Andrea Bartz v. Anthropic Pbc, C24-05417

חב' אנתרופיק עוסקת בפיתוח בינה מלאכותית ובתוך כך ביצירת טקסטים בשפה טבעית, באמצעות הזנת כמויות גדולות של טקסטים קיימים המשמשים כחומרי גלם ללימוד השפה. מוצר הדגל של החברה הוא צ'אטבוט בשם קלוד. קלוד נועד לנתח טקסטים וכן לייצר טקסטים בהתאם לדרישות מבוקשות המשתמש. במסגרת פיתוח הצ'אטבוט, אנתרופיק מזינה למחשב חומרים ספרותיים רבים, עיתונאיים, אקדמיים ואחרים, חלקם מהווים יצירות מוגנות בזכויות יוצרים. לצורך כך, אנתרופיק רכשה מיליוני ספרים מודפסים וסרקה אותם לקבצים דיגיטליים. חלק מהמאגר הדיגיטלי הורכב מיצירות שמקורן באתרים פיראטיים.

קבוצת סופרים הגישה בקשה לאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד החברה, בטענה להפרת חוק זכויות היוצרים האמריקאי. הסופרים טענו שמטרת ה"לימוד" שעושה החברה היא ליצור יצירות ספרותיות שיתחרו ביצירות המקוריות שהם חיברו. הלימוד לא נועד אלא לחקות את האלמנטים היצירתיים שיש ביצירותיהם ואת אופי הכתיבה שלהם. נטען כי תהליך המרת העותקים הפיזיים לדיגיטליים מהווה גם הוא הפרת זכות יוצרים, משום שהוא מאפשר להפיץ את היצירות המוגנות שלהם. עוד טענו שאנתרופיק פגעה באינטרס הכלכלי שלהם על ידי הורדת יצירות מאתרים פיראטיים, ובכך גם פגעה בשוק הספרים הפוטנציאלי שיכול היה להתפתח, לו שילמו לסופרים עבור שימושי הבינה המלאכותית. הסופרים טענו ששימוש ביצירות ספרותיות לצרכים מסחריים וללא תשלום פוגע בתמריץ שלהם ליצור יצירות נוספות.

אנתרופיק הגישה בקשה להכרעה מקדמית בהליך, בטענה לתחולת ההגנה לשימוש הוגן. במסגרת זו, בית המשפט דן בשאלה אם השימוש שעושה אנתרופיק ביצירות נחשב ל"שימוש הוגן" לפי ההגנה הקבועה בסעיף 107 לחוק זכויות היוצרים האמריקאי, שכותרת השוליים שלו היא: Limitations on exclusive rights: Fair use. אנתרופיק טענה שהשימוש שעשתה ביצירות הוא מוצדק והכרחי לטובת אימון תבניות השפה ולכן יש להכיר בו כשימוש הוגן. נטען שזהו שימוש טרנספורמטיבי, קרי שימוש שמעניק ליצירה תכלית שונה, חדשה ונוספת, שאינה פוגעת בזכות המוגנת של הסופרים שכן אין היא חופפת למטרת היצירה המקורית. נטען שהליך הדיגיטציה נחשב אף הוא לשימוש הוגן, שכן כל שהחברה עשתה היה להחליף את העותק הפיזי בעותק דיגיטלי, ולאחר מכן השמידה את העותק הפיזי ולא יצרה יצירות חדשות או הפיצה בעצמה את היצירות.

בפן העובדתי, בית המשפט מצא שנעשו מספר שימושים ביצירות. הראשון, תהליך דיגיטציה בו סורקים את היצירה לקובץ ממוחשב לצורך אחסון היצירות במאגר דיגיטלי ללימוד מודלים שפתיים; השני, לימוד ופיתוח תבניות ומודלים של שפה. בפן המשפטי, סעיף 107 לחוק האמריקאי קובע ארבע אמות-מידה לבחינת תחולתה של הגנת השימוש ההוגן:

"In determining whether the use made of a work in any particular case is a fair use the factors to be considered shall include–

1. the purpose and character of the use, including whether such use is of a commercial nature or is for nonprofit educational purpose;
2. the nature of the copyrighted work;
3. the amount and substantiality of the portion used in relation to the copyrighted work as a whole; and
4. the effect of the use upon the potential market for or value of the copyrighted work."

בית המשפט הרחיב את הדיבור בדבר ארבע אמות המידה:

המטרה ואופי השימוש המפר – יש לבחון אם השימוש שנעשה ביצירה המוגנת הוא למטרה מסחרית או חינוכית. שימוש חינוכי גרידא יקל על קבלת ההגנה בעוד ששימוש מסחרי יקשה על קבלתה.

אופי היצירה המוגנת – כאן נבחנת מידת היצירתיות ביצירה המוגנת ואם היא בעלת אופי יצירתי (כמו שירים או ציורים). יצירה בעלת אופי יצירתי תזכה להגנה חזקה יותר.

היקף ומהות החלק שנעשה בו שימוש – מטרת התנאי השלישי היא לבדוק אם השימוש ביצירה היה מידתי וסביר ביחס למטרה שלשמה השתמשו ביצירה המוגנת.

השפעת השימוש על השוק – התנאי הרביעי בוחן אם השימוש מחליף את הצורך לרכוש את היצירה המוגנת או פוגע בשוק קיים או פוטנציאלי של היצירה.

בית המשפט יישם את ארבעת המבחנים הנ"ל על עובדות המקרה:

המטרה ואופי השימוש – בית המשפט קבע, שאימון בינה מלאכותית בעזרת הטקסטים הספרותיים נחשב לשימוש טרנספורמטיבי, כלומר, שימוש שמעניק ליצירה המוגנת תכלית חדשה ושונה מהתכלית המקורית. הספרים שימשו לפיתוח מודלים של שפה והמשתמשים בקלוד לא נחשפו לספרים עצמם. בית המשפט מצא שאנתרופיק לא עשתה שימוש מתחרה ביצירות המוגנות: לא הפיצה את הספרים, לא מכרה אותם, ולא הפיצה את האלמנטים היצירתיים שהסופרים השתמשו בהם לצורך כתיבה. לפיכך, אנתרופיק לא התכוונה להתחרות בסופרים. באשר לסריקת העותקים הפיזיים והמרתם לעותקים דיגיטליים, בית המשפט מצא ששימוש זה נועד אך ורק לצרכי נוחות. החברה לא יצרה עותקים חדשים, לא הפיצה אותם, ורק לחברה עצמה הייתה גישה אליהם. החברה סרקה כל ספר פיזי שהיה ברשותה לקובץ דיגיטלי ולאחר מכן השמידה את הספר הפיזי עצמו. בית המשפט מצא ששימוש זה  היה הכרחי ונחוץ לצורך פיתוח הבינה המלאכותית.

טבע היצירה המוגנת – בית המשפט קבע שהיצירות שאנתרופיק עשתה בהן שימוש הן יצירות בעלות אופי יצירתי הנהנות מהגנה חזקה בזכויות יוצרים; זאת משום שיצירות אלה כוללות ביטוי יצירתי מובהק. אנתרופיק אף הודתה שהיא בחרה ביצירות הללו בגלל האיכות הספרותית.

היקף ומהות החלק ביצירה שנעשה בו השימוש – בית המשפט קבע שאף שייתכן שהחברה הייתה יכולה להשתמש ביצירות אחרות או לא להשתמש בספרים בכלל, היא סיפקה הסבר משכנע לכך שהשימוש שעשתה היה סביר ואף הכרחי, נוכח הצורך במיליארדי מילים לאימון מודל השפה. ביחס לבניית ספרייה מרכזית, בית המשפט קבע שאנתרופיק הייתה זכאית לשמור את העותקים שרכשה בספרייה שלה, ותהליך ההעתקה לקובץ דיגיטלי נעשה על מנת להפוך את החיפוש והאחסון לנוח יותר. העותק המקורי הושמד ולכן לא היה שימוש עודף ביצירה.

השפעת השימוש על השוק – בית המשפט בחן אם השימוש שעשתה אנתרופיק ביצירות המוגנות עלול להחליף את הצורך לרכוש את הספרים. בית המשפט קבע שהשימוש שעשתה החברה לא הוביל לכך שאין צורך לקנות את הספרים כדי להשתמש בהם לעיון וקריאה כמקובל. לציבור המשתמשים בקלוד לא הייתה גישה ליצירות עצמן והתוצרים שהופקו על ידי הבינה המלאכותית לא היוו העתקה של היצירות שרכשה אנתרופיק. בית המשפט ציין כי חוק זכויות יוצרים נועד לעודד יצירה ולא להגן מפני תחרות, כלומר גם אם יווצר תוכן  מתחרה ביצירות, הדבר תקין.

בית המשפט ציין שארבעת המבחנים הנ"ל אינם מהווים תנאים מצטברים אלא נשקלים יחד באיזון כולל. בסיכום הדברים, בית המשפט קבע שהשימוש שעשתה אנתרופיק בספרים שרכשה לצורך פיתוחי הבינה המלאכותית נופל לגדר השימוש ההוגן. בית המשפט שם דגש על כך שהשימוש שנעשה לא נועד על מנת להתחרות ביצירות או להחליפן ושהיצירות לא הופצו לציבור.

יצוין כי בית המשפט דחה את הגנת השימוש ההוגן בכל הקשור להורדות ספרים ממקורות פיראטיים. גם כאן, אנתרופיק טענה שהורדת ספרים באופן פיראטי הייתה מוצדקת משום שנועדה לאימון מודלי השפה. הסופרים טענו שהחברה יכלה לרכוש את היצירות באופן חוקי אך בחרה לגנוב אותם על מנת לחסוך עלויות. בית המשפט דחה את הטענה של אנתרופיק וקבע שהשימוש שעשתה בעותקים הפיראטיים לא נחשב לשימוש הוגן. זאת, משום שאין כל הגנה כאשר היצירה נלקחת ממקור בלתי מורשה. בית המשפט הדגיש כי נקודת המוצא להחלת ההגנה של שימוש הוגן היא שהעותק המקורי הושג כדין; וכאשר מדובר בהעתקה ממקור פיראטי השימוש נפסל כבר מלכתחילה.

נציין שמדובר בפסיקה מעוררת מחלוקת. פרופ' ניקולס קריל (Nicholas creel) מאוניברסיטת ג'ורג'יה כתב כי חוק זכויות היוצרים האמריקאי הקיים, שנחקק בשנות השבעים של המאה שעברה, אינו מותאם למציאות העכשווית ולא יכול להתמודד עם התפרצות הבינה המלאכותית לחיינו. לדבריו, החלת דוקטרינת השימוש ההוגן על פיתוח מודלים של בינה מלאכותית, במהלכו מועתקים מיליונים של יצירות מוגנות, היא תוצאה של חלל חקיקתי ולא של מדיניות משפטית סדורה. התוצאה היא הפרה סיטונית של זכויות יוצרים בקנה מידה חסר תקדים. לדעתו, פסק הדין מדגים הקצנה בעקרון השימוש הטרנספורמטיבי, באופן המאפשר לחברות טכנולוגיה להרוויח משימוש מסחרי ביצירות מוגנות מבלי לשלם ליוצרים וללא פיקוח. הפתרון שמציע הכותב הוא לחוקק חוק פדרלי ייעודי שיעניק פטור מוגבל לשימוש ביצירות לצרכי אימון מודלים של בינה מלאכותית, בד בבד עם הקמת מגנוני רישוי ושיתוף הכנסות להבטחת פיצוי הוגן ליוצרים.

להחלטה של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה:

Andrea Bartz v. Anthropic Pbc, C24-05417

למאמר דעה של פרופ' קריל:

Congress Must Change Copyright Law for AI

המערערת, נטליה סולובייב, היא יהודייה ילידת רוסיה, שנישאה למערער, סרגיי סולובייב, בשנת 1982. מנישואיהם נולדו שני ילדים. בשנת 2005 עלתה לישראל יחד עם בנם המשותף, בעוד המערער ובתם המשותפת נותרו ברוסיה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 2007, עלתה גם הבת לישראל וקיבלה מעמד עולה חדש. בין השנים 2017-2009 הגיע המערער לביקורים בישראל בשבע הזדמנויות שונות. בשנת 2018, ביקרה המערערת ברוסיה ושבה לישראל עם המערער, ומאז ועד מועד הדיון (2024), מתגוררים השניים בדירת חדר בחולון. המערערים, הנשואים למעלה מארבעים שנה, ביקשו להסדיר את מעמדו של המערער בישראל מכוח סעיף 4א לחוק השבות כבן זוג של יהודייה.

רשות האוכלוסין וההגירה ערכה למערערים ראיונות (בשלושה סבבים) לבחינת כנות הקשר הזוגי. המערערים נשאלו על שגרת חייהם, יחסיהם המשפחתיים, רכושם ומצבם הבריאותי. הסיבות המרכזיות שהובילו למגוריהם הנפרדים, לדבריהם, היו מחלת המערערת שדרשה טיפול רפואי בישראל, הצורך של המערער לטפל באמו החולה ובאביה המבוגר של המערערת ברוסיה, וכן קשיים כלכליים שמנעו נסיעות תדירות. על אף התאמה מהותית בין גרסאותיהם ברוב הפרטים, רשות האוכלוסין דחתה את בקשת המערער. הדחייה התבססה על אי-התאמות (כגון מועדי ביקור המערערת ברוסיה וחלוקת כספי מכירת דירה), והתרשמות כי בני הזוג "אינם מעורבים זה בחייה של זו". בית המשפט המחוזי אישר את החלטת הרשות, בקבעו כי המערערים "אינם חיים כבני זוג״.

סעיף 4א(א) לחוק השבות קובע כי "זכויות של יהודי לפי חוק זה… מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי״. סעיף זה נחקק בעקבות הלכת שליט (בג"ץ 58/68) ותכליתו כפולה: לעודד עליית יהודים לישראל, גם כאשר הם נשואים למי שאינם יהודים, וזאת תוך שמירה על אחדות התא המשפחתי. הפסיקה קבעה כי הזכאות לפי סעיף זה מותנית ב"קשר זוגי כן ואותנטי״. אין די בנישואין פורמליים או פיקטיביים. רשויות ההגירה רשאיות ואף נדרשות לבחון את כנות הקשר המשפחתי, ודוגמאות למקרים בהם הזכאות תישלל הן כאשר בני זוג החלו בהליכי גירושין, נישואים נערכו למראית עין, או שלא מתקיים כל קשר מהותי בין בני הזוג במשך שנים רבות.

בית המשפט העליון הדגיש כי יש להבחין בין בחינת קיומו של "קשר מהותי" לבין בחינה הממוקדת בשאלה אם מדובר בקשר "סטנדרטי" או "אידיאלי״. כב' השופטת ברק-ארז קבעה כי חריגה של מערכת יחסים זוגית מהמתכונת ה"קלאסית" של מגורים משותפים, או ממה שנחשב "סטנדרטי" בחיי זוגיות, אינה מעידה כשלעצמה על כך שהקשר אינו כן או "אמיתי״. הכרה בריבוי דפוסים של קשרים זוגיים חיונית וקשורה באופן ישיר לזכויות היסוד של האדם, ובמיוחד לזכות לחיי משפחה, הנגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חירות הפרט לעצב את חיי הזוגיות שלו היא זכות בסיסית, וקביעת מתכונת אחת ובלעדית עלולה לעלות כדי פגיעה במרחב הפרטי והאינטימי ביותר של האדם. בית המשפט העליון, ברוב דעות של השופטת ברק-ארז אליה הצטרפו השופטים סולברג וכבוב, קיבל את הערעור והפך את החלטת בית המשפט המחוזי. נפסק כי רשות האוכלוסין פירשה את סעיף 4א לחוק השבות באופן מצמצם יתר על המידה, תוך קביעת רף דרישות גבוה ובלתי סביר.

כב' השופטת ברק-ארז הדגישה כי אין לקבוע שאין קשר זוגי אמיתי רק משום שהמערערים חיו בנפרד תקופה ארוכה. במקרה הנדון, המערערים הציגו גרסה עקבית ומבוססת באשר לנסיבות שהובילו לחיים בנפרד, וגרסה זו לא נסתרה. המערערים ניהלו חיים משותפים כ-20 שנה לפני עליית המערערת ארצה, המערער ביקר בישראל 7 פעמים בתקופת ההפרדה, הם מעולם לא התגרשו, ולא פיצלו את בעלותם בנכסיהם המשותפים, והתנהלותם הכלכלית הייתה משותפת. בית המשפט קבע כי הקשיים הכלכליים, לצד נסיבות רפואיות ומשפחתיות, הם אלו שהובילו למגורים הנפרדים. בית המשפט מתח ביקורת על חוסר ההבנה שהפגינה הרשות ביחס למשמעות של חיים בתנאי מצוקה כלכלית, וציין כי אין לצפות מבני זוג במצב כזה לפעול כמו זוגות מבוססים כלכלית שיכולים לחיות "על הקו" בין מדינות. עוד נקבע כי "סתירות" מינוריות וטריוויאליות שעלו בראיונות, כמו אי-התאמות בתיאור לוחות זמנים יומיומיים או פרטי העברת כספים, אינן מעידות על חוסר כנות בקשר הזוגי, במיוחד אצל זוג קשיש הנשוי עשרות שנים.

השופטת ברק-ארז הדגישה כי רשות האוכלוסין התעלמה מאינדיקציות חיצוניות רבות לקיומו של תא משפחתי יציב, כגון העובדה שלבני הזוג ילדים ונכדים משותפים אזרחי ישראל, רכוש משותף, וניהול כלכלה משותפת. המערערים, מאז הגעתם לישראל בשנת 2018, חיים יחד בדירה אחת, מעורבים בחיי ילדיהם ונכדיהם, ומנהלים משק בית משותף. התנהלותם, כפי שתוארה, מלמדת על מחויבות הדדית ומשפחתית עמוקה ועל נכונותם לחיות יחד "בטוב וברע". השופט סולברג, הדגיש כי על אף הצורך לגלות רגישות לדפוסים שונים של קשרים אנושיים, אין בכך כדי לשלול הצבת דרישה לקשר בסיסי מסוים כתנאי לזכאויות, אך במקרה הנדון נמצאו די אינדיקציות לקיום קשר זוגי מהותי.

עקרונות משפטיים הנוגעים לכנות הקשר המשפחתי נדונו בבג"ץ 1188/10 ילנה פוזרסקי נ' משרד הפנים, מיום 4.3.2010. פסק הדין עסק בזכאות למעמד מכוח חוק השבות לבני משפחתו של יהודי שהוגדר כ"עולה בשנית" – מי שעלה בעבר לישראל, ויתר על אזרחותו הישראלית וקיבל אזרחות גרמנית, וכעת ביקש לשוב לישראל עם אשתו הלא-יהודייה וילדיהם המאומצים. בית המשפט קבע כי גם "עולה בשנית" עשוי להקנות זכויות שבות לבני משפחתו הקרובים – בן זוג וילדים – וכי המועד הרלוונטי לבחינת כנות הקשר הוא מועד הגעתם לישראל. באותו עניין נדונה גם העובדה שבני הזוג הסתירו את פרידתם מן הרשויות בהליך קודם. על אף שהתנהלות זו עוררה ספקות בנוגע לאמינותם, קבע בית המשפט כי כאשר כנות הקשר המשפחתי מוכחת, ויתר התנאים המהותיים מתקיימים, אין הצדקה לשלול את הזכאות לשבות מכוח סעיף 4א לחוק.

ראו: עע"מ 906/24 נטליה סולובייב נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה מיום 6.5.2025

מטרו מוטור היא חברה העוסקת ביבוא ושיווק של כלי רכב דו גלגליים, טרקטורונים ורכבים תפעוליים, ושמשה כמשווקת של טרקטורונים ורכבים תפעוליים מתוצרת Textron. ימאהה היא תאגיד יפני הפועל באירופה ובשווקים סמוכים, לרבות ישראל. החברה עוסקת בייצור ושיווק של כלי רכב דו-גלגליים, טרקטורונים, רכבים תפעוליים ומנועים ימיים, ונחשבת לאחת השחקניות המרכזיות והוותיקות בשוק. הרקע להודעת הרשות הוא הסכם שנחתם בין החברות בינואר 2021, לפיו מטרו מוטור תייבא ותשווק בישראל טרקטורונים ורכבים תפעוליים תוצרת ימאהה, המתחרים עם מוצרים של חברת Textron.

במאי 2021 קבעה רשות התחרות, שההסכם מעורר חשש לפגיעה משמעותית בתחרות לאור נתחי השוק הגבוהים של מטרו וימאהה בשוק הטרקטורונים בישראל. החשש היה, שההסכם יוביל להוביל לריכוזיות גבוהה מדי, דבר שיגביל כניסת שחקנים חדשים לשוק. מטרו מוטור הגישה ערר על קביעת הרשות. מעט לאחר מכן, במסגרת חילופי מכתבים, פירטה הרשות את התנאים, שאם יתקיימו, יובילו לשינוי נסיבות שיפיגו את החששות התחרותיים, כך שההסדר לא יקים עוד חשש לפגיעה משמעותית בתחרות. אף שלא הוגדר זמן מסוים למילוי התנאים, מטרו מוטור נדרשה לבטל את ההתקשרות עם חברות Textron ולהימנע מלמכור את טרקטורוני ימאהה, עד למכירת כל מלאי הטרקטורונים והרכבים התפעוליים הקיימים ברשותה מתוצרת חברת Textron. המשמעות היא שמטרו מוטור לא תמכור במקביל את כלי הרכב של שתי החברות. מטרו מוטור קיבלה את התנאי והודיעה על מחיקת הערר. בספטמבר 2021, הוציאה הרשות תיקון להודעה המקורית בה אישרה את ההסכמות בינה לבין מטרו מוטור. עמדת רשות התחרות היא שכל עוד מטרו מוטור עומדת בתנאי שהוגדר, אין בהסדר כדי לפגוע פגיעה משמעותית בתחרות, ובשל כך לא ינקטו צעדי אכיפה כנגד מטרו מוטור. המכתבים בין הממונה על התחרות לבין מטרו מוטור פורסמו באתר רשות התחרות.

לאחר מחיקת הערר, וממידע שהגיע לידי הרשות, התברר כי ביום 14 לדצמבר 2021 חתמה החברה על הסכמים המתיימרים לפי כותרתם להיות הסכמים למכירת המלאי שנותר ברשותה מחברת Textron. הסכמים אלה נחתמו עם שלוש סוכנויות בלעדיות המוכרות רכבים חדשים של מטרו מוטור בלבד. לפי ההסכמים, הסוכנויות נדרשו להעביר תשלום עבור כל רכב רק ברגע בו נמכר, וההמחאות שסופקו היו לא מתוארכות. הרשות מצאה שעד שלא נמכר טרקטורון של חברת Textron,  הסוכנויות לא העבירו למטרו מוטור כל תמורה. הסוכנויות לא נרשמו כבעלים של כלי הרכב, לא בסמוך לחתימת ההסכמים ולא במועד לאחר מכן. עובדות אלה לימדו שהסכמי המכירה לא כללו העברת בעלות אמיתית, והסוכנויות לא רכשו את הבעלות על הטרקטורונים. מטרו מוטור אמנם ניתקה את קשריה עם חברת Textron אך הפרה את תנאי הרשות למכירת מלוא המלאי. בפועל, החברה החלה לשווק את טרקטורוני ימאהה לפני שמכרה את מלוא הטרקטורונים של חברת Textron, כך שמכרה במקביל מוצרים של שתי החברות.

לפיכך, בהחלטתה מיום 3 לאפריל 2025 הרשות קבעה שמטרו מוטור הפרה את התנאי עליו התחייבה מטרו מוטור. כתוצאה מההפרה נותר בידי מטרו מוטור כוח שוק שחוסם כניסת יבואנים חדשים ומרתיע שחקנים חדשים מלהתקשר עם יצרנים זרים. הודגש שהחברה שלטה בערוצי ההפצה באמצעות סוכנויות בלעדיות, והחזיקה תמריץ נמוך להוזיל מחירים או לשפר את השירות. הסוכנויות אף התחייבו שלא להתחרות במטרו מוטור עם מוצרים של יבואנים אחרים ללא אישורה. כן נמצא שהתקיימה תלות של הסוכנויות במטרו מוטור גם בחלפים מקוריים לכלי הרכב. הרשות ציינה כי שוק הטרקטורונים מאופיין בחסמי כניסה והתרחבות גבוהים, וכי ההסכם בין הצדדים עתיד להגדיל את נתח השוק המצרפי של מטרו מוטור וימאהה ל- 50% ולהוביל לריכוזיות גבוהה שתכביד על כניסת שחקנים חדשים. עוד הוסיפה כי ריכוז מספר מותגים בידי משווק אחד עלול לפגוע בתמריצי השיווק ביחס לסחורה המתחרה; כאשר יבואן אחד מייבא ומשווק מספר מותגים, הוא עלול להעדיף מותג מסוים באמצעות העלאת מחירים של המותג המתחרה, כמו גם באמצעות הורדת עמלות לסוכנויות כדי לקדם מכירות של אחד המוצרים.

במסגרת הליך השימוע טענה מטרו מוטור כי לא נגרמה כל פגיעה בתחרות בשוק, וגם אם התקיים חשש תיאורטי – אין בכך כדי להצדיק הטלת סנקציות. בנוסף טענה כי מלאי הטרקטורונים של חברת Textron שנותר בידיה היה ישן, מצומצם ובלתי תחליפי למותגי ימאהה, והדגם שנותר ברשותה לא התחרה בדגמים של ימאהה. החברה הוסיפה וחלקה על הגדרת השוק הרלוונטי, בטענה כי שתי החברות משווקות מוצרים שונים המיועדים לשימושים נבדלים. בניגוד למוצרי Textron  רוב הטרקטורונים של ימאהה הם ידניים ומיועדים לנהיגה ספורטיבית ולפיכך אין לראות בהם תחליפים ישירים.

רשות התחרות דחתה את טענות החברה והזכירה כי לצורך גיבוש הסדר כובל, אין צורך להוכיח פגיעה ממשית בתחרות, וכי בנסיבות המקרה קיים חשש מהותי ומבוסס לפגיעה כזו. צוין כי המלאי שהחזיקה מטרו מוטור כלל דגמים תחליפיים לדגמי ימאהה, ובפרט הדגם "אולטרה 700" שהיה בעל נפח מנוע זהה ומאפיינים דומים למוצרים של ימאהה. הרשות הוסיפה שהטרקטורונים משמשים גם לפנאי ולא רק לספורט ואף אם המוצרים נבדלים במאפיינים מסוימים הם עדיין משתייכים לאותו שוק רלוונטי. הרשות מצאה שההסכם בין מטרו מוטור לסוכנויות נועד לשמר את השליטה של החברה בפועל. הרשות סברה שהתחליפיות המעשית בין המותגים – לפי פרמטרים של נפח מנוע, מחיר וייעוד – מצדיקה את הגדרתם כחלק מהשוק הרלוונטי, במיוחד לאור נתחי השוק המצטברים והחסמים הקיימים. לאור כך, הרשות חזרה על קביעתה המקורית שמטרו מוטור הייתה צד להסדר כובל עם חברת ימאהה והטילה עליה סנקציות כספיות.

בד בבד, הרשות ציינה שהחליטה לא להטיל עיצום על חב׳ ימאהה, למרות היותה צד להסדר הכובל הנ"ל,  ממספר סיבות; ראשית, ימאהה עיגנה בהסכם בינה לבין מטרו מוטור את התנאי שהציבה הממונה על התחרות שמטרו מוטור תמכור את כלל המלאי שברשותה מתוצרת Textron ומטרו מוטור התחייבה לעמוד בתנאי זה וגם הציגה לימאהה תוכניות למכירת המלאי. שנית, ימאהה אינה פועלת ישירות בישראל והיכולת שלה לברר אם מטרו מוטור עומדת בהתחייבויותיה הייתה מצומצמת.

ההחלטה מעניינת במישור ההסתפקות בפגיעה פוטנציאלית בתחרות. יסוד זה מוכר גם מעבר לים. נפנה למשל לפסיקת בית הדין האירופי  לצדק מיום 5 דצמבר 2024 בפרשת קיה אוטו לפיה הסכם בין ספק למשווק עשוי להוות הפרה של סעיף 101(1) לאמנת האיחוד, האוסר על הסדר כובל, וזאת גם אם לא הוכח נזק תחרותי בפועל. לפי הוראת האמנה, די בכך שההסכם עלול להגביל את התחרות כדי להיחשב לאסור. ההחלטה ניתנה בתשובה לשאלה מקדמית שהופנתה לבית הדין על ידי בית המשפט המנהלי לערעורים בלטביה. בית המשפט הלטבי דן בערעור על החלטת רשות התחרות הלטבית, שקבעה כי הסכם בין Kia Auto AS לחברת Tallinna Kaubamaja Grupp AS  פוגע בתחרות ומגביל את חופש הבחירה של הצרכנים ובעלי מוסכים פרטיים. לפי ההסכם, האחריות לרכב תקפה רק אם כל פעולות התחזוקה והתיקונים בוצעו אצל נציגים מורשים של היצרן, ובתנאי שנעשה שימוש בחלקי חילוף מקוריים. תנאי האחריות שנקבעו בהסכם, כך קבעה הרשות, חוסמים תחרות בשוק השירותים לרכבים ובכך מפרים את הוראת סעיף 101 (1) לאמנת האיחוד. החברות מצידן טענו שלא נגרם נזק בפועל לשוק או לצרכנים ולכן לא צמחה הפרה של החוק. בית המשפט הלטבי סבר כי יש צורך משפטי בהבהרה באשר ליסוד הפגיעה בתחרות, אם יש צורך בפגיעה ממשית או שמספיקה פגיעה פוטנציאלית. בית המשפט האירופי חזר על ההלכה הידועה לפיה אין צורך להוכיח פגיעה בפועל אלא מספיקה פגיעה פוטנציאלית בתחרות, בדומה לדין בישראל.

להחלטת רשות התחרות: קביעה לפי סעיף 43(א)(1) ודרישת תשלום לפי סעיף 50ח(ב)(1) לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988- מטרו מוטור שיווק (1981)בע"מ ו.-V.N Europe Motor Yamaha

לפסק הדין של בית הדין האירופי: ‘Tallinna Kaubamaja Grupp’ AS, ‘KIA Auto’ AS V. Konkurences padome

בשנת 2008 התחולל בארצות הברית משבר כלכלי חסר תקדים אשר ערער את יסודות המערכת הפיננסית הגלובלית. נהוג להציע כי המשבר נבע מהתפתחות בלתי מבוקרת של שוק המשכנתאות בסיכון גבוה, מהישענות יתר על דירוגי אשראי מפוקפקים, משימוש מופרז במכשירים פיננסיים מורכבים ומכשלי פיקוח מהותיים מצד הרשויות הרגולטוריות. מוסדות פיננסיים מרכזיים קרסו או ניצבו בפני קריסה בלתי נמנעת, בראשם בנק ההשקעות ליהמן ברדרס. התמוטטותם עוררה תגובת שרשרת שגררה גל רחב של חוסר יציבות ואי ודאות ברחבי העולם. בתגובה לטלטלה הפיננסית, חוקקו הרגולטורים בארצות הברית את חוק "דוד פרנק", שנועד לשקם את אמון הציבור במערכת הפיננסית ולמנוע הישנותם של כשלי העבר הנובעים מסיכונים סיסטמיים (Dodd–Frank Wall Street Reform and Consumer Protection Act). החוק החמיר את דרישות ההון, אסר על סוגי פעילויות מסוימות, הרחיב סמכויות פיקוח של רשויות רגולטוריות והקים גופים חדשים שתפקידם לפקח על הפעילות הפיננסית בשוק. בזירה הבינלאומית, אומצו כללי באזל III, שמטרתם להסדיר את נושא ההון הבנקאי, ניהול הסיכונים והיציבות הפיננסית במערכת הבנקאית הגלובלית.

הרגולציה החדשה הטילה נטל כבד על פעילות הבנקים, בייחוד בתחום מתן האשראי. הדרישות המחמירות להגדלת עתודות ההון, דרישות הנזילות והפחתת החשיפה לסיכוני אשראי, הובילו לכך שבנקים החמירו את הקריטריונים למתן אשראי והעדיפו להימנע מהענקת אשראי ללקוחות שסווגו כבעלי סיכון גבוה או כאלה אשר עלויות הפיקוח עליהם נחשבו כגבוהות מדי. תוצאה ישירה של מהלכים אלו הייתה יצירת חלל פיננסי, בעיקר בתחום ההלוואות הקמעונאיות והאשראי לעסקים קטנים ובינוניים. חלל זה יצר פתח לשחקנים חדשים שביקשו למלא תפקיד  בזירה הפיננסית. אל החלל הרגולטורי שנוצר בעקבות ההגבלות שהוטלו על המערכת הבנקאית, נכנסו חברות הפינטק. שחקנים אלו, אשר אינם כפופים למגבלות המחמירות החלות על הבנקים, זיהו את ההזדמנות שנוצרה והחלו להציע פתרונות אשראי חדשניים המבוססים על טכנולוגיות מתקדמות. בין הפלטפורמות החלוצות בתחום ניתן למנות את Lending Club, Prosper, Zopa וFunding Circle-  אשר פעלו במודל peer to peer והציעו מתן הלוואות ישירות בין לווים למלווים. פלטפורמות אלה לא נדרשו לרישיון בנקאי מסורתי ופעלו תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים ובמיוחד שימוש באלגוריתם על מנת לקבוע את הסיכון של הלווה. החדשנות שהובילו חברות אלו לא התמצתה בהיבטים טכנולוגיים, אלא הביאה לערעור מבני של השוק הפיננסי, באופן אשר הציב את הבנקים המסורתיים בפני אתגר אסטרטגי כמוסדות מתווכים מרכזיים.

במאמרה מציעה פלג ניתוח לתופעה זו. לטענתה, אין מדובר בתוצאה אקראית של קדמה טכנולוגית גרידא, אלא בפרי ישיר של הרגולציה עצמה. הרגולציה אשר הגבילה את פעולת הבנקים לא חיסלה את הביקוש לשירותים פיננסיים, אלא דחקה את הפעילות החוץ בנקאית אל מחוץ לגבולות המערכת הפיננסית המסורתית. בכך, יצרה הרגולציה תמריצים מבניים אשר אפשרו לשחקנים חוץ בנקאיים להיכנס לשוק ולהציע פתרונות חלופיים. במובן זה, הרגולציה לא רק יצרה שוק חדש, אלא אף אפשרה לשחקנים החדשים לבסס את מעמדם כמובילי חדשנות טכנולוגית ולשנות את אופני צריכת השירותים הפיננסיים בעולם הדיגיטלי. מדובר במקרה בולט של תוצאה רגולטורית בלתי מכוונת, כאשר מטרתה המוצהרת של החקיקה הייתה למנוע סיכון מערכתי ולהגן על היציבות הפיננסית, אולם בפועל היא תרמה להולדתו של אקוסיסטם חדש של פתרונות חוץ בנקאיים, אשר פרצו את גבולות השוק הפיננסי המסורתי והכתיבו מציאות כלכלית חדשה.

פלג מתייחסת לתופעת ה"ארביטראז' הרגולטורי", בו שחקנים פיננסיים מנצלים חללים רגולטוריים לטובתם. מדובר בתרחיש בו הרגולציה אינה חלה על שחקנים חדשים באותו אופן בו היא חלה על שחקנים ותיקים, עובדה היוצרת פער רגולטורי המעניק יתרון תחרותי משמעותי לשחקנים מסוימים. חברות הפינטק לא חרגו מגבולות החוק, אלא היטיבו לנצל את העובדה שהמחוקק לא צפה את התפתחותן המהירה ולא הסדיר את פעילותן באופן ספציפי. באופן זה נהנו החברות מחופש פעולה נרחב, ובמקרים מסוימים אף הצליחו לחמוק מביקורת ציבורית ופוליטית שהופנתה כלפי הבנקים המסורתיים.

תוצאה רגולטורית בלתי מכוונת נוספת שנולדה מהמהלך היא צמיחתו של תחום הרגטק. חברות רגולציה טכנולוגית התפתחו במטרה לסייע לבנקים ולגופים פיננסיים לעמוד בדרישות הרגולטוריות החדשות. חברות אלו פיתחו פתרונות  לצרכי ניהול סיכונים, ציות, ודיווח אוטומטי לרשויות הפיקוח. באופן זה, הרגולציה הפכה לא רק לגורם מדכא עבור השחקנים המסורתיים, אלא גם למנוע צמיחה לשוק חדש של פתרונות טכנולוגיים. הבנקים עצמם, אשר נאבקו לעמוד בדרישות הרגולטוריות המכבידות, הפכו ללקוחות מרכזיים של חברות הרגטק והחלו לאמץ את פתרונותיהן לצורך עמידה בדרישות הפיקוח המחמירות.

פלג מעלה את השאלה אם מוצדק להותיר את חברות הפינטק מחוץ למסגרת הרגולציה המחמירה. מחד גיסא, הכפפתן של חברות צעירות, דינמיות ודיגיטליות למשטר רגולטורי מחמיר עלולה להכביד על חדשנותן ולבלום את פיתוחם של פתרונות נחוצים. מאידך גיסא, ככל שפעילותן של חברות אלו הולכת ומתקרבת באופייה למתן שירותים בנקאיים, עולה השאלה האם יש הצדקה להשאירן מחוץ למעטפת הפיקוח. לגישתה, יש לאמץ מודל רגולטורי דיפרנציאלי המתמקד באופי הפעילות הפיננסית במקום להישען על ההבחנה המסורתית בין סוגי השחקנים על פי זהותם המשפטית. לשיטתה, כאשר  חברת פינטק מספקת שירותים בעלי אופי בנקאי, ראוי להחיל עליה  כללים רגולטורים, אך יש להתחשב במאפיינים המיוחדים של חברה זו ובסיכונים הפוטנציאליים הנובעים מהם. פלג מציעה רגולציה חכמה המתבססת על ניתוח סיכונים ממוקד, בדגש על גורמים העלולים להביא לידי סיכון סיסטמי, תוך עשיית שימוש בטכנולוגיה עצמה העומדת בבסיס פעילות שחקני הפינטק.

פלג מציעה לבחון את המקרה הישראלי כמקרה מבחן ליישום תפיסה זו. בניגוד לארצות הברית ובריטניה, בהן צמיחת שוק הפינטק נבעה מהחלל הרגולטורי שנוצר עם נסיגת הבנקים, צמיחת התחום בישראל נבעה ממדיניות יזומה של רשויות הפיקוח. ועדת שטרום, שהוקמה לטיפול בריכוזיות הפיננסית, המליצה על כניסת גופים חוץ בנקאיים, הסרת חסמים רגולטוריים והגברת התחרות בשוק. בעקבות המלצות הוועדה, נחקק חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים מוסדרים,התשע"ו-2016, וננקטו רפורמות שנועדו להרחיב את הגישה למידע בנקאי. עם זאת, פלג מציינת כי על אף המאמצים להגביר את התחרות בשוק המקומי, חברות הפינטק הישראליות עדיין נוטות לפעול בזירה הבינלאומית, בעיקר בשל מגבלות רגולטוריות, והיותו של השוק מצומצם.

פלג מדגישה את החשיבות באימוץ תפיסה רגולטורית רחבה ופרואקטיבית. לשיטתה, רגולציה אינה רק כלי לריסון סיכונים אלא גם מנגנון לעיצוב שווקים עתידיים. כל חקיקה כלכלית יוצרת תמריצים, משנה את מפת המשאבים ולעיתים אף מובילה לתופעות לוואי לא צפויות. לכן, על הרגולטור לפעול בגישה רפלקטיבית, ולבחון את תוצאות החקיקה לא רק במישור המיידי אלא גם במישור המערכתי, לבחון אילו תופעות חדשות היא יוצרת, מה היא מונעת, ואיזה שינויים מבניים היא מחוללת. רגולציה אפקטיבית, לשיטתה, חייבת להיות גמישה ומתעדכנת בהתאם לשינויים המתרחשים בשוק.

המאמר ראה אור בכתב העת מחקרי רגולציה, כרך י' (מאי 2025): https://katzr.net/89cb54.

המאמר מציג מגמות בשימוש במזומן בישראל ובעולם: מחד גיסא, ניכרת ירידה בשימוש במזומן בשל התחזקות אמצעי תשלום דיגיטליים. מאידך גיסא, מזומן מוסיף להיות אמצעי חשוב לאוכלוסיות מוחלשות וכן בזמני משבר, בהם הוא משמש אמצעי ביטחון כלכלי נגיש. אולם, המזומן משמש כנדבך מרכזי בפעילות עבריינית. מכאן נובעת מורכבות היחס למזומן: הוא אינו רק אמצעי לפעילות פלילית, אלא גם צורך חברתי.

המאמר בוחן את השאלה המרכזית: האם יש להגביל את השימוש במזומן, ואם כן, באיזה אופן. המזומן מוצג ככלי המקל על העלמות מס, פשיעה, הלבנת הון ומימון טרור, בשל האנונימיות הטבועה בו והיעדר תיעוד לשימוש בו. יחד עם זאת, קיימים יתרונות בשימוש במזומן: שליטה יעילה בהוצאות, זמינות לאוכלוסיות ללא נגישות דיגיטלית, הגנה על פרטיות המשתמש, הבטחת סופיות התשלום, וכן אמצעי תשלום חשוב בעתות משבר. מכאן נובעת המסקנה והיא כי אין מקום לאסור לחלוטין על שימוש במזומן, אלא יש להגביל אותו בצורה מאוזנת. המאמר סוקר מגוון דרכים להגבלת השימוש במזומן בעולם, ובוחר להעדיף את המודל הישראלי – הגבלת הסכום המותר לתשלום במזומן – כמנגנון מתון, מאוזן ומעודף על פני איסורים גורפים אחרים כגון הגבלת החזקה או חובת דיווח. על בסיס הבחירה הזו, מוקדש ניתוח להוראותיו של החוק הישראלי.

הכותבות טוענות כי האופן שבו החוק מיישם את מנגנון הגבלת הסכום המותר לתשלום במזומן הוא בעייתי. במקום לקבוע תקרה אחידה וברורה, החוק קובע שתי חלופות לתקרה המותרת – תקרה מספרית קבועה (6,000 ש"ח או 15,000 ש"ח, בהתאם לסוג העסקה והצדדים המעורבים), או סכום השווה ל־10% ממחיר העסקה, ומחיל את הנמוך מבין שניהם. המשמעות היא שבכל עסקה שבה מתקיים תשלום במזומן, יש לחשב הן את התקרה הקבועה הרלוונטית והן 10% ממחיר העסקה, ולוודא כי סכום המזומן המשולם אינו עולה על הנמוך מבין השניים. רק אם סכום העסקה נמוך משתי החלופות, ניתן לשלם את כולו במזומן. כך למשל, בעסקה שמחירה 200,000 ש"ח, 10% מהמחיר הוא 20,000 ש"ח – אך מכיוון שהתקרה הקבועה היא 6,000 ש"ח, רק סכום זה מותר לתשלום במזומן. לעומת זאת, בעסקה שמחירה 20,000 ש"ח, תקרת ה־10% עומדת על 2,000 ש"ח, סכום הנמוך מהתקרה הקבועה של 6,000 ₪, ולכן רק 2,000 ש"ח מותרים במזומן. שילוב זה של שתי החלופות, בצירוף הבחנות נוספות בין סוגי עסקאות (עסקה מסחרית, עסקה פרטית, תשלום שכר עבודה, הלוואה, תרומה או מתנה), יוצר בלבול וחוסר בהירות הפוגעים ביכולת הציבור והעוסקים להבין את החובות החלות עליהם ואת מגבלות החוק בפועל.

המחברות מצביעות על בעיות נוספות: מונחים בסיסיים כמו "מחיר עסקה" או "עוסק" מוגדרים בצורה סבוכה ולעיתים לא אינטואיטיבית. בנוסף, ישנם חריגים מרובים הפוגעים בעקביות החוק והסדרי האכיפה והענישה נראים בלתי אפקטיביים ואף בעייתיים מבחינה מעשית. לאור זאת, סיכויי הצלחתו של החוק לצמצום השימוש במזומן יורדים ושיתוף הפעולה האפשרי של הציבור מצטמצם.

נוכח בעיות אלו, המחברות מציעות שורת שיפורים לחוק, ובראשם: פישוט מבנה החקיקה באמצעות קביעת תקרה אחידה של 6,000 ₪ לתשלום במזומן, על כלל סוגי התשלום, ללא קשר לסכום העסקה או התשלום. אמנם, ההצעה לא תפתור לחלוטין את כל הבעיות הקיימות בחוק, אך היא עשויה לצמצם את חוסר הבהירות, להגדיל את סיכויי הטמעתו בקרב הציבור ולהקל על האכיפה. כמו כן, מציעות המחברות לשקול הפחתה עתידית של תקרות המזומן.

המחברות קוראות לאמץ צעדים נוספים להפחתת הכלכלה השחורה, ובהם הנגשה של אמצעי תשלום וסליקה חלופיים, במיוחד עבור אוכלוסיות מוחלשות. הן מדגישות את הצורך בהגברת הזמינות והנגישות של אמצעים אלו, למשל באמצעות הגדלת סכומי התשלום המותרים באפליקציות תשלום שונות, ומתן אפשרות לאישור מיידי של העברה בנקאית באמצעות מנגנון פשוט וזול. המחברות סבורות כי חשוב שהשימוש באמצעים אלו יהיה בעלות זניחה, אם בכלל, כדי שלא לפגוע בשכבות החלשות, ויש להבטיח פתרונות גם למי שאינם מחזיקים בחשבון בנק. כדוגמה, הן מציינות את דנמרק, שסיפקה חשבונות בנק וכרטיסי חיוב חינם למשקי בית בעלי הכנסה נמוכה, כדי לאפשר להם להשתלב במערך התשלומים האלקטרוני. לצד צעדים אלה, הן מציעות ללמוד מהניסיון של מדינות אירופה, שהפחיתו את ממדי הכלכלה השחורה באמצעות שיפור יעילות מוסדות המדינה, הפחתת רגולציה מסורבלת, שיפור במדיניות המס והגברת השקיפות, לעיתים גם ללא הגבלות על תשלום במזומן.

לסיכום, המאמר מציע בחינה ביקורתית ומאוזנת של החוק לצמצום השימוש במזומן, חמש שנים לאחר כניסתו לתוקף. המחברות מצביעות על פערים בין מטרות החוק לבין האופן המסורבל שבו החוק מיישם את מנגנון התקרה ומדגישות את הצורך באיזון בין המאבק בהון השחור ובפשיעה הכלכלית לבין שמירה על זכויות יסוד כגון פרטיות וקניין. מוצעים תיקונים שנועדו להבטיח בהירות, מידתיות והגינות באכיפה, תוך חיזוק הלגיטימציה הציבורית של החוק והפיכתו לכלי רגולטורי יעיל ומוצדק.

המחקר פורסם בכתב העת מחקרי רגולציה, כרך י' (ספר מאיר חת) מאי–2025

https://did.li/zR5TY

המקרה נסב על בקשתה של חב' שירותי כביסקל בע"מ, חברה ותיקה העוסקת בהשכרת מכונות כביסה ובמתן שירותי כביסה תעשייתיים משנת 1967, לרשום את סימן המסחר "כביסקל" ביחס לשלושה סוגי סחורות ושירותים, ובכלל זה סוגים 35 ו- 37, וסוג 3 הכולל אבקת כביסה, סבון כביסה ומוצרים דומים. הרשם דחה את בקשת המשיבה בטענה כי הסימן המבוקש דומה עד כדי הטעיה, הן במראה והן בצליל, לסימן המסחר הרשום "כביסכל", שנרשם בשנת 2021 על שם חב' פרפיום קלין ביחס לסחורות מסוג 3 לשימוש ביתי. בעקבות דחיית הבקשה, נחתם ביום 2.7.2023 הסכם דו-קיום בין חב' כביסקל לבין בעלת הסימן הרשום. במסגרת ההסכם, הסכימה בעלת הסימן הקיים לרישום הסימן המבוקש, בעוד כביסקל התחייבה שלא לטעון לאי-כשירותו של הסימן הרשום (כביסכל). החברות התחייבו לפעול בתום לב למניעת הטעיית לקוחות. בהמשך הודיעה המשיבה לרשם על ההסכם וביקשה בשנית לרשום את הסימן.

בהחלטתו ציין הרשם כי הסכמי דו-קיום אינם מחייבים אותו בהליך של קבלת סימן מסחר לרישום, וכי הוא נדרש להפעיל את שיקול דעתו המקצועי. לאחר שבחן את החשש להטעיה לפי סעיף 11(9) לפקודת סימני המסחר לפי "המבחן המשולש" (מראה וצליל, סוג הסחורות וכלל נסיבות המקרה), ולאחר שמצא כי קיים דמיון העולה כדי הטעיה, קבע כי בכל הנוגע לסחורות מסוג 3, הסימן המבוקש יירשם בשני תנאים: הוספת ניקוד פתח לאות ק' ("כביסקַל") והגבלת הסחורות לשימוש מוסדי בלבד. המשיבה מצידה קיבלה את התנאי הראשון ודחתה את התנאי השני.

המשיבה ערערה על החלטת הרשם לבית המשפט המחוזי בירושלים. בערעור טענה כי היה על הרשם לקבל את הסימן המבוקש לרישום בסוג 3 ללא הגבלה לשימוש מוסדי. בית המשפט (כב׳ השופט א' דורות) קיבל את הערעור, תוך שהבחין בין שני מצבים: "מקרה הבקשה המתחרה" – שבו מוגשת בקשה לרישום סימן מסחר לאחר שכבר קיים סימן רשום דומה, לבין "מקרה הבקשות המקבילות" – שבו שתי בקשות מוגשות במקביל ללא תיאום. בעוד שבמקרה הבקשות המקבילות, סעיף 29(א) לפקודה מקנה לרשם שיקול דעת מיוחד, הרי שבמקרה הבקשה המתחרה יש לצדדים תמריץ כלכלי משותף למנוע הטעיה, ולכן האינטרס הצרכני מגולם בהסכם דו-הקיום באופן מיטבי. מכאן, שהרשם חייב לקבל את ההסכם כמות שהוא ולרשום את הסימן המבוקש ללא הגבלות.

הפעם היה זה רשם הפטנטים סימני המסחר שהגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הערעור טען כי פסיקת בית המשפט המחוזי מצמצמת את שיקול הדעת המקצועי ללא הצדקה. לטענתו, מסור לו שיקול דעת רחב בקבלת סימני מסחר זהים או דומים לרישום, הן במקרה של בקשה מתחרה והן במקרה של בקשות מקבילות. עוד טען, כי הגבלת שיקול דעתו עלולה לפגוע באינטרס הציבורי למנוע הטעית צרכנים. המשיבה, לעומת זאת, טענה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא שלל את שיקול דעתו של הרשם באופן מוחלט, אלא קבע כי במקרה הספציפי יש ליתן בכורה להסכם דו-קיום. עוד טענה כי הגבלת רישום הסימן המבוקש לשימוש מוסדי פוגעת בזכויותיה הקנייניות מול צדדים שלישיים שיוכלו למכור מוצרים מסוג 3 תחת הסימן המבוקש.

כב׳ השופט א' שטיין ניתח את לשון הפקודה, תכליתה והפסיקה הקודמת. נפסק כי סעיף 30(א) לפקודת סימני המסחר מעניק לרשם סמכות משמעותית בעניין רישום סימנים דומים. אשר להסכמי דו-קיום, ככלל על הרשם לכבד הסכמים אלה ולא להתערב בתנאיהם, למעט במקרים חריגים בהם ההסכם נגוע באי-חוקיות או כשקיים סיכון אמיתי להטעיית צרכנים. בית המשפט דחה את ההבחנה שעשתה הערכאה קמא בין "מקרה הבקשה המתחרה" ל"מקרה הבקשות המקבילות", בקבעו כי סעיף 30(א) לפקודה אינו מבחין בין שני סוגי הבקשות.

בית המשפט העליון ציין שלושה טעמים התומכים במתן תוקף להסכמי דו-קיום: ראשית, הם חוסכים בעלויות משפטיות ועסקיות; שנית, ההסכמה בין הצדדים מעידה לרוב על היעדר הטעיה בפועל; ושלישית, גם ללא רישום הסימן, השימוש בו בפועל עשוי להימשך. עם זאת, הודגש כי טעמים אלה אינם  חזות הכל, ובמקרים חריגים הרשם יידרש להתערב בתנאיו של הסכם דו-קיום ולסייגו בהגבלות. המבחן שקבע בית המשפט הוא שהרשם יעניק תוקף להסכם דו-קיום "אלא אם ההסכם, על-פניו, נגוע באי-חוקיות ברורה או גורם לפגיעה ודאית או מסתברת בצדדים שלישיים בשל קיומו של סיכון ממשי להטעיה". השופט שטיין הדגיש כי טובת ציבור הצרכנים היא זו שצריכה להנחות את הרשם בהחלטותיו, ולא טובת המתחרים העסקיים.

בית המשפט העליון פנה למשפט משווה. צוין, כי בעוד שבדין האנגלי הרשם מחויב לרשום סימני מסחר זהים או דומים כאשר קיימת הסכמה של בעלי סימני המסחר לרישום, הרי שבדין האמריקאי רואים בהסכם דו-קיום רק נסיבה אחת ממכלול הנסיבות הרלבנטיות לקיומה של אפשרות להטעיית ציבור הצרכנים. נקבע כי הדין הישראלי דומה יותר לגישה האמריקאית, שכן הרשם לא יעניק לקיומו של הסכם דו-קיום משקל מכריע, אלא יבחן את תנאי ההסכם ואת הסיכוי להטעיה.

במקרה הקונקרטי, בית המשפט פסק כי ההגבלות שהטיל הרשם על רישום הסימן "כביסקל" עולות מתוכו של הסכם הדו-קיום עצמו. ההסכם נעשה על רקע העובדה שהמשיבה ובעלת הסימן הרשום צברו מוניטין בתחומי פעילות שונים: המשיבה בקרב לקוחות מוסדיים, ופרפיום קלין בשוק הביתי. לפיכך, הגבלת הרישום לשימוש מוסדי משקפת את המציאות המסחרית בשטח ומונעת הטעיה פוטנציאלית של צרכנים. בנוסף, כב' השופט כבוב העיר כי למרות שרישום הסימן הוגבל ל"שימוש מוסדי", ההגנה המשפטית שמעניק הרישום רחבה יותר מהטובין שלגביהם נרשם הסימן, כך שהיא חלה גם על ״טובין מאותו הגדר״. לפיכך, גם אם צד שלישי ינסה להשתמש בסימן "כביסקל" למוצרי כביסה לשימוש ביתי, המשיבה תוכל למנוע זאת משום שמדובר ב״טובין מאותו הגדר״, למרות שהיא עצמה אינה רשאית לעשות בו שימוש בתחום הביתי.

אשר על כן, בית המשפט הנחה את רשם הפטנטים וסימני המסחר לקבל את סימן המסחר כביסקל לרישום ביחס לסחורות ושירותים מסוג 3 לשימוש מוסדי.

ראוי לדעתנו לציין, כי הסכם דו-קיום עלול ליצור חלוקת שוק פסולה בין מתחרים, בניגוד לסעיף 2(ב)(3) לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988. רישום סימן מסחר לפי קהל יעד (מוסדי או ביתי) עלול לקבע  את חלוקת השוק המוסכמת בין המתחרים ולצמצם פוטנציאל תחרותי עתידי. בית המשפט העליון התייחס בקצרה לנושא זה בציינו כי הרשות המוסמכת לטפל בפגיעה בתחרות הוא רשות התחרות, ולא רשם סימני המסחר. ואולם, שעה שההסכם מהווה הפרה לכאורה של חוק התחרות, ספק אם נכון להנחות את רשם הפטנטים להתעלם מכך, שהרי רישום סימן המסחר לפי תנאי חלוקת השוק שבהסכם עלול להנציח השלכה אנטי-תחרותית. בהקשר זה מעניין לעיין במאמרה של Marianna Moss, "Trademark Coexistence Agreements: Legitimate Contracts or Tools of Consumer Deception" משנת 2005. מוס דנה בשאלה אם הסכמי דו-קיום הם חוזים לגיטימיים או כלי להטעיית צרכנים. היא מציעה גישה מדורגת להערכת תוקפם, המבוססת על Sliding scale"" (סולם החלקה), לפיו יש לבחון את ההסכם בהתאם למידת הפגיעה האפשרית באינטרס הציבורי. ככל שהפוטנציאל לפגיעה בציבור חמור יותר – למשל בתחום הבריאות, כך יש לבחון את ההסכם בקפדנות רבה יותר. מוס מתייחסת גם לשאלת ההפרה של דיני התחרות בהסכמי דו-קיום ומפנה לפסק הדין שניתן בעניין Clorox בשנת 1997, שם צוין כי סימן מסחר אינו מקנה מונופול על רעיון או מוצר, אלא על השם המסחרי בלבד. בהתאם לכך, חלוקת שוק הנעשית במסגרת הסכם דו-קיום לא תיחשב בדרך כלל כהפרה של דיני התחרות, אלא אם היא מונעת כניסת מתחרים חדשים לשוק באותו סוג מוצר.

לפסק הדין ראו: רע"א 5743/24 רשם סימני המסחר נ' חברת שירותי כביסקל בע"מ (מיום 10.4.2025)

למאמר ראו: Marianna Moss, "Trademark Coexistence Agreements: Legitimate Contracts or Tools of Consumer Deception?", Loyola Consumer Law Review, Vol. 18, No. 2, p. 197, 2005

בנובמבר 2024 הגישה עמותת מהל"ה – מטה המאבק למען הילדים, בקשה לתביעה ייצוגית ע"ס 3.4 מיליארד ₪ כנגד ארבע קופות החולים הפועלות בישראל. הטענה נסבה על כך שבין השנים 2014-2024 פנו מבוטחים לקבל שירותי בריאות נפש בקהילה, ונקלעו לעיכובים בלתי סבירים, למרות ששירותי בריאות נפש כלולים בסל הבריאות הציבורי. לטענת העמותה, מבוטחים רבים לא זכו לקבל שירותים כתוצאה משני גורמים עיקריים: ראשית, מצג מטעה מצד קופות החולים לפיו השירות נופל לתשלום פרטי ואינו חלק מהסל הציבורי; שנית, העדר זמינות ממשית של השירותים בקהילה. העמותה טענה כי כתוצאה מהפרת חובת הזמינות בשירותים רפואיים אלה, נגרם למבוטחים נזק משמעותי ומתמשך שפגע בתפקודם באופן חמור, והוביל לפגיעה בלתי הפיכה בבריאותם הנפשית ואף בבריאותם הפיזית.

קופת החולים כללית הגישה בקשה לסילוק הבקשה על הסף בטענה כי אינה עומדת בתקנות התובענות הייצוגיות בשל חריגה ממגבלת העמודים הקבועים לבקשה – 98 עמודים, לעומת 30 עמודים מותרים. בתגובה נטען כי נספחי הבקשה אינם נמנים עם מספר העמודים משום שהם נספחים מקצועיים ולא מהווים הרחבת טיעון משפטי. נטען שיש להבחין בין "נספחים רעיוניים" המרחיבים טיעון משפטי לבין "נספחים מקצועיים" הכוללים חוות דעת, מתודולוגיה ומודלים. העמותה הפנתה לפסיקה רחבה בנושא זה.

בעקבות התגובה הוגשה על ידי קופות חולים כללית בקשה נוספת לסילוק על הסף. במסגרת הבקשה נטען כי העמותה ובא כוחה נסמכו באופן עיוור על תוכנות בינה מלאכותית ונמנעו מלערוך בדיקה ולו מינימלית של כתבי הטענות. לטענתם, במסגרת התגובה הופיעה שורה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות שאינן קיימות. נטען כי אין מקום להשלים עם התנהלות בזיוונית מסוג זה במסגרת ההליכים המשפטיים ועל כן יש למחוק את הבקשה להגיש תביעה הייצוגית ולקבוע כי בא כוח העמותה אינו כשיר לנהל הליך מסוג זה.

העמותה וב"כ השיבו שאינם מתחמקים מאחריות וכי הטעות תוקנה באופן מידי. הוסבר שהטעות נבעה מהסתמכות בתום לב על מאגר משפטי מבלי שעלה בדעתם כי עשויים להופיע בו מראי מקום משובשים. נטען כי הטעות אינה נוגעת לעובדות או טענות מהותיות משום שמדובר בתגובת ביניים ולא בכתב טענות מהותי. בא כוח העמותה הציע לשאת בתשלום הוצאות אישיות בסך 5,000 ₪ או כל סכום שיקבע בית המשפט.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת קופות חולים כללית לסילוק הבקשה על הסף וקבע כי העמותה באמצעות בא כוחה הפנתה להחלטות ופסקי דין שגויים לרבות ציטוטים שכלל אינם קיימים. כך הפנתה לרע"א 6774/19 אפרידר נ' עיריית ראש העין מבלי לציין שהוא בוטל, על אף שביטולו מופיע בבירור באתר נבו. בית המשפט קבע כי בתגובה הובאו ציטוטים ממוצאים מפסיקה שאינה קיימת או שאינה עוסקת כלל בנושא. בנוסף להפנייות לפסיקות שגויות, העמותה הפנתה גם לתקנות שגויות של סדר הדין האזרחי ולסעיפים לא רלוונטיים בחוק תובענות ייצוגיות. בית המשפט קבע כי התנהלות זו מצדיקה את סילוק הבקשה וקביעה לפיה ב"כ המבקשת אינו כשיר לייצג בהליך דנן. בית המשפט המחוזי הורה למחוק את הבקשה לאישור תביעה ייצוגית והטיל הוצאות אישיות על בא כוח העמותה בסך 5,000 ₪ לידי קופות החולים והוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ₪ נוספים.

לפסק הדין ראו: ת"צ (תל אביב-יפו) 30537-11-24 עמותת מהל"ה מטה המאבק למען הילדים (ע"ר) נ' קופת חולים כללית מיום 26.5.2025.

נציין כי בג"ץ התייחס למקרה דומה: בג"ץ  38379-12-24 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים ירושלים מיום 23.2.2025. העתירה הוגשה כנגד פסק דינו של בית הדין השרעי בטענה לחריגה מסמכות. הנקודה המעניינת לענייננו היא התנהלות ב"כ העותרת: בג"ץ מצא כי עורכת הדין התבססה על מקורות משפטיים שאינם קיימים, ביניהם 36 פסקי דין לכאורה של בית המשפט העליון. בבדיקה של ההפניות בעתירה התגלו שגיאות חמורות: 5 הפניות לפסקי דין שאינם קיימים כלל, 14 הפניות עם אי-התאמה בין מספר התיק לפרטים האמיתיים, ו-24 הפניות עם ציטוטים מומצאים שאין להם כל קשר לפסקי הדין. ב"כ העותרת התגוננה בטענה  ל"טעויות סופר", אך לבסוף הודתה שהסתמכה על "אתר שהומלץ לה על ידי קולגות" מבלי לוודא את נכונות המידע המשפטי. בית המשפט קבע שמדובר בשימוש פסול בכלי בינה מלאכותית שיצר הפניות וציטוטים פיקטיביים. כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ציינה כי בית המשפט מצויד בכלים משפטיים להתמודדות עם כתבי טענות מטעים, לרבות סילוק ההליך על הסף והטלת הוצאות אישיות על עורך הדין. הודגש כי שימוש לרעה בהליך שיפוטי עלול להיחשב לעבירת משמעת של עורך הדין המייצג. באותו מקרה, בית המשפט בחר להימנע מהפעלת סנקציות מכיוון שמדובר במקרה ראשון מסוגו שהגיע לדיון בבית המשפט העליון. נקבע כי בעתיד ראוי לעשות שימוש מושכל בכלים אלה לשמירה על תקינות ההליך המשפטי.

בשנת 2016 החלה פלונית לעבוד באגף הפיקוח ביחידת השיטור העירוני בתפקיד פקחית. מפקד השיטור העירוני של העירייה היה אלמוני, שוטר במשטרת ישראל. ביולי 2017 זומנה פלונית לראיון חתך במשרדו של אלמוני. בשיחה נכחו אלמוני ומר מיכאל אשר שימש כאחראי על הפקחים מטעם העירייה. עם סיום שיחת החתך, פנתה פלונית למיכאל וסיפרה לו על אירועי הטרדה מינית שחוותה לטענתה מאלמוני. מיכאל הודיע לפלונית כי אינה יכולה להמשיך בתפקידה כפקחית בשיטור העירוני. בהמשך, לאחר שימוע, פוטרה מעבודתה. אלמוני שוחרר לחופשה והושעה מתפקידו למשך מעל לשנתיים, ובינואר 2020 חזר לעבוד במשטרה. המחלקה לחקירות שוטרים החליטה שלא להעמידו לדין פלילי, ומחלקת המשמעת במשטרת ישראל החליטה לסגור את התיק בהיעדר ראיות.

ביולי 2020 הגישה פלונית תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, כנגד העירייה, משטרת ישראל ואלמוני, בה תבעה פיצוי כספי ללא הוכחת נזק בגין הטרדה מינית מצד מפקדה הישיר. במסגרת גישור הגיעו הצדדים להסכמות בענין תשלום פיצוי. ההליך מול אלמוני נדון בבית הדין האזורי. על פי טענות פלונית, אלמוני, שהיה מפקדה ביחידת השיטור העירוני, ניצל את מרותו במשמרות משותפות בניידת ללא נוכחות אחרים כדי להטרידה מינית באופן שיטתי. ההטרדות כללו הערות על לבושה, כינויי גנאי, מגע פיזי לא רצוי, ואף איומים שירצח אותה ויתאבד אם תדווח על מעשיו. פלונית טענה שאלמוני הפגין שליטה אובססיבית כלפיה והענישה כשסירבה להוראותיו באמצעות מניעת הפסקות בסיסיות לצורכי שירותים, אוכל ועישון. מעשים אלו יצרו אצלה מציאות של פחד ולחץ מתמיד.

אלמוני טען כי האירועים המתוארים אינם מהווים הטרדה מינית וכי פלונית מעלילה האשמות שווא נגדו בשל פיטוריה שנבעו מאירועי משמעת הכללו לטענתו הרמת קול על אלמוני כממונה עלייה, אי ציות להנחיות מקצועיות והתנהלות לא תקינה במהלך עבודה. עוד טען כי האשמותיה הן בגדר עלילות שווא ומעשה נקם. אלמוני כפר בקיומם של יחסי מרות בטענה שהוא שירת כשוטר במשטרת ישראל ואילו פלונית עבדה כפקחית בשיטור העירוני, ולכן לא התקיים יסוד של שליטה מצידו כלפי המתלוננת, באמצעות יכולת השפעה וסמכות.

בית הדין האזורי לעבודה פסק כי המתלוננת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש וביססה תשעה מקרי הטרדה מינית ופסק פיצוי בסך 150,000 ₪. הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית הדין הארצי לעבודה. המערער, אלמוני, ערער על סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעה, בטענה שלא היה בינו לבין פלונית יחסי מרות. בנוסף טען שבית הדין העדיף את גרסת פלונית למרות היעדר ראיות מספקות. עוד טען כי בית הדין האזורי התעלם מהפיצוי שקיבלה פלונית כתוצאה מהסדר הפשרה עם העירייה ומשטרת ישראל וביקש להפחית את הפיצוי ל-50,000 ₪.

בערעור שכנגד מיקדה פלונית את טענותיה לשני היבטים: ראשית, השיגה על גובה הפיצוי שנפסק בגין אירועי ההטרדה המינית שהוכחו, בטענה שהיה ראוי לפסוק סכום גבוה יותר; שנית, טענה כי הפיצוי בגין אובדן הכנסות אינו משקף נאמנה את מלוא הנזק שנגרם לה, שכן לא הביא בחשבון את אובדן ההכנסות בתקופה שלאחר השעייתה ופיטוריה מיחידת השיטור.

בית המשפט הארצי לעבודה דחה את ערעורו של אלמוני וקיבל את ערעורה של פלונית בחלקו. נפסק כי התקיימו יחסי מרות בין אלמוני לפלונית; למרות שפקחים מועסקים על ידי העירייה, הם מופעלים על ידי המשטרה ואלמוני שימש כמפקד הישיר האחראי על ציוות למשמרות ושליטה על העבודה. בית הדין ישם כללים פסיקתיים לעניין בחינתן המיוחדת של ראיות  כאשר מדובר בהטרדה מינית, זאת בשל הקושי המובנה בהוכחה: אלה הם אירועי "מילה כנגד מילה" ללא עדים; יש להתחשב בהשפעת הטראומה על יכולת התיאור, וכן בדחיקת זיכרונות כמנגנון הגנה. למרות אי-דיוקים לא מהותיים בעדותה, בית הדין מצא את פלונית מהימנה והסתפק בגרעין עדותה. יושם עקרון "המובלעת הראייתית" המיוחד לעבירות מין, לפיו בית המשפט אינו מצפה מנפגעים להיות "מכשיר דיוק אוטומטי" אלא מסתפק בגרעין האמת.

בית הדין הארצי העלה את גובה הפיצוי מ-150,000 ל-300,000 ש"ח. הפיצוי נקבע כסכום אחד המשקף את המסכת העובדתית במלואה. צוין כי על פי ההלכה הפסוקה ניתן לראות בכל אירוע הטרדה כאירוע נפרד המצדיק פיצוי עצמאי, או לחלופין לפסוק פיצוי אחד על כלל המסכת העובדתית, לפי שיקול דעתו של בית המשפט.

נוסיף כי לעניין פסיקת הפיצוי מוכרות שתי אפשרויות חישוב עליהן עמד בית הדין בע"ע (ארצי) 9834-05-16 ד"ר דורון זמיר – פלונית, מיום  22.8.2018: דרך המלך היא פסיקת פיצוי עצמאי לכל מעשה הטרדה מינית, אך בנסיבות חריגות מותר לפסוק פיצוי מאוחד כאשר מדובר באירועים נפרדים, ולכל אירוע משקל מיוחד בעצמו. השאלה אם לפסוק פיצוי לכל הטרדה בנפרד או סכום כולל לכלל ההתרחשויות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה. עיקרון זה מאפשר גמישות שיפוטית במקרים של מסכת הטרדה מתמשכת.

לפסק הדין ראו:  ע"ע (ארצי) 68858-02-24 אלמוני – פלונית מיום 26.3.2025.

העתירה הוגשה על ידי ד"ר סטיבן ת'יילר, מהנדס ומדען אמריקני, שייסד מערכת בינה מלאכותית. בשנת 2018 הגיש בקשות לרשום זכויות יוצרים עבור תמונה בשם "A Recent Entrance to Paradise"   שנוצרה לטענתו על ידי מערכת בינה מלאכותית ללא מעורבות אנושית ישירה. בבקשת הרישום הצהיר כי מערכת הבינה המלאכותית היא היוצרת, וכי הוא עצמו מגיש את הבקשה כבעלים של המערכת. משרד זכויות היוצרים דחה את הבקשה בנימוק שלא ניתן לרשום זכויות ללא זיהוי יוצר שהוא "אדם".

ת'יילר ערער לבית המשפט וטען שיצירה שנוצרה על ידי מערכת בינה מלאכותית זכאית להגנה לפי חוק זכויות היוצרים הפדרלי של ארצות הברית. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי רק בני אדם יכולים להיות מוכרים כ"יוצרים" על פי החוק. ת'יילר ערער על פסק הדין לבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה, שדחה את הערעור פה אחד.

בערעור טען ת'יילר טען כי אין מניעה עקרונית לכך שמכונה תירשם כיוצרת היצירה וכי הפרשנות המצמצמת של החוק עלולה לפגוע בהתפתחות הטכנולוגית. לטענתו, ניתן לראות בו עצמו "מחבר עקיף" של היצירה, בהיותו מפתח ובעלים של מערכת הAI-. הוא הדגיש את התכלית הכלכלית והחדשנית של דיני הקנין הרוחני כמו עידוד המצאת המצאות והגנתן, גם אם מקורן אינו אנושי.

מנגד טענה המדינה, כי לשון החוק כמו גם כוונת המחוקק מחייבים זיהוי ממציא אנושי. פסיקות קודמות כגון Naruto v. Slater קבעו כי יצירה של ישות לא אנושית אינה זכאית להגנה וכי קבלה של יצירה אוטונומית שנוצרה על ידי מכונה תקעקע את עקרונות דיני הקניין הרוחני. הודגש כי פרשנות מרחיבה שתכלול גם מערכות מלאכותיות עלולה לשנות את האיזון העדין שעליו מושתת הקניין הרוחני, בין אינטרס הפרט לאינטרס הציבורי, מה שמצריך צריך תיקון חקיקה ולא פרשנות שיפוטית.

בית המשפט פסק כי יצירת מכונה אינה זכאית להגנה, וזאת מהטעם שאין לראות במכונה "מחבר" כהגדרתו בדין – תואר השמור לאדם טבעי בלבד. בית המשפט הפנה לסעיף 102(a) לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי זכויות יוצרים מתקיימות ביצירות שנוצרו על ידי "מחבר". "(a)Copyright protection subsists, in accordance with this title, in original works of authorship fixed in any tangible medium of expression, now known or later developed, from which they can be perceived, reproduced, or otherwise communicated, either directly or with the aid of a machine or device."

בית המשפט הפנה לפסיקות קודמות, בהן נקבע כי יצירות שנוצרו בידי ישויות לא אנושיות אינן זכאיות להגנה בזכויות יוצרים. צוין כי אילו ת'אלר לא היה מתעקש על כך שהבינה המלאכותית היא היוצרת אלא שהוא היוצר תוך שימוש בה ככלי עזר בלבד, ייתכן שהתוצאה המשפטית הייתה שונה. זאת משום שלא קיימת מניעה להשתמש בכלי AI וטכנולוגיות שונות, כאשר היוצר האנושי הוא האדם שירשם כבעל הזכויות.

סוגיה דומה נדונה בבריטניה בפסק הדיןThaler v Comptroller-General of Patents, Designs and Trademarks  מיום 20.12.2023. בשנת 2019 הגיש ד"ר ת'יילר בקשות לרישום פטנט בבריטניה עבור המצאות שלטענתו נוצרו באופן עצמאי על ידי הבינה המלאכותיתDABUS  ללא מעורבות אנושית ישירה. בבקשת רישום הפטנט הצהיר ת'יילר כי DABUS היא הממציאה, וכי הוא עצמו מגיש את הבקשות כבעלים של המכונה. נפסק, כי AI אינה יכולה להיות "ממציאה" לפי חוק הפטנטים האנגלי, גם אם ההמצאה הופקה על ידה, מאחר שאינה "אדם". בפסק הדין נקבע כי המונח "ממציא" בסעיפים 7 ו-13 לחוק הפטנטים האנגלי מתייחס אך ורק ל"אדם טבעי" כלומר, בן אנוש. כל פרשנות אחרת חורגת מהגיונה ותכליתה של החקיקה, ואינה עולה בקנה אחד עם דיני הקניין הרוחני. פסק הדין מדגיש כי בית המשפט אינו מוסמך לשנות את החוק כדי להתאימו לטכנולוגיה המודרנית וכי האחריות לכך נתונה למחוקק בלבד. השופט דייוויד קיצ'ין כתב כי משרד הפטנטים צדק בפסיקתו לפיה הבינה המלאכותית אינה ולא הייתה "ממציאה" של מוצר או תהליך חדש כלשהו שתואר בבקשה לרישום הפטנט.

פסקי הדין הנ"ל מציבים גבול ברור בין יצירה אנושית ליצירה מלאכותית, בדיני הפטנטים ובדיני זכויות היוצרים.

לעיון בפסק הדין:

Thaler v. Perlmutter, Case No. 23-5233, United States Court of Appeals for the District of Columbia Circuit, 18 March 2025.

לפי הנסקר בפסק הדין, מצלמות מהירות נכנסו בהדרגה לשירות משנת 2013, ומאז הוצבו מעל 100 מצלמות בכבישי ישראל בהשקעה של מאות מיליוני שקלים. פסק הדין בוחן את תפקודה התקין של המערכת. המדינה העידה את נציג יצרן המצלמות, וכן את ראש המעבדה להנדסת רכב בטכניון. לטענת התביעה, מצלמות מסוג א3 הן אמצעי אכיפה מקובל שזכה לאישור מכון התקנים. נטען כי בתי המשפט כבר הכירו בעבר בכשרות הראיות שמפיקה מערכת זו ופסיקות קודמות חיזקו את מעמדה הראייתי. נטען שמדובר במכשיר שאינו דורש הוכחת אמינות פרטנית בכל תיק ותיק. נציג היצרן העיד כי במקרים של הפרעה מגנטית המערכת תפסול את המדידה ולא תייצר תוצאה.

באי-כוח ההגנה טענו כי מערכת א3 לא מסוגלת לייצר ראיה אובייקטיבית שכן אמינותה תלויה בפרמטרים רבים, כגון תנאי סביבה, תחזוקה, כיול ועוד. נטען שהמדינה לא הצליחה להוכיח את אמינות המערכת במישור הטכנולוגי והמשפטי, וכי מאחר שהמערכת מבוססת על חיישנים אלקטרומגנטיים, יש הכרח בבדיקת ההשפעה על רכבים חשמליים והיברידיים, שמאפייניהם האלקטרומגנטיים שונים מרכב רגיל. מומחה מטעם ההגנה העיד כי הפרעה כזו עלולה להשפיע לא רק על הרכב החשמלי עצמו, אלא גם על מדידה של רכב סמוך.

בהכרעה, בית המשפט ציין שקיים ספק באמינות המערכת לגבי מדידת רכבים חשמליים. ספק זה מעלה  קושי של אכיפה בררנית, שעה שהמערכת מתפקדת טוב יותר ביחס לרכבים שאינם חשמליים. עם זאת, אין לאמר שהמצלמות אינן אמינות באופן מוחלט. למרות הספק בעניין איכות המדידה, בית המשפט הרשיע את הנוהגים תחת הקביעה כי מערכת א3 עומדת בדרישות התקן ולכן ניתן להסתמך עליה כראיה קבילה. על מנת למתן את הספק, בית המשפט חייב את המדינה להפחית 9 קמ"ש מכל תוצאה הנמדדת במצלמות. הפחתה זו מורכבת מ-3 קמ"ש סטיית יצרן ו-6 קמ"ש נוספים שבית המשפט מצא לנכון להפחית.

נציין כי חיזוק לחשש ביחס לאמינות מערכת הצילום מופיע בדוח מבקר המדינה לשנת 2024, "בטיחות בדרכים – דוח מיוחד". בדוח נמתחת ביקורת על פעולות האכיפה בישראל, ובמיוחד על המיקוד ההולך וגובר באמצעים טכנולוגיים תוך זניחה של פיקוח אנושי. המבקר ציין כי חרף ההשקעה הרבה בפרויקטים טכנולוגיים וביניהם מערכת מצלמות א3, לא חל שיפור במדדי הבטיחות, ואף נרשמה עלייה במספר ההרוגים בדרכים. הדוח מצביע על ירידה עקבית במספר התקנים של שוטרי תנועה, מחסור בתחזוקה שוטפת, וקושי באכיפה אחידה ומבוססת נתונים. ביקורת זו נקשרת להערת בית המשפט בעניין חשש לאכיפה בררנית ביחס לכלי רכב חשמליים, באופן העלול לפגוע בעיקרון השוויון.

לעיון בפסק הדין: תת"ע (אשד') 474-04-20 מדינת ישראל נ' אבו גויעד עודאי (נבו 01.04.2025)