במאמרו "הליכי יישוב סכסוכים חלופיים – כתנאי הכרחי בטרם פנייה לבתי המשפט – בעתות משבר ומלחמה" מציג ד"ר פישר סוגיה דחופה במערכת המשפט בישראל, והיא בעיית העומס בבתי המשפט שהשפעותיה מוחרפות בעתות משבר אזרחי ולאומי, כמו משבר הקורונה או מלחמת חרבות ברזל. במאמר מובאת הצעת חוק בניסוחו של הכותב, שמטרתה לפתור את בעיית העומס. לפי ההצעה, יש לנסות פתרונות חלופים ליישוב סכסוכים בין הצדדים, שלא דרך פניה לבתי המשפט, כגון בפניה לבוררות או גישור, תוך שימת דגש על היעילות, הגמישות והיתרונות בחסכון במשאבים.

ההצעה מחייבת צדדים מסוכסכים לפנות לדרכי יישוב סכסוכים חלופיות, וזאת לפני שהם מגישים תביעות לבית המשפט, שעה שמדובר בזמנים של משברים לאומיים. דרישה זו נועדה להפחית את העומס על מערכת המשפט, המתמודדת לעיתים קרובות עם עיכובים ושיבושים בעתות משבר עקב תקנות חירום המונעות התכנסויות לדיון, זימונים לשירות מילואים לבעלי הדין ומגבלות לוגיסטיות כמו דחיה וביטול דיונים. באמצעות הכנסת הליך ראשוני ליישוב סכסוכים, ההצעה מבקשת לייעל את ההליכים המשפטיים, ולהבטיח שבתי המשפט יוכלו להתמקד במקרים הדורשים התערבות שיפוטית מיידית.

ההצעה כוללת מספר מרכיבים: ראשית, החובה לנסות הליכי יישוב סכסוכים חלופיים, כתנאי לפנייה לערכאות משפטיות. בעלי דין חייבים להגיש תצהיר, המפרט ניסיונות אמיתיים מצידם לפתור מחלוקות באמצעות החלופות. על התצהיר להיות חתום על ידי המגשר או המומחה שניסה ליישב את הסכסוך. שנית, ההצעה אינה חלה על תחומים כמו: דיני משפחה, דיני עבודה ועתירות לבג"ץ. בנוסף, ההצעה כוללת מנגנון בקרה ומדידה, לפי דו"חות שנתיים שיעריכו את יעילות החוק בהפחתת העומס. ההצעה הופכת את סדר הדברים הקיים, כמעין "משפך הפוך" שעה שכיום מרבית הליכי יישוב הסכסוכים מתרחשים עקב הנחייה או המלצת בית המשפט בהליך שכבר מתנהל. באמצעות החלופות ניתן יהיה למנוע מראש עומס על בתי המשפט ולקדם טיפול בסכסוך בזמן סביר, בניגוד להליכים בבתי המשפט העשויים להימשך שנים וכתוצאה מכך לפגוע בצדדים, במשק או בסקטור מסוים.

הצעת הכותב מכירה במתח הפוטנציאלי שבין החובה לנקוט בהליכי יישוב סכסוכים חלופים לבין החופש של המתדיינים לגשת לבתי משפט, וממסגרת זאת כחלופה הכרחית בזמן חירום. עם זאת, שילוב של חובת הפניה להליכים חלופיים במהלך משברים עשוי לזרז אימוץ רחב של מנגנונים אלה גם בזמנים רגילים ובנוסף לטפח מערכת משפטית מודרנית ויעילה.

המאמר מציב את הצעת החוק לא רק כפתרון ספציפי וזמני למשבר, אלא גם כמתווה לשיפור ולרפורמה משפטית מתמשכת. אימוץ החלופות עשוי להוביל להפחתת העומס בבתי המשפט גם בעת משבר וגם בעת שגרה. הדבר יבטיח טיפול מיטבי בעשרות אלפי התיקים להם בית המשפט אינו מספק מענה הולם. בנוסף, על ידי מינוף הליכי יישוב סכסוכים חלופיים, מערכת המשפט של ישראל תוכל להסתגל למצבי חירום לאומיים ולאתגרים השוטפים של המערכת המשפטית בכללותה, תוך סלילת הדרך לשיפורים ארוכי טווח בגישה למשפט.

המאמר צפוי להתפרסם בכתב העת מחקרי רגולציה במסגרת פרויקט מחקרי: רגולציה לעת משבר.

החוק החדש מונה עשרה פרקים עיקריים: פרשנות ועקרונות כלליים; הסכם בוררות; מינוי הרכב הבוררים; סמכות הרכב הבוררים; סעד זמני; ניהול הליך בוררות; פסק הבוררות וסיום ההליכים; ביטול פסק בוררות; הכרה בפסק בוררות ואכיפתו; והוראות שונות.  סעיף 3(ג) לחוק מגדיר "בוררות בין לאומית" כבוררות בעלת מימד בינלאומי: מיקום העסקים של הצדדים להסכם הבוררות נמצא בתחומי שיפוט שונים; או שהמקום שבו נועד להתבצע חלק מהותי של ההתחייבויות או המקום שהקשר שלו לסכסוך הוא ההדוק ביותר, נמצא מחוץ לתחום השיפוט שבו נמצאים העסקים של הצדדים; או שהצדדים להסכם הסכימו במפורש כי נושא הבוררות קשור ליותר מתחום שיפוט אחד. החוק חל על בוררות בענין מסחרי (סעיף 3(א)); המונח "עניין מסחרי" לא הוגדר, אולם לפי דברי ההסבר לחוק יש לפרשו בהרחבה כך שיכלול כל עניין הנובע ממערכת יחסים בעלת אופי מסחרי, בין אם מדובר במערכת יחסים חוזית ובין אם לאו. חוק הבוררות החדש חל על בוררויות בין לאומיות בהתאם למושב הבוררות עליו הסכימו הצדדים כמוגדר בסעיף 29(א) לחוק. על הוראות כמו עיכוב הליכים בבית משפט וסעדים זמניים במסגרת הליכי בוררות, יחול החוק בין שמושב הבוררות בישראל ובין שהוא מחוץ לישראל, וזאת כאשר מוגשת לבית משפט בישראל בקשה בקשר להליך הבוררות הזר. לעניין פרשנות החוק יש להתחשב במקורו הבין לאומי ובצורך להבטיח שמירה על עיקרון תום הלב, וכן לקדם אחידות במישור הבין לאומי (סעיף 2(ה)).

החוק החדש מגביל את הסמכויות הנתונות לבית המשפט לפקח על הליכי בוררות. הוא מקנה לבית המשפט סמכות התערבות רק במקרים בהם הדבר נקבע במפורש, לדוגמה: מינוי בוררים כאשר הצדדים אינם מגיעים להסכמה (סעיף 12(ב)), מתן סעדים זמניים (סעיף 26), אכיפת פסק הבוררות (סעיף 44). לפי דברי ההסבר להצעת-החוק, צמצום ההתערבות השיפוטית נועד להקנות לצדדים מרחב אוטונומי. כך, הצדדים רשאים להסכים על סדרי הדין ודיני הראיות. כמו כן, רשאים לקבוע את מושב הבוררות; להחליט על השפה שתשמש בהליך; לקבוע את מספר הבוררים בהרכב ואת הליך מינוי ההרכב. סעיף 37(ג) קובע כי הרכב הבוררים יכריע בסכסוך לפי עקרונות הצדק וההגינות המשפטית, אם הצדדים הסמיכו אותו לכך במפורש.

החוק החדש קובע כי פסק בוררות ייאכף על ידי בית המשפט, בין אם ניתן בישראל ובין אם לאו. בעל דין המבקש לתקוף פסק בוררות שניתן מחוץ לישראל נדרש לעשות זאת במסגרת התנגדות לבקשת האכיפה, בהתקיים אחת העילות המנויות בסעיף 43 לחוק: פגם בכשרותו של צד להסכם הבוררות או שההסכם חסר תוקף לפי הדין שהצדדים הסכימו שיחול עליו; המבקש לא קיבל הודעה מתאימה על מינוי בורר או על הליך הבוררות, או שלא הייתה לו אפשרות לטעון את טענותיו; פסק הבוררות מתייחס לסכסוך שלא נכלל או שלא הייתה כוונה שייכלל בגדר הבוררות, או שהוא כולל החלטות בעניינים שלא נמסרו לבוררות; הרכב הבוררים שמונה או ניהול הליך הבוררות היה שלא בהתאם להסכמת הצדדים; לא ניתן לפי הדין הישראלי ליישב את נושא הסכסוך בדרך של בוררות; או שפסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור של ישראל. אפשרות הערעור על פסק בוררות מעוגנת בפרק ג' לחוק, לפיו ניתן לערער בזכות בפני בורר נוסף. ערעור נוסף יוגש ברשות לבית המשפט בגין ארבעה סוגי החלטות בלבד: החלטה על מינוי הרכב בוררים; דחיית בקשה לפסילת בורר; החלטה בעניין נבצרות בורר או הימנעות מפעולה; והחלטה בדבר סמכות הרכב הבוררים להכריע בסכסוך.

חוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית מאמץ את הוראות אמנת ניו-יורק משנת 1958 בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, אליה הצטרפה ישראל בשנת 1959. דברי ההסבר להצעת החוק מפנים לאמנה כמקור נורמטיבי לאורו נחקק החוק החדש. סעיף 3 לאמנה קובע כי כל מדינה החברה בה תכיר בפסקי בוררות כמחייבים ותאכוף אותם בהתאם לסדרי הדין המקומיים. סעיף 43 לחוק מהווה ראי של סעיף 5 לאמנת ניו-יורק: שני הסעיפים קובעים עילות בגינן רשאי בעל דין לבקש מביהמ"ש שלא להכיר או לאכוף פסק בוררות בין שהוא מקומי ובין אם לאו. חוק הבוררות הישראלי החדש, כמו אמנת ניו-יורק, מדגיש כי החוק אינו שולל תוקפם של הסכמים קודמים בין אם רב-צדדים או דו-צדדים בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות שנעשו בין מדינות. סעיף 14 לאמנת ניו-יורק מדגיש את עיקרון ההדדיות, לפיו "מדינה לא תהיה זכאית להשתמש באמנה זו נגד מדינה אחרת אלא במידה שהיא עצמה נתחייבה להחיל את האמנה." קרי, מדינה שאינה חברה באמנה לא תוכל לאכוף פסקי בוררות של מדינה חברה.

חקיקת חוק הבוררות החדש התאפשרה לאחר שמשפטנים וחוקרים בתחום הצביעו על הצורך בכך. אריה רייך, פרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וחוקר אורח באוניברסיטת קולומביה, הצביע במאמר משנת 2016 על פרדוקס: אף שישראל היא מדינה המעורה מאוד במסחר הבין-לאומי, ולמרות שבוררות היא הדרך המועדפת בקהילת העסקים לפתרון סכסוכים בין-לאומיים, בפועל מתקיימות בישראל בוררויות בין-לאומיות מעטות מאוד. התשובה לכך טמונה, לדעת פרופ' רייך, בעובדה שלמדינת ישראל יש חוק בוררות מיושן ומקומי, שאינו מוכר למשפטנים זרים. לפיכך, מציע רייך לאמץ את חוק ה"מודל" הלא היא אמנת ניו-יורק דלעיל. פרופ' רייך מראה כי חוק ה"מודל" מוצלח יותר מחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 להסדרת בוררויות מסחריות בין-לאומיות שכן הוא מותאם לצרכים של סכסוך מסחרי בין-לאומי, נהנה ממוניטין בין-לאומי ויכול לסייע בהפיכתה של ישראל ליעד אטרקטיבי יותר לבוררויות בין-לאומיות. אימוצו של חוק זה, שכבר אומץ ביותר מ – 100 מדינות, עשוי להנגיש את שיטת המשפט הישראלית לקהילת המשפטנים הבינלאומית העוסקת בתחום זה.

ראו: חוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית, התשפ"ד-2024

ראו: אריה רייך, "מדוע על ישראל לאמץ את החוק לדוגמה לבוררות מסחרית בין-לאומית של האו"ם", מחקרי משפט ל, (2016).