מפעלי ים המלח מחזיקה בזיכיון סטטוטורי ותיק להפקת מחצבים מים המלח, המעוגן בחוק זיכיון ים המלח, התשכ״א–1961, ובשטר הזיכיון שבתוספת לחוק. הזיכיון נחתם בשנת 1961 בין מדינת ישראל לבין החברה, והוא מקנה לה בלעדיות להפיק מלחי מחצבים ממי ים המלח, לעבדם ולשווקם, בתחום גיאוגרפי רחב שנקבע בזיכיון, בתמורה לתשלום תמלוגים למדינה לפי מנגנון שנקבע בשטר הזיכיון. במסגרת זו, החברה מפיקה מים מליחים מבארות לצורך תהליכי הפקת המחצבים והפעלת בריכות אידוי. לפי נתוני מקורות חברת מים בע״מ, מדובר בכ־35 מיליון מ״ק מים בשנה, רובם משמשים לצריכה עצמית וכ־10% נמכרים לצדדים שלישיים. כאן התעוררה השאלה: האם התמלוגים שמפעלי ים המלח משלמת למדינה בגין הזיכיון כוללים את מלוא התמורה על הפקת המים והשימוש בהם, באופן שמבטל את החובה לשלם דמי מים בנפרד.

העותרות דרשו כי בית המשפט יורה לגורמי המדינה המוסמכים להחיל על מפעלי ים המלח את החיוב בדמי מים בגין המים המליחים שהיא מפיקה בתחומי הזיכיון. נטען כי פרשנות שלפיה התמלוגים "מכסים" גם את התשלום עבור המים יוצרת פטור רחב שאינו מעוגן בזיכיון או בחוק, והיא חותרת תחת התפיסה לפיה המים הם משאב ציבורי; מחיר השימוש בו נקבע לפי חוק המים, התשי״ט–1959 והתעריפים שקבעה רשות המים. פטור כזה מייצר אפליה רגולטורית ביחס למפיקי מים אחרים במשק, ופוגע בתכלית החוק לתמחר ולהסדיר שימוש במים באופן שוויוני ועקבי.

ברקע הדברים עומדת הרפורמה במשק המים משנת 2017 במסגרתה עודכן חוק המים והוטל חיוב כספי עבור הפקת מים מליחים בידי מפיקים פרטיים. עד לרפורמה, המדיניות הרגולטורית שנהגה היא שלא להטיל תשלום בגין הפקת מים מליחים, אלא להסתפק בפיקוח באמצעות רישיונות והגבלת כמויות. השינוי הוא שעמד בבסיס דרישות התשלום שנשלחו למפעלי ים המלח בדצמבר 2019 והוביל להתלקחות המחלוקת.

דמי מים אינם נחשבים ל״מס״, אלא מחיר עבור שימוש במשאב ציבורי ואמורים לשקף את ערכו. המחלוקת בהליך הנ"ל נסבה על פרשנות: סעיף 15(א) בשטר הזיכיון קובע כי מפעלי ים המלח תשלם לממשלה תמלוגים ״בתמורה לכל הזכויות וזכויות היתר״ המוענקות בשטר הזיכיון (למעט זכויות החכירה). סעיף 2(ה) לשטר הזיכיון מעניק למפעל, בכפוף לאישור רשות המים, זכות להשיג מים מתוקים או מתוקים למחצה לצרכים תפעוליים שונים. על בסיס שילוב הוראות אלה, ובצירוף סעיף 1 לחוק זיכיון ים המלח לפיו יש לראות את שטר הזיכיון כ״כבר־תוקף לכל מטרותיו על אף האמור בכל דין״, טענה החברה, שהתמלוגים שהיא משלמת למדינה מהווים את התמורה הכוללת לזכויות שבזיכיון ואין מקום להטיל עליה חיוב נוסף בדמי מים.  עמדה זו חייבה הכרעה נורמטיבית בשאלת היקפו של הזיכיון ההיסטורי מול הדין הכללי המוחל מכוח חוק המים.

מקורות חברת מים בע״מ שלחה למפעלי ים המלח הודעת חיוב בדמי מים על רקע כניסת רפורמת תעריפי המים לתוקף. בשנת 2021 עדכנה מקורות את רשות המים כי נשלחו חיובים בגין השנים 2020-2018 בסכום כולל של 83,544,000 ש״ח. על רקע התנגדות מפעלי ים המלח לחיוב, פנתה רשות המים למחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. חוות הדעת של משרד המשפטים (מיום 8.10.2021) קבעה כי סעיף 2(ה) לשטר הזיכיון מעניק למפעלי ים המלח זכות להשיג את מי הבארות ולהשתמש בהם, וכי סעיף 15(א) לשטר הזיכיון מלמד שהתמלוגים משולמים ״בתמורה לכל הזכויות״; מכאן נטען, שהתמלוגים כוללים גם את תמורת המים. על רקע זה עתרו לובי 99 בע״מ ואדם טבע ודין לבג"ץ. בעתירות התבקש בית המשפט להוציא צו  מוחלט, שיחייב את גורמי האכיפה לגבות ממפעלי ים המלח דמי מים עבור מים מליחים.

זיכיון לא מקים חסינות רגולטורית

הזיכיון בו מחזיקה מפעלי ים המלח יונק מחוק זיכיון ים המלח, ומעוגן בשטר הזיכיון שבתוספת לחוק. הזיכיון מקנה לחברה בלעדיות להפקת מחצבים. בתמורה נקבע מנגנון של תמלוגים שנתיים למדינה. תמלוגי הזיכיון הם תשלום שמפעלי ים המלח משלמת כאחוזים משווי המחצבים והמוצרים מתוצרת המפעל הנמכרים בכל שנה (בניכוי הוצאות מסוימות). תקופת הזיכיון נקבעה עד שנת 1999, ובהמשך הוארכה עד שנת 2030. על רקע ״חבילת״ הזכויות והתשלומים שבזיכיון, התעוררה שאלת הפרשנות: האם סעיף 2(ה) לשטר הזיכיון (שבתוספת לחוק), המקנה זכות ״להשיג״ מים מתוקים/מתוקים־למחצה לשימושים מוגדרים נועד להקנות זכות שימוש במים ללא חיוב לפי הדין הכללי, או שמדובר בזכות הכפופה למשטר המים הרגיל.

כב׳ השופטת ברק־ארז פתחה בלשון סעיף 2(ה) לשטר הזיכיון, הקובע כי למפעלי ים המלח נתונה ״הזכות, בכפוף לאישור רשות המים המוסמכת… להשיג מים מתוקים או מתוקים למחצה…״. מתוך ניסוח זה נגזרת שאלת הפרשנות המרכזית שמטרתה להבחין בין הזכות ״להשיג״ מים לבין "שימוש״ במים. שאלה זו אינה עניין סמנטי, אלא שאלה המכריעה איזה משטר משפטי חל: אם הזיכיון מקנה ״זכות שימוש״ במים, ניתן לכאורה לפרשה כזכות מהותית המכילה ״הסדר תשלום סגור״ בתוך הזיכיון, כך שהתמלוגים מהווים תמורה גם עבור המים. לעומת זאת, אם הזיכיון מקנה רק זכות ״להשיג״ מים, משמעות הדבר היא שהזיכיון מאפשר את פעולת ההפקה, אך אינו קובע את תנאי השימוש: אלה נקבעים בדין הכללי, לרבות לעניין תשלום דמי מים. השופטת הפנתה להשוואה פנימית בלשון שטר הזיכיון: ביחס למחצבים הותרו במפורש לא רק פעולות ״השגה״ אלא גם סמכויות שימוש רחבות (״להתקינם לשיווק, למכרם ולעשות בהם״), בעוד שביחס למים אין תוספת מקבילה. מכאן המסקנה כי הזיכיון אינו מעניק ״מעטפת שימוש״ מלאה במים, אלא זכות בסיסית להשגתם בכפוף להסדרה חיצונית; ובהתאם נקבע כי השימוש במים המליחים אינו חלק ממשטר התמלוגים, ולכן אין לראות בתמלוגים תחליף לדמי מים.

כב׳ השופט גרוסקופף הגיע לאותה תוצאה, אך הדגיש שהשאלה אינה רק ״מה התכוון הזיכיון לאפשר״, אלא אם הוא יוצר חסינות מפני שינוי רגולטורי כללי. לשיטתו, גם אם נניח שלשון סעיף 2(ה) לזיכיון המתייחסת ל״מים מתוקים או מתוקים למחצה״ נועדה לאפשר למפעלי ים המלח להפיק מים בתחומי הזיכיון ואף להשתמש בהם לצרכי ייצור, אין להסיק מכך פטור מן ההסדר הכללי שהתעדכן ברפורמה. המים שבמחלוקת הם מי בארות שמסווגים כיום כ״מים מליחים״; גרוסקופף מוכן להניח לצורך הדיון שהביטוי ״מים מתוקים למחצה״ כולל גם מים מליחים; ועדיין יש לקבוע שאין בכך חסינות מפני הרפורמה.

השופט גרוסקופף עמד על שינוי משטר התשלומים במשק המים: טרם הרפורמה נהג משטר של היטלי הפקה אולם ביחס למים מליחים המדיניות הייתה שלא לגבות תשלום ממפיקים פרטיים, אלא להסתפק בפיקוח באמצעות רישיונות והגבלת כמויות. הרפורמה משנת 2017 החליפה את משטר היטלי ההפקה במשטר של דמי מים והחל מינואר 2018 נקבע שניתן לחייב בתשלום גם עבור מים מליחים. לכן, מקור שבפועל הופק קודם לכן ללא תשלום, הפך למקור שהפקתו מחייבת תשלום. מכאן הנימוק העקרוני להטלת החיוב החדש: הזיכיון שעוגן בחוק זיכיון ים המלח לא נועד להקנות למפעלי ים המלח חסינות מפני רפורמות כלליות במשק הישראלי.

כב׳ השופטת וילנר הצטרפה לפסק דינה של השופטת ברק־ארז ולמתווה הפרשני והוסיפה שמקובל עליה העיקרון שהשופט גרוסקופף הדגיש, בדבר היעדר חסינות מפני שינוי רגולטורי כללי. בית המשפט קיבל אם כן את העתירות והורה על צו מוחלט: יש להורות על חיוב מפעלי ים המלח בתשלום דמי מים.

נוסיף כי בית המשפט הסתמך על פסק-הדין בפרשת מתווה הגז (בג״ץ 4374/15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ׳ ראש ממשלת ישראל, מיום 27.3.2016), כדי להסביר מדוע אין לקרוא לתוך הזיכיון "חסינות" מפני רפורמות כלליות. השופט גרוסקופף הזכיר את ״פסקת היציבות״ ההסכמית שנפסלה שם: דובר בהתחייבות ממשלתית כלפי גורם מסחרי, במסגרת הענקת זיכיון, שלפיה במשך עשור הממשלה תימנע מלשנות את המדיניות הרגולטורית במשק הגז בתחומים מרכזיים (כגון מיסוי, ייצוא והגבלים עסקיים), ואף תפעל למנוע שינוי חקיקתי בנושאים אלה באמצעות התנגדות להצעות-חוק פרטיות ויוזמות חקיקה. בית המשפט העליון פסק כי התחייבות כזו כובלת את שיקול הדעת הממשלתי, ופוגעת בחופש הפעולה של הכנסת, ולכן היא בטלה. על בסיס הלכה זו נפסק גם כאן, כי פרשנות המקנה למפעלי ים המלח חסינות משינוי רגולטורי יוצרת בפועל ״פסקת יציבות״ קיצונית אף יותר: לשיטת החברה, תשלום התמלוגים אמור להבטיח שלא יוטלו על מפעלי ים המלח עלויות נוספות כל עוד הזיכיון בתוקף, אפילו אם מדובר בחיובים שנקבעים בחקיקה ראשית. בית המשפט קבע כי יש לפרש את הזיכיון ארוך הטווח באופן דינמי, כך שלא יקפיא את הרגולציה על משאבי טבע לאורך זמן.

לפסק הדין ראו: בג"ץ 5784-22 לובי 99 בע"מ נ' הרשות הממשלתית למים וביוב (מיום 3.12.2025).

העותרים, ח"כ בוארון וגורמים נוספים, עתרו כנגד היועצת המשפטית לממשלה בנושא זהותו של החוקר המלווה בחקירת הפצ"רית ב"פרשת שדה תימן", בחשד שהדליפה חומרי חקירה רגישים והגישה תצהיר שקרי לבג"צ. לשיטת העותרים, מעורבות אישית ומוסדית של היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה בחקירה זו יוצרת ניגוד עניינים מובנה, שכן הם עצמם עשויים להימצא מעורבים בפרשה ולכן יש למנות לחקירה חוקר מלווה חיצוני ועצמאי. הסעד שהתבקש הוא צו שיורה על העברת סמכויות הליווי והפיקוח על החקירה מגורמי הפרקליטות לגורם אחר, בעל עצמאות מוסדית וללא זיקה פוליטית, וכן קביעות הצהרתיות שיגדירו את גבולות סמכות היועצת המשפטית לממשלה במצבי ניגוד עניינים מסוג זה.

המשיבה היא היועצת המשפטית לממשלה, ולצידה פרקליט המדינה, אשר עמדתם מייצגת את התפיסה שלפיה היועצת משמשת "רגולטור על" של מערך אכיפת החוק ומוסמכת להחליט על זהות הגורם המלווה את החקירה גם כאשר היא עצמה עשויה להימצא במעגל האירועים. לטענתם, ניגוד העניינים הנטען ניתן לניהול באמצעים פנימיים (כגון העברת טיפול לגורם מקצועי אחר במערכת), ואין בו להצדיק ניתוק מוחלט של סמכות היועצת והפקעתה לטובת גורם חיצוני. בד בבד, היועצת הודיעה כי לא תטפל בעצמה בתיק וכי ייקבע מנגנון פנימי חלופי שיבטיח את ניקיון ההליך. בתגובה לעתירה, שר המשפטים הודיע כי החליט, משיקולי ניקיון חקירה והבטחת אמון הציבור, למנות גורם חיצוני שילווה את החקירה. השר הטיל את התפקיד על נציב תלונות הציבור על כב' השופט (בדימוס) אשר קולה. היועצת המשפטית לממשלה טענה כי השר חרג מסמכותו, שכן לא קיימת הוראת דין המסמיכה אותו "לעצב מחדש" את מנגנון האכיפה. עוד נטען כי גישה פוליטית לקביעת זהות החוקר המלווה עלולה לערער את מבנה העצמאות המוסדית של מערכת המשפט, לפגוע באמון הציבור ולפתוח פתח לתלות פוליטית בניהול חקירות.

בית המשפט העליון קבע כי הפרשה שלפניו היא חריגה במובן זה ששני בעלי הסמכות הבכירים, הן היועצת המשפטית לממשלה והן פרקליט המדינה, מצויים במצב של ניגוד עניינים מוסדי, ולכן לא ראוי שיפקחו על חקירה הנוגעת לאנשי המערכת הקרובה להם. יחד עם זאת, נקבע כי המסגרת החקיקתית הקיימת אינה מאפשרת להפוך את נציב תלונות הציבור על שופטים לגורם מלווה בחקירה פלילית קונקרטית: לפי סעיף 17(ב) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, סמכותו של הנציב מוגבלת לטיפול בתלונות על שופטים בלבד, ואינה משתרעת על ליווי חקירות פליליות. לפיכך נפסק כי הנציב אינו מתאים לשמש גורם מלווה בחקירה פלילית קונקרטית; מינויו לתפקיד כזה פוגע בעקרון הפרדת הרשויות ובאיזון העדין שבין הממשלה למערכת המשפט, ואף מרוקן מתוכן את ייחודו של מוסד הנציב כתפקיד ייחודי ובלעדי לביקורת על התנהגות שיפוטית.

בית המשפט הכיר באופן מוגבל באפשרות כי במצבים של ניגוד עניינים מוסדי ניתן יהיה למנות גורם חלופי שיפעל בשם מערך האכיפה, אך זאת תחת כללים קפדניים. נקבע כי על גורם כזה להיות נטול זיקה פוליטית, למלא תפקיד מוגבל בזמן ובנושא, ולפעול אך ורק בתחום הצר של אותה חקירה. בכך יצר בית המשפט "גדרות מוסדיות" ברורות למצבי קצה נדירים, תוך שמירה על עצמאות מוסדות האכיפה לבל תיפרץ על ידי שיקול פוליטי.

בג"ץ 58681-11-25 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שר המשפטים (מיום 3.12.2025) עסק בעתירה נוספת בעקבות החלטת שר המשפטים למנות את כב' השופט (בדימוס) דניאל בן חמו לחוקר מלווה חלופי. בית-המשפט קבע כי המינוי אינו עומד בתנאי המהותי של היות הממונה "עובד מדינה בכיר" מכהן, וכי ההליך לקה בפגמים בתשתית העובדתית ובהיוועצות. העותרים, לשכת עורכי הדין בישראל והתנועה למען איכות השלטון בישראל, טענו כי יש לבטל את החלטת שר המשפטים משום שהיא חורגת מהדין ומנותקת מאמות המידה שנקבעו בפסיקה. לטענתם המינוי לוקה בחוסר עצמאות מוסדית ובמראית עין בעייתית מאחר שלבן חמו קשרים מקצועיים קודמים עם בכירים במשרד המשפטים. שר המשפטים ביסס את החלטתו על סעיף 23א(ד) לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, וטען כי ההליך מלווה בדחיפות למניעת שיבוש חקירה ונזק ראייתי בלתי הפיך, נעשה בתום לב בהתאם לעקרונות שנקבעו בבג"ץ בוארון, והמשיב הוא שופט בדימוס מוכר וישר דרך, נטול זיקה פוליטית, שמונה לפרק זמן קצוב ולחקירה נקודתית בלבד.​ בית המשפט העליון קיבל את העתירה, משום שמינוי "אד-הוק" אינו עומד בתנאי "עובד מדינה בכיר מכהן" שמטרתו להבטיח ממלכתיות ולאיין חשש משיקולים זרים.

שני ההליכים, בזה אחר ז,  הבהירו את גבולות הגזרה שהציב בית המשפט העליון: סמכויות החקירה נותרות בידי היועצת המשפטית לממשלה, והחריג יופעל רק במקרי קצה ובכפוף לקריטריונים מחמירים של עצמאות, ניקיון, היעדר זיקה פוליטית והגדרה מוסדית ברורה. בכך הושלם מהלך פסיקתי שביסס לראשונה בישראל מנגנון לטיפול משפטי במצבי ניגוד עניינים מוסדיים במערך האכיפה.

לעיון בפסקי הדין:

 בג"ץ 3545-11-25‏ ‏ ח"כ אביחי בוארון נ' היועצת המשפטית לממשלה, מיום 16.11.2025

בג"ץ 58681-11-25 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שר המשפטים, מיום 3.12.2025‏‏

פסק הדין עוסק באכיפתה של חובת הגיוס הסטטוטורית על תלמידי ישיבות חרדים, שעה שאין מסגרת חוקית המסמיכה את הממשלה להעניק להם פטור גורף, במיוחד על רקע צרכים ביטחוניים שהתחדדו בזמן המלחמה. העותרים בהליך זה הם ארגונים ציבוריים ואזרחיים, שטענו כי הימנעות המדינה מגיוס חרדים ומהפעלת סנקציות כנגד משתמטים מהווה "אכיפה בררנית" פסולה המגדילה את חוסר השווין בנטל השירות. אי-השוויון מחריף שעה שהמדינה נמצאת בלחימה מתמשכת המצריכה גיוס רחב ומיידי. נטען כי במצב בו החוק מחייב גיוס לכול, לא ייתכן שהמדינה תמשיך לממן תשלומים שונים לישיבות ותימנע משימוש בסנקציות כלכליות ופליליות כנגד סרבני גיוס. העתירה ביקשה להחיל ולאכוף חובת גיוס מלאה בכל האמצעים העומדים לממשלה כרשות מבצעת. החוק עליו נסמכת העתירה הוא חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ״ו 1986.

ביום 30.6.2023 פקע תוקפו של פרק ג'1 לחוק שירות בטחון. פרק זה עסק בשילוב בוגרי ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים והיווה בסיס לקבוע יעדי גיוס ולהעניק דחיות שירות ופטורים לתלמידי ישיבות. עם פקיעת ההסדר נוצר חלל חקיקתי, אותו ביקשה הממשלה למלא באמצעות החלטה מס' 682: במסגרת החלטה זו, הנחתה הממשלה את שר הביטחון וצה"ל להימנע באופן גורף מאכיפת חוק שירות בטחון על תלמידי הישיבות עד לסוף מרץ 2024, וזאת בהמתנה לגיבוש חקיקה חדשה.

בבג"ץ 6198/23 נדחה מהלך זה על הסף, עת נפסק כי בהיעדר מסגרת חקיקתית בתוקף, אין לרשות המבצעת סמכות להורות על אי-אכיפת החוק. בית המשפט קבע כי החלטת ממשלה 682 בטלה, וכי הימנעות מגיוס מגזר שלם ללא חוק מסמיך עולה כדי אכיפה סלקטיבית פסולה. כפועל יוצא מפסיקה זו, ולאחר שהוצא צו על-תנאי בעתירות הנוכחיות, הודיעה המדינה כי בחודש יולי 2025 נשלחו צווי גיוס לכלל הקבוצה הרלוונטית (כ-54,000 צווים), ובכך החל יישום חובת הגיוס על תלמידי הישיבות.

עמדת המשיבים בעתירות (ממשלת ישראל, צה"ל ושר הביטחון) היא שחובת הגיוס חלה באופן שוויוני על בני הציבור החרדי וכי אין סמכות למתן פטור גורף. עם זאת, יישום הגיוס חייב להיעשות בהדרגתיות בהתאם ליכולות הקליטה של צה"ל, ולכן אין מקום להתערבות שיפוטית בקצב שליחת צווי הגיס, מה גם שדרישה זו התייתרה לאחר שנשלחו צווים לכלל המועמדים הרלוונטיים. במישור האכיפה הכלכלית, הממשלה טענה שאין להפעיל סנקציות מנהליות ללא חקיקה, וכי הדרך היחידה לפתרון הבעיה היא באמצעות השלמת חוק גיוס חדש.

בפסק-הדין, כב' השופט נ' סולברג הטיח ביקורת על התנהלות הממשלה בסוגית הגיוס, שלשיטתו אינה מתחשבת במצב הביטחוני והמוסרי בו נמצאת מדינת ישראל כיום. הדיון אינו מתמצה בשיווין אזרחי אלא כרוך בצורך קיומי שנולד מתוך מחסור בחיילים בעקבות מלחמת חרבות ברזל והטלת עומס רב על משרתי המילואים. לדבריו, חוק שלא נאכף עדיף שלא ייחקק וחוק על הנייר שאינו מיושם אינו פוטר את הממשלה מטיפול בסוגיה הקיומית. לפי הנתונים שאינם שנויים במחלוקת, חובת הגיוס לא נאכפת באופן שוויוני ואפקטיבי. בית המשפט מתבשר מדי שנה בדבר הבטחות על הליכי חקיקה מבלי שיש "חדש תחת השמש״. ההשלכה היא הימנעות נמשכת מלממש ולהגשים את חוק תקף ומחייב. סנקציות כלכליות, קרי, שלילת הטבות, תהווה בסיס התחלתי לצעדים מהותיים לשינויי. בקשר לטענה הדתית כנגד חוק הגיוס, כב׳ השופט סולברג פסק כי מנקודת מבטה של התורה אין קונפליקט: במלחמה תלמידי חכמים צריכים לבטל את לימודם. לפיכך, המדינה חייבת לפעול באופן אישי נגד כל מי שקיבל צו גיוס ולא התייצב, והפעולה תידרש לכלול שני סוגים ענישה – פלילית וכלכלית. ענישה פלילית תכלול מעצר על ידי המשטרה ומשפט וענישה בהתאם לצורך. הענישה הכלכלית תבוא לידי ביטוי בפגיעה בכיס שתגרור שלילה של הטבות כספיות. הסעד שניתן הוא צו מוחלט המחייב את המדינה לנקוט צעדי אכיפה אישיים ואפקטיביים כלפי מי שהוצאו להם צווי גיוס ולא התייצבו בהתאם.

פסק הדין מהווה חזרה לעקרונות היסוד שנקבעו עוד בבג״ץ 3267/97 רובינשטיין נ׳ שר הביטחון (1998). בהלכת רובינשטיין נפסק, כי הרשות המבצעת אינה רשאית לפטור מגזר שלם מחובה סטטוטורית ללא הסמכה מפורשת בחוק ומכוח שיקול דעת מנהלי בלבד. בית המשפט קבע כי סוגיה עקרונית ושנויה במחלוקת חייבת להיות מוכרעת בחקיקה ראשית של הכנסת. פסק הדין הורה לממשלה ליזום ״אכיפה משלימה״ ולהימנע ממדיניות של עצימת עיניים כנגד ביזוי חוק קיים.

האם ניתן להניח כי בעתיד נראה גיוס חרדים המוני? התשובה טמונה בנחישות האכיפה של הסנקציות הכלכליות שהתווה בית המשפט, ובמידת הציות של הדרג הפוליטי להוראה לשלול את צינורות החמצן הכלכליים של צעירים המסרבים להתגייס.

לפסק הדין ראו: בג״ץ 5819/24 התנועה למען איכות השלטון נ׳ שר הביטחון (מיום 19.11.2025)

להלכת רובינשטיין ראו: בג״ץ 3267/97 אמנון רובינשטיין נ׳ שר הביטחון ( מיום 9.12.1998)

כן ראו: בג״ץ 6198/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל ו-391 ואח׳ נ׳ שר הביטחון (מיום 26.06.2024)

מועצת הרבנות הראשית מפעילה מערך בחינות בנושא תלמוד והלכה. כל בחינה נערכת בפני עצמה וכן עשויה להוות שלב לקבלת תעודות הסמכה שונות כגון רב שכונה, רב מושב ורב עיר. התעודות מהוות אסמכתא לידע הלכתי שנצבר והן בעלות מעמד בציבור הרחב. למשל, תעודה הנקראת ״יורה יורה״ (מונח שנגזר מהשאלה אם מותר להורות הלכה), מקבילה לתואר אקדמי, ומעניקה זכאות לגשת למכרזים שמפרסמת הרבנות הראשית לתפקידים בהם התעודה מוגדרת כתנאי סף. קבלת תעודות מעבר במבחנים השונים היא בעלת השלכות על השתלבות במכרזים ציבוריים לתפקידים מקצועיים, הטבות תעסוקתיות וקביעת דרגות שכר שונות. התעודה מהווה אישור מנהלי אודות עמידה בבחינות ההלכה ובקיאות בתלמוד ובידע.

העותרות הציגו עצמן כתלמידות חכמים בעלות ידע רב בלימוד תורה והלכה שלמדו במוסדות תורניים ובמדרשות ברחבי הארץ, אך נפסלו מלגשת למבחני הרבנות. העותרות טענו כי סירוב הרבנות לאפשר להן להיבחן, על אף שלא ביקשו לקבל הסמכה לתפקיד רשמי, מהווה אפליה חמורה וחסרת בסיס, פוגע בזכות לשווין הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן פוגע בחופש העיסוק באופן בלתי מידתי. המשיבה היא הרבנות הראשית, שטענה כי סמכותה החוקית לערוך בחינות נגזרת  מסמכותה הדתית להסמיך רבנים, תפקיד המיועד על פי ההלכה לגברים בלבד. הרבנות טענה כי הבחינות אינן כלי להערכת ידע אקדמי בלבד, אלא שלב מהותי ובלתי נפרד מתהליך הסמכה לתפקיד רבני. לכן, טענה הרבנות, אין לה סמכות או חובה לבחון נשים שממילא אינן יכולות לכהן בתפקידי רבנות, שעה שלפי ההלכה היהודית נשים אינן יכולות להתמיין לתפקידים אלה. על כן, נטען לקיומו של שוני רלוונטי המצדיק לקיים מתווה של בחינות לגברים בלבד. מניעת גישת נשים למבחנים אלו לא עולה בגדר אפליה פסולה אלא הבחנה לגיטימית המבוססת על שונות רלוונטית לפי הדין הדתי. כפיית הרבנות לבחון נשים תפגע באוטונומיה ההלכתית שלה ובסמכותה הבלעדית לקבוע את גדרי ההסמכה הרוחנית.

העתירה לבג״ץ נדונה בהרכב של שלושה שופטים והתקבלה פה אחד. כב' השופט נ' סולברג התייחס למועצת הרבנות הראשית בישראל כאל רשות מנהלית הכפופה לכללי המשפט המנהלי. בתפקידה, הרבנות המעניקה תעודות ועורכת בחינות שיש להן משמעות מעשית חברתית ותעסוקתית. על הרבנות חלה החובה לנהוג בשוויון באופן מלא, לרבות הענקת האפשרות לנשים לגשת לבחינות הסמכה ולקבל תעודות מסוגים שונים. בג"ץ פסק כי סירוב הרבנות הראשית לבחון נשים חסר אחיזה בחוק וציין את תפקידה של הרבנות בקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות. בית המשפט דחה את ניסיון הרבנות להציג הצדקה מהותית או הלכתית להבחנה מגדרית, בקבעו כי ההבחנה בין גברים לנשים בתחום הבחינות מהווה אפליה פסולה, המנוגדת לעקרון השוויון. כב' השופטת דפנה ברק-ארז אזכרה את חוק שווין זכויות האישה, תשי״א-1951. סעיף 1 לחוק קובע: ״דיו שווה יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית״. השופטת מציינת כי הרבנות הראשית אינה בבחינת גוף דתי גרידא, אלא מוסד ממשלתי רשמי המחוייב לנקוט בשוויון כלפי הנדרשים לשירותיו. בית המשפט הוציא על כן צו מוחלט, וחייב את הרבנות לאפשר לנשים לגשת לבחינות שהיא עורכת. הרבנות אמנם תמשיך למנות רק גברים לתפקידים רבניים, אך אין פירוש הדבר שהיא רשאית למנוע מנשים גישה להיבחן במבחנים שיש להם נפקות גם מחוץ לתפקידי רבניים רשמיים. לכן, יש להורות שנשים תוכלנה לגשת למבחנים באותם מועדים, לפי אותם שאלונים, על אותו חומר לימוד, ועל ידי אותם בוחנים, בדיוק כמו גברים.

נציג בהקשר זה את מאמרו של אליעזר חדד העוסק בשינויים במעמד נשים בעת החדשה, שלפי הנטען מחריפים את הפער בין תפיסת השוויון הרווחת בחברה הישראלית לבין מעמד נשים בבתי הדין הרבניים .על רקע המצב בבתי המשפט הכלליים, שבהם נשים מכהנות כשופטות, בולט ביותר חסרונן של נשים דיינות בבתי הדין הרבניים. המאמר סוקר את האופנים שבהם הרחיבו פוסקי ההלכה במשך השנים את השתתפותן של נשים בהליך המשפטי. המחבר מצביע שלמרות קיומם של מקורות בהלכה היהודית המאפשרים קבלה של נשים לתפקידי שיפוט והפיכתם לחלק מהמבנה הארגוני בבתי הדין, מערכת הרבנות הממלכתית בישראל בוחרת לפרש ולהפעיל את הדין באופן שמדיר נשים מדיינות. המאמר מחזק את הכרעת בג"ץ, בנימוק שהרבנות במשך שנים מעגנת אי שווין מוסדי.

לפסק הדין ראו: בג״ץ 2688-19 אביטל אנגלברג נ׳ מועצת הרבנות הראשית לישראל (נבו 14.07.25).

למאמר ראו: אליעזר חדד ״השווה הכתוב אישה לאיש : על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים", מחקר מדיניות 100, המכון הישראלי לדמוקרטיה (2013).

התוכנה בה מדובר, בשם DABUS, מופעלת על ידי ד"ר סטפן ת'אלר (Dr. Stephen Thaler) דוקטור לפיזיקה ומומחה לבינה מלאכותית מארצות הברית. ת'אלר הגיש בישראל שתי בקשות פטנט במסגרת Artificial Inventor Project – – יוזמה בינלאומית שמטרתה לגבש מדיניות בנוגע לזכויות קניין רוחני על המצאות שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית. בבקשות ציין ת'אלר את עצמו כמבקש הפטנט ובעל הזכויות, אך במקום המיועד לרישום שם הממציא רשם את שם המכונה DABUS, תוך ציון כי האמצאה נוצרה באופן אוטונומי על ידי בינה מלאכותית. לשיטתו, הזכויות בפטנט הועברו אליו מכוח בעלותו על המכונה. בכך ביקש ת'אלר להציג מודל משפטי חדש: המכונה כממציאה, והאדם רשום כבעל הזכויות בפטנט. רשם הפטנטים דחה את הבקשות, וערעור הוגש לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט ביסס את דחיית הערעור על שני צירים מרכזיים: לשון החוק ותכליתו. במישור הלשוני, חוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 קובע כי "בעל אמצאה כשירת פטנט זכאי לבקש, לפי הוראות חוק זה, שיינתן לו פטנט עליה", ומגדיר "בעל אמצאה": "הממציא עצמו או הבאים מכוחו". המונח "ממציא" אינו מוגדר בחוק. בית המשפט פסק כי המשמעות הטבעית והרגילה של המונח "ממציא" מתייחסת לבן אדם.

במישור התכלית, דברי הכנסת מיום 8.8.1967 (בדיון בקריאה שניה ושלישית) מראים שהמחוקק הדגיש את "ייחודו של הממציא" ואת "הגנה על זכות הממציא" שעה שקבע כי מגיש בקשה שאינו הממציא חייב להודיע כיצד היה לבעל האמצאה. הוראת סעיף 11(ב) לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 נועדה, כפי שצוין בדברי הכנסת, לשמש "הגנה נוספת על זכות הממציא", באופן שהרשם יוכל "לעמוד על דרך גלגולה של האמצאה מידי הממציא אל מבקש הפטנט ועל ידי כך לשמור על זכויותיו של הממציא במידה שנתקפחו". ההנחה הבסיסית היא שלממציא יש "זכויות" שעליהן יש להגן. גישה זו אינה מתיישבת עם הכרה בבינה מלאכותית כ"ממציא", שכן המערכת הטכנולוגית חסרה ישות משפטית ואין לה זכויות שצריך להגן עליהן או צורך בהגנה משפטית. בנוסף, ממציא יכול להוריש, וכן לוותר על זכויותיו – פעולות משפטיות שרק בני אדם זכאים לבצע.

ת'אלר טען כי פרשנות שתאפשר הגנה על אמצאות בינה מלאכותית עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה לעודד ממציאים לגלות לציבור את אמצאתם. לטענתו, אם לא תינתן הגנה לאמצאות שנוצרו על ידי מכונה, יקטן התמריץ לפיתוח מכונות כאלה. בית המשפט דחה את הטענה בקבעו כי מכונה אינה זקוקה לתמריץ כלכלי או משפטי. בית המשפט לא בחן את כשירות האמצאה עצמה: אם היא חדשה, מועילה וניתנת לשימוש תעשייתי. הסירוב ניתן על הסף, על רקע היעדר ממציא אנושי. בית המשפט ציין כי אלמלא הבעיה של זהות הממציא, אולי הייתה מתבצעת בחינה רגילה של כשירות לפטנט. בית המשפט הוסיף שאמצאות רבות אמנם מיוצרות בעזרת כלים לא אנושיים וכשירותן לפטנט אינה שנויה במחלוקת. ואולם שעה שהתוכנה מחליפה את בן האנוש ואינה משמשת רק כלי עזר – אין לפנינו ממציא שניתן לרשום את הפטנט על שמו. פסק הדין אינו שולל את האפשרות לרשום פטנט על האמצאה שנוצרה בעזרת בינה מלאכותית, כל עוד ישנה מעורבות אנושית מספקת. השאלה היא, מהי רמת המעורבות האנושית הנדרשת. אף אם קו הגבול עשוי להיות מטושטש במקרים מסוימים, הרי שכאשר אין כל מעורבות אנושית, לא ניתן לרשום פטנט על האמצאה.

פסק דינו של בית המשפט בתל-אביב עולה בקנה אחד עם שורת פסקי דין שניתנו מעבר לים בבקשות שהגיש ת'אלר עצמו, ואשר דחו את רישום הבינה המלאכותית כממציא. בארצות הברית, בית המשפט לערעורים הפדרלי (United states court of appeals for the federal circuit) קבע כי יש לפרש את המונח "ממציא" כמתייחס ל"אדם אנושי בלבד (natural person) וכי אין לקבל לרישום אמצאות שנעשו על ידי מכונה; בקשתו של ת'אלר לדיון נוסף נדחתה על-ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ופסק דינו של בית המשפט לערעורים הפך לחלוט. ראו: Thaler v. Vidal, 143 S. Ct. 2497 (2023)

באנגליה, בית המשפט העליון  אישר ביום 20.12.2023 הכרעות של הערכאות הקודמות, וקבע כי ת'אלר אינו יכול להיחשב כבעל זכויות אך ורק מכוח בעלותו במכונה. ראו: Thaler v Comptroller-General of Patents, Designs and Trade Marks [2023] UKSC 49

נוסיף כי בנובמבר 2025 פרסם משרד הפטנטים האמריקאי (USPTO) הנחיות מעודכנות בנוגע לאמצאות שנוצרו בסיוע בינה מלאכותית. העמדה שהוצגה היא חד-משמעית: רק אדם טבעי (natural person) יכול להיחשב "ממציא" לצורכי דיני הפטנטים. מערכות בינה מלאכותית לרבות בינה מלאכותית יוצרת אינן ממציאות, אלא נתפסות ככלים (instruments) המשמשים את הממציא האנושי, בדומה לציוד מעבדה, תוכנות מחשב או מאגרי מידע. ההנחיות מאמצות עיקרון ותיק בדיני הפטנטים האמריקאיים, לפיו ממציאים רשאים להשתמש בשירותים, ברעיונות ובסיוע של אחרים מבלי שמקורות סיוע אלה יהפכו לממציאים משותפים. ההנחיות מבהירות כי אין מבחן משפטי נפרד לאמצאות בסיוע בינה מלאכותית, וכי אותו סטנדרט חל על כלל האמצאות, ללא תלות באמצעים הטכנולוגיים שנעשה בהם שימוש בתהליך האמצאה.

לפסק הדין ראו:

עש"א (מחוזי ת"א) 33353-05-23 ד"ר סטפן ל. ת'אלר נ' רשם הפטנטים, העיצובים וסימני המסחר (מיום 31.12.2025)‏‏

בבג"ץ 3545-11-25 התבקש בית המשפט להורות ליועצת המשפטית לממשלה שלא לעסוק בחקירת נושאי ההדלפות על ידי הפרקליטה הצבאית הראשית. עתירה זו התייתרה שכן היועמ"שית הודיעה מיוזמתה שלא תעסוק בחקירה זו. בהמשך, בבג"ץ 18615-11-25 עתר משמר הדמוקרטיה הישראלית בדרישה לבטל את החלטת שר המשפטים למנות לליווי חקירת הפצ"רית את נציב תלונות הציבור על השופטים, כב' השופט בדימוס אשר קולה. השר נשען על סעיף 23(ד) לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי״ט–1959, שקובע: "היה נושא משרה מנוע מלעסוק בעניין מסוים במסגרת תפקידו, רשאי השר, לאחר התייעצות עם נציב השירות, להטיל על עובד מדינה אחר למלא את התפקיד באותו עניין עד שתוסר המניעה".  בג"ץ קיבל עתירה זו ופסק כי נציב תלונות הציבור על השופטים אינו יכול ללוות את החקירה. הטעם לכך נעוץ בסעיף 11(א)(1) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002, המייחד את משרת הנציב ואינו מתיר לו לכהן במקביל בתפקיד נוסף. כב' השופטת י' וילנר ציינה כי הוראת-חוק זו היא גורפת וחד משמעית, וכי תכליתה היא שמירה על אמון הציבור, מניעת ניגוד עניינים ווידוא כי מלוא מרצו של הנציב יוקדש לתפקידו העיקרי.

בג"ץ התייחס בפסק-דין זה לעצם מינויו של חוקר מלווה בידי שר המשפטים. מהלך זה נתפס כחריג. כב' הש' י' וילנר עמדה על העיקרון הדמוקרטי האוסר התערבות של גורמים פוליטיים בחקירות פליליות, זאת מכח עקרון שלטון החוק, כי חקירה פלילית צריכה להיעשות על ידי גורמי האכיפה שמונו לכך לפי דין, המשטרה והפרקליטות. האינטרס הציבורי הוא שהחקירה תהא אמינה ונקייה מהטיה פוליטית, תונע בהתאם ליסודות העבירה הרלוונטית ולא לפי שיקולים פוליטיים. שר המשפטים אמנם מוסמך להפעיל את סמכות המינוי לפי סעיף 23(ד) לחוק שירות המדינה (מינויים), ואולם סמכות זו מוגבלת ל"מקרה נדיר שבנדירים", תוך הדגשה שהגורם שימונה צריך לפעול באופן עצמאי לחלוטין. כדי למזער את הפגיעה בעצמאות הגורם החוקר, בית המשפט מנה מספר מגבלות התוחמות את המינוי בידי שר המשפטים. ואלה יפורטו כדלקמן: ראשית, על השר להעדיף מינוי מתוך הייעוץ המשפטי או הפרקליטות, וחריגה מכלל זה דורשת הצדקה מובהקת. שנית, על המתמנה להיות עובד מדינה בכיר, משפטן מובהק, שתחום עיסוקו כרוך בהפעלת שיקול דעת בתחום התביעה או החקירה הפלילית. בנוסף, הוטל איסור להעביר סמכות פיקוח בחקירה פלילית לעובד מדינה בעל זיקה פוליטית, בעבר או בהווה, וכן איסור להפעיל את הסמכות כאשר מושא החקירה הוא גורם פוליטי. כב' השופט שטיין הוסיף כי המתמנה צריך להיות בעל כשירות ומעמד קרובים ככל האפשר לאלה של פרקליט בכיר.

עתירה מאוחרת בפרשה הנ"ל התייחסה למינוי של כב' הש' בדימוס בן-חמו לפקח על החקירה הפלילית הנדונה. לשכת עו"ד והתנועה למען איכות השלטון בישראל עתרו לבג"ץ בדרישה לבטל מינוי זה. העותרות טענו כי המינוי אינו עומד בתנאי המהותי שנקבע בפסק הדין בעניין משמר הדמוקרטיה, שלפיו  הסמכות לפקח על חקירה צריכה להימסר לעובד מדינה בכיר. עוד נטען כי השופט בדימוס בן-חמו נגוע בזיקה פוליטית לשר, כמועמד לשעבר מטעם הליכוד לראשות עריית טבריה. מנגד, שר המשפטים השיב שמסגרת האפשרויות שהותיר בג"ץ למינוי היא מצומצמת מאוד, וכי פנה למספר רב של בכירים במערכת המשפט בעבר ובהווה בניסיון להביאם להסכמה למינוי, אך רבים סירבו. עוד נטען כי השופט בדימוס בן חמו הוא בעל ניסיון מקצועי ורלוונטי כזה העומד באמות המידה שנקבעו בפסק הדין, וכי לא מדובר במינוי עם שיוך פוליטי (בג"ץ 58681-11-25, 64154-11-25). כב' השופטת וילנר פסקה שלא ניתן למנות כחוקר מלווה מי שייקלט לשירות המדינה רק לצרכי התפקיד ובאופן זמני, וכי הדין מחייב למנות לתפקיד משמעותי זה אדם המכהן בפועל כעובד מדינה בכיר. זאת, מבלי להטיל דופי בניסיונו המקצועי של כב' הש' בדימוס בן חמו, הרי שהתפקיד מחייב הפעלת שיקול דעת בתחום התביעה או החקירה הפלילית, וספק רב אם עברו הרחוק כתובע משטרתי הוא מספק. לפיכך, מינוי זה נפסל. לאחרונה הוגשה בקשה  מצד שר המשפטים לבג"ץ לבחון מחדש את הטלת התפקיד על כב' הש' בדימוס אשר קולה, באופן שיצא האחרון לחופשה מתפקידו כנציב תלונות הציבור על שופטים לתקופה קצובה מראש. בקשה זו נדחתה בנימוק שבג"ץ אינו נדרש לדון פעמיים בעניין שכבר הוכרע. צוין כי פתוחה בפני השר הדרך לפנות לבג"ץ בבקשה שימנה גורם מלווה לחקירה בהתאם לסמכותו הכללית לפי ס' 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה (בג"ץ 18615-11-25).

לפי פרסומים בתקשורת, מפכ"ל המשטרה הורה להעביר אליו את דיווחי החקירה עד למינוי חוקר מלווה.

ראו:

בג"ץ 3545-11-25 ח"כ אביחי בוארון נ' היועצת המשפטית לממשלה מיום 16.11.2025;

בג"ץ 18615-11-25 משמר הדמוקרטיה הישראלית (ע"ר) נ' שר המשפטים ‏מיום 16.11.2025;

בג"ץ 58681-11-25 64154-11-25 לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נ' שר המשפטים‏ מיום 03.12.2025;

בג"ץ 18615-11-25 משמר הדמוקרטיה הישראלית (ע"ר) נ' שר המשפטים מיום 23.12.2025.

1. שיעור התעסוקה הגבוה בהייטק בישראל – 11% מהשכירים, חריג ביחס ל- OECD שם שיעור התעסוקה בהייטק הוא 4.4%.
2. פערי השכר בין ענף ההייטק ליתר מגזרי המשק התרחבו בעשור האחרון, והם נחשבים לחריגים גם בהשוואה למדינות ה-OECD. במדינות הארגון השכר החציוני בהייטק גבוה פי 1.8 מהממוצע בשאר המשק, ובישראל הפער עומד על פי 2.7.
3. הגידול בפרמיית ההייטק – פער השכר שבין ההייטק לבין יתר המשק, בניכוי הבדלים במאפייני העובדים, נובע במידה רבה משינויים בטיב החברות והסטה של התעסוקה בהייטק לעבר חברות גדולות עם פריון ושכר גבוהים במיוחד ("חברות על").

המחקר מזהה תופעה מעניינת במשק התעסוקה הישראלי: מגזר ההייטק נהנה מצמחיה מואצת, פריון גבוה מאוד ורמות שכר מהגבוהות במשק. מגזר זה אחראי לכ- 18% מהתמ"ג ו -60% מהייצוא. תשלומי המס של מגזר זה מהווים כ-24% מכלל תשלומי המס במדינה וכשליש מתשלומי מס ההכנסה. בד בבד, מרבית המגזר העסקי בישראל מתאפיין בפריון נמוך בהשוואה בין-לאומית. פערים אלו התעצמו כאשר בין השנים 2018 ל-2024 גדל מספר העובדים בהייטק ב- 35% לעומת גידול של 10% בעובדים ביתר המשק.

המחקר בוחן כיצד ההון האנושי בישראל התפתח על פני זמן וסוקר את פערי השכר בין מגזר ההייטק ליתר ענפי המשק ואת מקורותיהם. החלק הראשון עוסק בהשוואה בינלאומית של הרכב כוח האדם במגזר ההייטק, תוך בחינת התפתחותו לאורך זמן, על בסיס סקר מיומנויות בינלאומי שנערך בשנים 2022-2023. סקר זה מציג ממצא מרכזי לפיו פערי השכר בין מגזר ההייטק ליתר ענפי המשק בישראל התרחבו לעומת העשור הקודם וישראל בולטת בפערים אלו גם בהשוואה בינלאומית. החלק השני של המחקר עוסק בניתוח עומק של המשק הישראלי, בהסתמך על נתונים של רשות המיסים לשנים 2010-2022 הכוללים מעקב אחר הכנסות כלל העובדים והחברות במשק. חלק זה בוחן את התרחבות פערי השכר בין עובדי ההייטק ליתר המגזר העסקי, תוך פירוק הפערים לרכיביהם: עד כמה הם נובעים מהבדלים במאפייני העובדים (כישורים, השכלה) לעומת מאפייני החברות.

נמצא ששיעור המועסקים בהייטק הוא פי שניים וחצי מהממוצע במדינות ה- OECD. המחקר מציג את מגזר ההייטק הישראלי כמצטיין מבחינת הון אנושי, אך חושף חריג במשק: מצד אחד מגזר ההייטק נהנה מצמיחה מואצת, פריון גבוה בקנה מידה בין-לאומי ורמות שכר מהגבוהות במשק, ומצד שני מרבית המגזר העסקי מתאפיין בפריון נמוך בהשוואה בין-לאומית. שיעור התעסוקה בהייטק בישראל, העומד על 11% מהמועסקים, הוא הגבוה ביותר מבין המדינות שנבדקו והוא פי שניים וחצי מהממוצע במדינות OECD (38 מדינות), העומד על כ-4.4% בלבד.

מגזר ההייטק מעסיק כ-11% מכלל העובדים במשק. המחקר בחן את התפלגות העובדים לפי רמת יכולותיהם הקוגניטיביות, לא לפי תארים או מקצועות, אלא לפי שליטה ביכולות קריאה והבנה ויכולות מתמטיות וחישוביות, כפי שנמדדו במבחן סטנדרטי בינלאומי. הממצא המרכזי: 26% מהעובדים עם היכולות הגבוהות ביותר במשק (החמישון העליון) מועסקים בהייטק, שיעור הגבוה ביותר מבין מדינות ההשוואה. ריכוזיות זו עלתה בעשור האחרון מ-20% ל-26%. החריגות אינה בעצם העובדה שההייטק מעסיק אנשים מיומנים, אלא בעוצמת הריכוז: למרות שההייטק מהווה רק 11% מהמשק, הוא מושך אליו יותר מרבע מכלל העובדים בעלי היכולות הגבוהות ביותר, ריכוזיות חריגה בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. הפער ביכולות בין עובדי ההייטק לבין יתר העובדים בישראל הוא הגדול ביותר בהשוואה בינלאומית, כסטיית תקן מלאה, והוא משקף ריכוזיות יוצאת דופן של הון אנושי איכותי במגזר אחד.

השכר החציוני בהייטק גבוה פי 2.7 מהשכר החציוני בשאר ענפי המשק. בהשוואה בינלאומית מדובר בפער חריג, שכן במדינות מפותחות אחרות ממוצע היחס עומד על 1.8 בלבד. הפער הולך ומתרחב:                               בשנת 2014-2015 עמד היחס על 2.3, וכיום עלה ל-2.7. מגמה זו מעמיקה את הפערים של המשק הישראלי, כלומר את הפער בין מגזר ההייטק שנהנה מצמיחה מואצת, פריון גבוה ורמות שכר גבוהות, לבין מרבית המגזר העסקי שמתאפיין בפריון נמוך בהשוואה בינלאומית. המחקר מצא שהפער בשכר נשאר גבוה גם כאשר משווים עובדים בעלי השכלה, גיל ומיומנויות קוגניטיביות דומות. כלומר, הפער אינו רק תוצאה של יכולות גבוהות יותר אצל עובדי ההייטק, אלא גם של פריון גבוה יותר בחברות ההייטק, המאפשר להן לשלם שכר גבוה יותר.

המחקר מזהה קבוצת חברות הייטק שמשלמות שכר גבוה במיוחד, המכונות "חברות על". חברות אלו מהוות כ-20% ממגזר ההייטק, ורבות מהן הן חברות בינלאומיות. הן מושכות את העובדים המיומנים ביותר במשק, ואחראיות לרוב הגידול בתעסוקה בהייטק בעשור האחרון. תופעה זו מחדדת בעיה כפולה: לא רק שההייטק מרכז את ההון האנושי המיומן ביותר בישראל, אלא שבתוכו עצמו מיעוט החברות שולט ברוב ההזדמנויות והשכר הגבוה.

על רקע פערים אלו ממליץ המחקר על מדיניות המתמקדת בהגדלת היצע כוח האדם המיומן בכל שלבי מערכת החינוך, בדגש על כישורי אנגלית, מתמטיקה, מדעי המחשב ובינה מלאכותית, לצד הכשרות לשיפור מיומנויות לאורך הקריירה.

למחקר ראו:

"הרכב ההון האנושי ופרמיית השכר במגזר ההייטק בישראל",  כתבו:  גלעד ברנד, יותם פטרפרוינד ואלעד דה־מלאך),  (דצמבר 2025). בנק ישראל, חטיבת המחקר, נייר מספר: 2025.07

ארבע החברות שהואשמו הן אקדמי טרוול, טיולי הגשר לעולם, י. הלל ושות' וטרמינל 1 נסיעות ותיירות (לשעבר דיזנהאוז). חלק מנושאי המשרה הורשעו במסגרת הסדרי טיעון ונגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל. הפרשה חשפה מערך של הסדרים כובלים ממושכים ושיטתיים שפעלו בין השנים 2010-2016. ההסדר הכובל המרכזי גובש במחצית הראשונה של שנת 2010, לאחר פרסום תוצאות מכרז משרד החינוך, ויושם באמצעות מגעים שוטפים בין טיולי הגשר, הלל ואקדמי טרוול, לרבות פגישות, הודעות ושיחות טלפוניות. במסגרת ההסדר התחייבו החברות להימנע מהתמודדות על מוסדות חינוך שנקשרו בעבר עם אחת החברות, באופן שכל מוסד חינוכי "שויך" לחברה מסוימת והאחרות נמנעו מהגשת הצעות מתחרות. ביישום ההסדר תואמו גם הצעות "גיבוי" לבתי ספר, במטרה ליצור מראית עין של תחרות. ההסדר פעל מאמצע 2010 עד ינואר 2016, כאשר שלוש החברות שלטו יחד על למעלה מ-70% משוק המשלחות. במהלך התקופה השתתפו במשלחות כ-150,000 תלמידים, וכ-90,000 מתוכם יצאו עם שלוש החברות שהיו צד להסדר.

הסדר כובל נוסף פעל משנת 2010 ועד ינואר 2016 בין דיזנהאוז (טרמינל 1) לבין הלל, ויושם באמצעות מגעים שוטפים בין מנהלי המחלקות בחברות. במסגרת ההסדר הסכימו שתי החברות להימנע מתחרות על לקוחות קיימים, תוך חלוקה של מוסדות החינוך ביניהן. הסדר כובל שלישי גובש החל משנת 2010 בין דיזנהאוז לבין אקדמי טרוול ובגדרו התחייבו החברות להימנע מתחרות על לקוחות קיימים, תוך שמירה על חלוקת השוק הקיימת.

בנוסף, במכרז של שירות בתי הסוהר מיולי 2010 לארגון משלחת לפולין, הגיעו מנהלי הלל וטיולי הגשר להסכמה לפיה טיולי הגשר תגיש הצעה בלתי תחרותית, על מנת לאפשר להלל לזכות במכרז. שתי החברות הציגו מצג כוזב לשירות בתי הסוהר, כאילו הצעות המחיר הוגשו באופן עצמאי, ללא תיאום. שווי המכרז היה כ-300,000 שקלים. הסדר נוסף בין הלל לאקדמי התייחס למכרז של משרד החינוך משנת 2014: בתמורה להסכמת אקדמי שהלל תזכה במכרז, התחייבה הלל להימנע מלהתחרות על משלחות שאקדמי ארגנה בעבר. הסדר זה יושם עד ינואר 2016.

במהלך התקופה הרלוונטית הציגו החברות למשרד החינוך ולשירות בתי הסוהר מצגים כוזבים, שלפיהם הצעות המחיר הוגשו באופן עצמאי וללא תיאום מוקדם ביניהן, בעוד שבפועל תואמה כל הצעה מראש. כך, המכרזים, שנועדו לשמש מנגנון ליצירת תחרות, שימשו למעשה כלי לביצוע ההסדר הכובל ולהסתרתו מפני הרשויות. בית המשפט המחוזי בת"א  קבע מתחם ענישה הולם של 5 עד 15 חודשי מאסר, ומיקם את עונשה של המערערת בתחתית המתחם. בגזר הדין ניתן משקל לנסיבותיה האישיות הקשות כסבתא לנכדים עם מצב נפשי קשה וסיפור חיים מורכב ת"פ (מחוזי מרכז) 9625-07-18 מדינת ישראל – רשות התחרות נ' צבי סער (מיום 15.4.2024)‏‏.

הערעור על חומרת העונש – נדחה. בפסק דין של כב' השופטים כבוב, וילנר וגרוסקופף, נקבעו קווים מנחים למדיניות ענישה בעבירות לפי חוק התחרות הכלכלית. עיקרון מרכזי הוא שבעבירות  של הסדר כובל אופקי, בין מתחרים בשוק, תחתית מתחם הענישה חייבת לכלול עונש מאסר בפועל שאינו ניתן להמרה בעבודות שירות. גם כאשר מדובר בעונש מאסר קצר יחסית, יש להעדיף ריצוי מאחורי סורג ובריח. בית המשפט ביסס גישה זו על מאפייני העבירות הכלכליות: מבצעיהן פועלים בדרך כלל מתוך בצע כסף. ברגיל, הם אינם מורתעים מקנסות כספיים, העשויים להיתפס כעלות עסקית מחושבת, אלא דווקא מהתיוג החברתי ומהכליאה הממשית. איום של מאסר בפועל יוצר הרתעה אפקטיבית במיוחד בקרב אנשים נורמטיביים, שעבורם הניתוק מהחיים הרגילים, מהעסק ומהמשפחה הוא בעל משמעות מכרעת. בית המשפט דחה את הטענה כי העבירות לא הובילו לנזק קונקרטי. הנזק הוא משולש: פגיעה כלכלית בהורים שנאלצו לשלם מחירים מנופחים ולא תחרותיים; פגיעה בנגישות למסעות עצמם, במיוחד עבור בני נוער במעמד סוציו אקונומי מוחלש; וכן פגיעה בערך החינוכי של מסעות להנצחת השואה. בית המשפט התמודד גם עם המלצות ועדת דורנר משנת 2015 להמעיט במאסרים קצרים ולהעדיף עבודות שירות. השופט כבוב הבהיר כי המלצות אלה נכונות ביחס לעבריינים משולי החברה, ולא ביחס לעבירות כלכליות.

נראה שפסק הדין משתלב במגמת החמרה עקבית בענישה בעבירות כלכליות שהתגבשה בשנים האחרונות. כך, בע"פ 2919/02 יצחק אלוני (בן חיים) נ' מדינת ישראל (מיום 1.10.2002)‏‏, ציינה כב' השופטת  דורנר כי "בעקרון, העונש ההולם בעבירות כלכליות הוא מאסר בפועל". בע"פ 1408/18 מדינת ישראל נ' אברהם (ויקטור) בן דרור (מיום 21.8.2018)‏‏ הבהיר כב' השופט גרוסקופף כי פיצול תקופת מאסר בין כליאה לעבודות שירות אינו דרך המלך בעבירות של הסדר כובל. נציין כי בפרשת הקרטל הנ"ל אושרה בקשה להגשת תובענה ייצוגית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וזו אושרה (ת"צ (מחוזי ת"א) 59088-09-19 סיגל אשר נ' י. הלל ושות' בע"מ, מיום 19.10.2022)‏‏. התיק עודו תלוי ועומד.

לפסק הדין ראו ע"פ 4475/24 איילת יונגסטר נ' מדינת ישראל (מיום 1.9.2025)‏‏.

הסכסוך הובא להכרעה שיפוטית, כאשר חב' י.א. דעת בע"מ הגישה עתירה מנהלית כנגד משרד החינוך וארבע רשויות מקומיות: עיריות ירושלים, חדרה, רמלה ונצרת, וביקשה לחייב את המשרד להעביר לרשויות את כספי התמיכה, בסכום כולל של כארבעה מיליון ₪. ברקע הסכסוך עמדה תכנית "העצמה לבגרות" (תה"ל) יוזמה חינוכית של אגף ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך, שנועדה לסייע לתלמידים מתקשים בכיתות י"א-י"ב להשיג תעודת בגרות ולמנוע נשירה. לקראת שנת הלימודים תשע"ט פרסם משרד החינוך קול קורא המזמין רשויות מקומיות להגיש בקשות לתקצוב לקראת פתיחת התוכנית. לפי הקול הקורא, הקורס יכלול 95-110 שעות הוראה פרונטליות ל-5-15 תלמידים, ועלותו תעמוד על 30,000 ₪ כולל מע"מ. הרשויות שקיבלו את התקציב חתמו על כתב התחייבות שבמסגרתו הסכימו כי משרד החינוך יהיה רשאי להפסיק, להקטין או לעכב את תשלום ההקצבה אם לא יעמדו בהתחייבויותיהן (לרבות הגשת דוחות ביצוע, בקרה על נוכחות התלמידים, ושימוש בכספים למטרה לשמה ניתנו). חב' י.א. דעת בע"מ התקשרה עם ארבע רשויות מקומיות במתכונת "גב אל גב", כלומר, התשלום לחברה הותנה בכך שמשרד החינוך יעביר תחילה את כספי התמיכה לרשויות.

החברה טענה בעתירתה כי ביצעה את כל הקורסים ושעות ההוראה להם התחייבה, ואף מעבר לכך. נטען כי הדרישות החדשות להמצאת מסמכים ואסמכתאות לא עוגנו בקול הקורא ובהנחיות המקוריות, וכי שלילת מלוא התמיכה, חרף ביצוע לפחות 60% מהפעילות, אינה מידתית ומהווה חוסר הגינות. משרד החינוך השיב כי הדיווחים שהוגשו על ידי החברה באמצעות הרשויות המקומיות היו כוזבים. הפרשה התגלתה כאשר במחלקת הכספים של משרד החינוך התקבלה דרישת תשלום מעיריית חדרה שעוררה חשד. כשהעירייה נתבקשה לספק הבהרות, לא עלה בידה לספק את הנתונים. מנהלי בתי ספר בעיר הודו כי חתמו על דוחות הביצוע מתוך "אמון" בחברה וללא בדיקה ממשית, והעירייה עצמה כשלה מלהפעיל מנגנוני פיקוח נאותים, למרות שכבר בשנים קודמות הוער לה על אי-עמידה בתנאים. משרד החינוך שכר רואי חשבון חיצוניים לערוך ביקורת מקיפה, וזו חשפה תמונה עגומה של התנהלות החברה. הממצאים הצביעו על פערים דרמטיים בין הדיווחים שהגישה החברה לבין הביצוע בפועל. מתוך כ-14,758 שעות הוראה עליהן דיווחה החברה, נמצא כי כ-5,924 שעות (כ-40%) כלל לא בוצעו או דווחו באופן כוזב. בנוסף, החברה סירבה להעביר תלושי שכר ודוחות נוכחות בטענה שלא נדרשה לשמור מסמכים אלו, ואף טענה כי הנתונים "נמחקו בתום שנת הכספים" מתוכנת המחשב שלה. טרם פרסום דוח הביקורת הסופי, הצדדים הסכימו לאפשר לחברה הזדמנות נוספת להוכיח את טענותיה באמצעות העברת מסמכים לבדיקה חוזרת. החברה העבירה 404 תלושי שכר, 49 חשבוניות וקבלות, וכן "דוחות ביצוע מתוקנים". הבדיקה החוזרת העמיקה את החשדות: בניסיון ליישב את הפער המהותי שהתגלה בין היקף השעות הגבוה שדווח לבין השעות המועטות ששולמו למורים, העלתה החברה טענה על אודות שיטת חישוב שונה: דיווח לפי "שעה אקדמית" (45 דקות) לעומת תשלום למורים לפי "שעת שעון" (60 דקות). הסבר זה נדחה, שכן גם לפי שיטה זו נותרו פערים בלתי מוסברים של מאות שעות, ובעיקר משום שהתברר כי הנתונים החדשים שהגישה החברה "שופצו" באופן מלאכותי ונרחב. מבדיקת רואי החשבון החיצוניים עלה כי ב"דוחות מתוקנים" חלו שינויים בהיקף של כ-70% ביחס לדיווחים המקוריים. שמות של עשרות מורים חדשים הוספו בדיעבד לדיווחים כדי "למלא חורים", לעיתים תוך הצגת "מורה נוסף" שלימד היקף שעות כפול מהמורה העיקרי, שמות מורים אחרים נגרעו ובמקרים מסוימים שונו לחלוטין נושאי הקורסים (למשל, קורס שדווח במקור באנגלית הפך לפתע לקורס במתמטיקה). לכך התווספה התנהלות מחשידה של החברה, שבתחילה סירבה להעביר תלושי שכר, לאחר מכן התנתה זאת בהשחרת פרטים ולבסוף טענה כי המידע "נמחק״ – טענה שהופרכה כשהציגה נתונים סותרים. מכלול זה הוביל למסקנה כי הדיווחים אינם אמינים וכי נעשה ניסיון לייצר מצג שווא בדיעבד.

בהחלטה לשלול את התמיכה הכספית, משרד החינוך נסמך על הוראת תכ"ם 6.2.4 – הנחיה מנהלית של החשב הכללי במשרד האוצר הקובעת סנקציות מדורגות: ההוראה מבחינה בין "הפרה חמורה" (ליקויים של עד רבע מסכום התמיכה), שבגינה התמיכה תופחת בכפל הסכום הכוזב, לבין "הפרה חמורה במיוחד" (ליקויים העולים על רבע מסכום התמיכה), שבגינה תופסק התמיכה ותישלל הזכאות לשנתיים נוספות. משרד החינוך קבע כי במקרה זה מדובר בהפרה חמורה במיוחד והחליט שלא לאשר כל תשלום.

בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים דחה את עתירת החברה. נקבע כי למרות שהחברה ביצעה עבודה בהיקף לא מבוטל, הרי שלנוכח הפערים המשמעותיים שנמצאו והניסיון "לסדר נתונים" בדיעבד, החלטת משרד החינוך להפעיל את הסנקציה המרבית היא סבירה ומידתית. בית המשפט מתח ביקורת על הרשויות המקומיות, שלא פיקחו כראוי על החברה, מתוך הנחה שגויה כי האחריות לפיקוח מוטלת על המדינה.

החברה ערערה לבית המשפט העליון וטענה כי הסנקציה צריכה לחול רק "מכאן ולהבא" ולא באופן רטרואקטיבי, וכי שלילת מלוא התמיכה למרות ביצוע 60% מהפעילות היא תוצאה בלתי מידתית. נטען כי מדובר ב"עשיית עושר ולא במשפט" של המדינה על חשבון החברה. המדינה טענה כי כספי תמיכה אינם "זכאות" חוזית אלא משאב ציבורי המוחזק בנאמנות ומחולק לפי כללים מוקפדים.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. כב' השופט גרוסקופף ציין כי קבלת עמדת החברה תוביל לתוצאה אבסורדית בה המדינה תהיה "שבויה" ותחויב לשלם עבור פעילות לקויה בעבר רק משום שהביקורת נעשתה בדיעבד. נקבע כי פרשנות לפיה ההוראה חלה רק על תשלומים עתידיים תרוקן אותה מתוכן ותפגע ביכולתה של המדינה לאכוף כללים מינימליים של שקיפות ואמינות כלפי מי שמקבל תמיכות ציבוריות. בית המשפט הדגיש כי המדינה מחזיקה בכספי התקציב כנאמן לציבור, ועליה לוודא שנעשה בהם שימוש ראוי. כב' השופט כשר הצטרף לתוצאה אך הביע אי-נוחות מכך שהחברה לא תקבל כל תשלום עבור שירותים שניתנו בפועל. הוא ציין כי התוצאה קשה, שכן החברה ביצעה פעילות ממשית ונותרה ללא תמורה. עם זאת, הוסיף כי החברה, כגוף עסקי מנוסה, הייתה מודעת לכללים ולסיכון הטמון בדיווח שגוי. סירוב להעביר מסמכים, טענה כי נתונים "נמחקו", והגשת דוחות מתוקנים שבהם שונו 70% מהנתונים, החמירו את מעשה הכזב.

מבחינה כלכלית, מדובר במכה קשה עבור הספק: בפסק הדין צוין כי ה"חור" בדיווחים מוערך בסכום של כ-1.6 מיליון ₪. המדינה החליטה שלא לקזז רק סכום זה אלא את מלוא כספי התמיכה, והמשמעות היא שהחברה לא קיבלה כ-4 מיליון ₪ שאמורים היו לעבור לרשויות המקומיות בהתבסס על דוחות הביצוע שהגישה. פסק הדין מבהיר שכאשר ספק מגיש דיווחים כוזבים בהיקף העולה על רבע מסכום התמיכה, רשאית המדינה לשלול את מלוא התמיכה ולא רק את החלק הכוזב, גם אם חלק מהפעילות בוצע בפועל וגם אם השלילה נעשית רטרואקטיבית. כספי תמיכה אינם "זכאות" אוטומטית אלא תקציב ציבורי המוענק בתנאים, והפרתם מצדיקה סנקציה מלאה. פסק הדין נשען על עקרונות שהותוו בבג"ץ 10296/02 ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' שרת החינוך, התרבות והספורט (מיום 15.12.2004), בו נקבע כי המדינה מחויבת להפעיל פיקוח אפקטיבי על כספי תמיכות. אלה הם כספי ציבור המוקצים מתקציב המדינה לגופים חוץ-ממשלתיים לצורך קידום מטרות ציבוריות, ויש לוודא שהם משמשים ליעדם המקורי. בנוסף נקבע כי הזרמת כספי ציבור למוסדות חינוך שאינם עומדים בתנאי ההסכם מהווה חריגה מסמכות ופגיעה בחובת הנאמנות של המדינה כלפי הקופה הציבורית. גם בפסק הדין הנסקר הודגש כי עמידה דווקנית על תנאי הסף אינה בגדר פורמליזם, אלא אמצעי חיוני להבטחת תכלית התמיכה ומניעת שימוש בכספים למטרות זרות.

לפסק הדין ראו: עע"מ 5271/24 י.א דעת בע"מ נ' משרד החינוך (מיום 24.7.2025).

האגודה השיתופית רמת רזיאל הגישה תביעת לשון הרע לבית משפט השלום בירושלים נגד בני הזוג יוסף ואיירין גרנות (ת״א 52170-06-17 אגודה שיתופית רמת רזיאל נ' גרנות, מיום 28.3.2023). רמת רזיאל הוא מושב המאורגן כאגודה שיתופית, והחברים מנהלים יחד את ענייני היישוב באמצעות ועד נבחר. גרנות רכשו קרקע במושב אך בקשתם להתקבל כחברים באגודה – נדחתה. הסירוב יצר סכסוך ממושך בין גרנות לבין האגודה והוועד שלה, שכלל הליכים משפטיים ומאבק ציבורי בתוך המושב. במהלך הסכסוך הפיצו גרנות מכתבים והודעות נגד האגודה בקרב תושבי המושב – כמאה ועשרים חברים. הפרסומים הופצו בתליית מכתבים במקומות ציבוריים במושב ושליחת הודעות דוא"ל, וחלקם אף הגיעו מחוץ למושב. התביעה התייחסה לארבעה פרסומים שבהם האשימו גרנות את האגודה והוועד במעשים חמורים: הפרסום הראשון כלל האשמות לפיהן האגודה קיימה אסיפה כללית מזויפת, הפיצה שקרים בנוגע לחלוקת רווחים וגביית ארנונה, והשתמשה בכספי התושבים לניהול תביעות סרק נגד גרנות. נכתב כי חברי הוועד נטלו כספים לכיסיהם ושילמו לעצמם משכורות מנופחות. בפרסומים נוספים הואשמו חברי הוועד בהשתלטות על שטחים ציבוריים, בשימוש בכספי האגודה להכשרת עבירות בנייה שביצעו, בשליחת פקחים כדי להפליל את גרנות ובהעלאת עלילות שווא נגדם. באחד המסמכים תיארו גרנות את התנהגות הוועד כלפיהם כ"התעללות" הנובעת מ"אובססיה". גרנות טענו להגנתם כי הפרסומים שפרסמו משקפים את האמת וכי פעלו בתום לב. האגודה טענה כי גרנות ידעו שחלק מטענותיהם אינן נכונות, וכי הפרסומים פגעו קשות בחיי הקהילה במושב.

בבית משפט השלום הדיון התפצל לשניים: תחילה נבחנה השאלה אם הפרסומים מהווים לשון הרע (שאלת החבות), ולאחר מכן נבחן הנזק שהאגודה טענה שנגרם לה. בהחלטה מיום 27.2.2022 שעסקה בשאלת החבות, קבע בית המשפט כי לא הוכח שגרנות אחראים לפרסום הראשון, אולם שלושת הפרסומים האחרים מהווים לשון הרע. בית המשפט דחה את טענת גרנות כי דבריהם משקפים אמת, לאחר שמצא כי ידעו שחלק מטענותיהם אינן נכונות. כך, גרנות טענו כי כשכתבו שכספים הוכנסו "לכיסים" התכוונו לחשבון האגודה ולא לכיסי חברי הוועד, אולם במהלך המשפט הודו, שלא הכירו את המונח "חשבון האגודה" בעת כתיבת הפרסום, ולכן לא יכלו להתכוון אליו. בית המשפט קבע כי לא עומדת לגרנות הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ואף לא הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 לחוק. בפסק-דין מיום 28.3.2023, לאחר הכרעה בשאלת החבות, קבע בית המשפט כי האגודה הוכיחה נזקים משמעותיים שאינם כספיים, ובהם: פגיעה באווירה במושב, יצירת פילוג בין התושבים והימנעות תושבים מלהתנדב לוועד מחשש שגם הם יושמצו. בית המשפט חייב את גרנות לפצות את האגודה בסך 80,000 ש"ח לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.

גרנות ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים וטענו כי תאגיד לא יכול לקבל פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. לטענתם, תאגיד הוא ישות משפטית בלבד, ואין לו רגשות או כבוד שיכולים להיפגע. לכן הנזק היחיד שיוכל לתבוע בגינו הוא הפסד כספי. המערערים הפנו לסעיף 10 לפקודת הנזיקין הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק" וטענו כי המילה "נזק" מתייחסת לנזק ממוני בלבד. האגודה הגישה ערעור מטעמה וטענה כי הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום אינו משקף את חומרת הפרסומים ואת הזדון שאפיין אותם, וכי היה מקום לקבוע שגם הפרסום הראשון נעשה על ידי גרנות. עוד טענה האגודה כי היא זכאית לפיצוי עבור כל סוגי הנזק, והדגישה כי מטרתה אינה להשיא רווחים אלא לנהל את חיי הקהילה במושב. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של שני הצדדים, ופסק כי תאגיד יכול לתבוע פיצוי על נזק לא ממוני. בית המשפט עמד על כך שסעיף 7 לחוק קובע כי הנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי על כל נזק, מבלי שהמחוקק הגביל זאת לנזק ממוני (כספי). צוין כי תכלית הפיצוי היא לתקן את הפגיעה בשם הטוב, וזו היא רלוונטית גם לתאגיד (ע״א 15212-06-23 גרנות נ' אגודה שיתופית רמת רזיאל, מיום 7.10.2024).

גרנות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וטענו כי יש לקבוע הלכה לפיה תאגיד אינו זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי תאגיד שנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי על נזק לא ממוני. כב' השופט אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין העיקרי, ציין שסעיף 2 לפקודת הנזקין מבחין בין "נזק" לבין "נזק ממון", ומכאן שהמונח "נזק" כולל גם נזקים שאינם כספיים. סעיף 10 לפקודה קובע כי תאגיד יכול לקבל פיצוי "אם נגרם לו נזק", מבלי להגביל זאת לנזק כספי. השופט שטיין הכיר בכך שלתאגיד אין נפש והוא אינו מסוגל לחוות עלבון, אולם הדגיש כי יש לו מוניטין ומעמד ציבורי. פגיעה במוניטין גורמת לתאגיד נזק ממשי גם כאשר אינה מתבטאת באופן מיידי בהפסד כספי, שכן מאחורי התאגיד עומדים אנשים בשר ודם שהשקיעו בו את משאביהם. כב' השופטת רות רונן הצטרפה לתוצאה אך חלקה על החלת הכלל על כל סוגי התאגידים. לשיטתה, יש להבחין בין שני סוגי תאגידים: חברה מסחרית שתכליתה היחידה היא השאת רווחים אינה זכאית לפיצוי על נזק לא ממוני. לעומת זאת, תאגידים בעלי מטרות חברתיות, כגון אגודות שיתופיות, זכאים לפיצוי מסוג זה. כב' השופטת יעל וילנר הסכימה לתוצאה וציינה כי בנסיבות המקרה אין צורך להכריע בשאלת ההבחנה בין סוגי התאגידים.

פסק הדין נשען על הלכת פלבסקי (השופטים י' עמית, צ' זילברטל, א' רובינשטיין, מיום 4.8.2016), שהכריעה במחלוקת בדבר זכאותם של תאגידים לפיצויים בגין לשון הרע. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע עומדת גם לתאגידים, שכן הוראות החוק הן מיוחדות הגוברות על המגבלות הכלליות שבסעיף 10 לפקודת הנזיקין. הלכה זו שימשה בסיס להכרעה בהליך הנוכחי: אם תאגיד זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק כלל, אין היגיון משפטי למנוע ממנו להוכיח את נזקיו הלא ממוניים ולהיפרע בגינם במסלול הרגיל הדורש הוכחת נזק לפי סעיף 7 לחוק.

לפסק הדין ראו: רע"א 41402-12-24 גרנות נ' רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ (נבו 09.11.2025).