התוכנה בה מדובר, בשם DABUS, מופעלת על ידי ד"ר סטפן ת'אלר (Dr. Stephen Thaler) דוקטור לפיזיקה ומומחה לבינה מלאכותית מארצות הברית. ת'אלר הגיש בישראל שתי בקשות פטנט במסגרת Artificial Inventor Project – – יוזמה בינלאומית שמטרתה לגבש מדיניות בנוגע לזכויות קניין רוחני על המצאות שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית. בבקשות ציין ת'אלר את עצמו כמבקש הפטנט ובעל הזכויות, אך במקום המיועד לרישום שם הממציא רשם את שם המכונה DABUS, תוך ציון כי האמצאה נוצרה באופן אוטונומי על ידי בינה מלאכותית. לשיטתו, הזכויות בפטנט הועברו אליו מכוח בעלותו על המכונה. בכך ביקש ת'אלר להציג מודל משפטי חדש: המכונה כממציאה, והאדם רשום כבעל הזכויות בפטנט. רשם הפטנטים דחה את הבקשות, וערעור הוגש לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט ביסס את דחיית הערעור על שני צירים מרכזיים: לשון החוק ותכליתו. במישור הלשוני, חוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 קובע כי "בעל אמצאה כשירת פטנט זכאי לבקש, לפי הוראות חוק זה, שיינתן לו פטנט עליה", ומגדיר "בעל אמצאה": "הממציא עצמו או הבאים מכוחו". המונח "ממציא" אינו מוגדר בחוק. בית המשפט פסק כי המשמעות הטבעית והרגילה של המונח "ממציא" מתייחסת לבן אדם.

במישור התכלית, דברי הכנסת מיום 8.8.1967 (בדיון בקריאה שניה ושלישית) מראים שהמחוקק הדגיש את "ייחודו של הממציא" ואת "הגנה על זכות הממציא" שעה שקבע כי מגיש בקשה שאינו הממציא חייב להודיע כיצד היה לבעל האמצאה. הוראת סעיף 11(ב) לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 נועדה, כפי שצוין בדברי הכנסת, לשמש "הגנה נוספת על זכות הממציא", באופן שהרשם יוכל "לעמוד על דרך גלגולה של האמצאה מידי הממציא אל מבקש הפטנט ועל ידי כך לשמור על זכויותיו של הממציא במידה שנתקפחו". ההנחה הבסיסית היא שלממציא יש "זכויות" שעליהן יש להגן. גישה זו אינה מתיישבת עם הכרה בבינה מלאכותית כ"ממציא", שכן המערכת הטכנולוגית חסרה ישות משפטית ואין לה זכויות שצריך להגן עליהן או צורך בהגנה משפטית. בנוסף, ממציא יכול להוריש, וכן לוותר על זכויותיו – פעולות משפטיות שרק בני אדם זכאים לבצע.

ת'אלר טען כי פרשנות שתאפשר הגנה על אמצאות בינה מלאכותית עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה לעודד ממציאים לגלות לציבור את אמצאתם. לטענתו, אם לא תינתן הגנה לאמצאות שנוצרו על ידי מכונה, יקטן התמריץ לפיתוח מכונות כאלה. בית המשפט דחה את הטענה בקבעו כי מכונה אינה זקוקה לתמריץ כלכלי או משפטי. בית המשפט לא בחן את כשירות האמצאה עצמה: אם היא חדשה, מועילה וניתנת לשימוש תעשייתי. הסירוב ניתן על הסף, על רקע היעדר ממציא אנושי. בית המשפט ציין כי אלמלא הבעיה של זהות הממציא, אולי הייתה מתבצעת בחינה רגילה של כשירות לפטנט. בית המשפט הוסיף שאמצאות רבות אמנם מיוצרות בעזרת כלים לא אנושיים וכשירותן לפטנט אינה שנויה במחלוקת. ואולם שעה שהתוכנה מחליפה את בן האנוש ואינה משמשת רק כלי עזר – אין לפנינו ממציא שניתן לרשום את הפטנט על שמו. פסק הדין אינו שולל את האפשרות לרשום פטנט על האמצאה שנוצרה בעזרת בינה מלאכותית, כל עוד ישנה מעורבות אנושית מספקת. השאלה היא, מהי רמת המעורבות האנושית הנדרשת. אף אם קו הגבול עשוי להיות מטושטש במקרים מסוימים, הרי שכאשר אין כל מעורבות אנושית, לא ניתן לרשום פטנט על האמצאה.

פסק דינו של בית המשפט בתל-אביב עולה בקנה אחד עם שורת פסקי דין שניתנו מעבר לים בבקשות שהגיש ת'אלר עצמו, ואשר דחו את רישום הבינה המלאכותית כממציא. בארצות הברית, בית המשפט לערעורים הפדרלי (United states court of appeals for the federal circuit) קבע כי יש לפרש את המונח "ממציא" כמתייחס ל"אדם אנושי בלבד (natural person) וכי אין לקבל לרישום אמצאות שנעשו על ידי מכונה; בקשתו של ת'אלר לדיון נוסף נדחתה על-ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ופסק דינו של בית המשפט לערעורים הפך לחלוט. ראו: Thaler v. Vidal, 143 S. Ct. 2497 (2023)

באנגליה, בית המשפט העליון  אישר ביום 20.12.2023 הכרעות של הערכאות הקודמות, וקבע כי ת'אלר אינו יכול להיחשב כבעל זכויות אך ורק מכוח בעלותו במכונה. ראו: Thaler v Comptroller-General of Patents, Designs and Trade Marks [2023] UKSC 49

נוסיף כי בנובמבר 2025 פרסם משרד הפטנטים האמריקאי (USPTO) הנחיות מעודכנות בנוגע לאמצאות שנוצרו בסיוע בינה מלאכותית. העמדה שהוצגה היא חד-משמעית: רק אדם טבעי (natural person) יכול להיחשב "ממציא" לצורכי דיני הפטנטים. מערכות בינה מלאכותית לרבות בינה מלאכותית יוצרת אינן ממציאות, אלא נתפסות ככלים (instruments) המשמשים את הממציא האנושי, בדומה לציוד מעבדה, תוכנות מחשב או מאגרי מידע. ההנחיות מאמצות עיקרון ותיק בדיני הפטנטים האמריקאיים, לפיו ממציאים רשאים להשתמש בשירותים, ברעיונות ובסיוע של אחרים מבלי שמקורות סיוע אלה יהפכו לממציאים משותפים. ההנחיות מבהירות כי אין מבחן משפטי נפרד לאמצאות בסיוע בינה מלאכותית, וכי אותו סטנדרט חל על כלל האמצאות, ללא תלות באמצעים הטכנולוגיים שנעשה בהם שימוש בתהליך האמצאה.

לפסק הדין ראו:

עש"א (מחוזי ת"א) 33353-05-23 ד"ר סטפן ל. ת'אלר נ' רשם הפטנטים, העיצובים וסימני המסחר (מיום 31.12.2025)‏‏

בבג"ץ 3545-11-25 התבקש בית המשפט להורות ליועצת המשפטית לממשלה שלא לעסוק בחקירת נושאי ההדלפות על ידי הפרקליטה הצבאית הראשית. עתירה זו התייתרה שכן היועמ"שית הודיעה מיוזמתה שלא תעסוק בחקירה זו. בהמשך, בבג"ץ 18615-11-25 עתר משמר הדמוקרטיה הישראלית בדרישה לבטל את החלטת שר המשפטים למנות לליווי חקירת הפצ"רית את נציב תלונות הציבור על השופטים, כב' השופט בדימוס אשר קולה. השר נשען על סעיף 23(ד) לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי״ט–1959, שקובע: "היה נושא משרה מנוע מלעסוק בעניין מסוים במסגרת תפקידו, רשאי השר, לאחר התייעצות עם נציב השירות, להטיל על עובד מדינה אחר למלא את התפקיד באותו עניין עד שתוסר המניעה".  בג"ץ קיבל עתירה זו ופסק כי נציב תלונות הציבור על השופטים אינו יכול ללוות את החקירה. הטעם לכך נעוץ בסעיף 11(א)(1) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002, המייחד את משרת הנציב ואינו מתיר לו לכהן במקביל בתפקיד נוסף. כב' השופטת י' וילנר ציינה כי הוראת-חוק זו היא גורפת וחד משמעית, וכי תכליתה היא שמירה על אמון הציבור, מניעת ניגוד עניינים ווידוא כי מלוא מרצו של הנציב יוקדש לתפקידו העיקרי.

בג"ץ התייחס בפסק-דין זה לעצם מינויו של חוקר מלווה בידי שר המשפטים. מהלך זה נתפס כחריג. כב' הש' י' וילנר עמדה על העיקרון הדמוקרטי האוסר התערבות של גורמים פוליטיים בחקירות פליליות, זאת מכח עקרון שלטון החוק, כי חקירה פלילית צריכה להיעשות על ידי גורמי האכיפה שמונו לכך לפי דין, המשטרה והפרקליטות. האינטרס הציבורי הוא שהחקירה תהא אמינה ונקייה מהטיה פוליטית, תונע בהתאם ליסודות העבירה הרלוונטית ולא לפי שיקולים פוליטיים. שר המשפטים אמנם מוסמך להפעיל את סמכות המינוי לפי סעיף 23(ד) לחוק שירות המדינה (מינויים), ואולם סמכות זו מוגבלת ל"מקרה נדיר שבנדירים", תוך הדגשה שהגורם שימונה צריך לפעול באופן עצמאי לחלוטין. כדי למזער את הפגיעה בעצמאות הגורם החוקר, בית המשפט מנה מספר מגבלות התוחמות את המינוי בידי שר המשפטים. ואלה יפורטו כדלקמן: ראשית, על השר להעדיף מינוי מתוך הייעוץ המשפטי או הפרקליטות, וחריגה מכלל זה דורשת הצדקה מובהקת. שנית, על המתמנה להיות עובד מדינה בכיר, משפטן מובהק, שתחום עיסוקו כרוך בהפעלת שיקול דעת בתחום התביעה או החקירה הפלילית. בנוסף, הוטל איסור להעביר סמכות פיקוח בחקירה פלילית לעובד מדינה בעל זיקה פוליטית, בעבר או בהווה, וכן איסור להפעיל את הסמכות כאשר מושא החקירה הוא גורם פוליטי. כב' השופט שטיין הוסיף כי המתמנה צריך להיות בעל כשירות ומעמד קרובים ככל האפשר לאלה של פרקליט בכיר.

עתירה מאוחרת בפרשה הנ"ל התייחסה למינוי של כב' הש' בדימוס בן-חמו לפקח על החקירה הפלילית הנדונה. לשכת עו"ד והתנועה למען איכות השלטון בישראל עתרו לבג"ץ בדרישה לבטל מינוי זה. העותרות טענו כי המינוי אינו עומד בתנאי המהותי שנקבע בפסק הדין בעניין משמר הדמוקרטיה, שלפיו  הסמכות לפקח על חקירה צריכה להימסר לעובד מדינה בכיר. עוד נטען כי השופט בדימוס בן-חמו נגוע בזיקה פוליטית לשר, כמועמד לשעבר מטעם הליכוד לראשות עריית טבריה. מנגד, שר המשפטים השיב שמסגרת האפשרויות שהותיר בג"ץ למינוי היא מצומצמת מאוד, וכי פנה למספר רב של בכירים במערכת המשפט בעבר ובהווה בניסיון להביאם להסכמה למינוי, אך רבים סירבו. עוד נטען כי השופט בדימוס בן חמו הוא בעל ניסיון מקצועי ורלוונטי כזה העומד באמות המידה שנקבעו בפסק הדין, וכי לא מדובר במינוי עם שיוך פוליטי (בג"ץ 58681-11-25, 64154-11-25). כב' השופטת וילנר פסקה שלא ניתן למנות כחוקר מלווה מי שייקלט לשירות המדינה רק לצרכי התפקיד ובאופן זמני, וכי הדין מחייב למנות לתפקיד משמעותי זה אדם המכהן בפועל כעובד מדינה בכיר. זאת, מבלי להטיל דופי בניסיונו המקצועי של כב' הש' בדימוס בן חמו, הרי שהתפקיד מחייב הפעלת שיקול דעת בתחום התביעה או החקירה הפלילית, וספק רב אם עברו הרחוק כתובע משטרתי הוא מספק. לפיכך, מינוי זה נפסל. לאחרונה הוגשה בקשה  מצד שר המשפטים לבג"ץ לבחון מחדש את הטלת התפקיד על כב' הש' בדימוס אשר קולה, באופן שיצא האחרון לחופשה מתפקידו כנציב תלונות הציבור על שופטים לתקופה קצובה מראש. בקשה זו נדחתה בנימוק שבג"ץ אינו נדרש לדון פעמיים בעניין שכבר הוכרע. צוין כי פתוחה בפני השר הדרך לפנות לבג"ץ בבקשה שימנה גורם מלווה לחקירה בהתאם לסמכותו הכללית לפי ס' 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה (בג"ץ 18615-11-25).

לפי פרסומים בתקשורת, מפכ"ל המשטרה הורה להעביר אליו את דיווחי החקירה עד למינוי חוקר מלווה.

ראו:

בג"ץ 3545-11-25 ח"כ אביחי בוארון נ' היועצת המשפטית לממשלה מיום 16.11.2025;

בג"ץ 18615-11-25 משמר הדמוקרטיה הישראלית (ע"ר) נ' שר המשפטים ‏מיום 16.11.2025;

בג"ץ 58681-11-25 64154-11-25 לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נ' שר המשפטים‏ מיום 03.12.2025;

בג"ץ 18615-11-25 משמר הדמוקרטיה הישראלית (ע"ר) נ' שר המשפטים מיום 23.12.2025.

1. שיעור התעסוקה הגבוה בהייטק בישראל – 11% מהשכירים, חריג ביחס ל- OECD שם שיעור התעסוקה בהייטק הוא 4.4%.
2. פערי השכר בין ענף ההייטק ליתר מגזרי המשק התרחבו בעשור האחרון, והם נחשבים לחריגים גם בהשוואה למדינות ה-OECD. במדינות הארגון השכר החציוני בהייטק גבוה פי 1.8 מהממוצע בשאר המשק, ובישראל הפער עומד על פי 2.7.
3. הגידול בפרמיית ההייטק – פער השכר שבין ההייטק לבין יתר המשק, בניכוי הבדלים במאפייני העובדים, נובע במידה רבה משינויים בטיב החברות והסטה של התעסוקה בהייטק לעבר חברות גדולות עם פריון ושכר גבוהים במיוחד ("חברות על").

המחקר מזהה תופעה מעניינת במשק התעסוקה הישראלי: מגזר ההייטק נהנה מצמחיה מואצת, פריון גבוה מאוד ורמות שכר מהגבוהות במשק. מגזר זה אחראי לכ- 18% מהתמ"ג ו -60% מהייצוא. תשלומי המס של מגזר זה מהווים כ-24% מכלל תשלומי המס במדינה וכשליש מתשלומי מס ההכנסה. בד בבד, מרבית המגזר העסקי בישראל מתאפיין בפריון נמוך בהשוואה בין-לאומית. פערים אלו התעצמו כאשר בין השנים 2018 ל-2024 גדל מספר העובדים בהייטק ב- 35% לעומת גידול של 10% בעובדים ביתר המשק.

המחקר בוחן כיצד ההון האנושי בישראל התפתח על פני זמן וסוקר את פערי השכר בין מגזר ההייטק ליתר ענפי המשק ואת מקורותיהם. החלק הראשון עוסק בהשוואה בינלאומית של הרכב כוח האדם במגזר ההייטק, תוך בחינת התפתחותו לאורך זמן, על בסיס סקר מיומנויות בינלאומי שנערך בשנים 2022-2023. סקר זה מציג ממצא מרכזי לפיו פערי השכר בין מגזר ההייטק ליתר ענפי המשק בישראל התרחבו לעומת העשור הקודם וישראל בולטת בפערים אלו גם בהשוואה בינלאומית. החלק השני של המחקר עוסק בניתוח עומק של המשק הישראלי, בהסתמך על נתונים של רשות המיסים לשנים 2010-2022 הכוללים מעקב אחר הכנסות כלל העובדים והחברות במשק. חלק זה בוחן את התרחבות פערי השכר בין עובדי ההייטק ליתר המגזר העסקי, תוך פירוק הפערים לרכיביהם: עד כמה הם נובעים מהבדלים במאפייני העובדים (כישורים, השכלה) לעומת מאפייני החברות.

נמצא ששיעור המועסקים בהייטק הוא פי שניים וחצי מהממוצע במדינות ה- OECD. המחקר מציג את מגזר ההייטק הישראלי כמצטיין מבחינת הון אנושי, אך חושף חריג במשק: מצד אחד מגזר ההייטק נהנה מצמיחה מואצת, פריון גבוה בקנה מידה בין-לאומי ורמות שכר מהגבוהות במשק, ומצד שני מרבית המגזר העסקי מתאפיין בפריון נמוך בהשוואה בין-לאומית. שיעור התעסוקה בהייטק בישראל, העומד על 11% מהמועסקים, הוא הגבוה ביותר מבין המדינות שנבדקו והוא פי שניים וחצי מהממוצע במדינות OECD (38 מדינות), העומד על כ-4.4% בלבד.

מגזר ההייטק מעסיק כ-11% מכלל העובדים במשק. המחקר בחן את התפלגות העובדים לפי רמת יכולותיהם הקוגניטיביות, לא לפי תארים או מקצועות, אלא לפי שליטה ביכולות קריאה והבנה ויכולות מתמטיות וחישוביות, כפי שנמדדו במבחן סטנדרטי בינלאומי. הממצא המרכזי: 26% מהעובדים עם היכולות הגבוהות ביותר במשק (החמישון העליון) מועסקים בהייטק, שיעור הגבוה ביותר מבין מדינות ההשוואה. ריכוזיות זו עלתה בעשור האחרון מ-20% ל-26%. החריגות אינה בעצם העובדה שההייטק מעסיק אנשים מיומנים, אלא בעוצמת הריכוז: למרות שההייטק מהווה רק 11% מהמשק, הוא מושך אליו יותר מרבע מכלל העובדים בעלי היכולות הגבוהות ביותר, ריכוזיות חריגה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. הפער ביכולות בין עובדי ההייטק לבין יתר העובדים בישראל הוא הגדול ביותר בהשוואה בינלאומית, כסטיית תקן מלאה, והוא משקף ריכוזיות יוצאת דופן של הון אנושי איכותי במגזר אחד.

השכר החציוני בהייטק גבוה פי 2.7 מהשכר החציוני בשאר ענפי המשק. בהשוואה בינלאומית מדובר בפער חריג, שכן במדינות מפותחות אחרות ממוצע היחס עומד על 1.8 בלבד. הפער הולך ומתרחב:                               בשנת 2014-2015 עמד היחס על 2.3, וכיום עלה ל-2.7. מגמה זו מעמיקה את הפערים של המשק הישראלי, כלומר את הפער בין מגזר ההייטק שנהנה מצמיחה מואצת, פריון גבוה ורמות שכר גבוהות, לבין מרבית המגזר העסקי שמתאפיין בפריון נמוך בהשוואה בינלאומית. המחקר מצא שהפער בשכר נשאר גבוה גם כאשר משווים עובדים בעלי השכלה, גיל ומיומנויות קוגניטיביות דומות. כלומר, הפער אינו רק תוצאה של יכולות גבוהות יותר אצל עובדי ההייטק, אלא גם של פריון גבוה יותר בחברות ההייטק, המאפשר להן לשלם שכר גבוה יותר.

המחקר מזהה קבוצת חברות הייטק שמשלמות שכר גבוה במיוחד, המכונות "חברות על". חברות אלו מהוות כ-20% ממגזר ההייטק, ורבות מהן הן חברות בינלאומיות. הן מושכות את העובדים המיומנים ביותר במשק, ואחראיות לרוב הגידול בתעסוקה בהייטק בעשור האחרון. תופעה זו מחדדת בעיה כפולה: לא רק שההייטק מרכז את ההון האנושי המיומן ביותר בישראל, אלא שבתוכו עצמו מיעוט החברות שולט ברוב ההזדמנויות והשכר הגבוה.

על רקע פערים אלו ממליץ המחקר על מדיניות המתמקדת בהגדלת היצע כוח האדם המיומן בכל שלבי מערכת החינוך, בדגש על כישורי אנגלית, מתמטיקה, מדעי המחשב ובינה מלאכותית, לצד הכשרות לשיפור מיומנויות לאורך הקריירה.

למחקר ראו:

"הרכב ההון האנושי ופרמיית השכר במגזר ההייטק בישראל",  כתבו:  גלעד ברנד, יותם פטרפרוינד ואלעד דה־מלאך),  (דצמבר 2025). בנק ישראל, חטיבת המחקר, נייר מספר: 2025.07

ארבע החברות שהואשמו הן אקדמי טרוול, טיולי הגשר לעולם, י. הלל ושות' וטרמינל 1 נסיעות ותיירות (לשעבר דיזנהאוז). חלק מנושאי המשרה הורשעו במסגרת הסדרי טיעון ונגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל. הפרשה חשפה מערך של הסדרים כובלים ממושכים ושיטתיים שפעלו בין השנים 2010-2016. ההסדר הכובל המרכזי גובש במחצית הראשונה של שנת 2010, לאחר פרסום תוצאות מכרז משרד החינוך, ויושם באמצעות מגעים שוטפים בין טיולי הגשר, הלל ואקדמי טרוול, לרבות פגישות, הודעות ושיחות טלפוניות. במסגרת ההסדר התחייבו החברות להימנע מהתמודדות על מוסדות חינוך שנקשרו בעבר עם אחת החברות, באופן שכל מוסד חינוכי "שויך" לחברה מסוימת והאחרות נמנעו מהגשת הצעות מתחרות. ביישום ההסדר תואמו גם הצעות "גיבוי" לבתי ספר, במטרה ליצור מראית עין של תחרות. ההסדר פעל מאמצע 2010 עד ינואר 2016, כאשר שלוש החברות שלטו יחד על למעלה מ-70% משוק המשלחות. במהלך התקופה השתתפו במשלחות כ-150,000 תלמידים, וכ-90,000 מתוכם יצאו עם שלוש החברות שהיו צד להסדר.

הסדר כובל נוסף פעל משנת 2010 ועד ינואר 2016 בין דיזנהאוז (טרמינל 1) לבין הלל, ויושם באמצעות מגעים שוטפים בין מנהלי המחלקות בחברות. במסגרת ההסדר הסכימו שתי החברות להימנע מתחרות על לקוחות קיימים, תוך חלוקה של מוסדות החינוך ביניהן. הסדר כובל שלישי גובש החל משנת 2010 בין דיזנהאוז לבין אקדמי טרוול ובגדרו התחייבו החברות להימנע מתחרות על לקוחות קיימים, תוך שמירה על חלוקת השוק הקיימת.

בנוסף, במכרז של שירות בתי הסוהר מיולי 2010 לארגון משלחת לפולין, הגיעו מנהלי הלל וטיולי הגשר להסכמה לפיה טיולי הגשר תגיש הצעה בלתי תחרותית, על מנת לאפשר להלל לזכות במכרז. שתי החברות הציגו מצג כוזב לשירות בתי הסוהר, כאילו הצעות המחיר הוגשו באופן עצמאי, ללא תיאום. שווי המכרז היה כ-300,000 שקלים. הסדר נוסף בין הלל לאקדמי התייחס למכרז של משרד החינוך משנת 2014: בתמורה להסכמת אקדמי שהלל תזכה במכרז, התחייבה הלל להימנע מלהתחרות על משלחות שאקדמי ארגנה בעבר. הסדר זה יושם עד ינואר 2016.

במהלך התקופה הרלוונטית הציגו החברות למשרד החינוך ולשירות בתי הסוהר מצגים כוזבים, שלפיהם הצעות המחיר הוגשו באופן עצמאי וללא תיאום מוקדם ביניהן, בעוד שבפועל תואמה כל הצעה מראש. כך, המכרזים, שנועדו לשמש מנגנון ליצירת תחרות, שימשו למעשה כלי לביצוע ההסדר הכובל ולהסתרתו מפני הרשויות. בית המשפט המחוזי בת"א  קבע מתחם ענישה הולם של 5 עד 15 חודשי מאסר, ומיקם את עונשה של המערערת בתחתית המתחם. בגזר הדין ניתן משקל לנסיבותיה האישיות הקשות כסבתא לנכדים עם מצב נפשי קשה וסיפור חיים מורכב ת"פ (מחוזי מרכז) 9625-07-18 מדינת ישראל – רשות התחרות נ' צבי סער (מיום 15.4.2024)‏‏.

הערעור על חומרת העונש – נדחה. בפסק דין של כב' השופטים כבוב, וילנר וגרוסקופף, נקבעו קווים מנחים למדיניות ענישה בעבירות לפי חוק התחרות הכלכלית. עיקרון מרכזי הוא שבעבירות  של הסדר כובל אופקי, בין מתחרים בשוק, תחתית מתחם הענישה חייבת לכלול עונש מאסר בפועל שאינו ניתן להמרה בעבודות שירות. גם כאשר מדובר בעונש מאסר קצר יחסית, יש להעדיף ריצוי מאחורי סורג ובריח. בית המשפט ביסס גישה זו על מאפייני העבירות הכלכליות: מבצעיהן פועלים בדרך כלל מתוך בצע כסף. ברגיל, הם אינם מורתעים מקנסות כספיים, העשויים להיתפס כעלות עסקית מחושבת, אלא דווקא מהתיוג החברתי ומהכליאה הממשית. איום של מאסר בפועל יוצר הרתעה אפקטיבית במיוחד בקרב אנשים נורמטיביים, שעבורם הניתוק מהחיים הרגילים, מהעסק ומהמשפחה הוא בעל משמעות מכרעת. בית המשפט דחה את הטענה כי העבירות לא הובילו לנזק קונקרטי. הנזק הוא משולש: פגיעה כלכלית בהורים שנאלצו לשלם מחירים מנופחים ולא תחרותיים; פגיעה בנגישות למסעות עצמם, במיוחד עבור בני נוער במעמד סוציו אקונומי מוחלש; וכן פגיעה בערך החינוכי של מסעות להנצחת השואה. בית המשפט התמודד גם עם המלצות ועדת דורנר משנת 2015 להמעיט במאסרים קצרים ולהעדיף עבודות שירות. השופט כבוב הבהיר כי המלצות אלה נכונות ביחס לעבריינים משולי החברה, ולא ביחס לעבירות כלכליות.

נראה שפסק הדין משתלב במגמת החמרה עקבית בענישה בעבירות כלכליות שהתגבשה בשנים האחרונות. כך, בע"פ 2919/02 יצחק אלוני (בן חיים) נ' מדינת ישראל (מיום 1.10.2002)‏‏, ציינה כב' השופטת  דורנר כי "בעקרון, העונש ההולם בעבירות כלכליות הוא מאסר בפועל". בע"פ 1408/18 מדינת ישראל נ' אברהם (ויקטור) בן דרור (מיום 21.8.2018)‏‏ הבהיר כב' השופט גרוסקופף כי פיצול תקופת מאסר בין כליאה לעבודות שירות אינו דרך המלך בעבירות של הסדר כובל. נציין כי בפרשת הקרטל הנ"ל אושרה בקשה להגשת תובענה ייצוגית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וזו אושרה (ת"צ (מחוזי ת"א) 59088-09-19 סיגל אשר נ' י. הלל ושות' בע"מ, מיום 19.10.2022)‏‏. התיק עודו תלוי ועומד.

לפסק הדין ראו ע"פ 4475/24 איילת יונגסטר נ' מדינת ישראל (מיום 1.9.2025)‏‏.

הסכסוך הובא להכרעה שיפוטית, כאשר חב' י.א. דעת בע"מ הגישה עתירה מנהלית כנגד משרד החינוך וארבע רשויות מקומיות: עיריות ירושלים, חדרה, רמלה ונצרת, וביקשה לחייב את המשרד להעביר לרשויות את כספי התמיכה, בסכום כולל של כארבעה מיליון ₪. ברקע הסכסוך עמדה תכנית "העצמה לבגרות" (תה"ל) יוזמה חינוכית של אגף ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך, שנועדה לסייע לתלמידים מתקשים בכיתות י"א-י"ב להשיג תעודת בגרות ולמנוע נשירה. לקראת שנת הלימודים תשע"ט פרסם משרד החינוך קול קורא המזמין רשויות מקומיות להגיש בקשות לתקצוב לקראת פתיחת התוכנית. לפי הקול הקורא, הקורס יכלול 95-110 שעות הוראה פרונטליות ל-5-15 תלמידים, ועלותו תעמוד על 30,000 ₪ כולל מע"מ. הרשויות שקיבלו את התקציב חתמו על כתב התחייבות שבמסגרתו הסכימו כי משרד החינוך יהיה רשאי להפסיק, להקטין או לעכב את תשלום ההקצבה אם לא יעמדו בהתחייבויותיהן (לרבות הגשת דוחות ביצוע, בקרה על נוכחות התלמידים, ושימוש בכספים למטרה לשמה ניתנו). חב' י.א. דעת בע"מ התקשרה עם ארבע רשויות מקומיות במתכונת "גב אל גב", כלומר, התשלום לחברה הותנה בכך שמשרד החינוך יעביר תחילה את כספי התמיכה לרשויות.

החברה טענה בעתירתה כי ביצעה את כל הקורסים ושעות ההוראה להם התחייבה, ואף מעבר לכך. נטען כי הדרישות החדשות להמצאת מסמכים ואסמכתאות לא עוגנו בקול הקורא ובהנחיות המקוריות, וכי שלילת מלוא התמיכה, חרף ביצוע לפחות 60% מהפעילות, אינה מידתית ומהווה חוסר הגינות. משרד החינוך השיב כי הדיווחים שהוגשו על ידי החברה באמצעות הרשויות המקומיות היו כוזבים. הפרשה התגלתה כאשר במחלקת הכספים של משרד החינוך התקבלה דרישת תשלום מעיריית חדרה שעוררה חשד. כשהעירייה נתבקשה לספק הבהרות, לא עלה בידה לספק את הנתונים. מנהלי בתי ספר בעיר הודו כי חתמו על דוחות הביצוע מתוך "אמון" בחברה וללא בדיקה ממשית, והעירייה עצמה כשלה מלהפעיל מנגנוני פיקוח נאותים, למרות שכבר בשנים קודמות הוער לה על אי-עמידה בתנאים. משרד החינוך שכר רואי חשבון חיצוניים לערוך ביקורת מקיפה, וזו חשפה תמונה עגומה של התנהלות החברה. הממצאים הצביעו על פערים דרמטיים בין הדיווחים שהגישה החברה לבין הביצוע בפועל. מתוך כ-14,758 שעות הוראה עליהן דיווחה החברה, נמצא כי כ-5,924 שעות (כ-40%) כלל לא בוצעו או דווחו באופן כוזב. בנוסף, החברה סירבה להעביר תלושי שכר ודוחות נוכחות בטענה שלא נדרשה לשמור מסמכים אלו, ואף טענה כי הנתונים "נמחקו בתום שנת הכספים" מתוכנת המחשב שלה. טרם פרסום דוח הביקורת הסופי, הצדדים הסכימו לאפשר לחברה הזדמנות נוספת להוכיח את טענותיה באמצעות העברת מסמכים לבדיקה חוזרת. החברה העבירה 404 תלושי שכר, 49 חשבוניות וקבלות, וכן "דוחות ביצוע מתוקנים". הבדיקה החוזרת העמיקה את החשדות: בניסיון ליישב את הפער המהותי שהתגלה בין היקף השעות הגבוה שדווח לבין השעות המועטות ששולמו למורים, העלתה החברה טענה על אודות שיטת חישוב שונה: דיווח לפי "שעה אקדמית" (45 דקות) לעומת תשלום למורים לפי "שעת שעון" (60 דקות). הסבר זה נדחה, שכן גם לפי שיטה זו נותרו פערים בלתי מוסברים של מאות שעות, ובעיקר משום שהתברר כי הנתונים החדשים שהגישה החברה "שופצו" באופן מלאכותי ונרחב. מבדיקת רואי החשבון החיצוניים עלה כי ב"דוחות מתוקנים" חלו שינויים בהיקף של כ-70% ביחס לדיווחים המקוריים. שמות של עשרות מורים חדשים הוספו בדיעבד לדיווחים כדי "למלא חורים", לעיתים תוך הצגת "מורה נוסף" שלימד היקף שעות כפול מהמורה העיקרי, שמות מורים אחרים נגרעו ובמקרים מסוימים שונו לחלוטין נושאי הקורסים (למשל, קורס שדווח במקור באנגלית הפך לפתע לקורס במתמטיקה). לכך התווספה התנהלות מחשידה של החברה, שבתחילה סירבה להעביר תלושי שכר, לאחר מכן התנתה זאת בהשחרת פרטים ולבסוף טענה כי המידע "נמחק״ – טענה שהופרכה כשהציגה נתונים סותרים. מכלול זה הוביל למסקנה כי הדיווחים אינם אמינים וכי נעשה ניסיון לייצר מצג שווא בדיעבד.

בהחלטה לשלול את התמיכה הכספית, משרד החינוך נסמך על הוראת תכ"ם 6.2.4 – הנחיה מנהלית של החשב הכללי במשרד האוצר הקובעת סנקציות מדורגות: ההוראה מבחינה בין "הפרה חמורה" (ליקויים של עד רבע מסכום התמיכה), שבגינה התמיכה תופחת בכפל הסכום הכוזב, לבין "הפרה חמורה במיוחד" (ליקויים העולים על רבע מסכום התמיכה), שבגינה תופסק התמיכה ותישלל הזכאות לשנתיים נוספות. משרד החינוך קבע כי במקרה זה מדובר בהפרה חמורה במיוחד והחליט שלא לאשר כל תשלום.

בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים דחה את עתירת החברה. נקבע כי למרות שהחברה ביצעה עבודה בהיקף לא מבוטל, הרי שלנוכח הפערים המשמעותיים שנמצאו והניסיון "לסדר נתונים" בדיעבד, החלטת משרד החינוך להפעיל את הסנקציה המרבית היא סבירה ומידתית. בית המשפט מתח ביקורת על הרשויות המקומיות, שלא פיקחו כראוי על החברה, מתוך הנחה שגויה כי האחריות לפיקוח מוטלת על המדינה.

החברה ערערה לבית המשפט העליון וטענה כי הסנקציה צריכה לחול רק "מכאן ולהבא" ולא באופן רטרואקטיבי, וכי שלילת מלוא התמיכה למרות ביצוע 60% מהפעילות היא תוצאה בלתי מידתית. נטען כי מדובר ב"עשיית עושר ולא במשפט" של המדינה על חשבון החברה. המדינה טענה כי כספי תמיכה אינם "זכאות" חוזית אלא משאב ציבורי המוחזק בנאמנות ומחולק לפי כללים מוקפדים.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. כב' השופט גרוסקופף ציין כי קבלת עמדת החברה תוביל לתוצאה אבסורדית בה המדינה תהיה "שבויה" ותחויב לשלם עבור פעילות לקויה בעבר רק משום שהביקורת נעשתה בדיעבד. נקבע כי פרשנות לפיה ההוראה חלה רק על תשלומים עתידיים תרוקן אותה מתוכן ותפגע ביכולתה של המדינה לאכוף כללים מינימליים של שקיפות ואמינות כלפי מי שמקבל תמיכות ציבוריות. בית המשפט הדגיש כי המדינה מחזיקה בכספי התקציב כנאמן לציבור, ועליה לוודא שנעשה בהם שימוש ראוי. כב' השופט כשר הצטרף לתוצאה אך הביע אי-נוחות מכך שהחברה לא תקבל כל תשלום עבור שירותים שניתנו בפועל. הוא ציין כי התוצאה קשה, שכן החברה ביצעה פעילות ממשית ונותרה ללא תמורה. עם זאת, הוסיף כי החברה, כגוף עסקי מנוסה, הייתה מודעת לכללים ולסיכון הטמון בדיווח שגוי. סירוב להעביר מסמכים, טענה כי נתונים "נמחקו", והגשת דוחות מתוקנים שבהם שונו 70% מהנתונים, החמירו את מעשה הכזב.

מבחינה כלכלית, מדובר במכה קשה עבור הספק: בפסק הדין צוין כי ה"חור" בדיווחים מוערך בסכום של כ-1.6 מיליון ₪. המדינה החליטה שלא לקזז רק סכום זה אלא את מלוא כספי התמיכה, והמשמעות היא שהחברה לא קיבלה כ-4 מיליון ₪ שאמורים היו לעבור לרשויות המקומיות בהתבסס על דוחות הביצוע שהגישה. פסק הדין מבהיר שכאשר ספק מגיש דיווחים כוזבים בהיקף העולה על רבע מסכום התמיכה, רשאית המדינה לשלול את מלוא התמיכה ולא רק את החלק הכוזב, גם אם חלק מהפעילות בוצע בפועל וגם אם השלילה נעשית רטרואקטיבית. כספי תמיכה אינם "זכאות" אוטומטית אלא תקציב ציבורי המוענק בתנאים, והפרתם מצדיקה סנקציה מלאה. פסק הדין נשען על עקרונות שהותוו בבג"ץ 10296/02 ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' שרת החינוך, התרבות והספורט (מיום 15.12.2004), בו נקבע כי המדינה מחויבת להפעיל פיקוח אפקטיבי על כספי תמיכות. אלה הם כספי ציבור המוקצים מתקציב המדינה לגופים חוץ-ממשלתיים לצורך קידום מטרות ציבוריות, ויש לוודא שהם משמשים ליעדם המקורי. בנוסף נקבע כי הזרמת כספי ציבור למוסדות חינוך שאינם עומדים בתנאי ההסכם מהווה חריגה מסמכות ופגיעה בחובת הנאמנות של המדינה כלפי הקופה הציבורית. גם בפסק הדין הנסקר הודגש כי עמידה דווקנית על תנאי הסף אינה בגדר פורמליזם, אלא אמצעי חיוני להבטחת תכלית התמיכה ומניעת שימוש בכספים למטרות זרות.

לפסק הדין ראו: עע"מ 5271/24 י.א דעת בע"מ נ' משרד החינוך (מיום 24.7.2025).

האגודה השיתופית רמת רזיאל הגישה תביעת לשון הרע לבית משפט השלום בירושלים נגד בני הזוג יוסף ואיירין גרנות (ת״א 52170-06-17 אגודה שיתופית רמת רזיאל נ' גרנות, מיום 28.3.2023). רמת רזיאל הוא מושב המאורגן כאגודה שיתופית, והחברים מנהלים יחד את ענייני היישוב באמצעות ועד נבחר. גרנות רכשו קרקע במושב אך בקשתם להתקבל כחברים באגודה – נדחתה. הסירוב יצר סכסוך ממושך בין גרנות לבין האגודה והוועד שלה, שכלל הליכים משפטיים ומאבק ציבורי בתוך המושב. במהלך הסכסוך הפיצו גרנות מכתבים והודעות נגד האגודה בקרב תושבי המושב – כמאה ועשרים חברים. הפרסומים הופצו בתליית מכתבים במקומות ציבוריים במושב ושליחת הודעות דוא"ל, וחלקם אף הגיעו מחוץ למושב. התביעה התייחסה לארבעה פרסומים שבהם האשימו גרנות את האגודה והוועד במעשים חמורים: הפרסום הראשון כלל האשמות לפיהן האגודה קיימה אסיפה כללית מזויפת, הפיצה שקרים בנוגע לחלוקת רווחים וגביית ארנונה, והשתמשה בכספי התושבים לניהול תביעות סרק נגד גרנות. נכתב כי חברי הוועד נטלו כספים לכיסיהם ושילמו לעצמם משכורות מנופחות. בפרסומים נוספים הואשמו חברי הוועד בהשתלטות על שטחים ציבוריים, בשימוש בכספי האגודה להכשרת עבירות בנייה שביצעו, בשליחת פקחים כדי להפליל את גרנות ובהעלאת עלילות שווא נגדם. באחד המסמכים תיארו גרנות את התנהגות הוועד כלפיהם כ"התעללות" הנובעת מ"אובססיה". גרנות טענו להגנתם כי הפרסומים שפרסמו משקפים את האמת וכי פעלו בתום לב. האגודה טענה כי גרנות ידעו שחלק מטענותיהם אינן נכונות, וכי הפרסומים פגעו קשות בחיי הקהילה במושב.

בבית משפט השלום הדיון התפצל לשניים: תחילה נבחנה השאלה אם הפרסומים מהווים לשון הרע (שאלת החבות), ולאחר מכן נבחן הנזק שהאגודה טענה שנגרם לה. בהחלטה מיום 27.2.2022 שעסקה בשאלת החבות, קבע בית המשפט כי לא הוכח שגרנות אחראים לפרסום הראשון, אולם שלושת הפרסומים האחרים מהווים לשון הרע. בית המשפט דחה את טענת גרנות כי דבריהם משקפים אמת, לאחר שמצא כי ידעו שחלק מטענותיהם אינן נכונות. כך, גרנות טענו כי כשכתבו שכספים הוכנסו "לכיסים" התכוונו לחשבון האגודה ולא לכיסי חברי הוועד, אולם במהלך המשפט הודו, שלא הכירו את המונח "חשבון האגודה" בעת כתיבת הפרסום, ולכן לא יכלו להתכוון אליו. בית המשפט קבע כי לא עומדת לגרנות הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ואף לא הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 לחוק. בפסק-דין מיום 28.3.2023, לאחר הכרעה בשאלת החבות, קבע בית המשפט כי האגודה הוכיחה נזקים משמעותיים שאינם כספיים, ובהם: פגיעה באווירה במושב, יצירת פילוג בין התושבים והימנעות תושבים מלהתנדב לוועד מחשש שגם הם יושמצו. בית המשפט חייב את גרנות לפצות את האגודה בסך 80,000 ש"ח לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.

גרנות ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים וטענו כי תאגיד לא יכול לקבל פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. לטענתם, תאגיד הוא ישות משפטית בלבד, ואין לו רגשות או כבוד שיכולים להיפגע. לכן הנזק היחיד שיוכל לתבוע בגינו הוא הפסד כספי. המערערים הפנו לסעיף 10 לפקודת הנזיקין הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק" וטענו כי המילה "נזק" מתייחסת לנזק ממוני בלבד. האגודה הגישה ערעור מטעמה וטענה כי הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום אינו משקף את חומרת הפרסומים ואת הזדון שאפיין אותם, וכי היה מקום לקבוע שגם הפרסום הראשון נעשה על ידי גרנות. עוד טענה האגודה כי היא זכאית לפיצוי עבור כל סוגי הנזק, והדגישה כי מטרתה אינה להשיא רווחים אלא לנהל את חיי הקהילה במושב. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של שני הצדדים, ופסק כי תאגיד יכול לתבוע פיצוי על נזק לא ממוני. בית המשפט עמד על כך שסעיף 7 לחוק קובע כי הנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי על כל נזק, מבלי שהמחוקק הגביל זאת לנזק ממוני (כספי). צוין כי תכלית הפיצוי היא לתקן את הפגיעה בשם הטוב, וזו היא רלוונטית גם לתאגיד (ע״א 15212-06-23 גרנות נ' אגודה שיתופית רמת רזיאל, מיום 7.10.2024).

גרנות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וטענו כי יש לקבוע הלכה לפיה תאגיד אינו זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי תאגיד שנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי על נזק לא ממוני. כב' השופט אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין העיקרי, ציין שסעיף 2 לפקודת הנזקין מבחין בין "נזק" לבין "נזק ממון", ומכאן שהמונח "נזק" כולל גם נזקים שאינם כספיים. סעיף 10 לפקודה קובע כי תאגיד יכול לקבל פיצוי "אם נגרם לו נזק", מבלי להגביל זאת לנזק כספי. השופט שטיין הכיר בכך שלתאגיד אין נפש והוא אינו מסוגל לחוות עלבון, אולם הדגיש כי יש לו מוניטין ומעמד ציבורי. פגיעה במוניטין גורמת לתאגיד נזק ממשי גם כאשר אינה מתבטאת באופן מיידי בהפסד כספי, שכן מאחורי התאגיד עומדים אנשים בשר ודם שהשקיעו בו את משאביהם. כב' השופטת רות רונן הצטרפה לתוצאה אך חלקה על החלת הכלל על כל סוגי התאגידים. לשיטתה, יש להבחין בין שני סוגי תאגידים: חברה מסחרית שתכליתה היחידה היא השאת רווחים אינה זכאית לפיצוי על נזק לא ממוני. לעומת זאת, תאגידים בעלי מטרות חברתיות, כגון אגודות שיתופיות, זכאים לפיצוי מסוג זה. כב' השופטת יעל וילנר הסכימה לתוצאה וציינה כי בנסיבות המקרה אין צורך להכריע בשאלת ההבחנה בין סוגי התאגידים.

פסק הדין נשען על הלכת פלבסקי (השופטים י' עמית, צ' זילברטל, א' רובינשטיין, מיום 4.8.2016), שהכריעה במחלוקת בדבר זכאותם של תאגידים לפיצויים בגין לשון הרע. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע עומדת גם לתאגידים, שכן הוראות החוק הן מיוחדות הגוברות על המגבלות הכלליות שבסעיף 10 לפקודת הנזיקין. הלכה זו שימשה בסיס להכרעה בהליך הנוכחי: אם תאגיד זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק כלל, אין היגיון משפטי למנוע ממנו להוכיח את נזקיו הלא ממוניים ולהיפרע בגינם במסלול הרגיל הדורש הוכחת נזק לפי סעיף 7 לחוק.

לפסק הדין ראו: רע"א 41402-12-24 גרנות נ' רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ (נבו 09.11.2025).

הרקע לסכסוך הוא מערכת יחסים משפחתית בין אב לילדיו, אח ואחות. במסגרת הסדר גירושין בין ההורים, הוסכם כי זכויות ההורים במשק חקלאי במושב מגשימים יועברו לאחות כ"בת ממשיכה", בכפוף לכך שתישא בתשלום החובות שרבצו על המשק, וכן תשלם לאב תשלום נוסף. ואולם בשלב יישום הסדר הגירושין התברר שהאחות אינה יכולה להירשם כבעלת הזכויות באגודה השיתופית של המושב, מאחר שהחזיקה באותה עת בזכויות בנכס נוסף במושב, דבר שמנע את רישומה כ"בת ממשיכה״.

משהתברר כי ההסדר להעברת הזכויות לבת אינו ניתן ליישום בפועל, נדרש להסדיר את רישום הזכויות בדרך חלופית. ביום 28.7.1996 נחתם הסכם בין האב לבן, במסגרתו הוסכם כי הבן יוכר כ"בן ממשיך" וייכנס בנעלי הבת בכל הנוגע לזכויות ולחובות ביחס למשק. מעמדו של הבן כ"בן ממשיך״ נרשם באגודה השיתופית של המושב. בעקבות רישום זה הוכרו זכויותיו של הבן במשק מול הגורמים המוסמכים, והוא החזיק בו כבעל הזכויות.

כחלק מהמערכת ההסכמית בין האב לבנו, חתם הבן ביום 11.8.1996 על כתב התחייבות בלתי חוזר כלפי אחותו, בגדרו התחייב להעביר את הזכויות במשק לבתו ולאחיינו בחלקים שווים, וזאת במועד שנקבע כ"שעה אחת לפני פטירתו״. בנוסף התחייב שלא למכור את המשק אלא בהסכמתם, וזאת תוך מסירת ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר. ואולם, חרף כתב ההתחייבות, האח פעל למכירת המשק לצדדים שלישיים, מבלי לקבל את הסכמת בתו ואחיינו. בעקבות זאת הגישו כנגדו האחות ובנה תביעה כספית בסך 2,500,000 ש"ח בבית המשפט לענייני משפחה, בטענה שהפר את כתב ההתחייבות.

במסגרת התביעה נדונה שאלת תוקפו של כתב ההתחייבות והזכאות הנטענת מצד האחות ובנה לפיצויים בגין הפרתו. בית המשפט קמא קבע כי כתב ההתחייבות, שעשה שימוש בביטוי "שעה אחת לפני פטירתי", מהווה הסכם בדבר ירושה של אדם שנעשה בחייו שלא בדרך של צוואה; לפיכך הוא בטל מכוח סעיף 8(א) לחוק הירושה, האוסר על הסדרת ירושה עתידית באמצעות הסכם. עוד נקבע כי האחות לא הוכיחה כי שילמה תמורה כלשהי עבור המשק, בין היתר בשל היעדר ראיות וחוסר מהימנות בעדותה. כמו כן נדחתה הטענה שלפיה האח הפר את התחייבותו שלא למכור את המשק ללא הסכמת בתו ואחיינו, מן הטעם שהוראה זו נועדה לחול רק לאחר העברת הזכויות בפועל לידיהם, העברה שלא יצאה אל הפועל. לבסוף, נדחתה גם טענת האחות ובנה לפיצוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, משנקבע כי הבן קיבל את זכויותיו במשק מכוח פסק דין חלוט שניתן בהליך קודם בינו לבין אביו, במסגרתו הוכר הבן כ"בן ממשיך״ ונקבע כי הזכויות במשק הוקנו לו כדין.

על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הוגש ערעור על ידי האחות ובנה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו וקבע כי חרף השימוש בלשון ״שעה אחת לפני פטירתי״,  אין לראות בכתב ההתחייבות הקניה של זכויות לאחר המוות, אלא ניתן לפרשו כביטוי להסכמה להעניק מתנה בחיים, וזאת נוכח המערכת ההסכמית הכוללת שנחתמה בין הצדדים. בית המשפט עמד על הוראות כתב ההתחייבות לפיהן: ״המשק לא יימכר אלא בהסכמה משותפת של שני ילדינו״ וכן:״במקרה שירצה צד למכור את המשק, לצד הנשאר תהיה זכות ראשונית לרכוש את חלקו״. נפסק כי הוראות אלו אינן תלויות במועד ההקניה ויכולות לעמוד גם אם תיפסל ההוראה שלפיה ״הקניה והעברת הזכויות במשק ייעשו שעה אחת לפני פטירתי״. עוד נקבע כי סעיף 8 לחוק הירושה, בהגבילו את חופש החוזים, ראוי להתפרש בצמצום, וכי ניתן להחיל בענייננו את סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) ולאפשר ביטול חלקי של כתב ההתחייבות.

בית המשפט המחוזי נדרש גם לטענת ההשתק השיפוטי, וציין כי בהליך קודם שהתנהל בין הבן לאביו טען הבן לקיומן של התחייבויות והסכמות חוזיות מסוימות, אשר מכוחן הוכר כ"בן ממשיך" וזכה לזכויות במשק. אולם, בהליך הנוכחי ביקש הבן לכפור בתוקפן של אותן התחייבויות כלפי אחותו ובנה. נקבע כי שינוי עמדה זה מעורר קושי, ויש בו כדי להצדיק בחינה של אחריותו החוזית של הבן כלפי אחותו ובנה כחלק מאותה מערכת הסכמית משנת 1996.

הבן ערער לבית המשפט העליון וטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שניתן לאכוף חלקים מכתב ההתחייבות חרף בטלותו לפי חוק הירושה. בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט א' שטיין ובהסכמת כבוד השופטים ד' מינץ וי' וילנר, קיבל את הערעור וקבע כי כתב ההתחייבות בטל מעיקרו.

בית המשפט העליון פסק כי סעיף 8 לחוק הירושה קובע כלל מהותי שלפיו הסדרה של העברת זכויות לאחר פטירת אדם אינה יכולה להיעשות באמצעות הסכם, אלא אך ורק בדרך של צוואה. הודגש כי השימוש בביטוי "שעה אחת לפני פטירתי" בכתב ההתחייבות אינו ליקוי ניסוחי, אלא מלמד על כוונה ברורה להקניית זכויות לאחר המוות, ולכן מציב את כתב ההתחייבות בליבת האיסור הקבוע בחוק.

בית המשפט העליון דחה את קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה ניתן להפריד בין רכיבי כתב ההתחייבות, כך שההוראה בדבר מועד ההקניה תיפסל, בעוד שהוראות אחרות תיוותרנה בתוקפן, ובראשן ההוראות המגבילות את מכירת המשק. נקבע כי חלוקה זו אינה אפשרית, שכן זכות הבעלות במשק, על כלל רבדיה – לרבות החזקה, שימוש וביצוע עסקאות – מהווה זכות אחת שלמה שאינה ניתנת לפיצול לרכיבים נפרדים. נפסק שעמדת בית המשפט המחוזי עולה כדי שכתוב בדיעבד של ההסכם, תוך יצירת התחייבויות קנייניות וחוזיות שמעולם לא הוסכמו בנפרד, ובאופן הפוגע באיסור על הסדרת ירושה בדרך חוזית.

עוד נקבע כי זכויותיו של הבן במשק נרכשו מכוח זכות שבדין: הבן הוכר כ"בן ממשיך״ במסגרת הסכמים שנחתמו בשנת 1996 בינו לבין האב, ובעקבות פסק דין חלוט שניתן בהליך קודם, שהקנה לו את הזכויות במשק, והן נרשמו על שמו באגודה השיתופית. בנסיבות אלה אין תחולה לחוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן יסוד ההתעשרות "שלא כדין" הקבוע בסעיף 1 לחוק אינו מתקיים. על יסוד קביעות אלה ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והורה על השבת פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה על כנו, לפיו נדחתה התביעה במלואה ולא נפסק כל סעד לטובת האחות ובנה.

בעניין אופייה של זכות הבעלות במקרקעין כ"אגד של זכויות״ שאינו ניתן לפיצול מלאכותי, נבקש להפנות לספרו של פרופ' יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף. ויסמן מבהיר כי בעלות במקרקעין אינה מורכבת מסעיפים נפרדים שניתן לבחור אילו מהם יחולו ואילו יבוטלו, אלא מדובר בזכות אחת שלמה החלה על הקרקע ועל כל המחובר אליה. ואמנם, בעניין פלוני הנ"ל, בית המשפט העליון פסק שאין להותיר בתוקף רק חלק מהוראות כתב ההתחייבות ולהורות על בטלות יתר ההוראות, שכן הפרדה כזו אינה מתיישבת עם אופייה האחוד של זכות הבעלות (ראו: יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף ע' 25 (תשנ"ז).

לפסק הדין ראו: בע״מ 24905-04-25 פלוני נ׳ פלוני (מיום 10.8.2025).

בקשת המועצה להותיר את הדרך פתוחה נדונה בוועדה הארצית לתשתיות לאומיות. הוועדה החליטה בדצמבר2022  ליתן הקלה, לפיה הדרך התיפתח לשנה אחת בלבד ולרכבי חירום בלבד. בהחלטה צוין כי מדובר בפתרון זמני עד לקידום תכנון מסודר. הובהר כי לפי החלטות התכנון המקוריות, הדרך הייתה אמורה להיסגר כבר באוגוסט 2022. בפועל, הכביש נותר פתוח לכלל כלי הרכב, משום שההחלטה לא הועברה לרשות התמרור ולא הוצבו במקום שלטי תנועה מתאימים.

בשנת 2023 הגישה המועצה המקומית בקשה להאריך את תוקף ההקלה בשנתיים נוספות, ולאפשר שימוש של כלל כלי הרכב בדרך. הוועדה החליטה באפריל 2024 לאשר את הארכה, תוך קביעה שניתן להותיר את הדרך פתוחה לכלי רכב פרטיים. בינואר 2025 התקיימה ישיבה נוספת שבה אושרה שוב פתיחת הדרך לכלל הרכבים. כך נוצר רצף של שתי החלטות שהרחיב את היקף השימוש בדרך, זאת למרות שהחלטות התכנון המקוריות הגבילו את השימוש בכביש הזמני לרכבי חירום בלבד.

החברה להגנת הטבע עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים כנגד החלטת הוועדה הארצית הנ"ל מינואר 2025, שאפשרה את פתיחת הדרך לכלל כלי הרכב. לטענת העותרת, החלטה זו, כמו גם קודמתה מאפריל 2024, התקבלו בהיעדר תשתית עובדתית מספקת ותוך סטייה מהחלטות תכנוניות קודמות, ובראשן ההחלטה משנת 2022, שהתירה שימוש בדרך לרכבי חירום בלבד. נטען כי בפועל נוצרה מציאות שבה דרך שנועדה לשמש פתרון זמני מופעלת באופן קבוע לכלל כלי הרכב, מבלי שנערכה בחינה סביבתית מקצועית ומקיפה ומבלי שננקט הליך תכנוני מלא כנדרש.

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה באופן חלקי, וקבע כי הדרך תישאר פתוחה לרכבי חירום בלבד (עת"מ (מחוזי י-ם) 7635-06-24  החברה להגנת הטבע נ' ועדת המשנה להקלות של הוועדה הארצית לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות ואח', מיום 30.01.2025). בית המשפט ציין כי הוועדה סטתה מהתכנון המקורי מבלי שהוצג בסיס עובדתי מספק המצדיק את השינוי. חוות הדעת המקצועיות תמכו בסגירת הדרך לכלי רכב פרטיים: יועצת תחבורה מטעם משרד התחבורה הבהירה כי פתיחת הכביש לכלל הרכבים עלולה להכביד על עומסי התנועה וכי תרומתו התחבורתית היא שולית. חוות דעת סביבתית של רשות הטבע והגנים קבעה כי הפגיעה בבית הגידול בנחל ארזה היא ממשית ואף בלתי הפיכה. עמדת המפקח על התעבורה במשרד התחבורה הייתה כי הדרך לא תוכננה לשמש כציר מרכזי לאורך זמן ותשתיתה אינה מתאימה לעומסים כבדים. ד"ר יריב מליחי מרשות הטבע והגנים הצביע על נזק מצטבר למערכת האקולוגית בנחל ארזה, לרבות פגיעה במעברים אקולוגיים חיוניים. אמיר בלבן מהחברה להגנת הטבע עמד על הפגיעה ברציפות השטח הפתוח ובאוכלוסיות בעלי החיים. גורמי הביטחון טענו כי הדרך חיונית למתן מענה מבצעי באירועי חירום.

בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי אין הצדקה תכנונית או סביבתית לפתיחת הדרך לכלל כלי הרכב, והורה על הגבלת השימוש בדרך לרכבי חירום בלבד, בהתאם לייעודה הזמני המקורי. ערעור על פסק הדין הוגש לבית המשפט העליון על ידי המועצה המקומית מבשרת ציון. לטענתה, החלטת הוועדה מינואר 2025, להתיר את ההקלה, היא החלטה מקצועית המצויה בליבת שיקול דעתה של רשות תכנונית, ולא היה מקום שבית המשפט יעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול דעתו של מוסד התכנון. נטען כי הוועדה לא סטתה סטייה מהותית מהתכנון המקורי, אלא אישרה ארכה זמנית בלבד, שנועדה לאפשר את השלמת הבחינה המקצועית. המשיבה בערעור, החברה להגנת הטבע, טענה  כי מתן ארכות חוזרות לפתיחת הדרך חותר תחת עקרון הזמניות, עד הפיכתו של פתרון זמני להסדר קבוע, מבלי שננקט הליך תכנוני מלא כנדרש. עוד נטען כי פתיחת הדרך לכלל כלי הרכב גורמת לפגיעה סביבתית מתמשכת.

בית המשפט העליון, ברוב דעות של כב' השופטים יוסף אלרון ואלכס שטיין, קיבל את הערעור והותיר על כנה את החלטת הוועדה מינואר 2025. משמעות הדבר היא שהכביש יישאר פתוח לכלל כלי הרכב למשך  תקופת ההקלה הזמנית בת השנתיים (מאפריל 2024). נקבע כי ההחלטה בעניין זה מצויה בשיקול הדעת המקצועי של הוועדה הארצית, וכי הוועדה איזנה בין חוות דעת מקצועיות סותרות. מקום שבו מוצגות בפני הוועדה עמדות מקצועיות מנוגדות, הכרעה ביניהן נתונה לוועדה ולא לבית המשפט, כל עוד אין חריגה מובהקת מסמכות או טעות קיצונית המצדיקה התערבות.

כב' השופט חאלד כבוב, בדעת מיעוט, סבר כי יש לדחות את הערעור ולאמץ את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, כך שהדרך תיוותר פתוחה לרכבי חירום בלבד, וזאת עד להשלמת הליך תכנוני מוסדר. השופט כבוב הצביע על כך שהוועדה הציגה באופן לא מדויק את עמדת משרד התחבורה, שהבהיר כי התרומה התחבורתית של הכביש זניחה, והתעלמה מעמדת יועצת התנועה במשרד התחבורה שהמליצה לסגור את הדרך לכלי רכב פרטיים. הוסף כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי לחוות הדעת הסביבתיות שהתריעו על פגיעה אקולוגית ממשית.

תוצאת פסק דינו של בית המשפט העליון היא שהכביש למבשרת ציון נותר פתוח בשלב זה לכלל כלי הרכב.

בהקשר זה, נפנה למחקרם של רייזנר ומלקינסון משנת 2019 בתחום האקולוגיה המרחבית, שבחן את השפעתם של כבישים החוצים אזורי חורש ושטחים פתוחים על תנועת חיות בר בישראל. המחקר כלל הצבת מצלמות ניטור אוטומטיות במרחקים שונים מכביש פעיל, וכן בנקודות חצייה ובמעברים תת קרקעיים, במטרה לבחון כיצד מינים שונים משתמשים במרחב הכביש ובסביבתו. ממצאי המחקר הצביעו על דפוסי תגובה שונים בין מינים שונים. מינים מסוימים, ובהם צבאים וחזירי בר, נטו להפחית פעילות בסמוך לכבישים המאופיינים בתנועה תחבורתית אינטנסיבית ורציפה. לעומתם, מינים אחרים, כגון תנים ודורבנים, המשיכו לנוע במרחב ואף עשו שימוש בתשתיות המעבר הקיימות. מהמחקר עולה כי קיומו של כביש לא מוביל בהכרח לניתוק אקולוגי מלא, וכי עוצמת הפגיעה בבעלי החיים מושפעת מאופן השימוש התחבורתי בדרך, ובכלל זה היקף התנועה, תדירותה, סוג כלי הרכב ורמת ההפרעה הנלווית להם. ממצאי המחקר מאפשרים להעריך כיצד עשויה תנועת כלי הרכב בכביש למבשרת ציון להשפיע על חיות הבר באזור, ויש לקוות כי הוועדה תשקול היבט זה בהכרעתה לטווח הארוך. למחקר ראו: רייזנר, מלקינסון: השפעת כבישים על פעילות חיות בר בבתי גידול מקוטעים, אופקים בגאוגרפיה 95, 117-127 (2019).

לפסק הדין ראו: עע"מ 52437-03-25 מועצה מקומית מבשרת ציון נ' החברה להגנת הטבע (מיום 23.10.2025)

העתירה כוונה נגד הנחיית פרקליט המדינה ונוהל חטיבת החקירות שאפשרו למשטרה לבצע חיפוש בחומר מחשב, ובעיקר במכשירי טלפון ניידים של נחקרים, ללא צו שיפוטי ובהתבסס על ״הסכמת״ החשוד. מאז 2016 פעלה המשטרה לפי הוראת שעה פנימית שאישרה חיפוש באופן זה, ובהמשך עוגן ההסדר בהנחיית פרקליט המדינה 7.14 ובנוהל משטרתי מפורט משנת 2021, שקבע כי בהתקיים תנאים מסוימים (עילת חיפוש, הרשאת גישה, טופס הסכמה בכתב ועוד) ניתן לחדור לטלפון הנייד של החשוד מבלי לפנות לבית המשפט. הסנגוריה טענה כי מסגרת נורמטיבית זו סותרת חזיתית את סעיף 23א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, הקובע במפורש כי חיפוש בחומר מחשב לא ייעשה ״אלא על-פי צו של שופט״, וכי מדובר בפרקטיקה הפוגעת בזכות החוקתית לפרטיות של החשוד ושל צדדים שלישיים, על רקע יחסי הכוחות הבעייתיים בחדר החקירות והקושי לדבר על ״הסכמה חופשית״ בתנאים כאלה. המדינה, מנגד, ביקשה להגן על הנוהל בשם הצורך בכלי חקירה יעיל בעידן הדיגיטלי, וטענה כי חשוד רשאי לוותר על פרטיותו וכי ההסכמה מדעת יכולה לשמש מקור סמכות מספיק לחיפוש ללא צו.

המסגרת הנורמטיבית פשוטה לכאורה: סעיף 23א לפקודת סדר הדין הפלילי מסדיר חדירה לחומר מחשב. בסעיף קטן (ב) נקבע כי "לא ייערך חיפוש כאמור… אלא על־פי צו של שופט", שיפרט את מטרות החיפוש ותנאיו באופן שיצמצם את הפגיעה בפרטיות. בשונה מחיפוש "קלאסי" בחצרים או בכלים, שבו הדין מכיר במקרים מסוימים בחיפוש ללא צו, המחוקק בחר להחמיר כאשר מדובר בחומר מחשב, ולהתנות את החיפוש בפיקוח שיפוטי מראש. על רקע זה פרסמה משטרת ישראל בשנת 2016 הנחיה פנימית, שהוגדרה כהוראת שעה, והתירה לערוך חיפוש בחומר מחשב ללא צו, כאשר המחזיק במכשיר חתם על טופס "הסכמה מדעת". תנאי הנוהל כללו קיומה של עילת חיפוש, הרשאת גישה למכשיר, והחתמת הנחקר על טופס הסכמה. הנוהל נשען על תפיסה שלפיה זכותו של אדם לפרטיות היא וולונטרית, וניתן לוותר עליה באמצעות הסכמה חופשית; ואם כן: ההסכמה מחליפה את הדרישה לצו.

הסנגוריה הציבורית טענה בעתירה כי הנוהל סותר את לשונו ותכליתו של סעיף 23א(ב): כאשר המחוקק קובע במפורש שלא ייערך חיפוש אלא על־פי צו שופט, אין מקום ליצירת "מסלול עוקף" באמצעות נוהל פנימי. נטען כי חיפוש כזה פוגע בעוצמה בזכות לפרטיות, לא רק של החשוד עצמו, אלא גם של צדדים שלישיים שמידע עליהם מאוחסן במכשיר, ושאין להם כל הזדמנות לומר את דברם. קשה לראות כיצד נחקר יכול "להסכים" לפגיעה בזכותם של אנשים אחרים, שאינם נוכחים ואינם מודעים לחיפוש. המשיבים – היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה ומשטרת ישראל, ביקשו לעגן את הנוהל בלשון הפקודה ובפסיקה. לטענתם, סעיף 23א לפקודה אינו שולל במפורש חיפוש בהסכמה, אלא רק קובע מתווה כאשר אין הסכמה; וכשם שהפסיקה הכירה בכך שהסכמת מחזיק עשויה להוות בסיס לחיפוש בבית ללא צו (רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל מיום 6.3.2012). לצד זאת טענו כי מדובר בכלי חקירה יעיל, המשמש לעיתים גם לטובת הנחקר, המעוניין להציג ראיות מזכות ללא עיכוב.

חוות דעתו של המשנה לנשיא, כב' השופט נעם סולברג, אליה הצטרפו הנשיא יצחק עמית והשופט דוד מינץ, דחתה את טענות המשיבים מן היסוד. נקודת המוצא היא לשון הפקודה: החיפוש ייעשה "על־פי צו של שופט בלבד". לכך מצטרפת התכלית המובהקת של סעיף 23א: יצירת משטר מחמיר המכיר בסיכון המוגבר הטמון בחיפוש דיגיטלי, ומטיל על בית המשפט חובה לשקול מראש אילו נתונים מותרים לחיפוש, באיזה אופן ולאיזו מטרה. נסיבות חקיקתו של הסעיף מלמדות שהוא נועד להגביר את ההגנה על פרטיות, ולא לאפשר עיקוף של הפיקוח השיפוטי. במישור העקרוני עמד בית המשפט על תפקידו של עקרון חוקיות המינהל. כאשר מדובר בסמכות חודרנית, הפוגעת בזכויות חוקתיות, אין די בהסכמה פרטנית כדי להצדיק פעולה שאין לה עוגן בחקיקה מפורשת. פסק הדין הדגיש כי השאלה איננה אם פלוני מוכן לוותר על פרטיותו, אלא אם מלכתחילה ניתנה סמכות בחוק לבצע את החיפוש בדרך זו.

פסק הדין מתעכב על מהות ההסכמה בהקשר חקירתי. נחקר המצוי בחדר חקירות, לעיתים במעמד של מעצר, נתון מטבע הדברים בלחץ, בפער כוחות משמעותי ובתחושה שהמשך שיתוף הפעולה יפעל לטובתו. מסגרת כזו מקשה לראות בהסכמה כבחירה חופשית ומדעת. הספרות האקדמית שעליה הסתמך בית המשפט הצביעה כבר בעבר על המתח בין "הסכמה" פורמלית לבין המציאות הפסיכולוגית של נחקרים, ועל הסכנה בהפיכת ההסכמה למנגנון המחליש את ההגנה על זכויות יסוד דווקא במקום שבו היא צריכה להיות חזקה ביות (ראו: עדי ריטיגשטיין־אייזנר, "האם הסכמת הנחקר יכולה להוות מקור סמכות לחיפוש בטלפון הנייד שלו", מעשי משפט, ח (2016) 131; יניב בן הרוש, "מה הבעיה בהסכמה לחיפוש משטרתי?", הפרקליט, נד (2016) 43; אסף הרדוף, "חזות של זכויות, מהות של צדק: סיפורה הרטורי והמהותי של ההכרעה הפלילית", דין ודברים, ח (אוגוסט 2014) 33).

נראה שפסק הדין מתכתב עם ממצאים אמפיריים עדכניים מתחום ״הפסיכולוגיה של הציות״. במחקר שפורסם בארצות הברית בשנת 2019, כמעט כל הנבדקים: 100 מתוך 103, הסכימו למסור את הטלפון האישי שלהם לחיפוש, ללא כל ״אילוץ פורמלי״. החוקרים מציגים שהממצא מצביע על פער בין התנהגות בפועל לבין הערכת הצופים: משתתפים שצפו מהצד היו בטוחים שרוב האנשים יסרבו. החוקרים מדגישים כי בני אדם נוטים להפריז בהערכת יכולתם של אחרים לומר "לא" לסמכות, ודווקא נחקרים, המצויים במרחב כוחני, ייטו להסכים אף כשההסכמה אינה משקפת בחירה חופשית. המאמר מדגים עד כמה ״הסכמה״ בהקשר חקירתי היא תוצר של דינמיקה סמכותית ולא בהכרח ביטוי לאוטונומיה. למאמר ראו:

Roseanna Sommers & Vanessa K. Bohns, The Voluntariness of Voluntary Consent: Consent Searches and the Psychology of Compliance, 128 YALE L.J. 1962 (2019). https://yalelawjournal.org/pdf/SommersBohns_w4cmjkwe.pdf

בפסק הדין שלפנינו, בית המשפט לא התעלם מההשלכות המעשיות של ביטול הנוהל המשטרתי. החשש הוא מאובדן כלי חקירה יעיל ושגרתי, וזאת לאחר הסתמכות רבת שנים מצד רשויות האכיפה על אפשרות החיפוש בהסכמה למטרת גילוי ראיות. כדי להימנע מזעזוע חד במערכת, נקבעה תקופת מעבר של שמונה־עשר חודשים עד לכניסת ההלכה החדשה לתוקפה. פרק זמן זה מיועד לאפשר למחוקק לשקול אם לעדכן את ההסדר הסטטוטורי, ואם כן: כיצד לאזן מחדש בין צורכי אכיפת החוק לבין הזכות לפרטיות בעידן של טלפונים חכמים ומחשבים ניידים.

לפסק הדין ראו: בג"ץ 8298-22 הסנגוריה הציבורית נ' היועצת המשפטית לממשלה (מיום 31.8.2025)

הסוגייה התעוררה על רקע עתירתם של רועי צאן פלסטינים וארגון "יש דין" כנגד המועצה האזורית בקעת הירדן. העתירה הוגשה לאחר שפקחי המועצה תפסו עדרים של כבשים ופרות בבעלות העותרים, בטענה כי הם משוטטים ללא השגחה או רועים ללא היתר בניגוד לחוקי העזר של המועצה. המועצה לא הסתפקה בתפיסה, אלא יצרה מנגנון גבייה כלפי רועי הצאן הפלסטינים, כשהיא מתנה את שחרור בעלי החיים בתשלום "הוצאות" בסכומים גבוהים. במקרה אחד נדרשו העותרים לשלם כ-49,000 ש"ח, ובמקרה אחר הסכום הגיע ל-143,910 ש״ח; דרישה שהובילה לכך שהעדרים יישארו במכלאות המועצה זמן רב.

המקרה הציף מתח משפטי המובנה במציאות של האזור. מצד אחד, המועצה האזורית טענה כי סמכויותיה הן טריטוריאליות ונועדו לשמור על הסדר הציבורי והבטיחות בתחומה, ללא הבחנה בזהות הבעלים של המפגע הנטען, פלסטינים ויהודים כאחד. מנגד, העותרים והמדינה טענו כי המסגרת הנורמטיבית באיו"ש, המושתתת על תפיסה לוחמתית, מעניקה למועצות הישראליות סמכויות אך ורק כלפי אזרחים ישראלים ("משפט המובלעות"). לפי גישה זו, הסמכות השלטונית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית נותרה באופן בלעדי בידי המפקד הצבאי והמנהל האזרחי .

בית המשפט העליון, בפסק דין תקדימי, קיבל את העתירה וקבע כי למועצה האזורית אין סמכות אכיפה כלפי פלסטינים וכי חוקי העזר של המועצה אינם חלים עליהם. בית המשפט ניתח את "הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות" (מס' 783), המהווה את מקור הסמכות של המועצות, וקבע כי המפקד הצבאי, שהוא הריבון בשטח, הסמיך את המועצות לטפל ב"ענייני תושביהן" בלבד. מכיוון שהפלסטינים אינם בוחרים למוסדות המועצה, אינם מיוצגים בה ואינם מקבלים ממנה שירותים, נקבע כי למועצה אין סמכות אכיפה כלפיהם. כב' השופטת ברק-ארז הדגישה כי "סמכות שלא ניתנה אינה קיימת". נקבע כי הסמכות לטיפול במפגעים מצד פלסטינים מסורה באופן בלעדי למפקד הצבאי ולגורמים הפועלים מטעמו, דוגמת קמ"ט חקלאות במנהל האזרחי.

בפסק הדין נמתחה ביקורת על התנהלות המועצה. התברר כי עוד בפברואר 2024 הבהיר היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון כי אין למועצה סמכות אכיפה כלפי רועים פלסטינים. חרף זאת, המועצה בחרה להתעלם מעמדה משפטית מחייבת זו והמשיכה בפעולותיה הבלתי חוקיות. ביקורת הופנתה גם כלפי המפקד הצבאי, אשר לא נקט צעדים נחרצים דיים כדי לטפל בבעיה בזמן אמת. עם זאת, בית המשפט לא התעלם מהמציאות בשטח והכיר ב"עקרון הצורך". במצבי חירום, בהם בעל חיים משוטט מסכן באופן מידי ומוחשי את משתמשי הדרך, רשאית המועצה כמו כל אדם אחר לפעול להסרת הסכנה. אולם, פעולה זו כפופה למגבלות חמורות, עליה להיות מידתית ולהסתיים בהעברה מיידית של בעל החיים לידי המנהל האזרחי או בעליו. בית המשפט הבהיר באופן חד משמעי כי אין למועצה סמכות להחזיק בבעלי החיים כ"בני ערובה" או לגבות דמי שחרור מבעליהם הפלסטינים. מאחר שהמועצה נעדרת סמכות שלטונית כלפי תושבי האזור, היא אינה מוסמכת להטיל עליהם תשלומים, אגרות או קנסות מכוח חוקי העזר שלה.

בשולי פסק הדין התפתח דיון בין השופטים לגבי הממשק שבין המשפט המנהלי לדין האזרחי. כב' השופט מינץ סבר, באמרת אגב, כי במקרים של הסרת סכנה דחופה, ייתכן שעומדת למועצה "זכות עיכבון" אזרחית מכוח חוק השומרים או דיני עשיית עושר ולא במשפט. לשיטתו, זכות זו עשויה לאפשר למועצה להחזיק בנכס (בעלי החיים) כבטוחה עד להחזר על הוצאותיה הסבירות. כב' השופטת ברק-ארז הסתייגה מכך נחרצות. לשיטתה, החלת חוקים אזרחיים ישראליים (כדוגמת חוק השומרים) על יחסים שבין רשות ישראלית לתושב פלסטיני באזור, שכלפיו החוק לא הוחל, היא בעיתית ביותר. לשיטתה, מאחר שלמועצה ממילא אין סמכות להחזיק בבעלי החיים מעבר להסרת הסכנה המיידית, היא אינה נחשבת כמי שמחזיקה בהם "כדין", ולכן לא מתקיים התנאי הבסיסי להיווצרות זכות עיכבון. גישה זו נועדה למנוע עקיפה של הדין המנהלי באמצעות הדין האזרחי.

במבט רחב, פסק הדין נשען על עקרונות היסוד שהותוו בבג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן, בו נקבע כי חובתו של הממשל הצבאי היא לפעול כשלטון מתוקן הדואג לאוכלוסייה המקומית בכל שטחי החיים. בית המשפט קבע שם כי המפקד הצבאי אינו רשאי לשקול את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים והסוציאליים של מדינתו שלו, אלא שיקוליו חייבים להיות מכוונים כלפי תושבי האזור. הודגש כי האזור אינו 'שדה פתוח״ לניצול כלכלי או אחר, וכי כל הפעלת סמכות שלטונית, כדוגמת הפקעה, חייבת להיעשות לטובת האוכלוסייה המקומית.  לאור זאת, העברת סמכויות אכיפה לגוף המייצג אינטרס של מדינת האם בלבד, ללא זיקה לטובת התושבים המוגנים, חותרת תחת החובה הבסיסית של המינהל.

לפסק הדין ראו: בג"ץ 1974/24 קדרי דראג'מה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (נבו 23.10.2025).