במאמרו "הליכי יישוב סכסוכים חלופיים – כתנאי הכרחי בטרם פנייה לבתי המשפט – בעתות משבר ומלחמה" מציג ד"ר פישר סוגיה דחופה במערכת המשפט בישראל, והיא בעיית העומס בבתי המשפט שהשפעותיה מוחרפות בעתות משבר אזרחי ולאומי, כמו משבר הקורונה או מלחמת חרבות ברזל. במאמר מובאת הצעת חוק בניסוחו של הכותב, שמטרתה לפתור את בעיית העומס. לפי ההצעה, יש לנסות פתרונות חלופים ליישוב סכסוכים בין הצדדים, שלא דרך פניה לבתי המשפט, כגון בפניה לבוררות או גישור, תוך שימת דגש על היעילות, הגמישות והיתרונות בחסכון במשאבים.

ההצעה מחייבת צדדים מסוכסכים לפנות לדרכי יישוב סכסוכים חלופיות, וזאת לפני שהם מגישים תביעות לבית המשפט, שעה שמדובר בזמנים של משברים לאומיים. דרישה זו נועדה להפחית את העומס על מערכת המשפט, המתמודדת לעיתים קרובות עם עיכובים ושיבושים בעתות משבר עקב תקנות חירום המונעות התכנסויות לדיון, זימונים לשירות מילואים לבעלי הדין ומגבלות לוגיסטיות כמו דחיה וביטול דיונים. באמצעות הכנסת הליך ראשוני ליישוב סכסוכים, ההצעה מבקשת לייעל את ההליכים המשפטיים, ולהבטיח שבתי המשפט יוכלו להתמקד במקרים הדורשים התערבות שיפוטית מיידית.

ההצעה כוללת מספר מרכיבים: ראשית, החובה לנסות הליכי יישוב סכסוכים חלופיים, כתנאי לפנייה לערכאות משפטיות. בעלי דין חייבים להגיש תצהיר, המפרט ניסיונות אמיתיים מצידם לפתור מחלוקות באמצעות החלופות. על התצהיר להיות חתום על ידי המגשר או המומחה שניסה ליישב את הסכסוך. שנית, ההצעה אינה חלה על תחומים כמו: דיני משפחה, דיני עבודה ועתירות לבג"ץ. בנוסף, ההצעה כוללת מנגנון בקרה ומדידה, לפי דו"חות שנתיים שיעריכו את יעילות החוק בהפחתת העומס. ההצעה הופכת את סדר הדברים הקיים, כמעין "משפך הפוך" שעה שכיום מרבית הליכי יישוב הסכסוכים מתרחשים עקב הנחייה או המלצת בית המשפט בהליך שכבר מתנהל. באמצעות החלופות ניתן יהיה למנוע מראש עומס על בתי המשפט ולקדם טיפול בסכסוך בזמן סביר, בניגוד להליכים בבתי המשפט העשויים להימשך שנים וכתוצאה מכך לפגוע בצדדים, במשק או בסקטור מסוים.

הצעת הכותב מכירה במתח הפוטנציאלי שבין החובה לנקוט בהליכי יישוב סכסוכים חלופים לבין החופש של המתדיינים לגשת לבתי משפט, וממסגרת זאת כחלופה הכרחית בזמן חירום. עם זאת, שילוב של חובת הפניה להליכים חלופיים במהלך משברים עשוי לזרז אימוץ רחב של מנגנונים אלה גם בזמנים רגילים ובנוסף לטפח מערכת משפטית מודרנית ויעילה.

המאמר מציב את הצעת החוק לא רק כפתרון ספציפי וזמני למשבר, אלא גם כמתווה לשיפור ולרפורמה משפטית מתמשכת. אימוץ החלופות עשוי להוביל להפחתת העומס בבתי המשפט גם בעת משבר וגם בעת שגרה. הדבר יבטיח טיפול מיטבי בעשרות אלפי התיקים להם בית המשפט אינו מספק מענה הולם. בנוסף, על ידי מינוף הליכי יישוב סכסוכים חלופיים, מערכת המשפט של ישראל תוכל להסתגל למצבי חירום לאומיים ולאתגרים השוטפים של המערכת המשפטית בכללותה, תוך סלילת הדרך לשיפורים ארוכי טווח בגישה למשפט.

המאמר צפוי להתפרסם בכתב העת מחקרי רגולציה במסגרת פרויקט מחקרי: רגולציה לעת משבר.

המקרה עסק בבני הזוג חנה ויוסף לנדאו. חנה ניהלה עסק משגשג בתחום שיווק גרביים ומוצרים נלווים באמצעות שתי חברות פרטיות. יוסף עבד כשכיר בחברה שלא קשורה לעסקי אשתו. בשנת 2005 חתמו בני הזוג על הסכם ממון שקבע הפרדה רכושית מלאה ביניהם. ההסכם אושר בבית דין דתי – דבר שהעיד על רצינות כוונותיהם והקנה להסכם תוקף משפטי חזק. אישור כזה מראה שההחלטה על הפרדה כספית נעשתה בצורה מסודרת ומחושבת, ולא כניסיון להתחמק ממס.

הסכסוך עם רשויות המס החל כאשר פקיד שומה ירושלים גילה פער משמעותי בהצהרות ההון שהגישו בני הזוג. על פי סעיף 64ב לפקודת מס הכנסה, כאשר שני בני זוג עובדים, אחד מהם נרשם כ"בן הזוג הרשום" ברשות המסים. במקרה זה, חנה נרשמה כנציגה הרשמית מכיוון שהייתה בעלת עסק, בעוד יוסף עבד כשכיר. מכוח סעיף 135 לפקודת מס הכנסה, חנה נדרשה להגיש הצהרות הון שכללו את נתוני ההכנסות של יוסף, למרות שכשכיר הוא עצמו לא היה חייב בהגשת הצהרות הון. בהצהרת הון משנת 2004 דווח על הון של 84,881 ₪, ואילו בהצהרה משנת 2014 דווח על הון של 3,980,259 ₪. פקיד השומה ראה כי קיים הפרש בלתי מוסבר של 3,118,640 ₪, וטען כי פער זה מעיד על הכנסות לא מדווחות. בעקבות זאת, הוציא שומה לפי מיטב השפיטה לשני בני הזוג יחד. בני הזוג הגישו השגה על השומה. יוסף טען כי אין בסיס לחייבו במס על הכנסות אשתו, שכן לא היה מעורב בעסקיה ולא נהנה מהכנסותיה. חנה טענה כי מקור ההפרשים בהצהרות ההון הוא בהלוואות שקיבלה מבני משפחה ובכספים שהועברו אליה מחמיה המנוח, שכיהן כגבאי צדקה ואסף תרומות.

פקיד השומה דחה את ההשגה. הוא קבע כי בהיעדר אסמכתאות התומכות בטענותיה של חנה בדבר קבלת כספים, אין לקבל הסברים אלו להפרשי ההון. כמו כן, דחה את טענת יוסף להפרדה רכושית. בני הזוג ערערו לבית המשפט המחוזי.

יוסף טען כי אין בסיס לחייבו במס על הכנסות אשתו, שכן לא היה מעורב בעסקיה ולא נהנה מהכנסותיה. הוא הדגיש את קיומו של הסכם הממון וטען להפרדה רכושית מוחלטת. לעניין זה, בית המשפט התייחס לעובדה שהצהרות ההון כללו נתונים של שני בני הזוג, אך קבע כי אין בכך כדי לסתור את טענת ההפרדה הרכושית. בית המשפט נתן משקל לכך שרק חנה חתמה על ההצהרות כ"בן הזוג הרשום", ולעובדה שהסכם הממון נחתם שנים רבות לפני הסכסוך עם רשויות המס. חנה טענה, כאמור, כי מקור ההפרשים בהצהרות ההון הוא בהלוואות שקיבלה מבני משפחה ובכספים שהועברו אליה מחמיה המנוח. היא הדגישה שלא מדובר בהכנסות מוסתרות אלא במקורות לגיטימיים שרשויות המס לא לקחו בחשבון. בנוסף, חנה העלתה טענה הנוגעת לסכסוך עם שותפתה לעסקים, אחת בשם שרה קמינסקי. עד שנת 2010, חנה ושרה היו שותפות שוות (50%-50%) בשתי החברות בתחום הגרביים, אך בעקבות סכסוך שהתגלע ביניהן, נחשפה מעילה של השותפה בכספי החברות. הליכים משפטיים הובילו להעברת מלוא המניות בשתי החברות לידי חנה. השלכות הסכסוך היו משמעותיות: במשך כעשור, הדוחות הכספיים של החברות כללו הסתייגויות של רואי החשבון המבקרים, שציינו קשיים בקבלת נתונים מדויקים בשל הסכסוך בין בעלות המניות. חנה טענה כי עובדות אלו מסבירות חלק מהפרשי ההון. (יצוין כי מתוך טענותיה בהקשר זה, בית המשפט קיבל רק את הסכום של 250,000 ₪ כהסבר להפרשי ההון – סכום שהוכח בהליך משפטי קודם).

בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט אביגדור דורות, הגיע למסקנות מפוצלות ביחס לבני הזוג. לגבי יוסף, קיבל בית המשפט את טענותיו במלואן וקבע כי אין בסיס לחייבו במס על הכנסות אשתו. השופט הדגיש כי הסכם הממון וההפרדה הרכושית המוכחת בין בני הזוג מונעים הטלת חבות מס משותפת. באשר לחנה, קבע בית המשפט סכום סופי לשומה בסך 2,868,640 ₪, לאחר הפחתת 250,000 ₪ בגין המעילה שביצעה שותפתה העסקית. בית המשפט קיבל את טענתה לפיה רק 37% מסכום זה צריך להיות מיוחס לשנות המס הפתוחות לביקורת, בהתבסס על ניתוח הדוחות הכספיים. נקודה משפטית חשובה שעלתה בערעור נוגעת לנטל ההוכחה. בערעור על החלטת רשות המסים, נטל ההוכחה מוטל על הנישום להוכיח כי השומה שהוצאה היא שגויה. בעניינו, חנה לא הצליחה להביא אסמכתאות להעברת הכספים מחמיה המנוח, לא העידה את בנה ביחס למתן ההלוואה ממנו, ולא הציגה מסמכים המאששים את טענותיה. למרות שחנה לא הצליחה להוכיח את כל טענותיה לגבי מקור הכספים, בית המשפט קבע כי אין מקום להטיל עליה קנס גירעון, שכן לא הוכח שהגירעון נוצר במזיד.

פסק הדין עוסק בסוגיה חשובה של מיסוי בני זוג. בית המשפט נדרש לשאלה אם ניתן לייחס לבן זוג אחד את הפרשי הון בלתי מוסברים שנמצאו בהצהרות ההון המשותפות, שעה שקיימת הפרדה רכושית בין בני הזוג. במקרה זה, בית המשפט השתכנע כי התקיימה הפרדה רכושית אמיתית ולא רק פורמלית: קיומו של הסכם ממון משנת 2005 שקבע הפרדה רכושית; העדר מעורבות של הבעל בעסקי אשתו; והתנהלות כלכלית נפרדת לאורך שנים. בנסיבות אלה, ולאור עקרון "מס אמת", קבע בית המשפט כי אין לחייב את הבעל בהפרשי ההון שנבעו מעסקי אשתו.

בהקשר זה, ראוי לסקור את ההתפתחות החקיקתית והפסיקתית בנוגע לחישוב מס על הכנסות בני זוג. סעיף 66 לפקודת מס הכנסה, בנוסחו הישן, קבע כי חישוב נפרד של המס יתאפשר רק כאשר הכנסת בן הזוג האחד אינה תלויה במקור ההכנסה של בן הזוג השני. בפסק דין בע"א 8114/09 מלכיאלי נ' פקיד שומה אשקלון משנת 2012, פירש בית המשפט העליון את הנוסח הקודם של סעיף 66(ד) לפקודה: נקבע כי כאשר מתקיימת תלות כלשהי בין מקורות ההכנסה של בני זוג, יש לבצע חישוב מס משותף. פסק הדין התייחס למקרה שבו בני זוג החזיקו יחד חברה משפחתית, ובית המשפט ראה בשליטה המשותפת שלהם במקור ההכנסה אינדיקציה משמעותית לתלות כלכלית הדדית. בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט א' ריבלין, קבע כי בהתאם לנוסח הקודם של סעיף 66(ד) לפקודת מס הכנסה, תלות בין מקורות ההכנסה – כמו במקרה שבו בני הזוג שולטים יחד בחברה – אינה מאפשרת הכרה בחישוב מס נפרד. פרשנות זו התבססה על לשון החוק דאז, שהגבילה את האפשרות לחישוב מס נפרד במקרים שבהם קיימת זיקה בין מקורות ההכנסה של בני הזוג, גם כאשר התלות אינה נובעת משיקולי מס.

בית המשפט העליון העיר שההסדר בנוסח הקודם של סעיף 66 עשוי להוביל לתוצאות שאינן הולמות במקרים מסוימים, וקרא למחוקק לבחנו מחדש (דנ"א 2103-12, בהחלטה לדחות עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בענין מלכיאלי). בשנת 2014 תוקן סעיף 66 לפקודה. בנוסח החדש, המחוקק קבע שלושה קריטריונים לבחינת תלות כלכלית בין בני זוג לצורכי מס: נדרשת יגיעה אישית של כל אחד מבני הזוג לייצור ההכנסה, ההכנסה של כל אחד מהם חייבת לשקף את תרומתו היחסית, וכאשר ההכנסה מופקת בבית המגורים, עליו לשמש מקור הכנסה קבוע ורוב הפעילות צריכה להתבצע בו. תיקון זה מאפשר בחינה פרטנית ומדויקת יותר של תלות כלכלית בין בני זוג, תוך התחשבות בנתוני המקרה.

בפסק דין לנדאו שנסקר לעיל, נבחן מקרה של הפרשי הון בלתי מוסברים שלימדו לכאורה על תלות כלכלית בין בני הזוג. בית המשפט, בהתבסס על הנוסח המתוקן של סעיף 66, בחן את הראיות ואת ההפרדה הרכושית שהוסדרה בהסכם ממון, ודחה את עמדת פקיד השומה. הכרעה זו משקפת גישה המאפשרת חישוב מס נפרד במקרים שבהם מתקיימת הפרדה ברורה בין הכנסות בני הזוג, ללא תלות כלכלית.

ע"א 8114/09 משה מלכיאלי נ' פקיד שומה אשקלון (מיום 1.2.2012)
ע"מ (ירושלים) 69283-11-19 חנה לנדאו נ' פקיד שומה ירושלים (מיום 29.7.2024)

במרכז הסכסוך עמדו צוואות הדדיות שערכו בני-זוג, הורי הצדדים, בשנת 1996. הצוואות ההדדיות קבעו הוראות זהות, לפיהן לאחר פטירת הראשון מביניהם, יירש בן-הזוג הנותר את מלוא העיזבון, אך יהיה מנוע מלהעביר את הזכויות ברכוש שירש מבת-זוגו במהלך חייו. עוד קבעו, כי לאחר פטירת בן-הזוג השני, יחולק הרכוש שווה בשווה בין ארבעת ילדיהם. הצוואות כללו הוראה בדבר שמירת החירות לצוות, המאפשרת לכל אחד מבני-הזוג לבטל את צוואתו-שלו, לשנותה או להוסיף עליה.

האם המנוחה נפטרה בשנת 2017. האב ירש את רכושה. זמן קצר לאחר פטירתה ערך האב צוואה חדשה, בה שינה את אופן חלוקת הרכוש בין הילדים, כך שבמקום חלוקה שווה, הוריש את מרבית הרכוש לשתיים מבנותיו בלבד (המשיבות), תוך הענקת סכומי כסף מוגבלים לשני ילדיו האחרים (המבקשת והמשיב 3). האב נפטר כארבעה חודשים לאחר מכן. בעקבות כך התגלעה מחלוקת בין האחים. בעוד שהמשיבות ביקשו מבית המשפט לקיים את הצוואה המאוחרת, המבקשת והמשיב 3 ביקשו להורות על קיום הצוואה המוקדמת, בטענה כי האב לא היה רשאי לשנות את אופן חלוקת הרכוש שירש מהאם, שעה שהיה כפוף להסדר "יורש אחר יורש" שנקבע בצוואתה. בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי דחו את טענות המבקשת והמשיב 3, וקבעו כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות מהווה "הוראה אחרת" לפי סעיף 53 לחוק הירושה, התשכ״א–1965, הגוברת על ההסדר של יורש-אחר-יורש שבסעיף 42 לחוק. נפסק כי האב היה רשאי לשנות את צוואתו גם ביחס לרכוש שירש מהאם.

בית המשפט העליון פסק כי צוואת המנוחה כללה הסדר של יורש-אחר-יורש, הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה, וכן איסור על העברת הרכוש במהלך חיי היורש הראשון, לפי סעיף 45 לחוק. נפסק, כי הוראות אלו הגבילו את זכויות האב ברכוש שירש, כך שהוא לא היה רשאי להוריש אותו באופן שונה מהקבוע בצוואת האם. בנוסף, ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות לא יצרה "הוראה אחרת" במובן סעיף 53 לחוק, המאפשרת התנאה על הוראות סעיף 42(א), שכן ההוראה נגעה לחופש של כל מצווה לשנות את צוואתו ביחס לרכושו שלו, ולא לאפשר לו לשנות את חלוקת רכושו של המצווה האחר.

בית המשפט העליון פסק כי צוואה הדדית הכוללת הסדר של יורש-אחר-יורש יכולה להתבסס על שני מנגנונים משפטיים: הראשון, "המנגנון הקנייני" המעוגן בעיקרון לפיו אין אדם יכול להעביר לזולת יותר זכויות משיש לו; והשני, "מנגנון ההסתמכות" הנטוע בדיני החוזים, המכיר באינטרס המצווה בצוואה הדדית במה שיעשה שותפו ברכושו שלו. המנגנון הקנייני מגביל את היורש הראשון לפעול אך ורק במסגרת הזכויות שהוקנו לו בצוואה, ובענייננו, האם אסרה על האב להעביר נכסים שירש ממנה בחייו וחייבה אותו להורישם לילדים בחלקים שווים. מנגנון ההסתמכות, לעומת זאת, מגן על האינטרס של כל אחד מבני הזוג שמשנהו יקיים את חלקו בהסדר ההדדי. בית המשפט הדגיש כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות הסירה מהצוואות ההדדיות את מנגנון ההסתמכות, אך לא את המנגנון הקנייני. לפיכך, נפסק, כי הצוואה המאוחרת של האב נפגמה בטעות שבעובדה; האב לא היה רשאי לשנות את אופן חלוקת הרכוש שירש מהאם, משום שזכויותיו ברכוש זה היו כפופות להסדר יורש-אחר-יורש שקבעה בצוואתה.

השופטים נחלקו בשאלת נפקות הטעות שנפלה בצוואה המאוחרת של האב. סעיף 30(ב) לחוק הירושה, שעניינו בהוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות, קובע שני מסלולים: לפי המסלול הראשון, ככל שניתן לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, בית המשפט יתקן את דבר הצוואה. לפי המסלול השני, וככל שלא ניתן לבחור במסלול הראשון, בית המשפט יורה על ביטול הצוואה. השופט שטיין, בדעת מיעוט, סבר כי יש לבטל את הצוואה המאוחרת כמעט במלואה (למעט סעיף 1 לצוואה שביטל את הצוואה הקודמת), מאחר שלא ניתן לקבוע בבירור מה היה מצווה האב אלמלא טעה לחשוב שהוא רשאי לצוות גם את רכוש האם. על כן, לפי השופט שטיין, יש לבטל את הצוואה המאוחרת ולחלק את עיזבון המנוח על פי דין.

השופט מינץ מתח ביקורת על מסקנתו של השופט שטיין, בקובעו כי היא אינה מתיישבת עם מספר עקרונות מרכזיים: ראשית, היא אינה מתיישבת עם שאיפת המחוקק להגשים את רצון המצווה; שנית, היא מתעלמת מההעדפה הברורה הנתונה בסעיף 30(ב) לחוק לתקן את הטעות חלף ביטול הצוואה; שלישית, היא אינה מתיישבת עם קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה בדבר רצונו וכוונותיו של המנוח, שמכוחן ניתן לקבוע בבירור מה היה מצווה אלמלא הטעות. השופט מינץ, בהסכמת השופט כבוב, פסק כי ניתן וראוי לתקן את הוראה 3 לצוואה המאוחרת, שעניינה הורשת מרבית הרכוש למשיבות. השופט מינץ נימק את קביעתו כך שעצם העובדה שהאב טעה לגבי היקף הנכסים שביכולתו להוריש למשיבות אינה משנה את רצונו הכללי והעקרוני להוריש להן את מלוא נכסיו האישיים. לפיכך, נפסק כי יש לתקן את ההוראה בצוואה, כך שהיא תחול רק על נכסיו האישיים של האב, ולא על הנכסים אותם ירש מהאם.

באשר לסעיפים 4 ו-5 לצוואה המאוחרת, שעניינם בסכומי הכסף שהוריש האב למבקשת ולמשיב 3, השופטים מינץ וכבוב הגיעו למסקנות שונות. השופט מינץ סבר כי ניתן לקבוע בבירור שאילו היה האב מודע לכך שהמבקשת והמשיב 3 יקבלו ממילא רבע מעיזבון המנוחה, הוא לא היה מוריש להם סכומים נוספים. זאת, בהתבסס על עדות עורך הדין שערך את הצוואה, לפיה הטעם היחיד להורשת הסכומים היה רצונו של האב שלא לקפחם לחלוטין. לפיכך, השופט מינץ מצא כי בנסיבות אלו יש לבטל את הוראות הצוואה לפיהן יש להוריש סכומי כסף למבקשת ולמשיב 3. לעומתו, השופט כבוב סבר כי לא ניתן לקבוע בבירור מה היה רצון האב בעניין זה, ולכן, יש להורות על ביטול סעיפים אלה בלבד.

בהתאם לפסק דינם של השופטים מינץ וכבוב (בדעת רוב), נפסק כי בעוד שהצוואה המאוחרת של האב תיוותר בתוקף, היא תחול רק על נכסיו האישיים, ואילו נכסי האם המנוחה יחולקו שווה בשווה בין ארבעת הילדים, כפי שנקבע בצוואות ההדדיות המקוריות. כמו כן, נפסק כי הורשת הסכומים מהאב למבקשת ולמשיב 3 בצוואה המאוחרת – תבוטל.

פסק הדין משקף את המורכבות הקיימת בצוואות הדדיות ובהסדר של 'יורש אחר יורש'. בהקשר זה, מעניין לעיין בספרו של שמואל שילה פרשנות לחוק הירושה (1995), אשר בוחן את השאלה עימה מתמודדות שיטות משפט רבות: עד כמה יש לאפשר לאדם לקבוע מה ייעשה ברכושו לאחר מותו? הספר מציג את שתי הגישות העיקריות שפותחו במטרה להגביל את כוחו של המוריש הנפטר: הגישה הראשונה, שאומצה בישראל, מגבילה את מספר היורשים שניתן לקבוע בשרשרת של 'יורש אחר יורש'. גישה זו באה לידי ביטוי בסעיף 42(ד) לחוק הירושה, אשר קובע כי הוראת צוואה על דרך יורש-אחר-יורש ליותר משניים – בטלה. הגישה השנייה, המקובלת בשיטות משפט כמו אנגליה וארצות הברית, מגבילה את משך הזמן שבו יכול המוריש לקבוע את גורל נכסיו. כלומר, לאחר מספר מסוים של שנים ממות המוריש, אין להתייחס משפטית להוראותיו, והנכסים משוחררים ממגבלותיו. שתי הגישות נועדו להשיג אותה מטרה – למנוע מצב בו אדם שנפטר  ממשיך לשלוט בנכסים 'מקברו', וחלף זאת לאפשר לאנשים חיים לקבל החלטות לגבי רכוש שהפך שלהם (ראו בעמ׳ 372).

בענין פלונית הנ"ל, הצוואות ההדדיות של בני-הזוג הדגימו אינטרס מועצם של הסתמכות, שביטויה באימוץ הסדר הדדי של יורש אחר יורש. בד בבד, הופיעה בשתיהן הוראה המאפשרת למצווה לשמור על שיקול דעתו לשנות את צוואתו. במענה למתח שנוצר, בית המשפט הכיר בתוקף המחייב של הוראת יורש-אחר-יורש בצוואת האם המנוחה, וזאת לצד מתן אפשרות לאב לצוות את נכסיו האישיים כרצונו. פתרון זה מדגים כיצד ניתן למצוא איזון ראוי בין הרצון להגביל את 'שלטון המת' לבין הצורך לכבד הסכמות בין בני זוג המסתמכים זה על זה בעת עריכת הצוואה.

לפסק הדין ראו: בע״מ 1857/24 פלונית נ׳ פלונית (מיום 2.12.204).

הרקע להחלטה הוא הודעת החברות מיום 21 ליולי 2021 על הסכם מיזוג, שהוגש לאישור רשות התחרות כנדרש בחוק. ואולם ביום 23 לפברואר 2022 הודיעה רשות התחרות על התנגדותה להסכם מחשש לפגיעה בתחרות בשוק הטופו הטרי ובשוק המשקאות הצמחיים הטריים, כתוצאה מחשש לדחיקת מתחרים והעלאת חסמי כניסה.

במסגרת בדיקת הסכם המיזוג עלה שהחברות הסכימו שהחל ממועד החתימה על ההסכם, ולפני קבלת אישור הרשות, משק ויילר תפסיק לעסוק בפיתוח וייצור תחליפים צמחיים למוצרי חלב ללא אישור מראש ובכתב של שטראוס. בכך, לפי הרשות, הפרו החברות את חוק התחרות הכלכלית, שכן הסכימו בפועל על הוצאתה של משק ווילר מתמונת השחקנים בשוק בטרם אישור המיזוג.

הרשות נימקה את החלטתה בכך ששוק המשקאות הצמחיים הטריים הוא שוק ריכוזי שנשלט בנקודת זמן זו בידי תנובה והוא שוק מובחן; כלומר, אין למוצרים הללו תחליפים קרובים: המשקאות העמידים נתפסים כנחותים לעומת הטריים מבחינה בריאותית ומבחינת הטעם. שטראוס ומשק ויילר ראו בשוק זה פוטנציאל לפעילות עסקית ופעלו לקראת כניסה אליו בעתיד. ההסכם עצר את הפעילות של משק ויילר בשוק צומח זה ופגע בתמריץ שלה להתחרות בו בעתיד.

הרשות ציינה שככלל, בתקופת הביניים, התקופה שבין החתימה על ההסכם לבין השלמתו או ביטולו, ניתן לקבוע תנאים המחייבים את החברה הנרכשת לשמור על "עסקים כרגיל" ולא לבצע פעולות חריגות, אך תנאים אלו אינם יכולים להעביר את השליטה בחברה הנרכשת לידי החברה הרוכשת גם לא באופן חלקי. בהסכם בין שטראוס לבין משק ויילר, משק ויילר הוגבלה בתקופת הביניים מלפעול בשוק המשקאות הצמחיים הטריים או להתקדם לכניסה לשוק זה באמצעות השקעות כספיות, והוסיפה והתחייבה לפנות לשטראוס לקבל את הסכמתה בכל פעולה הנוגעת לשוק המשקאות הצמחיים הטריים. תנאים אלו, קבעה הרשות, העבירו את השליטה במשק ויילר לידי שטראוס עוד בטרם אישור המיזוג.

הרשות ציינה שמשק ויילר יכולה הייתה לקדם את כניסתה לשוק בין אם בעצמה ובין אם באמצעות שותף, וגם אם הייתה נשארת "על הגדר", האיום בכניסה של שחקן נוסף יכול ליצור תחרות. עוד הוסיפה הרשות שהתקופה בה משק ויילר נמנעה מלפעול בשוק הפחיתה את האטרקטיביות שלה בפני שותפים עסקיים שיכלו לקדם את כניסתה לשוק וקידמה את שטראוס. כך, התמריץ והיכולת של משק ויילר להתחרות בשטראוס ותנובה נפגע.

באשר לסכום העיצום, הרשות נימקה שלשטראוס יש היסטוריה של הפרות קודמות אשר הביאו להחלטה להחמיר עם החברה. כך, בשנת 2002 החברה נחקרה במסגרת פרשת "קדבורי" ונחשדה בכך שכרתה הסדרים כובלים עם קמעונאים אשר כללו מתן הנחות והטבות תמורת דחיקת מוצרי השוקולד של קדבורי וכך לבלום את התחרות שהחלה להתפתח בשוק מוצרי השוקולד; ובשנת 2021 נחקרה החברה בחשד להסדר כובל ותיאום מחירים עם שופרסל.

בעניין זה, מעניין לעיין בהחלטת הנציבות האירופית מיום 23 למאי 2024 בנוגע לחברת Mondelez, המייצרת ממתקים ושוקולדים וביניהם עוגיות אוראו, טובלרון ומילקה המוכרים. נציבות האיחוד האירופאי קנסה את החברה בסכום של כ-341 מיליון יורו בנימוק שהחברה כרתה 22 הסכמים המפרים את אמנת האיחוד האירופי. החברה, על פי הנציבות, הגבילה סיטונאים מלמכור את המוצרים במדינות מסוימות, מנעה ממשווקים בלעדיים במדינות מסוימות מלהגיב לבקשות רכישה מלקוחות במדינות אחרות ללא אישור החברה, ובנוסף ניצלה את הדומיננטיות שלה בשוק בכך שסירבה ואף חדלה מלספק מוצרים על מנת למנוע מכירה במחירים נמוכים יותר.

הנציבות קבעה שהחברה מנעה מסוחרים וקמעונאים לרכוש מוצרים היכן שהמחירים נמוכים יותר במטרה להפיצם בשווקים בהם המחירים גבוהים יותר ובכך להביא לידי ירידת מחירים במקומות אלו. הנציבות הדגישה כי הגבלות על סחר מקביל עלולים להוביל לבידוד של יצרן/ספק במדינה מסוימת כך שיוכל לגבות מחיר מופרז תוך פגיעה בצרכנים, להפחתה בגיוון המוצרים, ולכן הגבלות אלו נחשבות לחמורות ביותר. את גובה הקנס קבעה הנציבות תוך שקלול של מספר גורמים ובהם החומרה ומשך הזמן של ההפרות, ומחזור המכירות של החברה. הנציבות ציינה שהיא התחשבה בכך שהחברה שיתפה פעולה עם הנציבות ולכן הפחיתה סכום של 15% מגובה הקנס. את החלטתה ביססה הנציבות על אמנת האיחוד האירופי אשר קובעת איסור לכרות הסכמים לא תחרותיים, תיאום בין גופים אשר ישפיעו על הסחר במניעה, הגבלה, או עיוות של תחרות, ואיסור לנצל מעמד דומיננטי שעלול להשפיע על הסחר או להגביל תחרות.

להחלטת הרשות בעניין שטראוס: החלטה מכוח סעיף 43(א)(3) בדבר מיזוג חברות בניגוד לדין בין שטראוס גרופ בע"מ לבין משק ויילר בע"מ (30.10.2024) רשות התחרות 501775.

להחלטת נציבות התחרות האירופית: European Commission Decision of 23 May 2024, Case AT.40632 – Mondelēz, [2024] OJ C 5548

בערוץ 14 טענו שהתיאום והחרם עולים כדי הפרה של חוק התחרות הכלכלית ומהווים הסדר כובל, מטעמים שאינם עסקיים אלא פוליטיים בלבד, במטרה לפגוע כלכלית בערוץ ובכך לפגוע בתחרות בשוק העיתונאי- חדשותי.

בדיקת הממונה העלתה שאף חברה שכבר פרסמה בערוץ לא הפסיקה לפרסם בו, והחברות אשר צוטטו ע"י ערוץ 14 (קבוצת BIG, חברת ההשקעות MORE, מלאנוקס, דלק)– אף הן לא הפסיקו לפרסם בערוץ. הממונה על התחרות ציינה שהמניע של החרם הוא פוליטי- אידיאולוגי, ולא עסקי-מסחרי, עליו אמונה הרשות, ולכן, חוק התחרות הכלכלית אינו מתאים להפעלה במקרה זה.

בהחלטתה נעזרה הממונה בפסק דין אמריקאי משנות השמונים. באותו עניין, מדינת מיזורי הגישה תביעה כנגד הארגון הלאומי למען נשים בבית המשפט המחוזי הפדרלי. המדינה טענה שהארגון הפר את חוק ההגבלים העסקיים הפדרלי, בשמו 'חוק שרמן', בכך שגרם לנזק כלכלי למדינה על ידי קריאה לארגונים להימנע מעריכת כנסים ואירועים במדינה מאחר שלא אשררה את התיקון לשוויון זכויות. המדינה טענה שהחרם המתואם והמאורגן מהווה "הסדר כובל" שמטרתו להגביל את התחרות בשוק תוך פגיעה בתעשייה המקומית, בייחוד בתחום התיירות והאירוח. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המדינה; בית המשפט הפדרלי לערעורים דחה את ערעור המדינה בנימוק שהחרם נובע ממניע פוליטי ואינו נועד בתכליתו לפגוע בתחרות ולכן אינו מפר את חוק שרמן (ראו: State of Missouri v. National Organization for Women, Inc., 620 F.2d 1301 (8th Cir. 1980)).

שאלת החוקיות של חרם על גוף עסקי, מטעמים פוליטיים או אידיאולוגיים, עלתה גם בבתי המשפט בישראל. בע"א 386/15 בן-מאיר נ' דנקנר אשר עסק בחרם מפרסמים על עיתון הארץ על רקע כתבות שפרסם העיתון כנגד נוחי דנקנר, בעל השליטה בקבוצת אי. די. בי. בית המשפט המחוזי פסק ביום 17 לדצמבר 2014 שהחרם אינו מהווה עילה להתערבות מצד בית המשפט משום שלגוף פרטי ומסחרי יש חופש בחירה היכן לפרסם ואף אין איסור בדין על "חרם מודעות". בערעור לבית המשפט העליון ביום 22 לפברואר  2016 התביעה נמחקה בהמלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים, ולבקשת המערער נקבע שכל מקרה תלוי בנסיבותיו.

על הרקע הזה, מעניין לעיין בהחלטת הממשלה מס' 2463 מיום 24 לנובמבר 2024. בישיבת הממשלה הוחלט כי היא תנתק כל קשר פרסומי עם עיתון הארץ, משום שלטענת הממשלה הוא פוגע בלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם ובזכותה להגנה עצמית. בנוסף מו"ל העיתון מר עמוס שוקן לטענת הממשלה התבטא בדרך של תמיכה בטרור וקריאה להטלת סנקציות על הממשלה והעומד בראשה, "מחבלים פלסטינים הם לוחמי חירות ויש להטיל סנקציות על ראש הממשלה והשרים סמוטריץ' ובן גביר", "לממשלת נתניהו לא אכפת להשליט שלטון אפרטהייד אכזרי על האוכלוסייה הפלסטינית". החלטה שלטונית מעין זו, מהווה לכאורה פגיעה לא מידתית בחופש הביטוי, המוכר כזכות יסוד חוקתית במערכת המשפט בישראל כבר משנות ה-50 (ראו: בג"ץ 73/53  חברת קול העם נ' שר הפנים 16.03.1953;וכן ראו הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מיום 14 למאי 1948: "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום… תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות"). שלטון שמחרים עיתון משום שהעיתון מתנגד לעמדות השלטון, אינו מכבד את זכות הבעת הדעה, וחותר תחת עקרונות הפלורליזם והסובלנות החיוניים למשטר דמוקרטי.

לעיון בהחלטת הממונה על התחרות: הימנעות מפרסמים מלפרסם בערוץ 14 28.07.2024.

לפסק הדין האמריקאי: State of Missouri v. National Organization for Women, Inc. 620 F.2d 1301.

להחלטת ממשלת ישראל בדבר ניתוק קשר עם עיתון הארץ: החלטת ממשלה מס' 2463 24.11.202

בתחילת 2019 פנתה בעלת המקרקעין ביפו 21 בירושלים למתווכת נדל"ן בבקשה שתסייע לה במציאת קונה לנכס בתמורה לסכום של 120 מיליון ש״ח. הצדדים חתמו על הסכם תיווך, בו נקבע כי תשולם למתווכת עמלת תיווך בשיעור 1% ממחיר המכירה הכולל של הנכס בתוספת מע״מ, ככל שייחתם הסכם מחייב בין בעלת המקרקעין לבין כל גורם שהנכס הוצג לו או נודע לו עליו באמצעות המתווכת.

בסמיכות להתקשרות, נוצר קשר ישיר בין נציג בעלת המקרקעין, מר בנימיני, לבין אחד בשם נתנאל שטרן. מר שטרן הביע עניין ראשוני בנכס, אך ציין כי העסקה תהיה כדאית עבורו רק אם המדינה, השוכרת את הנכס, תפנה את הנכס לטובת שוכר המוכן לשלם דמי שכירות גבוהים יותר. מספר חודשים לאחר מכן פנה שטרן אל המתווכת בבקשה שתסייע לו ברכישת נכסים, והמתווכת הציעה לו את הנכס נשוא הסכסוך. שטרן עדכן את המתווכת על היכרותו המוקדמת עם הנכס, ואילו המתווכת מסרה לו כי יש לה שוכרים פוטנציאלים המוכנים לשלם דמי שכירות גבוהים יותר. שטרן הציע הצעה ראשונית לרכישת הנכס עבור חברות שבבעלות אביו.

במהלך המשא ומתן בין הצדדים, המתווכת הסתירה מנציג הבעלים את זהות הרוכשים, וציינה שמדובר ב״יהודים עשירים מאד מארצות הברית״, ״שאתה לא מכיר״. שעות ספורות לפני החתימה על הסכם המכר, בעלת המקרקעין חתמה על הסכם תיווך שני עם המתווכת, בו נקבעה עמלת תיווך גבוהה יותר מזו שנקבעה בהסכם הראשון, בשיעור של 2% משווי המכירה בתוספת מע״מ. במעמד החתימה על הסכם המכר, בעלת המקרקעין גילתה כי רוכש הנכס הוא מר שטרן עמו שוחחה קודם לכן על רכישת הנכס. בעקבות כך, התגלעה מחלוקת בין בעלת המקרקעין לבין המתווכת בנוגע לדמי התיווך, כאשר לעמדת הבעלים, המתווכת אינה זכאית לדמי התיווך שנקבעו בהסכם, הן בשל העובדה כי לא היא הציגה לרוכשת את הנכס, והן בשל העובדה כי הוליכה אותה שולל והסתירה ממנה את זהות הרוכש.

במרכז הדיון השיפוטי עמדה שאלת היקף חובות הגילוי החלות על מתווך במקרקעין. המחלוקת נסבה על היחס בין סעיף 8(א) לחוק המתווכים, המטיל על מתווך חובה למסור ללקוחו "כל מידע מהותי הנוגע לנכס", לבין סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המעניק זכות לביטול חוזה עקב הטעיה. הצדדים נחלקו בשאלה אם המתווכת הייתה חייבת לגלות למשיבה את זהות הרוכש, ומהי הנפקות המשפטית של אי-גילוי מידע זה. המתווכת טענה כי חובות הגילוי החלות עליה מוגבלות למידע על הנכס בלבד, בעוד שבעלת הנכס טענה כי חלות עליה חובות גילוי רחבות יותר, הכוללות את זהות הרוכש, וזאת מכוח הדין הכללי.

בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המתווכת לדמי התיווך המוסכמים, תוך שהתייחס למכלול ההתנהלות של הצדדים. כנקודת מוצא נקבע כי המתווכת הייתה "הגורם היעיל" שהביא להתקשרות בהסכם המכר, כנדרש בסעיף 14(א)(3) לחוק המתווכים, זאת מאחר שהצליחה ליצור שינוי מהותי בעסקה, כאשר איתרה שוכרים המוכנים לשלם דמי שכירות גבוהים יותר, באופן שהטה את הכף מבחינת הרוכש לרכישת הנכס. ואולם, חרף היותה הגורם היעיל, נקבע שהמתווכת הטעתה את בעלת המקרקעין באופן המצדיק את ביטול הסכם התיווך. ההטעיה באה לידי ביטוי במעשה, כאשר המתווכת אמרה לבעלים שמדובר "ביהודים עשירים מאד מארצות הברית" שהוא לא מכיר, אף שידעה על היכרותם; וכן במחדל, על דרך אי-גילוי עובדות מהותיות, כאשר בנסיבות העניין שטרן עצמו סיפר למתווכת כי הנכס הוצע לו על-ידי בעליו, והיה עליה לגלות את זהותו כרוכש.

בית המשפט המחוזי העריך כי אילו זהותו של מר שטרן הייתה נחשפת עובר להסכם התיווך השני, בעלת המקרקעין לא הייתה מסכימה לשלם למתווכת דמי תיווך בשיעור 2% בתוספת מע״מ. עוד נקבע, כי המתווכת נמנעה מלגלות את זהות הרוכש כדי למנוע מהבעלים לדעת נתון שהוא רלוונטי לעניין דמי התיווך. בית המשפט המחוזי בחן אם השימוש שעשתה בעלת המקרקעין בזכות הביטול לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים. נפסק כי אילו הייתה העסקה רווחית וכדאית לבעלת המקרקעין, היה בעמידתה על זכותה לבטל את הסכם התיווך משום חוסר תום לב. ואולם, לאור העובדה כי בחלוף למעלה משלוש שנים מיום החתימה שולם לבעלת המקרקעין רק רבע מן התמורה, הרי שהעסקה הייתה בלתי כדאית ולפיכך אין בעמידתה של בעלת המקרקעין על זכותה לבטל את הסכם התיווך משום חוסר תום לב. ואולם, בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי נקלע לכלל טעות, מאחר ששאלת כדאיותו של הסכם המכר אינה רלוונטית לשאלת תום לבה של בעלת המקרקעין בהפעלת זכותה לבטל את הסכם התיווך.

המתווכת ערערה על דחיית התביעה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור באופן חלקי, תוך שהבהיר סוגיה עקרונית בדבר היחס בין מערכות הדינים החלות על מתווכי מקרקעין. נפסק, כי חוק המתווכים לא נועד להחליף את הדין הכללי או לשמש כהסדר שלילי, אלא להוסיף נדבך של חובות ייחודיות לתחום התיווך ולהגדירן כחובות אמון. משכך, מתווך במקרקעין כפוף במקביל הן לחובות הגילוי הספציפיות מכוח חוק המתווכים, והן לחובות הגילוי הכלליות החלות על כל צד להתקשרות חוזית. בית המשפט מצא כי בנסיבות המקרה דנן, ההפרה של חובות הגילוי על ידי המתווכת נובעת משני המקורות גם יחד: ראשית, מכוח הדין הכללי, כאשר הסתירה מידע מהותי על זהות הרוכש ואף הטעתה באופן אקטיבי את הבעלים; ושנית, מכוח חוק המתווכים, בכך שפעולותיה נגדו את החובה הבסיסית לפעול "בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת".

על אף שבית המשפט אישר את צדקת ביטול הסכם התיווך השני בשל הטעיה מצד המתווכת באשר לזהות הרוכש, נפסק שאין בכך כדי לשלול מהמתווכת את זכותה לקבל שכר ראוי בגין שירותיה, וזאת משני טעמים מצטברים: האחד נעוץ בדיני ההשבה החלים לאחר ביטול חוזה, בהתאם לסעיף 21 לחוק החוזים, המחייב השבה הדדית של מה שהתקבל מכוח החוזה או את שוויו; השני נובע מתוקפו של הסכם התיווך הראשון, אותו יש לבחון בהתאם לנסיבות המקרה, בשים לב לפרשנותו של החוזה המאוחר, לכוונת הצדדים ולעקרון תום הלב. בענייננו, נקבע כי ההסכם הראשון, שלא היה נגוע בפגם, מהווה את ״הסכם הבסיס״ אשר הסדיר את זכותן המשפטית של המערערות לקבלת דמי תיווך בשיעור 1% מסכום המכירה הכולל. באשר להסכם השני, נקבע כי הוא נועד אך להגדיל את שיעור דמי התיווך לשיעור של 2% וכי בנסיבות אלו, ההסכם הראשון ״שריר וקיים״.

לעניין גובה השכר הראוי, בית המשפט קבע כי יש להעמידו על 1% ממחיר המכירה (חלף 2% שנקבעו בהסכם השני שבוטל). קביעה זו התבססה על שני אדנים: ראשית, הסכם התיווך הראשון, אשר שיקף את הסכמת הצדדים המקורית לתשלום דמי תיווך שלא הייתה נגועה בפגם; שנית, הנוהג המקובל בענף בעסקאות בהיקף דומה, כפי שהוכר בפסיקה קודמת. בכך יצר בית המשפט איזון ראוי בין זכותה של המתווכת לקבל תמורה בגין עבודתה שהניבה תוצאות, לבין הצורך להגן על המשיבה מפני תוצאות ההטעיה.

הקביעה בדבר גובה דמי התיווך מתבססת על עקרון חשוב בדיני ההשבה, לפיו כאשר חוזה מבוטל בשל פגם בכריתתו, אין זה ראוי לכבול את הצד החף מאשם למחיר החוזי שנקבע בחוזה הפגום. לעניין זה, מעניין לעיין בע״א 6705/04 בית הרכב בע״מ נ׳ עיריית ירושלים (מיום 22.01.2009), אליו הפנה בית המשפט העליון בפסק הדין הנסקר. באותו מקרה דובר על הסכם שכירות בין חברת בית הרכב לעירייה, שנפל פגם בצורתו עקב חסר בחתימת ראש העירייה כנדרש בסעיף 203 לפקודת העיריות. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת מ' נאור, קבע כי היצמדות למחיר החוזי במקרה כזה תהווה למעשה אכיפה עקיפה של החוזה הפגום ועקיפת תכלית הדין. בית המשפט העליון יישם את העיקרון הזה גם בענייננו, בקובעו כי יש להעמיד את דמי התיווך על שיעור של 1% בלבד, חלף 2% שנקבעו בהסכם שנכרת תחת הטעייה.

לפסק הדין ראו: ע״א 214/23 פרוספריטי סאל נדל"ן ייעוץ השקעות ושיווק נכסים בע"מ נ' הבניין ברח' יפו 21 ירושלים בע"מ (מיום 21.7.2024)

החוק בהונגריה אוסר באופן מוחלט על סיוע בהתאבדות, כולל סיוע רפואי במוות, והפרתו עלולה להוביל להעמדה לדין. אולם, החוק מאפשר לחולים סופניים לסרב לטיפול מאריך חיים או מציל חיים בתנאים מסוימים, כולל הזכות לסרב להזנה מלאכותית או תמיכה נשימתית. העותר טען כי האיסור על סיוע רפואי בהמתה מפר את זכותו לאוטונומיה אישית ולקבלת החלטות הנוגעות לחייו הפרטיים וזאת לפי סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם, הקובע את הזכות לכבוד ולחיים פרטיים. הוא הדגיש את רצונו לשלוט בנסיבות ובעיתוי של מותו, לאור מחלתו הסופנית. בנוסף, נטען להפרה של סעיף 14 לאמנה האוסר על אפליה, בשילוב עם סעיף 8, בטענה לאפליה בין חולים סופניים התלויים בטיפול מאריך חיים, שיכולים לבקש את הפסקתו, לבין חולים כמוהו שאינם תלויים בטיפול כזה ולכן אינם יכולים לבחור לסיים את חייהם. כמו כן, הצביע על מגמה גוברת באירופה ומעבר לה לאסדרה חוקית של סיוע רפואי במיתה, וטען כי הונגריה צריכה להתאים את חוקיה למגמה זו. יתר על כן, חזר והדגיש כי הזכות למות בכבוד היא חלק בלתי נפרד מהזכות לחיים בכבוד, וכי המדינה צריכה לכבד את בחירתו בעניין זה.

בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע, ברוב של שישה שופטים מול אחד, כי המקרה אינו מצמיח הפרה של האמנה האירופית לזכויות אדם. בית הדין איזן בין הצורך בהגנה אחידה על זכויות אדם לבין כיבוד המגוון הערכי באירופה, תוך הכרה ביכולתן של המדינות להעריך ולנהל טוב יותר את הסוגיות המורכבות הללו בהקשר המקומי שלהן. בית הדין הדגיש את מרחב שיקול הדעת הרחב הניתן למדינות בנושאים רגישים מבחינה מוסרית ואתית כמו סיוע רפואי במיתה, במיוחד לאור היעדר קונצנזוס אירופי בנושא. למרות שזוהתה מגמה מסוימת לעבר אסדרה חוקית של המתת חסד במספר מדינות, רוב מדינות אירופה עדיין אוסרות על כך. בית הדין הכיר בסיכונים הפוטנציאליים הכרוכים בהתרת סיוע רפואי בהמתה, כולל חשש לניצול לרעה וללחץ על אנשים פגיעים. במקביל, הודגשה חשיבותו של טיפול פליאטיבי, הכולל שיכוך כאבים כאמצעי להבטחת סוף חיים בכבוד, וצוין כי העותר לא טען שטיפול כזה אינו זמין עבורו.

באשר לטענת האפליהקרשאי טען כי החוק ההונגרי מפלה בין שתי קבוצות של חולים סופניים: אלה התלויים בטיפול מאריך חיים ואשר יכולים לבקש את הפסקתו ובכך לסיים את חייהם, לבין חולים כמוהו, הסובלים ממחלת ALS, שאינם תלויים בטיפול כזה ולכן אינם יכולים לבחור לסיים את חייהם באופן חוקי. עוד טען כי הוא עלול להגיע למצב של "כליאה" בגופו לתקופה ממושכת, לסבול מכאב וסבל בלתי נסבלים, אך אינו יכול לקבל סיוע חוקי לסיים את חייו, בעוד שחולים אחרים במצב דומה של סבל יכולים לעשות זאת באמצעות הפסקת טיפול. קרשאי טען כי הבחנה זו אינה מוצדקת ומהווה אפליה פסולה, שכן שתי הקבוצות נמצאות במצב דומה של סבל ורצון לסיים את החיים, אך רק לקבוצה אחת ניתנת האפשרות החוקית לעשות זאת. העותר הדגיש כי אפליה זו פוגעת בזכותו לשוויון ולכבוד, ומונעת ממנו את האפשרות לקבל החלטות אוטונומיות לגבי סוף חייו, בדומה לחולים אחרים. הוא ביקש מבית הדין להכיר באפליה זו ולקבוע כי היא מפרה את זכויותיו לפי האמנה.

בית הדין האירופי לזכויות אדם דחה את טענת האפליה וקבע כי לא הייתה הפרה של האמנה האירופית לזכויות אדם. בית הדין הבחין בין הזכות לסרב לטיפול רפואי או לבקש את הפסקתו, לבין הבקשה לסיוע אקטיבי בסיום החיים. נקבע כי הזכות לסרב לטיפול רפואי היא זכות מוכרת ומעוגנת היטב, הן באמנות בינלאומיות והן בפרקטיקה הרפואית, ונובעת מהזכות הבסיסית להסכמה מדעת של המטופל לקבל טיפול רפואי. לעומת זאת, סיוע אקטיבי בסיום החיים אינו מוכר באותה מידה ואינו נכלל באמנות אלו.

בית הדין ציין כי רוב מדינות אירופה מאפשרות סירוב או הפסקה של טיפול מאריך חיים, בעוד שרק מיעוט מהן מתירות סיוע אקטיבי בהמתה. נמצא כי ההבחנה בין שתי הקבוצות – חולים הזקוקים לטיפול מאריך חיים וכאלה שאינם – היא הבחנה אובייקטיבית ומוצדקת. הודגש ההבדל המהותי בין אי-התערבות – הפסקת טיפול, לבין פעולה אקטיבית – סיוע בהמתה, ונקבע כי מדובר בשתי קטגוריות שונות מבחינה משפטית ואתית. בית הדין התייחס לשיקולים המורכבים הכרוכים בהתרת סיוע רפואי אקטיבי בהמתה, וקבע כי למדינות יש מרחב שיקול דעת רחב בהחלטה כיצד להתמודד עם סוגיות אלו. בית הדין ציין כי ההבדל בטיפול בין שתי הקבוצות נובע משיקולים ענייניים ולא מאפליה שרירותית, ולכן אינו מהווה הפרה של האמנה. כל אלה הובילו את בית הדין למסקנה כי ההבחנה בין הקבוצות היא מוצדקת ואינה מהווה אפליה אסורה.

עם זאת, בית הדין ציין כי החוק ההונגרי בנושא זה נותר ללא שינוי משמעותי מאז 1878, כאשר ההתאבדות עצמה הפכה חוקית מעצם הפסקת טיפול מאריך חיים, אך הסיוע להתאבדות נותר אסור. בית הדין רמז על הצורך בבחינה מחודשת של הנושא בפרלמנט ההונגרי לאור התפתחויות חברתיות ואתיות.

נציין כי החוק בישראל אינו קובע עבירה ספציפית של סיוע להתאבדות או סיוע רפואי להמתה; אלא שמעשים אלו נתפסים כאסורים מכח עבירות ההמתה הכלליות. פרופ' אהרן ברק ציין כי ערכיה של ישראל כמדינה יהודית אוסרים על סיוע בהתאבדות או סיוע רפואי בהמתה, ושוללים עשיית פעולה אקטיבית אשר מטרתה ותוצאותיה הם מוות. עם זאת, פרופ' ברק עמד כל כך שערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מאפשרים הימנעות מעשיית פעולות המאריכות את החיים באופן מלאכותי ואשר צפויות לגרום סבל. על כן, לדעתו של פרופ' ברק יש להכיר בהימנעות מעשיית פעולה המאריכה את החיים ויש לדחות עשיית פעולה אקטיבית לשם מוות (ראו: אהרן ברק, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק – תורת הזכויות החוקתיות כרך א 596-597 (מסדרת פירוש לחוקי היסוד, יצחק זמיר עורך, 2023‏) https://tinyurl.com/4e3574wx). בית הדין האירופי, בדומה לעמדה הישראלית, הכיר בלגיטימיות של איסור על סיוע אקטיבי בהמתה, תוך מתן מרחב שיקול דעת רחב למדינות בנושא זה. בד בבד, הוכרה הזכות של החולים לסרב לטיפול מאריך חיים. הבדל מרכזי בין השיטה הנוהגת בהונגריה לבין זו הנוהגת בישראל הוא שבישראל סיוע בהתאבדות עלול להיתפס בעביר  הרצח, ואילו בהונגריה (ובמדינות אירופיות רבות אחרות) זו עבירה נפרדת. הדיון בתיק הנ"ל משקף את המורכבות האתית והמשפטית של הנושא, המחייב לאזן בין קדושת החיים לבין האוטונומיה של הפרט, תוך התחשבות במסורת הערכית של החברה.

לפסק הדין ראו: C-32312/23 Daniel Karsai v. Hungary (June 13, 2024) https://tinyurl.com/b4ydchzm.

אסטרטגיית ה 'Grace Periods', (להלן: "גרייס"), קשורה לתחום היחסים בין ספקים לקמעונאים בשוק המזון בישראל.

במאמרם, מתמקדים פרופסור אזרחי ופרופסור גילה, ב השפעתאסטרטגיה זו על התחרות. האסטרגייה יוצרת פער זמנים בין הודעת הספק על העלאת המחיר שהוא גובה מהקמעונאים לבין יישום בפועל של ההעלאה.

פרופסור אזרחי ופרופסור גילה טוענים במאמרם כי פרקטיקת הגרייס עלולה לפגוע בתחרות. זאת על ידי אפשור העלאה של המחיר הסיטונאי שהספק גובה מהקמעונאים והמחירים שהקמעונאים גובים מהצרכנים.

בקליפת אגוז, הדרך שבה פרקטיקת הגרייס מאפשרת העלאת מחירים היא שהיא נותנת ערך לקמעונאים, שאינו כשלעצמו מגולגל לצרכנים, המעודד אותם להסכים להעלאת המחיר הסיטונאי. כך, למשל, אם הגרייס ניתן רק לקמעונאי פיבוטלי, כזה שהסכמתו דרושה לצורך העלאת המחיר הסיטונאי בכל השוק, הוא נותן ערך לאותו קמעונאי, בדמות יתרון תחרותי כלפי הקמעונאים המתחרים ואפשור העלאת המחיר לצרכן על ידו מבלי לאבד נתח שוק לטובת הקמעונאים האחרים. דוגמא נוספת לדרך שבה פועל הגרייס היא שכאשר הדחייה בהעלאת המחיר ידועה רק לקמעונאים, היא מאפשרת לקמעונאים לתאם העלאת מחירים, בהבנה שבשתיקה, מבלי לעורר אנטגוניזם של צרכנים ושל התקשורת.

המאמר מראה כיצד פרקטיקת הגרייס יכולה להוות הפרה של חוק המזון וחוק התחרות. כך, למשל, חוק המזון אוסר על ספקים לשלם תשלומים לקמעונאי שלא בדמות הנחה במחיר ליחידה. פרקטיקת הגרייס יכולה להיות הפרה של איסור זה. על פי המאמר, הפרקטיקה גם יכולה להפר את חוק התחרות, לאור זאת שהיא מקלה על תיאום, ולעיתים מפלה בין קמעונאים.

המצב המשפטי ערב פסק-הדין בוטא בהנחיית היועמ"ש משנת 2008, מני מזוז, שקבעה כי הומוסקסואלים יוכלו לאמץ במסלול של הורות יחידנית, לפי סעיפים 3(2) ו- 25(2). סעיף 3(2) קובע: "… רשאי בית משפט ליתן צו אימוץ למאמץ יחיד: (2)  אם הורי המאומץ נפטרו והמאמץ הוא מקרובי המאומץ ובלתי נשוי"; וסעיף 25(2) קובע: "נוכח בית המשפט שהדבר יהיה לטובת המאומץ, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות ומטעמים שיציין בהחלטתו, לסטות מסייגים אלה: (2) פטירת הורי המאומץ וקרבת המאמץ לפי סעיף 3(2)". מדיניות היועמ"ש פתחה דלת (צרה) לאימוץ בידי מאמץ הומוסקסואל יחיד; ואולם בני זוג הומוסקסואלים – לא הורשו לאמץ.

בעתירה, העותרים דורשים כי חוק האימוץ יפורש באופן שוויוני שיאפשר לבני זוג הומוסקסואלים לאמץ ילדים בדרך המלך ולא כחריג. העותרים טענו כי על בית המשפט ליתן משמעות עדכנית ללשון החוק בהתאם למציאות המשתנה; פרשנות כזו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, שהיא בראש ובראשונה קידום טובת הילד. נטען כי הפרשנות שאומצה ע"י המדינה פוגעת בזכותם החוקתית של זוגות חד מיניים לשוויון וכי אין בסיס לטענה שנטייתו המינית של הורה היא בעלת השפעה על טיב ההורות וטובת הילד. נוסף לכך נטען כי פרשנות מפלה מובילה להעדפה בלתי צודקת של הורים הטרוסקסואלים נשואים.

עתירה דומה נמחקה בשנת 2017, לאור התחייבות המדינה לפעול לשינוי חוק האימוץ, במטרה לבטל את היתרון הניתן לזוגות הטרוסקסואלים לעומת זוגות מאותו מין. ואולם גם לאחר שחלפו שנים רבות, הליך החקיקה לא הושלם, והמדינה הודיעה עתה כי אין צפי לחקיקה שתסדיר את הסוגייה. בנסיבות אלה, בית המשפט החליט שבשלה העת להכריע בשאלת הפרשנות של סעיף 3 לחוק אימוץ ילדים. היועצת המשפטית לממשלה הביעה דעתה כי פרשנות הגורסת שבני זוג מאותו מין כשירים לאמץ – היא פרשנות לגיטימית.

בג"צ, מפי ממלא מקום הנשיאה כב' ע' פוגלמן, בהסכמת כב' השופטים א' שטיין וג' כנפי-שטייניץ קיבל את העתירה, תוך שסמך פסיקתו על פרשנות תכליתית לחוק האימוץ. בג"צ הבחין בין שני חלקיו של סעיף 3 לחוק אימוץ ילדים: הרישא קובעת כי אימוץ ייעשה על ידי "איש ואשתו יחד"; לעומת זאת, בסיפא של הסעיף נכתב כי בתנאים מסוימים, בית המשפט רשאי לאפשר אימוץ גם על ידי "מאמץ יחיד". לשון הסעיף מציבה את חלופת "איש ואשתו יחד" ואת חלופת "מאמץ יחיד" כשתי אפשרויות נפרדות ושונות זו מזו. מכאן עולה שהסעיף מבחין בין שתי קטגוריות של מבקשי אימוץ: מי שמשתייך לתא משפחתי הכולל שני הורים, ומי שרוצה לאמץ כהורה יחיד. המבנה הלשוני של הסעיף מניח שקיים הבדל בין אימוץ על ידי בני זוג לבין אימוץ על ידי אדם אחד, כאשר הראשון מוצב כברירת מחדל מועדפת, והשני כאפשרות חריגה.

בג"צ עיין בהיסטוריה החקיקתית של חוק האימוץ ומצא כי שאלת כשירותם של בני זוג חד מיניים לא ניצבה לפני המחוקק בעת חקיקת החוק בשנת 1981. לכן, לא מדובר במצב בו המחוקק הכריע פוזיטיבית למנוע אימוץ מבני זוג חד מיניים. בנוסף, לאורך הליכי החקיקה, חברי כנסת רבים הביעו דעתם כי תא משפחתי זוגי בעל יציבות וקשר ארוך טווח עדיף על תא משפחתי יחידני, משום ההנחה שהוא מעניק תנאים ראויים יותר להתפתחות תקינה ובית חם לילד המאומץ. בג"צ פסק כי התכלית הסובייקטיבית שראה המחוקק היא טובת הילד בראי התפיסה שנהגה באותה עת. לפיכך, החלת ההסדר על הורים חד מיניים אינה סותרת את כוונת המחוקק.

בג"צ קבע כי סעיף 3 לחוק האימוץ שואף להגן על עיקרון טובת הילד המעוגן בסעיף 1(ב) לחוק: "צו אימוץ וכל החלטה אחרת בהליכי אימוץ יינתנו אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ". בהתאם לעיקרון זה, רשויות הרווחה ובתי המשפט שואפים להבטיח כי הילד יימסר להורים בעלי מסוגלות הורית שיוכלו לדאוג לצרכיו הפיזיים והנפשיים, שכן הקשר בין אדם להוריו הוא מהקשרים המשמעותיים ביותר בחייו של אדם. בג"צ מצא כי עמדתו של שר הרווחה לפיה אימוץ ע"י הורים חד מיניים משפיעה באופן שלילי על רווחת הילד לא עוגנה בתשתית עובדתית. יתרה מכך, עמדות מקצועיות שהוצגו על-ידי השירות למען הילד הגיעו למסקנה הפוכה, לפיה אין לנטייה המינית של ההורים השפעה שלילית על טובת הילד. עמדה זו עולה בקנה אחד עם ממצאים מחקריים, לפיהם גידול ילדים במשפחות חד מיניות אינו מזיק לבריאות הנפש של הילד או להתפתחותו הרגשית.

בג"צ נתלה בפרשנותו גם בזכות החוקתית לשוויון. מבלי להכריע בשאלה אם שאלת השוויון באימוץ היא נגזרת של הזכות לכבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בג"צ ציין כי הפליה בתחום רגיש זה נוגעת לכמיהה העמוקה של אדם להפוך להורה וכי הדרת זוגות חד מיניים מהמסלול הראשי לאימוץ פוגעת פגיעה קשה בכבודם. יישום עקרונות של פרשנות תכליתית הוביל את בג"צ למסקנה כי זוגות חד מיניים באים בגדרי הנוסח "איש ואשתו יחד" לפי סעיף 3 לחוק האימוץ. זו החלופה הפרשנית המיטיבה להגשים את תכליות החוק, החל מתכליתו הפנימית לתת בכורה לעיקרון טובת הילד, ועד לתכליתו הכללית של כל דבר חקיקה לקיים את הזכויות שזכו למעמד חוקתי, לרבות הזכות לשוויון. בנוסף, יש להתאים את הפרשנות לתמורות שחלו בחברה הישראלית בכל הנוגע לתפיסת התא המשפחתי, אשר שונתה בחלוף העשורים הארוכים מאז חקיקת חוק האימוץ.

ראו; בג"צ 5158/21 גורטלר נ' שר הרווחה (מיום 28.12.2023) https://www.nevo.co.il/search/Highlighter2.aspx?id=4f89df77-e5e1-47d4-b165-d6ae0e9c8b56#0

באופן טבעי, השאלה של אימוץ ילדים בידי זוגות חד-מיניים התעוררה גם מעבר לים. בשנת 2002 נכנס לתוקף באנגליה חוק אימוץ וילדים (Adoption and Children Act 2002), שהביא לרפורמה משמעותית בתחום האימוץ. אחד השינויים המרכזיים היה מתן אפשרות מפורשת לזוגות מאותו מין לאמץ ילדים במשותף, בדומה לזוגות הטרוסקסואלים. עד אז, אימוץ משותף היה אפשרי רק לזוגות נשואים. החוק האנגלי החדש הרחיב את הזכאות לאמץ גם לזוגות לא נשואים וגם לבני זוג מאותו מין, תוך קביעה כי טובת הילד מהווה שיקול עיקרי, ללא הפליה על רקע נטייה מינית של ההורים המאמצים. החוק הקל גם על אימוץ ע"י הורה יחיד, ללא תלות בנטייתו המינית. ההוראות המאפשרות אימוץ ע"י זוגות חד-מיניים מעוגנות בסעיף 144(4) לחוק, המגדיר "זוג" ככולל גם שני אנשים מאותו מין החיים יחד בקשר זוגי מתמשך, ללא נישואין. סעיף 50 לחוק מעגן את עקרון טובת הילד, מבלי שהנטייה המינית של ההורים תהווה שיקול.

ראו: Adoption and Children Act 2002, c. 38, §§ 50, 144(4) https://www.legislation.gov.uk/ukpga/2002/38/contents;

לסקירת הרפורמה באנגליה ראו: Brian Sloan, Primacy, Paramountcy, and Adoption in England and Scotland, Legal studies research paper series, University Of Cambridge (2016).

https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2888399

ומדוע כל הטוב הזה? מזה כעשור אנו עדים לדחיפה מצד תנועות צרכניות לחייב יצרנים לתקן מוצרים בני קיימא. המוטיבציה מגיעה משורת מניעים: הראשונה היא האוטונומיה של הפרט המבססת לו זכות לבחור אם לקנות מוצר חדש או ליהנות עד תום ממוצר שכבר רכש. יצרנים שקובעים מחזור חיים קצר למדפסת או למכונת קפה מקטינים את התועלת שהצרכן יכול להפיק מהתמורה ששילם עבור הציוד. לצד תובנה קניינית זו ראוי לציין את עליבות ביצועיו של שוק התיקונים בתחום התחרות, שכן שוק זה נשלט מונופוליסטית על ידי יצרני הסחורות מול קהל שבוי, שכבר רכש מוצר מסוים. מוכרת בעניין זה דוגמת הלפטופים היקרים יחסית של מייקרוסופט מסוג surface שאינם ניתנים לתיקון פשוט, משום שהם מודבקים ומולחמים ללא יכולת נוחה להפריד בין חלקים, וכן משום שמיקרוסופט אינה מפעילה מעבדות שירות בפרישה גיאוגרפית סבירה בעולם המשועבד למוצריה. מבחינתה, משתלם יותר להציע לנו לעבור למחשב נייד חדש מאשר לתקן מחשב קיים. טכנאי שירות עצמאיים לא יזכו בתמיכה טכנית ויתקשו להשיג חלקי חילוף מקוריים. המחירים לכן צפויים לנסוק, והשירות רחוק ממיטבי.

לצד הקניין והמחיר עומד מניע גבוה, אולי החשוב מכולם: השמירה על איכות הסביבה. ארגונים ירוקים וצרכנים בעלי מודעות סביבתית מזמינים אותנו למצות את המוצר הקיים, חלף השלכתו לפח האשפה העולמי המזהם את הגלובוס. דברי ההסבר לחוק האירופאי מציינים כי מדי שנה נשפכים באירופה לא פחות מ- 35 מיליון טון של זבל שאינו מתכלה, עוד 261 מיליון טון פחמן דו חמצני המזהם את האוויר כתוצאה מייצור מוצרים חדשים בעודף, והצרכנים מפסידים 12 מיליון יורו לשנה בגלל צריכה בזבזנית וכפויה. אירופה, לכן, החליטה להפעיל כלים רגולטוריים כדי להתמודד עם ייצור פוגעני: לפי החוק החדש, על היצרנים לפרסם מידע על אודות תאריך תפוגה צפוי של המוצר וזמינות התיקונים, וזאת כבר בשלב המכר. שקיפות המידע תאפשר לצרכנים לרכוש בשכל ולתחר בין יצרנים. בנוסף, החוק החדש מקנה לצרכן עילת תביעה קוגנטית ובת אכיפה כנגד יצרן המפר את הזכות לתקן. במסיבת עיתונאים להשקת החוק החדש הודגש הערך של מתן זכות בחירה לצרכנים, בין קניה חדשה לבין תיקון מוצר גם מעבר לגבולות האחריות המקובלת המוגבלת ברגיל ל- 12 חדשים. החוק החדש שואף לפתח שוק תיקונים ער ותחרותי, ולשם כך מטיל על ספקי השירות לצייד את הצרכן עם טופס מידע, שבו יפורטו מהות התיקון, משכו ומחירו, מידע אם היצרן יספק לצרכן מוצר חלופי לתקופת התיקון, ומי צריך לשאת בעלויות השינוע אל מעבדת השירות וממנה. האם זהו נטל רגולטורי עודף? יש שימצאו בכך הכבדה, בעיקר על עסקים קטנים. אך היעד עתה הוא לעורר את השוק-שאחרי מקיבעון מונופוליסטי נמשך ולאפשר דריסת רגל לשיקולים צרכניים.

אפשר היה גם ללכת רחוק מכך. ניתן למשל לקבוע תקן טכנולוגי המחייב יצרנים לייצר מוצרים מסויימים בדרך מודולרית שתקל על ביצוע תיקונים. דרך כזו לא נבחרה, בהיותה התערבות כירורגית בעיצוב מוצרים ומשום החשש שהיא תכרסם בתמריצי החדשנות. יש לשים לב גם לכך שרשימת המוצרים שהחוק החדש חל עליהם היא מצומצמת, ומוקדשת בעיקר למוצרים ביתיים. ניתן להרחיבה הרבה יותר, למשל למתקנים רפואיים ולמכשור חקלאי, כמו גם לכלי רכב – המוכרים כשיאני שוק החלפים והתיקונים. אך כאן עשויים להיכנס שיקולי בטיחות, והדבר דורש פיקוח יקר. גם ארצות הברית, חסידת הכלכלה הלא-מתערבת, נכנסה לתמונה (באופן חלקי): ביולי 2023 נחקק בניו-יורק חוק מדינתי המעגן את הזכות לתקן מוצרי אלקטרוניקה, ואשר מחייב יצרנים לספק לצרכנים מידע על אופן התיקון ולשמור על זמינות חלפים במחירים הוגנים. לצד זאת, החוק האמריקאי משחרר יצרן מאחריות לתיקון שלא בוצע על ידו וכן פוטר אותו מחשיפת מידע הכרוך בסודות מסחריים.

אלו הם איזונים סבירים, המשלבים את הזכות לתקן במידה ראויה. בישראל, אנחנו עדיין לא שם. שעה שאנו שקועים בבעיות ביטחון קשות, מוזנחים ענייני סביבה, טיפול ביוקר המחייה והגנה על זכויות צרכנים. אני מציעה לנצל את המהלך האירופאי העכשיווי וללמוד ממנו לטובת אזרחי ישראל: ניתן וראוי להוסיף את הזכות לתקן לחוק הגנת הצרכן משנת 1981, הזקוק לריענון ולעדכון. יש להבין כי הזכות לתקן איננה ענין זניח המתמצה בנוחות צרכנית, אלא שהיא מבטאת מאבק חשוב בבזבוז משאבים ובנזקים הסביבתיים הכרוכים בו. מדינות אירופה נקראו על ידי הפרלמנט האירופאי לאמץ את הזכות לתקן בחקיקה מדינתית מפורטת, בתוך שנתיים ימים; זהו זמן מספיק גם עבורנו לפתח זכות חדשה בשיטת המשפט המקומית. ישראל רואה את עצמה חלק מהעולם המפותח, ואזרחיה זכאים גם הם שתהיה להם הזכות לתקן.