מכון ז'בוטינסקי הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד בית המכירות "המלך דוד" בדרישה להשיב לידיו את המכתב הנ"ל (48482-06-19 מכון ז'בוטינסקי בישראל נ' בית המכירות King David  מיום 27.10.2022). המכון הוקם בשנת 1937 לשימור מורשתו של זאב ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית, והוכר ב-1958 כארכיון ציבורי לפי חוק הארכיונים, תשט"ו-1955. לפי הידוע, טרומפלדור כתב את המכתב בו דובר לאביו של בנימין ורטהיימר שנפל בקרב בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. במכתב ניחם טרומפלדור את האב האבל והוסיף כי הבן נפל כגיבור בעד ארץ ישראל. המכון טען כי המכתב הועבר אליו לפני עשרות שנים על ידי ארוסתו של טרומפלדור, גב' אסתר (פירה) עוזיאלי.

הסכסוך פרץ ביוני 2019, כאשר פורסמה כתבה באתר העיתון ישראל היום על כך שבית המכירות הנ"ל עומד להעמיד את המכתב למכירה פומבית במחיר פתיחה של 100,000 דולר. המכתב היה מצוי באותה עת בידי זוהר שלומוב, אספן פריטים היסטוריים, שטען כי רכשו בשנת 2018 תמורת 600 דולר. לגרסת שלומוב, הוא סייע לאדוארד רוזן, אספן יהודי אמריקאי, בהקמת תערוכה מעיזבון בוב כהן, אספן נוסף שהלך לעולמו. כהן היה חבר התנועה הרוויזיוניסטית ומקורב לראשיה. לאחר פטירת כהן, משפחתו אפשרה לרוזן לרכוש את אוספו. רוזן קיבל על עצמו את הטיפול בעיזבון והגיע לישראל כדי להציג את האוסף בתערוכות מיוחדות. רוזן שימש כמתווך במכירת פריטים מהעיזבון עבור היורשים תמורת עמלה. בממצאי בית המשפט צוין כי אף שרוזן רכש את האוסף הכללי, המכתב של טרומפלדור לא עבר לבעלותו, אלא הועבר מהעיזבון לשלומוב, ורוזן שימש כמתווך בעסקה. בין השניים הוסכם ששלומוב ירכוש את המכתב מהעיזבון לאחר התערוכה, ושלומוב אכן שילם 600 דולר וקיבל מרוזן חשבונית כדין. שלומוב טען כי לאחר הרכישה פנה למכון ז'בוטינסקי כדי לברר פרטים על אודות המכתב, ועובדות הארכיון לא העירו דבר על כך שהמכתב בידיו. לטענתו, המכתב הגיע לכהן לאחר שהמכון מכר פריטים כדי לממן את פעילותו – פרקטיקה שלטענתו הייתה נפוצה במוזיאונים שנקלעו למצוקה כספית.

המכון השיב שלא מכר פריטים מעולם. החותמת "מוזיאון בית"ר" המוטבעת על המכתב מציינת את שם המכון בין השנים 1937-1947. היא מעידה שהמכתב היה ברשות המכון, אך אינה מעידה מתי וכמה זמן היה המכתב מצוי בידיו. לא הוברר כמה שנים החזיק בוב כהן במכתב. ידוע כי שלומוב רכש את המכתב מרוזן בשנת 2018, והחזיק בו כשנה עד שהועמד למכירה פומבית ביוני 2019. המכון עצמו גילה את חסרונו של המכתב בעקבות הכתבה מיוני 2019 על המכירה הפומבית המתוכננת.

היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך. היועץ טען כי יש להכיר בבעלות המכון על המכתב, בנימוק לפיו קשה להניח שארכיון ציבורי ימכור פריט היסטורי מיוזמתו. נטען כי יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי בהשבת המכתב לידי המכון, שכן מדובר בקניין תרבותי – מושג המתאר נכסים בעלי ערך היסטורי, לאומי או תרבותי ייחודי, שהחברה רואה אותם שייכים לכלל הציבור. נטען שמכתבו של טרומפלדור הוא מסמך מייסד בזיכרון הלאומי ומוטב לשמרו בידי הציבור.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את תביעת המכון. נקבע שהמכתב היה בבעלות המכון. נפסק שלא ניתן לשלול שהמכון מכר פריטים לתקצוב פעילותו, וכי העובדה שבוב כהן היה קרוב לתנועה הרוויזיוניסטית מחזקת את הסבירות שהמכון מכר לו פריטים. בית המשפט קבע כי האפשרות שהמכתב יצא כדין היא סבירה, והמכון לא הצליח להעמיד מולה אפשרות סבירה אחרת. נקבע כי גם אם המכתב יצא שלא כדין, הרי ששלומוב רכש בו בעלות תקפה מכוח תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח-1968, המקנה בעלות מלאה לקונה שרכש נכס מעוסק במהלך עסקים רגיל, בתמורה הולמת ובתום לב, גם אם המוכר לא היה הבעלים החוקי. בתוך כך נדחתה הטענה כי הפער בין המחיר שבו רכש שלומוב את המכתב (600 דולר) לבין מחיר הפתיחה שבו העמידו למכירה פומבית (100,000 דולר) מעיד שלא ניתנה תמורה הולמת. נקבע כי המחיר שננקב במכירה הפומבית היווה רק הצעה, וכי שלומוב השקיע זמן להוכיח את אותנטיות המכתב ובכך העלה את ערכו. אשר לדרישת תום הלב, נקבע כי שלומוב רכש מאספן ידוע, ואף פנה למכון לאחר הרכישה מבלי שזה עורר תמיהות. בית המשפט דחה את הטענה בדבר קניין תרבותי וקבע כי מדובר במכתב בודד ולא בנכס ״צאן ברזל״ – אשר עשוי להצדיק שלילת קניין פרטי.

המכון ערער לבית המשפט העליון. בפסק דינו קיבל בית המשפט העליון את הערעור והחליט כי יש להשיב את המכתב למכון. כב' השופטת י' וילנר נימקה את ההחלטה בכך שההנחה בדבר מכירת הפריט ההיסטורי איננה סבירה: ניסיון החיים מלמד שארכיונים ציבוריים, שאינם פועלים למטרות רווח ומוקדשים לשימור לזיכרון, אינם סוחרים בפריטים שברשותם. משהוכח שהמכתב היה ברשות המכון, קמה חזקה שהוא הבעלים. חזקה זו אינה חלוטה, אך על הצד שכנגד להציג ראיות לסתור. העברת הנטל לנתבע מתחזקת מכח סעיף 14א לחוק הארכיונים, הקובע כי חומר ארכיוני לא יועבר אלא לארכיון מדינת ישראל או לארכיון ציבורי אחר. השופטת סקרה חוקים שונים שמטרתם להגן על נכסי תרבות: חוק הארכיונים, חוק העתיקות, חוק המוזיאונים וחוק הספרייה הלאומית. העברת הנטל עולה בקנה אחד עם שיקולי הכוונת התנהגות: אספנים שירכשו פריטים עם סימני ארכיון ציבורי יידרשו לבדוק את מקורם ולוודא שיצאו כדין. התנהלות זו תצמצם את הסחר בפריטים שמקורם מפוקפק.

במקרה דנא, שלומוב לא עמד בנטל לסתור את חזקת הבעלות. נדחתה טענתו שמנהל קודם של המכון מכר את המכתב לבוב כהן, בנימוק שזו סברה כללית ללא תימוכין ראייתיים. אשר לתקנת השוק, לא התקיימה תמורה הולמת שכן פער המחירים הנ"ל מעיד שדבר מה איננו תקין. קונה סביר הרואה פריט עם חותמת מוזיאון שנמכר במחיר כה נמוך צריך לחשוד. התוצאה: המכתב הושב למכון.

נציג בהקשר זה מאמר של פרופ' נילי כהן העוסק במתח שבין זכויות קניין לאחריות חברתית בהקשר של נכסי תרבות. המאמר מצביע על כך שקניין תרבותי אינו סחורה רגילה, אלא נכס השייך לזיכרון הלאומי. בנכסים המהווים חלק מהזהות התרבותית יש להטיל אחריות מוגברת על מי שיכול למנוע את "התאונה המשפטית" ביעילות רבה יותר, וזאת לפי עקרון "מונע הנזק הזול ביותר״. לפיכך, על אספן עתיקות מוטלת חובת בדיקה מחמירה לוודא את מקור הנכס לפני רכישתו. גישה זו מחזקת את הכרעת בית המשפט העליון, שהטילה על שלומוב את הנטל להוכיח שהמכתב יצא מהמכון כדין. נילי כהן "שניים אוחזים: קניין, אחריות, חלוקה״, משפט ועסקים יח, 177 (2014).

לפסק הדין ראו: ע"א 8922/22 מכון ז'בוטינסקי בישראל נ' המלך דוד מכירות פומביות בע"מ, נבו 25.02.2026).