מבוטחים לקבל שירותי בריאות נפש בקהילה, ונקלעו לעיכובים בלתי סבירים, למרות ששירותי בריאות נפש כלולים בסל הבריאות הציבורי. לטענת העמותה, מבוטחים רבים לא זכו לקבל שירותים כתוצאה משני גורמים עיקריים: ראשית, מצג מטעה מצד קופות החולים לפיו השירות נופל לתשלום פרטי ואינו חלק מהסל הציבורי; שנית, העדר זמינות ממשית של השירותים בקהילה. העמותה טענה כי כתוצאה מהפרת חובת הזמינות בשירותים רפואיים אלה, נגרם למבוטחים נזק משמעותי ומתמשך שפגע בתפקודם באופן חמור, והוביל לפגיעה בלתי הפיכה בבריאותם הנפשית ואף בבריאותם הפיזית.

קופת החולים כללית הגישה בקשה לסילוק הבקשה על הסף בטענה כי אינה עומדת בתקנות התובענות הייצוגיות בשל חריגה ממגבלת העמודים הקבועים לבקשה – 98 עמודים, לעומת 30 עמודים מותרים. בתגובה נטען כי נספחי הבקשה אינם נמנים עם מספר העמודים משום שהם נספחים מקצועיים ולא מהווים הרחבת טיעון משפטי. נטען שיש להבחין בין "נספחים רעיוניים" המרחיבים טיעון משפטי לבין "נספחים מקצועיים" הכוללים חוות דעת, מתודולוגיה ומודלים. העמותה הפנתה לפסיקה רחבה בנושא זה.

בעקבות התגובה הוגשה על ידי קופות חולים כללית בקשה נוספת לסילוק על הסף. במסגרת הבקשה נטען כי העמותה ובא כוחה נסמכו באופן עיוור על תוכנות בינה מלאכותית ונמנעו מלערוך בדיקה ולו מינימלית של כתבי הטענות. לטענתם, במסגרת התגובה הופיעה שורה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות שאינן קיימות. נטען כי אין מקום להשלים עם התנהלות בזיוונית מסוג זה במסגרת ההליכים המשפטיים ועל כן יש למחוק את הבקשה להגיש תביעה הייצוגית ולקבוע כי בא כוח העמותה אינו כשיר לנהל הליך מסוג זה.

העמותה וב"כ השיבו שאינם מתחמקים מאחריות וכי הטעות תוקנה באופן מידי. הוסבר שהטעות נבעה מהסתמכות בתום לב על מאגר משפטי מבלי שעלה בדעתם כי עשויים להופיע בו מראי מקום משובשים. נטען כי הטעות אינה נוגעת לעובדות או טענות מהותיות משום שמדובר בתגובת ביניים ולא בכתב טענות מהותי. בא כוח העמותה הציע לשאת בתשלום הוצאות אישיות בסך 5,000 ₪ או כל סכום שיקבע בית המשפט.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת קופות חולים כללית לסילוק הבקשה על הסף וקבע כי העמותה באמצעות בא כוחה הפנתה להחלטות ופסקי דין שגויים לרבות ציטוטים שכלל אינם קיימים. כך הפנתה לרע"א 6774/19 אפרידר נ' עיריית ראש העין מבלי לציין שהוא בוטל, על אף שביטולו מופיע בבירור באתר נבו. בית המשפט קבע כי בתגובה הובאו ציטוטים ממוצאים מפסיקה שאינה קיימת או שאינה עוסקת כלל בנושא. בנוסף להפנייות לפסיקות שגויות, העמותה הפנתה גם לתקנות שגויות של סדר הדין האזרחי ולסעיפים לא רלוונטיים בחוק תובענות ייצוגיות. בית המשפט קבע כי התנהלות זו מצדיקה את סילוק הבקשה וקביעה לפיה ב"כ המבקשת אינו כשיר לייצג בהליך דנן. בית המשפט המחוזי הורה למחוק את הבקשה לאישור תביעה ייצוגית והטיל הוצאות אישיות על בא כוח העמותה בסך 5,000 ₪ לידי קופות החולים והוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ₪ נוספים.

לפסק הדין ראו: ת"צ (תל אביב-יפו) 30537-11-24 עמותת מהל"ה מטה המאבק למען הילדים (ע"ר) נ' קופת חולים כללית מיום 26.5.2025.

נציין כי בג"ץ התייחס למקרה דומה: בג"ץ  38379-12-24 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים ירושלים מיום 23.2.2025. העתירה הוגשה כנגד פסק דינו של בית הדין השרעי בטענה לחריגה מסמכות. הנקודה המעניינת לענייננו היא התנהלות ב"כ העותרת: בג"ץ מצא כי עורכת הדין התבססה על מקורות משפטיים שאינם קיימים, ביניהם 36 פסקי דין לכאורה של בית המשפט העליון. בבדיקה של ההפניות בעתירה התגלו שגיאות חמורות: 5 הפניות לפסקי דין שאינם קיימים כלל, 14 הפניות עם אי-התאמה בין מספר התיק לפרטים האמיתיים, ו-24 הפניות עם ציטוטים מומצאים שאין להם כל קשר לפסקי הדין. ב"כ העותרת התגוננה בטענה  ל"טעויות סופר", אך לבסוף הודתה שהסתמכה על "אתר שהומלץ לה על ידי קולגות" מבלי לוודא את נכונות המידע המשפטי. בית המשפט קבע שמדובר בשימוש פסול בכלי בינה מלאכותית שיצר הפניות וציטוטים פיקטיביים. כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ציינה כי בית המשפט מצויד בכלים משפטיים להתמודדות עם כתבי טענות מטעים, לרבות סילוק ההליך על הסף והטלת הוצאות אישיות על עורך הדין. הודגש כי שימוש לרעה בהליך שיפוטי עלול להיחשב לעבירת משמעת של עורך הדין המייצג. באותו מקרה, בית המשפט בחר להימנע מהפעלת סנקציות מכיוון שמדובר במקרה ראשון מסוגו שהגיע לדיון בבית המשפט העליון. נקבע כי בעתיד ראוי לעשות שימוש מושכל בכלים אלה לשמירה על תקינות ההליך המשפטי.

בשנת 2016 החלה פלונית לעבוד באגף הפיקוח ביחידת השיטור העירוני בתפקיד פקחית. מפקד השיטור העירוני של העירייה היה אלמוני, שוטר במשטרת ישראל. ביולי 2017 זומנה פלונית לראיון חתך במשרדו של אלמוני. בשיחה נכחו אלמוני ומר מיכאל אשר שימש כאחראי על הפקחים מטעם העירייה. עם סיום שיחת החתך, פנתה פלונית למיכאל וסיפרה לו על אירועי הטרדה מינית שחוותה לטענתה מאלמוני. מיכאל הודיע לפלונית כי אינה יכולה להמשיך בתפקידה כפקחית בשיטור העירוני. בהמשך, לאחר שימוע, פוטרה מעבודתה. אלמוני שוחרר לחופשה והושעה מתפקידו למשך מעל לשנתיים, ובינואר 2020 חזר לעבוד במשטרה. המחלקה לחקירות שוטרים החליטה שלא להעמידו לדין פלילי, ומחלקת המשמעת במשטרת ישראל החליטה לסגור את התיק בהיעדר ראיות.

ביולי 2020 הגישה פלונית תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, כנגד העירייה, משטרת ישראל ואלמוני, בה תבעה פיצוי כספי ללא הוכחת נזק בגין הטרדה מינית מצד מפקדה הישיר. במסגרת גישור הגיעו הצדדים להסכמות בענין תשלום פיצוי. ההליך מול אלמוני נדון בבית הדין האזורי. על פי טענות פלונית, אלמוני, שהיה מפקדה ביחידת השיטור העירוני, ניצל את מרותו במשמרות משותפות בניידת ללא נוכחות אחרים כדי להטרידה מינית באופן שיטתי. ההטרדות כללו הערות על לבושה, כינויי גנאי, מגע פיזי לא רצוי, ואף איומים שירצח אותה ויתאבד אם תדווח על מעשיו. פלונית טענה שאלמוני הפגין שליטה אובססיבית כלפיה והענישה כשסירבה להוראותיו באמצעות מניעת הפסקות בסיסיות לצורכי שירותים, אוכל ועישון. מעשים אלו יצרו אצלה מציאות של פחד ולחץ מתמיד.

אלמוני טען כי האירועים המתוארים אינם מהווים הטרדה מינית וכי פלונית מעלילה האשמות שווא נגדו בשל פיטוריה שנבעו מאירועי משמעת הכללו לטענתו הרמת קול על אלמוני כממונה עלייה, אי ציות להנחיות מקצועיות והתנהלות לא תקינה במהלך עבודה. עוד טען כי האשמותיה הן בגדר עלילות שווא ומעשה נקם. אלמוני כפר בקיומם של יחסי מרות בטענה שהוא שירת כשוטר במשטרת ישראל ואילו פלונית עבדה כפקחית בשיטור העירוני, ולכן לא התקיים יסוד של שליטה מצידו כלפי המתלוננת, באמצעות יכולת השפעה וסמכות.

בית הדין האזורי לעבודה פסק כי המתלוננת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש וביססה תשעה מקרי הטרדה מינית ופסק פיצוי בסך 150,000 ₪. הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית הדין הארצי לעבודה. המערער, אלמוני, ערער על סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעה, בטענה שלא היה בינו לבין פלונית יחסי מרות. בנוסף טען שבית הדין העדיף את גרסת פלונית למרות היעדר ראיות מספקות. עוד טען כי בית הדין האזורי התעלם מהפיצוי שקיבלה פלונית כתוצאה מהסדר הפשרה עם העירייה ומשטרת ישראל וביקש להפחית את הפיצוי ל-50,000 ₪.

בערעור שכנגד מיקדה פלונית את טענותיה לשני היבטים: ראשית, השיגה על גובה הפיצוי שנפסק בגין אירועי ההטרדה המינית שהוכחו, בטענה שהיה ראוי לפסוק סכום גבוה יותר; שנית, טענה כי הפיצוי בגין אובדן הכנסות אינו משקף נאמנה את מלוא הנזק שנגרם לה, שכן לא הביא בחשבון את אובדן ההכנסות בתקופה שלאחר השעייתה ופיטוריה מיחידת השיטור.

בית המשפט הארצי לעבודה דחה את ערעורו של אלמוני וקיבל את ערעורה של פלונית בחלקו. נפסק כי התקיימו יחסי מרות בין אלמוני לפלונית; למרות שפקחים מועסקים על ידי העירייה, הם מופעלים על ידי המשטרה ואלמוני שימש כמפקד הישיר האחראי על ציוות למשמרות ושליטה על העבודה. בית הדין ישם כללים פסיקתיים לעניין בחינתן המיוחדת של ראיות  כאשר מדובר בהטרדה מינית, זאת בשל הקושי המובנה בהוכחה: אלה הם אירועי "מילה כנגד מילה" ללא עדים; יש להתחשב בהשפעת הטראומה על יכולת התיאור, וכן בדחיקת זיכרונות כמנגנון הגנה. למרות אי-דיוקים לא מהותיים בעדותה, בית הדין מצא את פלונית מהימנה והסתפק בגרעין עדותה. יושם עקרון "המובלעת הראייתית" המיוחד לעבירות מין, לפיו בית המשפט אינו מצפה מנפגעים להיות "מכשיר דיוק אוטומטי" אלא מסתפק בגרעין האמת.

בית הדין הארצי העלה את גובה הפיצוי מ-150,000 ל-300,000 ש"ח. הפיצוי נקבע כסכום אחד המשקף את המסכת העובדתית במלואה. צוין כי על פי ההלכה הפסוקה ניתן לראות בכל אירוע הטרדה כאירוע נפרד המצדיק פיצוי עצמאי, או לחלופין לפסוק פיצוי אחד על כלל המסכת העובדתית, לפי שיקול דעתו של בית המשפט.

נוסיף כי לעניין פסיקת הפיצוי מוכרות שתי אפשרויות חישוב עליהן עמד בית הדין בע"ע (ארצי) 9834-05-16 ד"ר דורון זמיר – פלונית, מיום  22.8.2018: דרך המלך היא פסיקת פיצוי עצמאי לכל מעשה הטרדה מינית, אך בנסיבות חריגות מותר לפסוק פיצוי מאוחד כאשר מדובר באירועים נפרדים, ולכל אירוע משקל מיוחד בעצמו. השאלה אם לפסוק פיצוי לכל הטרדה בנפרד או סכום כולל לכלל ההתרחשויות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה. עיקרון זה מאפשר גמישות שיפוטית במקרים של מסכת הטרדה מתמשכת.

לפסק הדין ראו:  ע"ע (ארצי) 68858-02-24 אלמוני – פלונית מיום 26.3.2025.

העתירה הוגשה על ידי ד"ר סטיבן ת'יילר, מהנדס ומדען אמריקני, שייסד מערכת בינה מלאכותית. בשנת 2018 הגיש בקשות לרשום זכויות יוצרים עבור תמונה בשם "A Recent Entrance to Paradise"   שנוצרה לטענתו על ידי מערכת בינה מלאכותית ללא מעורבות אנושית ישירה. בבקשת הרישום הצהיר כי מערכת הבינה המלאכותית היא היוצרת, וכי הוא עצמו מגיש את הבקשה כבעלים של המערכת. משרד זכויות היוצרים דחה את הבקשה בנימוק שלא ניתן לרשום זכויות ללא זיהוי יוצר שהוא "אדם".

ת'יילר ערער לבית המשפט וטען שיצירה שנוצרה על ידי מערכת בינה מלאכותית זכאית להגנה לפי חוק זכויות היוצרים הפדרלי של ארצות הברית. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי רק בני אדם יכולים להיות מוכרים כ"יוצרים" על פי החוק. ת'יילר ערער על פסק הדין לבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה, שדחה את הערעור פה אחד.

בערעור טען ת'יילר טען כי אין מניעה עקרונית לכך שמכונה תירשם כיוצרת היצירה וכי הפרשנות המצמצמת של החוק עלולה לפגוע בהתפתחות הטכנולוגית. לטענתו, ניתן לראות בו עצמו "מחבר עקיף" של היצירה, בהיותו מפתח ובעלים של מערכת הAI-. הוא הדגיש את התכלית הכלכלית והחדשנית של דיני הקנין הרוחני כמו עידוד המצאת המצאות והגנתן, גם אם מקורן אינו אנושי.

מנגד טענה המדינה, כי לשון החוק כמו גם כוונת המחוקק מחייבים זיהוי ממציא אנושי. פסיקות קודמות כגון Naruto v. Slater קבעו כי יצירה של ישות לא אנושית אינה זכאית להגנה וכי קבלה של יצירה אוטונומית שנוצרה על ידי מכונה תקעקע את עקרונות דיני הקניין הרוחני. הודגש כי פרשנות מרחיבה שתכלול גם מערכות מלאכותיות עלולה לשנות את האיזון העדין שעליו מושתת הקניין הרוחני, בין אינטרס הפרט לאינטרס הציבורי, מה שמצריך צריך תיקון חקיקה ולא פרשנות שיפוטית.

בית המשפט פסק כי יצירת מכונה אינה זכאית להגנה, וזאת מהטעם שאין לראות במכונה "מחבר" כהגדרתו בדין – תואר השמור לאדם טבעי בלבד. בית המשפט הפנה לסעיף 102(a) לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי זכויות יוצרים מתקיימות ביצירות שנוצרו על ידי "מחבר". "(a)Copyright protection subsists, in accordance with this title, in original works of authorship fixed in any tangible medium of expression, now known or later developed, from which they can be perceived, reproduced, or otherwise communicated, either directly or with the aid of a machine or device."

בית המשפט הפנה לפסיקות קודמות, בהן נקבע כי יצירות שנוצרו בידי ישויות לא אנושיות אינן זכאיות להגנה בזכויות יוצרים. צוין כי אילו ת'אלר לא היה מתעקש על כך שהבינה המלאכותית היא היוצרת אלא שהוא היוצר תוך שימוש בה ככלי עזר בלבד, ייתכן שהתוצאה המשפטית הייתה שונה. זאת משום שלא קיימת מניעה להשתמש בכלי AI וטכנולוגיות שונות, כאשר היוצר האנושי הוא האדם שירשם כבעל הזכויות.

סוגיה דומה נדונה בבריטניה בפסק הדיןThaler v Comptroller-General of Patents, Designs and Trademarks  מיום 20.12.2023. בשנת 2019 הגיש ד"ר ת'יילר בקשות לרישום פטנט בבריטניה עבור המצאות שלטענתו נוצרו באופן עצמאי על ידי הבינה המלאכותיתDABUS  ללא מעורבות אנושית ישירה. בבקשת רישום הפטנט הצהיר ת'יילר כי DABUS היא הממציאה, וכי הוא עצמו מגיש את הבקשות כבעלים של המכונה. נפסק, כי AI אינה יכולה להיות "ממציאה" לפי חוק הפטנטים האנגלי, גם אם ההמצאה הופקה על ידה, מאחר שאינה "אדם". בפסק הדין נקבע כי המונח "ממציא" בסעיפים 7 ו-13 לחוק הפטנטים האנגלי מתייחס אך ורק ל"אדם טבעי" כלומר, בן אנוש. כל פרשנות אחרת חורגת מהגיונה ותכליתה של החקיקה, ואינה עולה בקנה אחד עם דיני הקניין הרוחני. פסק הדין מדגיש כי בית המשפט אינו מוסמך לשנות את החוק כדי להתאימו לטכנולוגיה המודרנית וכי האחריות לכך נתונה למחוקק בלבד. השופט דייוויד קיצ'ין כתב כי משרד הפטנטים צדק בפסיקתו לפיה הבינה המלאכותית אינה ולא הייתה "ממציאה" של מוצר או תהליך חדש כלשהו שתואר בבקשה לרישום הפטנט.

פסקי הדין הנ"ל מציבים גבול ברור בין יצירה אנושית ליצירה מלאכותית, בדיני הפטנטים ובדיני זכויות היוצרים.

לעיון בפסק הדין:

Thaler v. Perlmutter, Case No. 23-5233, United States Court of Appeals for the District of Columbia Circuit, 18 March 2025.

לפי הנסקר בפסק הדין, מצלמות מהירות נכנסו בהדרגה לשירות משנת 2013, ומאז הוצבו מעל 100 מצלמות בכבישי ישראל בהשקעה של מאות מיליוני שקלים. פסק הדין בוחן את תפקודה התקין של המערכת. המדינה העידה את נציג יצרן המצלמות, וכן את ראש המעבדה להנדסת רכב בטכניון. לטענת התביעה, מצלמות מסוג א3 הן אמצעי אכיפה מקובל שזכה לאישור מכון התקנים. נטען כי בתי המשפט כבר הכירו בעבר בכשרות הראיות שמפיקה מערכת זו ופסיקות קודמות חיזקו את מעמדה הראייתי. נטען שמדובר במכשיר שאינו דורש הוכחת אמינות פרטנית בכל תיק ותיק. נציג היצרן העיד כי במקרים של הפרעה מגנטית המערכת תפסול את המדידה ולא תייצר תוצאה.

באי-כוח ההגנה טענו כי מערכת א3 לא מסוגלת לייצר ראיה אובייקטיבית שכן אמינותה תלויה בפרמטרים רבים, כגון תנאי סביבה, תחזוקה, כיול ועוד. נטען שהמדינה לא הצליחה להוכיח את אמינות המערכת במישור הטכנולוגי והמשפטי, וכי מאחר שהמערכת מבוססת על חיישנים אלקטרומגנטיים, יש הכרח בבדיקת ההשפעה על רכבים חשמליים והיברידיים, שמאפייניהם האלקטרומגנטיים שונים מרכב רגיל. מומחה מטעם ההגנה העיד כי הפרעה כזו עלולה להשפיע לא רק על הרכב החשמלי עצמו, אלא גם על מדידה של רכב סמוך.

בהכרעה, בית המשפט ציין שקיים ספק באמינות המערכת לגבי מדידת רכבים חשמליים. ספק זה מעלה  קושי של אכיפה בררנית, שעה שהמערכת מתפקדת טוב יותר ביחס לרכבים שאינם חשמליים. עם זאת, אין לאמר שהמצלמות אינן אמינות באופן מוחלט. למרות הספק בעניין איכות המדידה, בית המשפט הרשיע את הנוהגים תחת הקביעה כי מערכת א3 עומדת בדרישות התקן ולכן ניתן להסתמך עליה כראיה קבילה. על מנת למתן את הספק, בית המשפט חייב את המדינה להפחית 9 קמ"ש מכל תוצאה הנמדדת במצלמות. הפחתה זו מורכבת מ-3 קמ"ש סטיית יצרן ו-6 קמ"ש נוספים שבית המשפט מצא לנכון להפחית.

נציין כי חיזוק לחשש ביחס לאמינות מערכת הצילום מופיע בדוח מבקר המדינה לשנת 2024, "בטיחות בדרכים – דוח מיוחד". בדוח נמתחת ביקורת על פעולות האכיפה בישראל, ובמיוחד על המיקוד ההולך וגובר באמצעים טכנולוגיים תוך זניחה של פיקוח אנושי. המבקר ציין כי חרף ההשקעה הרבה בפרויקטים טכנולוגיים וביניהם מערכת מצלמות א3, לא חל שיפור במדדי הבטיחות, ואף נרשמה עלייה במספר ההרוגים בדרכים. הדוח מצביע על ירידה עקבית במספר התקנים של שוטרי תנועה, מחסור בתחזוקה שוטפת, וקושי באכיפה אחידה ומבוססת נתונים. ביקורת זו נקשרת להערת בית המשפט בעניין חשש לאכיפה בררנית ביחס לכלי רכב חשמליים, באופן העלול לפגוע בעיקרון השוויון.

לעיון בפסק הדין: תת"ע (אשד') 474-04-20 מדינת ישראל נ' אבו גויעד עודאי (נבו 01.04.2025)

המאמר יוצא מתוך הנחה לפיה הכלכלה השחורה מהווה איום ממשי על המשטר הכלכלי החוקי במדינה מודרנית. המחברות מציינות, כי היקפה של הכלכלה השחורה בישראל מוערך בכעשרים אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי, נתון חמור במונחים השוואתיים. תופעה זו מובילה לירידה בהכנסות המדינה ממסים, להכבדה על ציבור הנישומים שומרי החוק ולעיוותי תחרות חמורים בשוק החופשי. פגיעה זו מחלישה את יכולת המדינה להעניק שירותים ציבוריים, פוגעת בלגיטימציה של מוסדות החוק והמשפט ומרחיבה פערים חברתיים. בתקופות של אי יציבות כלכלית, כדוגמת משבר הקורונה, הסיכון להתרחבות הפעילות הבלתי מדווחת גובר, נוכח החמרת מצוקות כלכליות אישיות והיחלשות מנגנוני הפיקוח, בעיה הרלוונטית גם כיום נוכח מלחמת "חרבות ברזל".

המחברות מציגות את השאלה, האם לצמצום השימוש במזומן יש פוטנציאל ממשי למזער את תופעת הכלכלה השחורה. הדיון נפתח בהצגת ההנחה הרווחת, לפיה המזומן משמש כאמצעי תשלום המאפשר ביצוע עסקאות באופן שאינו מתועד, ועל כן נתפס ככלי מרכזי להוצאה לפועל של פעילות כלכלית לא מדווחת ושל עבירות פיננסיות דוגמת העלמות מס, הלבנת הון ותשלומי שוחד. מאפיינים כגון אנונימיות, ניידות ונגישות הופכים את המזומן לאמצעי מועדף לביצוע עסקאות שאינן עוברות דרך מערכות הבקרה של הרשויות.

המחברות אינן מקבלות הנחה זו כמובנת מאליה, אלא מציגות מנעד רחב של גישות מחקריות אמפיריות ותיאורטיות השמות סימן שאלה על מידת הקשר הישיר בין השימוש במזומן לבין היקפה של הכלכלה השחורה. מובאות דוגמאות ממחקרים השוואתיים במדינות שונות באירופה, המלמדות שגם כאשר מדינות נקטו במדיניות רגולטורית נוקשה שצמצמה באופן משמעותי את אפשרות השימוש במזומן, דוגמת איטליה וספרד, לא נרשמה ירידה מהותית בהיקף הפעילות הבלתי מדווחת. גישות אלו מציעות כי צמצום המזומן הוא לכל היותר תנאי מסייע, אך אינו גורם מכריע או בלעדי בהפחתת הכלכלה השחורה.

חלק מהספרות המחקרית המובאת במאמר גורסת, כי תופעת ההון השחור מושפעת מגורמים מבניים וחברתיים רחבים יותר, כגון תרבות ציות, אמון הציבור ברשויות, אפקטיביות מערכת האכיפה ומידת השקיפות של המערכת הפיננסית. בנסיבות אלו, טוענות המחברות, צמצום השימוש במזומן הוא לכל היותר רכיב אחד מתוך מארג רחב של צעדים רגולטוריים, אשר יש לשלבם באופן מערכתי על מנת להשיג השפעה מהותית על היקף הכלכלה הבלתי מדווחת.

בהתבסס על ממצאים אלה, המחברות פונות לבחינה ישירה של הכלי המרכזי שבחר בו המחוקק בישראל. המאמר מנתח בהרחבה את הוראות החוק לצמצום השימוש במזומן תוך הדגשה כי מדובר בחוק מורכב המבקש לאזן בין צורכי האכיפה לבין חופש הפעולה הכלכלי של האזרחים. עיקרי החוק כוללים קביעת תקרות תשלום שונות: במקור אחת עשרה אלף שקלים לעסקאות בין עוסקים וחמישים אלף שקלים לעסקאות בין פרטיים, תקרה שהופחתה החל מה-1 באוגוסט 2022 ל- 6,000 ₪ לעסקאות עם עוסקים ו- 15,000 ₪ בעסקאות בין פרטיים. בנוסף, נקבעו מגבלות על השימוש בצ'קים, לרבות חובת רישום שמות המוטבים ואיסור על סיחורם. לצורך אכיפת הוראות החוק הוסמכו רשות המיסים ומשטרת ישראל להטיל קנסות מנהליים בגובה של עד שלושים אחוזים מסכום העסקה האסורה, ולהגיש כתבי אישום פליליים במקרים חמורים. המחברות מציינות כי אף שהחוק הישראלי הושפע מהמודלים האירופיים, הוא נותר מתון יחסית, בין היתר בשל לחצים שהופעלו על המחוקק מצד גופים עסקיים שונים.

המחברות מנתחות את הכשלים שלדעתן מקשים על יישומו המוצלח של החוק.  ראשית, התקרות שנקבעו לתשלום במזומן נחשבות גבוהות ביחס לסטנדרטים המקובלים במדינות אחרות. לדוגמה, בצרפת עומדת התקרה על אלף אירו בלבד, דבר שמשקף גישה רגולטורית תקיפה יותר. לעומת זאת, בישראל התקרות הרחבות מותירות פתח לביצוע עסקאות במזומן גם בהיקפים לא מבוטלים, באופן שמחליש את ההשפעה המצופה מהחוק. שנית, המחברות מדגישות את ההחרגה המהותית של גופים פיננסיים מפוקחים מהחוק, לרבות חברות אשראי חוץ בנקאיות, אשר יכולות לשמש כנתיב עוקף לעסקאות במזומן או להעברת כספים ללא תיעוד מספק. שלישית, נטען כי החוק מחמיץ את ההתמודדות עם מגזרים רגישים באוכלוסייה. למשל, קשישים, אנשים נטולי נגישות לחשבון בנק או בעלי אוריינות דיגיטלית מוגבלת, נאלצים להתמודד עם מגבלות החוק מבלי שנקבעו עבורם הסדרים ייעודיים. במקום ליצור מנגנונים מדורגים או מענים מותאמים, החוק מופעל באופן אחיד וגורף, מה שעלול להוביל להדרה של קבוצות מוחלשות ממעגל הפעילות הכלכלית החוקית. טענה נוספת היא שאכיפת החוק עלולה להיות לא שוויונית, שכן אוכלוסיות מוחלשות חשופות יותר לביקורת מנהלית ואכיפה, בעוד גופים מתוחכמים יודעים להשתמש בערוצים חוקיים לעקיפתו. רביעית, החוק מתמקד אך ורק במזומן המסורתי ואינו חל על תשלומים המתבצעים באמצעות מטבעות קריפטוגרפיים, כדוגמת ביטקוין, המאופיינים אף הם באנונימיות גבוהה ובכך מתעלם מהשפעתם האפשרית על היקף הפעילות הבלתי מדווחת. מכלול כשלים אלה מוביל את המחברות לקבוע כי קיים פער מהותי בין תכלית החוק לבין אופן יישומו.

המחברות  ערכו סקר כמותי, שנועד לבחון את היענות הציבור להוראות החוק. מממצאי המחקר עולה, כי כשמונים אחוזים מהציבור מודעים לקיומו של החוק, אך שישים וארבעה אחוזים דיווחו כי הם ממשיכים לבצע עסקאות במזומן מעבר לתקרה שנקבעה. פילוח התשובות לפי קבוצות מגלה כי עצמאים עושים שימוש רב יותר במזומן מאשר שכירים, וכי בקרב מגזרים מסוימים כמו בעלי עסקים קטנים, ההיענות לחוק נמוכה במיוחד. המחקר מצביע על הבדל משמעותי במודעות ובהיענות לחוק גם לפי אזור מגורים, רמת השכלה ורמת הכנסה.

המחברות בוחנות גם את היישום המערכתי של החוק. צוין כי אף שרשות המיסים מפרסמת מדי פעם דיווחים על אכיפה, בפועל אין בקרה מספקת או פרסום עקבי של נתונים. דוח מבקר המדינה לשנת 2021 מצביע על כשלים באיסוף נתונים ועל היעדר פרסומים סדירים, דבר המקשה על בחינה אפקטיבית של השפעות החוק. מעבר לכך, מצוין כי חלק מהירידה בשימוש במזומן יוחסה לתהליכים כלליים של דיגיטציה ולאו דווקא ליעילות החוק עצמו.

בהקשר רחב יותר, בוחנות המחברות את מגמות הרגולציה הבינלאומיות בנוגע לשימוש במזומן. בהתייחס למגמות עולמיות, הן מזכירות כי מדינות שונות פועלות לצמצם את השימוש במזומן כחלק ממאבקן בכלכלה השחורה, אך מדגישות כי ישנה שונות ניכרת בגישות. בעוד מדינות כגרמניה נוקטות במדיניות מתונה, מדינות כמו איטליה וצרפת מיישמות מגבלות חמורות בהרבה. האזכור הבינלאומי במאמר נועד להמחיש כי הצלחת הצעדים תלויה לא רק בהחמרת ההגבלות אלא גם בעיצוב כולל של מדיניות פיסקלית ואכיפה.

נוכח ממצאים אלה, טוענות המחברות כי החוק הישראלי, על אף חשיבותו הסמלית והרגולטורית, אינו מהווה מענה שלם ומספק לתופעת הכלכלה השחורה. הן מדגישות כי צמצום השימוש במזומן עשוי לשמש אמצעי תומך, אך אינו מסוגל לבדו לחולל שינוי מבני עמוק בהתנהגות הכלכלית של יחידים ושל גופים הפועלים מחוץ למערכת החוקית. החוק, לטענתן, הוא מהלך נקודתי מדי, שאינו נותן מענה להיבטים המורכבים והרב שכבתיים של התופעה, ובפרט לאותם מרכיבים תרבותיים, חברתיים וטכנולוגיים המחזקים את הנטייה לפעילות בלתי מדווחת. על הרקע הזה, המחברות מציעות להתייחס לחוק החדש לא ככלי עצמאי אלא כחלק ממערך רחב של צעדים רגולטוריים משלימים. הן ממליצות על אימוץ מדיניות רב מערכתית, הנשענת על תמהיל מאוזן של הסדרה, הסברה, השקעה בתשתיות דיגיטליות, והגברת אכיפה אפקטיבית.  מושם דגש על הצורך בהנגשה רחבה של אמצעי תשלום דיגיטליים, תוך הקטנת הפערים הקיימים ומתן מענים מותאמים לאוכלוסיות מודרות, במיוחד מבוגרים, חסרי חשבון בנק ואוכלוסיות עם אוריינות טכנולוגית נמוכה. בד בבד, מוצע לחזק את האמון הציבורי ברשויות המדינה על ידי הגברת השקיפות, טיפוח תרבות של ציות מרצון, והטמעת תודעה ציבורית עמוקה באשר להשלכות המזיקות של הכלכלה השחורה על איכות החיים, שוויון הזדמנויות וקיום מערכות רווחה. לשם כך נדרש להשקיע בחינוך פיננסי מתמשך, לעודד אחריות אזרחית ולשפר את הנגישות למידע בנוגע לזכויות וחובות כלכליות. מעל לכל, המחברות מדגישות את חשיבות האיזון בין צרכי האכיפה לבין הגנה על זכויות היסוד של הפרט, ובראשן הזכות לפרטיות, חופש הפעולה הכלכלי והבחירה החופשית באמצעי התשלום. ההתמודדות עם הכלכלה השחורה בישראל מחייבת גישה רגולטורית זהירה, כוללת ורב תחומית, אשר אינה מסתפקת בצעדים טכניים אלא שואפת ליצירת שינוי תודעתי, מוסרי ומערכתי כאחד.

המאמר פורסם בכתב העת מחקרי רגולציה כרך י' ספר מאיר חת (מאי 2025). https://katzr.net/89cb54

המגזר הפיננסי נהנה מיתרון טבעי בהטמעת מערכות ניהול אלגוריתמיות, הודות לאופיו הדיגיטלי המבוסס על נתונים מובנים וכמותיים. מערכות אלו משנות באופן מהותי את הקשר בין המוסדות הפיננסיים ללקוחותיהם וכן את הניהול הפנימי של העובדים. המערכות האלגוריתמיות מביאות לשיפורים משמעותיים: הפחתת שגיאות הנובעות מהטיות אנושיות, שיפור חוויית הלקוח, ייעול תהליכים תפעוליים, וקבלת החלטות מבוססות נתונים לצד יכולות זיהוי הונאות מתקדמות. במקביל, האתגרים הייחודיים של המגזר הפיננסי – רגולציה מחמירה, דרישות אמון גבוהות מצד הלקוחות, וטיפול במידע רגיש – מחייבים רמות פיקוח ובקרה מתקדמות. מערכות הניהול האלגוריתמיות עונות על אתגרים אלו באמצעות ניטור רציף של ביצועי עובדים ומדדי איכות שירות בזמן אמת, ובכך מפחיתות באופן משמעותי סיכונים רגולטוריים ותפעוליים.

לצד היתרונות שבהטמעת מערכות בינה מלאכותית בעבודה השוטפת ובניהול העובדים, נדרש להתמודד עם האתגרים שטמונים בכלים מבוססי בינה מלאכותית במקום העבודה, וזאת בשני מישורים: במישור הרגולטורי-חוקי:  המאמר בוחן את האופן שבו השינוי בעבודה המאורגנת, כתוצאה מהטמעת מערכות בינה מלאכותית בארגונים מטופל באירופה, ארצות הברית, ובישראל. האיחוד האירופי אישר במרץ 2024 את חוק ה-EU AI Act המחיל רגולציה מבוססת רמות סיכון, כאשר מערכות "בסיכון גבוה", כמו מערכות להערכת עובדים, כפופות לפיקוח הדוק. במקביל, אושרה אמנה אירופית לבינה מלאכותית (שגם ישראל חתומה עליה) המחייבת את המדינות החתומות עליה לאמץ חקיקה שתשקף עקרונות של פרטיות, שקיפות ואי אפליה. בארה"ב אין חקיקה מחייבת, אלא בעיקר המלצות אתיות. בישראל אומצה החלטת ממשלה 173, המעודדת רגולציה עצמית וניסיונית, אך טרם נחקקה מסגרת משפטית מחייבת.

המאמר  מדגיש שבהיעדר חקיקה ייעודית, גובר הצורך במנגנוני ההגנה של העבודה המאורגנת, מה שמוביל למישור השני שעניינו – חתימה על הסכמים קיבוציים במקומות עבודה מאורגנים. פרופ' קוכן שעסק בהשלכות הבינה המלאכותית במקום העבודה סבר שאחת מהדרכים להתמודד עם אתגרים מסוג זה היא מעורבות של העובדים ונציגיהם בקבלת ההחלטות הטכנולוגיות. על רקע זה, ארגוני העובדים נדרשים לרה-קונספטואליזציה במסגרת פועלם כגוף מייצג במספר מישורים:

הראשון הוא הפיכת משימות מסורתיות לאוטומטיות וביצוען באמצעות מערכות בינה מלאכותית  מציב אתגרים תעסוקתיים לעובדי "הצווארון הלבן". משכך, גובר הצורך בעובדים בעלי מיומנויות טכנולוגיות מתקדמות וחשיבה יצירתית. על כן, ארגוני העובדים צריכים לדרוש הפעלת תוכניות להכשרת עובדים כדי שיוכלו להתאים את עצמם לסביבת העבודה המשתנה.

המישור השני מתמקד בתוצאות הנובעות מהדילמה בין הדרישה הלגיטימית של לקוחות לאבטחת מידע ואמינות שירות מרבית, לבין הזכות הבסיסית של עובדים לפרטיות ותנאי עבודה מכבדים.

על הארגונים לאזן בין אינטרסים אלה, להגדיר גבולות ברורים למעקב (ניטור) אחר העובדים. כמו כן, עליהם לפעול כמתווכים בין הצרכים של העובדים לאלו של הלקוחות ובמסגרת זו, להבטיח שהמאמצים לשפר את השירות ללקוח לא יבוא על חשבון תנאי העבודה.

המישור השלישי דן בהשלכות עידן הטכנולוגיה המתקדמת על החלטות ניהוליות רבות שהפכו לאוטומטיות ולבלתי שקופות. לכן, ההמלצה במאמר היא לדרוש קיום משא ומתן על אופן יישום המערכות במקום העבודה, לחשוף קריטריונים להערכת עובדים, ולשלב את האיגודים בדיונים אתיים ברמה הארגונית. כמו כן, על הארגונים לפעול ברמה הלאומית והבינלאומית לקידום מדיניות ורגולציה שיגנו על זכויות העובדים בעידן הדיגיטלי. על מנת שארגוני העובדים יוכלו להשפיע בפועל בדיונים טכניים ומורכבים על יישום טכנולוגיות חדשות הם נדרשים לפתח מומחיות פנימית בנושא טכנולוגיה ומדיניות דיגיטלית.

נוסף על אלה, השימוש במערכות בינה מלאכותית על ידי מנהלים כלפי עובדים משפיע על אופן ניהול העובדים בעידן הדיגיטלי ומעורר בעיות שמדגישות את הצורך בארגוני העובדים:

ראשית, המאמר מציג מגוון פרקטיקות טכנולוגיות של פיקוח על עובדים, ובוחן את הלגיטימיות המשפטית והאתית של כל אחת מהן: ניטור פעולות עובדים לצורכי אבטחת מידע או ניתוח דפוסי עבודה הכפופים להסכמת העובד ולמגבלות של שימוש עסקי לגיטימי בלבד; מעקב אחר מיקום באמצעות רכבי חברה מותר כאשר למעסיק יש צורך לגיטימי בפיקוח על עובדיו, במיוחד בעבודות ניידות, וכשמדובר בניטור בדיעבד; שימוש באמצעי אבטחה כמו זיהוי ביומטרי ובמצלמות כפוף להוראות רגולטוריות של הרשות להגנת הפרטיות ולהוראות של רשם מאגרי המידע. לעומת זאת, ניטור של רשתות חברתיות לשם איסוף מידע אישי שאינו רלוונטי לעבודה נתפס כפוגעני ולא לגיטימי .ניטור רשתות חברתיות של עובדים לצורכי איסוף מידע אישי שאינו רלוונטי לעבודה נחשב לפוגעני ולחסר הצדקה משפטית או אתית. פעולות ניטור כאלה חושפות מידע פרטי על חייו האישיים של העובד, ועלולות לפגוע בצנעת הפרט.

המאמר מדגיש כי פגיעה בפרטיות העובד ללא הסכמתו מהווה הפרה אסורה, אך מציין כי גם כאשר ניתנת הסכמה, יש להטיל ספק ברצונה החופשי בשל יחסי התלות הכלכלית שבין העובד למעסיק. בהתאם לכך, המחברים מציעים שהחלת מערכות בינה מלאכותית תותנה בהיוועצות מוקדמת עם ארגוני העובדים במסגרת חובת ההיוועצות וניהול משא ומתן עם ארגוני העובדים. זאת ועוד, שהעובד יידרש לתת הסכמה ספציפית ומודעת לכל שימוש שנעשה במידע הנאסף עליו תוך עיגון הדברים בחוזה העבודה. נוסף על כך, על ארגוני העובדים לפעול להגבלת היקף המידע שנאסף ולהימנע ממדיניות של ניטור מוגזם הפוגעת בזכויות העובדים.

שנית, החלטות שמתקבלות על ידי אלגוריתמים עלולות להיות לא שוויוניות ומפלות, וזאת משתי סיבות עיקריות: קבלת החלטות אלגוריתמיות שמבוססות על נתונים יבשים (הישגים, ותק, שהות בעבודה) ללא התחשבות בקריטריונים רלוונטיים אחרים (שירות מילואים, חופשת לידה, מגבלות פיזית) עלולה להוביל לתוצאה מפלה שאסורה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח–1988; אלגוריתמים לניהול משאבי אנוש שמבוססים על פרקטיקות ישנות מפלות או בלתי הוגנות ועל הטיות חברתיות היסטוריות מובילים לקבלת החלטות מפלות בעניין פיטורין, קידום וגיוס עובדים.

השימוש במערכות ניהול אלגוריתמיות-אוטומטיות מעורר קשיים נוספים: חלוקת משימות בהתבסס על נתונים היסטוריים מוטים; אובדן האינטראקציה האנושית בין מנהלים לעובדים ופגיעה ביחסי העבודה; ניטור מתמיד וקפדני שיוצר סביבת עבודה לחוצה ולא בריאה והתעלמות מנתונים איכותיים והתמקדות בנותנים כמותיים בהערכת ביצועי עובדים. על ארגוני העובדים לפעול להבטחת שקיפות בקבלת החלטות על ידי בינה מלאכותית, לחשיפת הקריטריונים שמשמשים לקבלת החלטות ולהחלת מדדי גיוון ושוויון כדי למנוע תוצאות מוטות. כמו כן, עליהם לדרוש שבהסכמים הקיבוציים יוגדר כיצר הבינה המלאכותית יכולה לשמש מנגנון לקבלת החלטות בנוגע לעובדים.

בסופו של דבר, המאמר מציע גישה מאוזנת וזהירה כלפי שילוב טכנולוגיות מתקדמות במקום העבודה, תוך שימת דגש על מעורבות ארגוני העובדים בין קדמה טכנולוגית לבין שמירה על זכויות העובדים בעידן דיגיטלי.

המאמר צפוי להתפרסם בכתב העת מחקרי רגולציה מבית מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה.

בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשמת בעבירה של מגע עם סוכן חוץ לפי סעיף 114 לחוק העונשין, אך זיכה מהעבירה החמורה של מסירת ידיעה העלולה להיות לתועלת האויב לפי סעיף 111 לחוק. פסק הדין התבסס על כך שלא הוכח כי ראמבוד הוא "אויב" לפי הגדרת סעיף 111, ולא הוכח כי הנאשמת מסרה לו מידע מתוך ידיעה ברורה על זהותו. ערעור המדינה התמקד בשאלה, אם מארג ראיות נסיבתיות, הנתמך בחוות דעת מומחה, עשוי להספיק להוכחת זהות של "אויב מקוון" לצורך הרשעה בעבירת ביטחון חמורה.

המסגרת הנורמטיבית נסמכת על סעיף 111 לחוק העונשין, אשר דורש להוכיח ארבעה יסודות מצטברים: (1) מסירת ידיעה; (2) שהידיעה עשויה לתרום לאויב; (3) שהמסירה בוצעה ביודעין; (4) שהנמען הוא אויב. לצורך קיום היסוד הרביעי, יש להוכיח כי מדובר בגורם הפועל מטעם מדינת אויב או למענה. לעומת זאת, סעיף 114 לחוק דורש רף נמוך יותר: די בכך שיש יסוד סביר לחשד שהגורם הוא ״סוכן חוץ״. סעיפים 25 ו-26 לחוק מאפשרים ענישה גם על ניסיון, אף אם לא הושלם, ולפיכך יש להם נפקות בכל הקשור לפעולות חלקיות שבוצעו לבקשת הגורם העוין.

בית המשפט העליון, ברוב דעות, קיבל את ערעור המדינה והפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נקבע כי ניתן להסיק מעבר לספק סביר שמאחורי הפרופיל "ראמבוד" עמד גורם הפועל מטעם המודיעין האיראני ולכן מתקיים רכיב ה"אויב". ההכרעה התבססה על מכלול ראיות נסיבתיות: דפוס פעולה עקבי, בחירת קורבנות בעלי מכנה משותף (נשים ישראליות דוברות פרסית), אופי המשימות (תיעוד אתרים רגישים), העברת כספים, שיח חתרני ארוך טווח, והצעות להיפגש במדינות שלישיות. טענת הנאשמת לפיה מדובר באדם פרטי או מתחזה נדחתה, משום שלא נתנה הסבר מספק להתמקדותו באתרים ביטחוניים ולאופי הפעולות שהתבקשו.

בית המשפט עמד על כך שמידע נסיבתי עשוי להספיק, אם מצטרפות אליו אינדיקציות עקביות המלמדות על מתווה מודיעיני ולא אישי. חוות דעתו של רפ״ק ל׳, ראש מדור סייבר באגף החקירות בשב״כ, זיהתה את ראמבוד כ״סוכן מקדים״ – פרופיל שמטרתו גיוס עתידי של סוכנים. חוות הדעת התבססה גם על מקורות חסויים, אך הוצגה במידה מספקת להגנה. ההגנה לא ביקשה גילוי נוסף או ולא הגישה חוות דעת נגדית, ואף לא ערערה על מתווה ההפעלה שתיאר המומחה. השופטים הבהירו כי לא מדובר בראיה חסויה שאינה נתונה לביקורת, וכי נשמרה לנאשמת האפשרות להבין את מתווה הראיה ולהתגונן. פסק הדין מאמץ את הגישה לפיה גם בהיעדר מגע פיזי או קשר ישיר עם הסוכן, ניתן לייחס לנאשם אחריות פלילית כאשר מתקיימת קבלה מודעת של סיכון, או כאשר יש בידי הנאשם תשתית נסיבתית שמצמיחה חובה לברר, להטיל ספק, או לנתק מגע.

בית המשפט עמד על פרשנות המושג ״ידיעה״ במשפט הפלילי. נקבע כי אין צורך בהוכחת כוונה לפגוע בביטחון המדינה או בידע פוזיטיבי על זהותו של הנמען. די בכך שהנאשמת פעלה מתוך מודעות לכך שהיא מוסרת מידע לבקשת גורם שמציג עצמו בזהות עמומה, תוך התעלמות מסימנים מטרימים למניעיו. גם עצימת עיניים, התעלמות ממידע חשוד או קבלת סיכון מודע – עשויים להספיק לקיומו של היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 111. לפיכך, היסוד הנפשי שיוחס לנאשמת אינו זדון במובנו הקלאסי, אלא קבלה מודעת של סיכון, שמשקפת רמה גבוהה של עצימת עיניים או הימנעות מלברר כאשר קיימות נורות אזהרה בולטות. בכך מתווה פסק הדין גבול ברור בין רשלנות תמימה לבין אחריות פלילית הנובעת מהתנהלות חוזרת ונשנית מול גורם מעורפל אך חשוד.

בית המשפט הרשיע את הנאשמת לא משום שהוכחה כוונה פלילית מובהקת, אלא משום שבחרה להמשיך בשיתוף פעולה חריג עם גורם שזהותו לוטה בערפל, תוך שהיא מתעלמת מהקשר הביטחוני של המשימות שהתבקשה לבצע ומהקשרם המצטבר. האחריות הפלילית אינה תולדה של פעולה חד-פעמית, אלא של דפוס התנהגות מתמשך המלמד על חוסר תום לב.

המסר הציבורי הוא ברור: התעלמות מחשדות ממשיים בזהות מקוונת, וביצוע פעולות לבקשתו של גורם אנונימי, עלולים להוביל להטלת אחריות פלילית, גם כאשר לא מתקיים מגע פיזי, וגם כאשר המידע המועבר נראה תמים במבט ראשון. בכך, פסק הדין מחיל סטנדרט חדש של זהירות בזירה הדיגיטלית, תוך חידוד דרישת האחריות האישית של האזרחים להתנהל בזהירות נאותה, בעיקר כשמדובר באינטראקציה בזירה בינלאומית.

גיא פיליפ גולדשטיין, במאמרו "נשק סייבר ויציבות גיאו־פוליטית: איומים חדשים על היציבות הבינלאומית נוכח סוגים חדשים של התקרבות אסטרטגית" (2023), מציין כי בעשור האחרון הפך המרחב המקוון לזירת עימות בלתי־סימטרית מובהקת, שבה מדינות אויב פועלות באמצעות מנגנוני השפעה עקיפים, לעיתים תוך שימוש באזרחים שאינם מודעים למידת מעורבותם. דפוסים אלה כוללים שיח מתמשך במסווה אישי או אידיאולוגי, איסוף הדרגתי של מידע תמים לכאורה, והכוונה לפעולות קטנות המתבצעות על פני זמן. כל אלה יוצרים מארג סמוי של הפעלת סוכנים ללא קשר ישיר או מובהק למפעיל. בהקשר זה, גם פעולות פשוטות יחסית – כמו צילום של מבנים ציבוריים, העברת כתובות אימייל, או ניסיון יצירת קשר עם אישים – אינן נטולות משמעות ביטחונית. גולדשטיין מדגיש כי יכולת עיבוד מידע של מדינות עוינות הפכה את המידע האזרחי ביותר לנתון רגיש, בפרט כאשר הוא נאסף באופן שיטתי. בעיני המשפט הפלילי הקלאסי, אין מדובר בראיות מובהקות, אך בעיני מערכת ביטחון מודרנית – אלה צעדים ממשיים במסלול של גיוס והכנה לפעולה עוינת.

ראו: בע"פ 3766/24 מדינת ישראל נ' פלונית (26.3.2025)