הסוגייה התעוררה על רקע עתירתם של רועי צאן פלסטינים וארגון "יש דין" כנגד המועצה האזורית בקעת הירדן. העתירה הוגשה לאחר שפקחי המועצה תפסו עדרים של כבשים ופרות בבעלות העותרים, בטענה כי הם משוטטים ללא השגחה או רועים ללא היתר בניגוד לחוקי העזר של המועצה. המועצה לא הסתפקה בתפיסה, אלא יצרה מנגנון גבייה כלפי רועי הצאן הפלסטינים, כשהיא מתנה את שחרור בעלי החיים בתשלום "הוצאות" בסכומים גבוהים. במקרה אחד נדרשו העותרים לשלם כ-49,000 ש"ח, ובמקרה אחר הסכום הגיע ל-143,910 ש״ח; דרישה שהובילה לכך שהעדרים יישארו במכלאות המועצה זמן רב.

המקרה הציף מתח משפטי המובנה במציאות של האזור. מצד אחד, המועצה האזורית טענה כי סמכויותיה הן טריטוריאליות ונועדו לשמור על הסדר הציבורי והבטיחות בתחומה, ללא הבחנה בזהות הבעלים של המפגע הנטען, פלסטינים ויהודים כאחד. מנגד, העותרים והמדינה טענו כי המסגרת הנורמטיבית באיו"ש, המושתתת על תפיסה לוחמתית, מעניקה למועצות הישראליות סמכויות אך ורק כלפי אזרחים ישראלים ("משפט המובלעות"). לפי גישה זו, הסמכות השלטונית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית נותרה באופן בלעדי בידי המפקד הצבאי והמנהל האזרחי .

בית המשפט העליון, בפסק דין תקדימי, קיבל את העתירה וקבע כי למועצה האזורית אין סמכות אכיפה כלפי פלסטינים וכי חוקי העזר של המועצה אינם חלים עליהם. בית המשפט ניתח את "הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות" (מס' 783), המהווה את מקור הסמכות של המועצות, וקבע כי המפקד הצבאי, שהוא הריבון בשטח, הסמיך את המועצות לטפל ב"ענייני תושביהן" בלבד. מכיוון שהפלסטינים אינם בוחרים למוסדות המועצה, אינם מיוצגים בה ואינם מקבלים ממנה שירותים, נקבע כי למועצה אין סמכות אכיפה כלפיהם. כב' השופטת ברק-ארז הדגישה כי "סמכות שלא ניתנה אינה קיימת". נקבע כי הסמכות לטיפול במפגעים מצד פלסטינים מסורה באופן בלעדי למפקד הצבאי ולגורמים הפועלים מטעמו, דוגמת קמ"ט חקלאות במנהל האזרחי.

בפסק הדין נמתחה ביקורת על התנהלות המועצה. התברר כי עוד בפברואר 2024 הבהיר היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון כי אין למועצה סמכות אכיפה כלפי רועים פלסטינים. חרף זאת, המועצה בחרה להתעלם מעמדה משפטית מחייבת זו והמשיכה בפעולותיה הבלתי חוקיות. ביקורת הופנתה גם כלפי המפקד הצבאי, אשר לא נקט צעדים נחרצים דיים כדי לטפל בבעיה בזמן אמת. עם זאת, בית המשפט לא התעלם מהמציאות בשטח והכיר ב"עקרון הצורך". במצבי חירום, בהם בעל חיים משוטט מסכן באופן מידי ומוחשי את משתמשי הדרך, רשאית המועצה כמו כל אדם אחר לפעול להסרת הסכנה. אולם, פעולה זו כפופה למגבלות חמורות, עליה להיות מידתית ולהסתיים בהעברה מיידית של בעל החיים לידי המנהל האזרחי או בעליו. בית המשפט הבהיר באופן חד משמעי כי אין למועצה סמכות להחזיק בבעלי החיים כ"בני ערובה" או לגבות דמי שחרור מבעליהם הפלסטינים. מאחר שהמועצה נעדרת סמכות שלטונית כלפי תושבי האזור, היא אינה מוסמכת להטיל עליהם תשלומים, אגרות או קנסות מכוח חוקי העזר שלה.

בשולי פסק הדין התפתח דיון בין השופטים לגבי הממשק שבין המשפט המנהלי לדין האזרחי. כב' השופט מינץ סבר, באמרת אגב, כי במקרים של הסרת סכנה דחופה, ייתכן שעומדת למועצה "זכות עיכבון" אזרחית מכוח חוק השומרים או דיני עשיית עושר ולא במשפט. לשיטתו, זכות זו עשויה לאפשר למועצה להחזיק בנכס (בעלי החיים) כבטוחה עד להחזר על הוצאותיה הסבירות. כב' השופטת ברק-ארז הסתייגה מכך נחרצות. לשיטתה, החלת חוקים אזרחיים ישראליים (כדוגמת חוק השומרים) על יחסים שבין רשות ישראלית לתושב פלסטיני באזור, שכלפיו החוק לא הוחל, היא בעיתית ביותר. לשיטתה, מאחר שלמועצה ממילא אין סמכות להחזיק בבעלי החיים מעבר להסרת הסכנה המיידית, היא אינה נחשבת כמי שמחזיקה בהם "כדין", ולכן לא מתקיים התנאי הבסיסי להיווצרות זכות עיכבון. גישה זו נועדה למנוע עקיפה של הדין המנהלי באמצעות הדין האזרחי.

במבט רחב, פסק הדין נשען על עקרונות היסוד שהותוו בבג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן, בו נקבע כי חובתו של הממשל הצבאי היא לפעול כשלטון מתוקן הדואג לאוכלוסייה המקומית בכל שטחי החיים. בית המשפט קבע שם כי המפקד הצבאי אינו רשאי לשקול את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים והסוציאליים של מדינתו שלו, אלא שיקוליו חייבים להיות מכוונים כלפי תושבי האזור. הודגש כי האזור אינו 'שדה פתוח״ לניצול כלכלי או אחר, וכי כל הפעלת סמכות שלטונית, כדוגמת הפקעה, חייבת להיעשות לטובת האוכלוסייה המקומית.  לאור זאת, העברת סמכויות אכיפה לגוף המייצג אינטרס של מדינת האם בלבד, ללא זיקה לטובת התושבים המוגנים, חותרת תחת החובה הבסיסית של המינהל.

לפסק הדין ראו: בג"ץ 1974/24 קדרי דראג'מה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (נבו 23.10.2025).