לכאורה, וכפי שמוצגת הסוגייה לרוב- היא נוגעת בלב ליבו של העיסוק הבנקאי וברווח הראוי שיניבו הבנקים לבעלי מניותיהם. כידוע, חלק ניכר מהרווח הבנקאי נובע מהפער שמקבל הבנק בין הריבית המשולמת לו על הלוואות שהעניק (גבוהה) לבין הריבית שהוא משלם על פיקדונות (נמוכה יותר). לשאלה האם ישלמו הבנקים ריבית על הכספים שבעו״ש השלכה ישירה איפוא על הרווח שיניבו הבנקים, וכן השפעה ישירה על התשלומים בהם יישאו משקי הבית והעסקים בישראל (בפרט, העסקים הקטנים והבינוניים), שכן היא נוגעת בעקיפין לאותו פער בין הריביות. מכאן נפתח פתח לוויכוח בין הבנקים לבין אלו הנתפסים כמבקשים להתערב בעסקיהם.

כפועל יוצא ממסגור הסוגייה כהתערבות בעסקי הבנקים, נבחנת סוגייה זו דרך השאלה הרחבה יותר האם יש בה כדי לקדם את היציבות או את התחרות במערכת הבנקאית. זאת מתוך תפיסה מקובלת של ראיית מטרתו של הפיקוח על הבנקים כהבטחת האיזון בין יציבות לתחרות. קרי, מתן חשיבות לצמצום משברים במערכת הבנקאית, מבלי ליצור מערכת שאינה תחרותית. לכן, ככלל, הוראה פיקוחית הנתפסת כשומרת על האיזון בין יציבות לתחרות תתפס כלגיטימית מאחר שהיא משרתת את מטרתו של הפיקוח להבטיח מערכת בנקאית יציבה ותחרותית.

בהסתכלות דרך בחינה זו- סוגיית חיוב הבנקים בריבית על העו״ש (או בריבית מינימלית על הפקדונות) מעוררת מחלוקת, שכן היא נתפסת כחורגת מהשיקול היציבותי גרידא ואף נטען כי היא עלולה לפגוע בתחרות. ברשימה קצרה זו אבקש להציע כי הסתכלות זו היא מצומצמת מדי, וחוטאת למטרתו האמיתית של הפיקוח- יצירת מערכת בנקאית התומכת בכלכלה הריאלית. ראייה כזו מאפשרת מתן הצדקות נוספות, ולעיתים שונות מאלו המקובלות כיום למטרתו של הפיקוח על הבנקים. לא זו בלבד, אלא שהסתכלות רחבה יותר, כמו זו המוצעת, מראה שממילא כבר כיום ״מתערב״ הפיקוח על הבנקים בעיסוק הבנקאי בסוגיות שהינן בעלות משמעות לא פחות מחיוב בריבית על העו״ש.

כידוע, המערכת הבנקאית פועלת במסגרת שיתוף פעולה הדוק עם הבנק המרכזי. שיתוף פעולה המקנה לה את הזכות, הבלעדית, ליצור כסף ״כמו מדינתי״. כך הזכות לקבל פיקדונות וליתן אשראי, מובטחת בחקיקה בבלעדיות לבנקים (ר׳ ס׳ 10 ו- 13 לחוק הבנקאות (רישוי) תשמ״א- 1981). אף גוף פיננסי אחר אינו יכול לתת שירותים אלו. זכות זו גם יוצרת קשר הדוק בין הפעילות המוניטרית לבין המערכת הבנקאית, באופן יומיומי וכן ברגעי משבר (באמצעות תפקידו של הבנק המרכזי כמלווה המוצא האחרון). הצד השני של שיתוף פעולה זה הוא הכפפת המערכת הבנקאית לפיקוח צמוד, על מנת לוודא שהמערכת מתנהלת בצורה תקינה.

זכות בלעדית זו ניתנת בחקיקה למערכת הבנקאית נוכח ההכרה בחשיבות תפקידם של הבנקים לשם עידוד הצמיחה וקידום הכלכלה הריאלית. מתן אשראי, ובאמצעותו יצירת כסף ״כמו מדינתי״, מסייעים לפיתוח הכלכלה. זוהי המטרה של מערכת בנקאית טובה, ומשכך של הפיקוח הבנקאי: יצירת מערכת בנקאית המעודדת את הכלכלה הריאלית. הבטחת יציבותה של המערכת הבנקאית היא רק נגזרת של מטרת- על זו, שכן מערכת בנקאית הסובלת ממשברים תפגע בכלכלה הריאלית.

בהנחה כי זוהי מטרת- העל של הפיקוח, יש לבחון לאורה את הסוגייה הפרטנית של קביעת הריבית בעו״ש. הצעת חוק שהועלתה לפני כשנתיים ביקשה לקבוע כי הבנקים יחויבו בתשלום ריבית על יתרות העו״ש, וכי המפקח על הבנקים יקבע את השיעור המינימלי שלה (הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – ריבית על יתרת זכות), התשפ"א–2021). ההצדקה העיקרית המפורטת בדברי ההסבר היא להשוות את המצב בו הבנקים גובים ריבית על חוב שנוצר בחשבון העו״ש, אך לא משלמים ריבית על יתרה שקיימת. הצעות דומות הועלו גם בכנסות קודמות, וכן צפויות לעלות בתקופה הקרובה.

לפי ההסתכלות הרחבה המוצעת כאן, השאלה הנכונה היא האם קביעת ריבית מינימום בעו״ש מגשימה את מטרת העל של קידום הכלכלה הריאלית. בבחינה כזו, אין משמעות לטענה כי הפעולה מהווה ״התערבות״ בעסקי הבנקים, שכן ממילא העסק הבנקאי ניתן להם כזכות בלעדית בחקיקה. ככזו, הזכות ליצור כסף כמעט מדינתי ולכן עצם העיסוק הבנקאי, כפופים לפיקוח שכן אין הוא זהה לחברה פרטית רגילה. כמובן שאין הכוונה להלאים את פעילות הבנקים ולהופכם לחברה ממשלתית, אך ההחלטה היכן בדיוק יש לשים את הגבול בשיתוף הפעולה שמתקיים בין הבנקים לבנק המרכזי צריכה להיות מוכרעת לפי התרומה האפשרית לכלכלה הריאלית; ולא רק לפי היותה של ההחלטה ״מתערבת״ יותר או פחות בעסקי הבנק. זוהי המסגרת החוקית הנכונה לסוגייה זו.

הרחבת מטרת הפיקוח למטרת העל, במקום צמצומה למטרת היציבות, מאפשרת בחינה נכונה יותר של האמצעים שעל הפיקוח לנקוט בהם, ושל המסגרת שבתוכה יש לקיים את הדיון. הסתכלות זו מאפשרת גם התייחסות לשיקולים נוספים, ומאפשרת מסגרת להכרעה שהיא נכונה ומוצדקת יותר על תפקידה של המערכת הבנקאית ועל ההצדקות לקיומה כתמיכה בכלכלה הריאלית. מטעם זה, למשל, ניתן לראות תשלום ריבית על יתרה בעו״ש כתמיכה בכלכלה הריאלית בפרט בתקופה שבה עלות האשראי גבוהה (בשל העלאת הריבית), ועידוד הציבור להיוותר ביתרת זכות בחשבון.

מבחינה משפטית, אף אין בהכרח צורך בהצעות חוק הנוגעות ספציפית לנושא זה (כפי שמועלות לאחרונה כאמור – https://www.calcalist.co.il/investing/article/rya3kyrdh), שהרי מדובר בסמכות הנמצאת בגדר סמכותו של הפיקוח על הבנקים כבר בחקיקה הקיימת כיום (ס׳ 5 (ג)1 לחוק הבנקאות (רישוי)), והמקנה לפיקוח יכולת לתת הוראות לבנקים כיצד לנהל את עסקיהם. והפיקוח אכן עושה זאת באופן קבוע.

דוגמה ראשונה לכך היא התעריפון המלא שנקבע ע״י נגיד בנק ישראל, ואשר והקובע את השירותים לגביהם ניתן לגבות תשלום וכן את שיעור העמלות. לבנק אסור לגבות תשלום בגין שירות שאינו מפורט, או העולה על השיעור המותר (ס׳ 9ט-י לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ״א 1981). כך למשל קובע בנק ישראל את העמלות שישולמו עבור ניהול חשבון עו״ש (כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות) התשס״ח 2008). דוגמה שנייה לכך היא קביעת יחס ההון ויחס הנזילות בהם מחויבים הבנקים להחזיק. לכאורה, זוהי ״התערבות״ קיצונית מאוד בעסק הבנקאי- ההחלטה כמה הון וכן כמה כסף נזיל עליו להחזיק. אך קביעה זו נערכת כיום באמצעות הוראות ניהול בנקאי תקין (מספר 208, 211 ו-221), שלהן משמעות כספית מהותית עבור הבנקים שכן נזילות היא יקרה.

בדיון המתלהט בנוגע לקביעת הריבית בעו״ש מועלים טיעונים הנוגעים לפגיעה בתחרות או לכך שהבנקים יגבו את הכסף מהלקוחות בדרך אחרת. אך טיעונים אינם מועלים בנוגע לנושאים שכבר נקבעים ע״י הפיקוח, ובצדק. שתי הדוגמאות מלמדות כי כאשר קיימת הצדקה לקידום הכלכלה הריאלית (איזון בין יציבות לתחרות), לא מתעוררות טענות בדבר פגיעה בתחרות למרות האחידות של העמלות הנקבעות, ולא מתעוררת טענות בנוגע להתערבות בעסקי הבנק למרות העלות שיש לכללי הנזילות.

משמע, ההתערבות בקביעת הריבית בעו״ש אינה קיצונית יותר מהתערבויות אחרות שעורך הפיקוח על הבנקים באופן יומיומי. יתירה מכך, יש לפיקוח סמכות לקובעה כבר כעת, וללא צורך בהסמכה מיוחדת. על הפיקוח לבחון האם חיוב הבנקים בריבית תשרת את המטרה הרחבה, ולהפעיל את סמכותו בהתאם לכך, כפי שהוא עושה ממילא באופן שוטף. במילים אחרות, הפיקוח אינו צריך להתחשב בטענות אלו המועלות ע״י הבנקים, אלא לקבל החלטה מתוך הסתכלות על תרומת הסוגייה לכלכלה הריאלית. יצויין כי רשימה זו אינה מתייחסת לשאלה האם קביעת גובה הריבית צריך שייעשה בתיאום או באישור שר האוצר- הנוגעת למידת העצמאות הרצויה של הבנק המרכזי.

על פניו נראה שניתן להצדיק חיוב הבנקים בתשלום ריבית על היתרה בעו״ש. נראה עוד כי לבנקים בישראל אין תמריץ גדול לשלמה בעצמם (נוכח הריכוזיות הגבוהה), וגם מטעם זה יש הצדקה לפיקוח לחייבם לעשות כן. ייתכן שאין חובה לקבוע מהי בדיוק הריבית שהבנקים יהיו חייבים להציע אלא רק לקבוע כי עליהם לתת ריבית כלשהי, וכך להותיר להם שיקול דעת מסויים (שיכול להתחשב בשוני שבין כספים בעו״ש לבין כסף המופקד בפקדון). אמצעי כזה יכול להיות אפקטיבי, ולראיה הספיקה רק פגישה עם נגיד בנק ישראל, ללא נקיטת אמצעים, כדי לגרום לבנקים להתחיל ולנקוט צעדים בתחום זה. כך, ייתכן והתחרות תעשה את שלה והריבית תהיה גבוהה, ואם לא- תמיד יוכל הפיקוח לשוב ולהתערב ולקבוע גם את הריבית המינימלית.

*  חוקרת במרכז חת לחקר התחרות והרגולציה ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת״א.

להלן נסקור בתמצית: דו"ח בנק ישראל 2021, פרק א (חלקים א ו-ב) – המשק והמדיניות הכלכלית בצד הקורונה ובהשפעתה; פרק ה – סוגיות בשוק העבודה  (חלק א) ; פרק ח – סוגיות ברווחה (חלק 1).

פרק א בדו"ח עוסק בשינויים העיקריים במשק עקב המשבר. שנת 2021 התאפיינה בשלושה גלי תחלואה עיקריים: הגל השלישי של משבר הקורונה (ינואר-פברואר), הגל הרביעי (אוגוסט-ספטמבר) והגל החמישי (החל מדצמבר, אם כי עיקר התחלואה בו היה בינואר-פברואר 2022). הגלים היוו שיאים של חוסר וודאות והפרעה לפעילות הכלכלית, אם כי היו שונים זה מזה במידת חומרת ההגבלות, תגובות הציבור וכן ברמת ההתחסנות.

למרות ההשפעה הניכרת של משבר הקורונה על הכלכלה, צמח התוצר ב- 8.2% (לאחר ירידתו ב-2.2% עקב המשבר ב-2020) והתוצר לנפש צמח ב-6.4% (לאחר ירידה של 4% ב-2020). למעשה, הצמיחה במהלך השנה הייתה רחבת היקף: ייצוא הסחורות והשירותים גדל (10.8%), הצריכה הפרטית גדלה (11.7%) וההשקעה בנכסים קבועים גדלה (11.4%). יצוא הסחורות של מגזר ההייטק, המהווה למעלה ממחצית סך יצוא הסחורות והשירותים של ישראל, היה דומיננטי מאוד בשנתיים האחרונות, כנראה הודות לכך שחלק ניכר מיצוא שירותי ההייטק המתקדמים מבוצע באופן אלקטרוני ללא תלות במערכת ההובלה הבינלאומית.  יצוא השירותים, שהמשיך מגמת עליה שהחלה עוד לפני שנת 2021, הושפע השנה במיוחד מהביקושים הגבוהים לשירותי הטכנולוגיה שמייצא המשק הישראלי, אשר צמחו מאוד בתקופת הקורונה.

צריכת השירותים על ידי ציבור הצרכנים השנה הייתה בהתאם להתרופפות המגבלות על פעילות המשק: הפגיעה העיקרית הייתה בצריכת "שירותי הקרבה": תחבורה, תיירות, מסעדות, בתי מלון ואמנות, בידור ופנאי. הצרכנים צמצמו פעילויות המצריכות קרבה פיזית ולכן צריכת שירותים הייתה נמוכה ב13% ב-2021 מאשר ערב פרוץ המשבר. עם זאת, בשל החלפת צריכת חלק מהשירותים במוצרים והתפתחות סחר מקוון, פוצתה הירידה באופן חלקי בצריכת שירותים אלה.

הצמיחה במשק אפשרה את צמצום המדיניות שהונהגה על ידי הממשלה ב-2020 לתמיכה בפעילות שוק האשראי, עסקים, הכנסות משקי הבית, ואת החזרה לתקציב שעוסק בין השאר בנושאים מבניים ארוכי טווח. עם זאת, ההוצאות על בריאות הציבור נותרו גבוהות (מימון מבצעי החיסונים ומתחמי הבדיקות וכן תגבור תקציבי למערכת הבריאות להתמודדות עם עומס). בשל אי הוודאות שעדיין נותרה בשל המגיפה, התקציב שאושר כלל גם הקצאות רזרבה להוצאות קורונה. הודות לצמצום בהוצאות והגידול בהכנסות (ההכנסות ממסים גדלו השנה), הצטמצם בשנת 2021 גם הגירעון התקציבי.

שוק העבודה התאושש גם הוא והתעסוקה גדלה באופן מרשים תוך סגירת מרבית הפער שנוצר במהלך המשבר (להלן בסקירת פרק ה). כמו כן, בחודש נובמבר נקבע כי שכר המינימום יועלה בהדרגה ל-6000 ש"ח עד לשנת 2026.

גם האפשרויות לגיוס אשראי חזרו לרמות שאפיינו את השוק ערב המשבר. עסקאות בשוק הדיור הואצו בשנת 2021, מחירי הדירות עלו (ב13%) וכן עלה שכר הדירה.

בשנת 2021 עלה מדד המחירים לצרכן בשיעור של 2.8%, הגבוה ביותר בעשור האחרון: עם זאת האינפלציה נותרה בתחום היעד ומשקפת תהליכים מקומיים ובינלאומיים הקשורים להתאוששות הכלכלה ממשבר הקורונה.

אחת האינדיקציות העיקריות לחותם שהשאירה תקופת הקורונה בשנת 2021 היא השימוש הנרחב בטכנולוגיות המקוונות. לא רק שהשימוש באמצעים הטכנולוגיים מיתן את הפגיעה בחלק מענפי המשק, באפשרו להמשיך את הפעילות הכלכלית והחברתית למרות המגבלות על ההתקהלות והתנועה, אלא שהוא גם קידם ועודו מקדם את החדשנות, הרווחה והצמיחה. למעשה, השימוש בטכנולוגיות מקוונות כבר היה רווח לפני המגיפה בתחומים מסויימים, אך המשבר האיץ את השימוש בתחומים נוספים: העבודה מרחוק; הרפואה מרחוק; וכן תחום השימוש הטכנולוגי מרחוק בכרטיסי אשראי ותחום הבנקאות.

פרק ה בדו"ח עוסק בחלקו הראשון בהתאוששות המהירה של שוק התעסוקה בישראל ממשבר הקורונה.

משבר הקורונה גרם לזעזוע עמוק בשוק העבודה ולעליה מיידית ומשמעותית בשיעור האבטלה ולירידה של שיעור המשרות הפנויות מכלל המשרות במגזר העסקי. עם זאת, ובניגוד לחששות כי יגרמו שינויים בהרכב הביקושים לעובדים (דבר אשר מניסיון העבר מתרחש עקב משברים גדולים) וכן להמשך עליה מתונה בהיקף האבטלה, בסוף 2021 ניכר כי שוק העבודה התאפיין בביקוש גבוה לעובדים: גידול ניכר של התעסוקה ומספר גבוה של משרות פנויות תוך ששיעור האבטלה חזר לשיעורו בזמני שגרה. התאוששות שוק העבודה היתה מהירה במיוחד לקראת סיומו של הגל השלישי ותחילת השפעתו של מבצע החיסונים. השוק אף התאפיין בשיעור קליטה[1] גבוה של בלתי מועסקים מאשר לפני המשבר.

אחד הגורמים שנמצאו כבעלי השפעה רבה על שיעור הקליטה הגבוה בתום השנה הוא הפסקת ההארכה המיוחדת של דמי אבטלה לצעירים מתחת לגיל 45. הפסקת התשלום למובטלים מתחת לגיל 45 (שהתקבלה במהלך חודש יוני) היוותה זרז משמעותי לחזרתם לתעסוקה ויחד עם הביטחון הבריאותי שסיפקו החיסונים, תרמה להתאוששות המהירה של שוק התעסוקה.

על פי תיאורית החיפוש וההתאמה בשוק העבודה וכן הרחבות למודלים הנסקרות בדו"ח (התאוריה והרחבותיה מהווים כלים נוספים לבדיקת התאוששות שוק העבודה), תהליך התאמה בין מעסיקים לעובדים כרוך בעלות אשר גדלה ככל שהחיפוש מתארך. לפיכך, ככל שהחיפוש מתארך, גם קטנה כדאיות המעסיקים לפתוח משרות חדשות וגם התמריץ של הבלתי מועסקים לחפש עבודה פוחת. הרחבות לתיאוריה מוסיפות התייחסות גם להטרוגניות של מחפשי העבודה (למשל משלחי יד שונים, שונות בין מחפשי העבודה עצמם כגון גיל, מקום מגורים ורמת השכלה) ומידת התאמתם למשרות פנויות. מספר שינויים הקשורים להטרוגניות מחפשי העבודה חלו במהלך השנה האחרונה. לדוגמא: חל גידול ביחס שבין מספר המשרות הפנויות לבין מספר מחפשי העבודה בעיקר בענפים בהם השכר נמוך, כמו כן היחס בין המשרות הפנויות לבין מספר מחפשי עבודה בענף ההיי טק היה גבוה יותר ובמידה רבה מאשר בשאר המשק, יחס אשר המשיך לעלות וגרר עימו עליות שכר ניכרות במהלך המשבר. בנוסף צויינו שינויים במאפייני הבלתי מועסקים במהלך המשבר- בסוף שנת 2021 יש יותר בלתי מועסקים מבוגרים, נשואים והורים לילדים צעירים מאשר בתקופה שלפני המשבר.

עם זאת ניתן לומר כי כאשר בודקים את השפעת המשתנים הקשורים להטרוגניות (כגון ההבדל בין ענפי המשק השונים, חוסר התאמה בין כישורי הבלתי מועסקים לכישורים הנדרשים לאיוש המשרות המוצעות, הרכב המשרות, מאפייני הבלתי מועסקים וכו') מגלים כי הם השפיעו באופן שלילי אך זניח על קצב ההתאוששות של שוק התעסוקה. באופן כללי נמצא כי יעילות החיפוש של בלתי מועסקים עלתה במהלך הגל הראשון של הקורונה ולאחר שוך הגל (וחזרה של מועסקים רבים לעבודה, לרוב לאותו מעסיק במסגרת הסדר החל"ת) ירדה באופן משמעותי. אותה דינמיקה נמצאה גם בגל השני והשלישי, אם כי בעוצמה פחותה. ממצא נוסף הוא כי בסוף השנה נוצר "מלאי" משמעותי של בלתי מועסקים, שתכונותיהם תרמו ליעילות חיפוש נמוכה ויחד עם תקופת אבטלה ממושכת בשל משבר הקורונה, נחלשה זיקתם לשוק העבודה עוד יותר. עם זאת לא נמצאה פגיעה משמעותית אשר צפויה, לטענת כותבי הדו"ח, להיות מתמשכת בתעסוקה ופער יעילות החיפוש במהלך המשבר לעומת היעילות הממוצעת לפני המשבר הצטמצם עם תהליך ההתאוששות.

יצויין בנוסף, כי שיעור הקליטה של עובדים מושפע בין היתר גם מיעילות של טכנולוגיות התאמה – יעילות החיפוש אחר מועמדים מתאימים והתאמתם למשרות פנויות במשק.  ממצא מעניין הוא שלמרות שמשבר הקורונה פגע במידה מסויימת ביעילות התהליך (בשל סיבות אפידמיולוגיות), נראה כי הפגיעה היתה זמנית בלבד ולמעשה המשבר האיץ הטמעה של פיתוחים טכנולוגיים שישפרו את היעילות בעתיד, כגון קיום ראיונות ותהליכי מיונים למשרות באופן מקוון.

פרק ח בדו"ח עוסק בשלוש סוגיות שונות בנושא רווחה. הסעיף הראשון בדוח סוקר את שינוי דפוסי התעסוקה והפגיעה במשקי הבית עקב משבר הקורונה.

משבר הקורונה בשנת 2021 זעזע את השוק העבודה כשהחשש העיקרי היה לפגיעה ברווחת משקי בית בגילאי העבודה. הבדיקה של כותבי הדוח התמקדה בבדיקה, בכמה משקי בית הצטמצם מספר המפרנסים במהלך המשבר ובפרט בכמה משקי בית נותר מספר המפרנסים נמוך או אף אפסי. הממצאים מראים כי ברוב משקי הבית חזרה התעסוקה לממדיה לפני המשבר, למעט בחברה הערבית, בה במהלך התקופה עלה במידה ניכרת (ב-25% יותר גבוה מ-2019) שיעור משקי הבית ללא מפרנסים כלל (דבר שהושפע מכך שגם לפני המשבר שיעור גבוה של משקי בית בחברה הערבית נסמכו על מפרנס יחיד) וגם שיעור משקי הבית בעלי מפרנס יחיד. בחברה החרדית לעומת זאת חל שינוי חיובי – ירידה של שיעור משקי בית ללא מפרנסים ועליה של שיעור משקי הבית עם מפרנס יחיד.

הדו"ח בכללו מראה את מגמת ההתאוששות של המשק הישראלי. עם זאת יש לציין כי ההתאוששות לא הייתה אחידה בכל ענפי המשק וקיימים ענפים שהפגיעה בהם נותרה משמעותית (למשל ענף התחבורה, התיירות, האירוח ועוד).

[1] שיעור הקליטה הוא אינדיקטור המבטא את שיעור מחפשי העבודה הנקלטים בתעסוקה מסך המחפשים בזמן נתון. אינדיקטור זה מסייע לכמת את קצב התאוששות המשק.

בין הגורמים הקלאסיים המשפיעים על שעור האינפלציה ניתן למנות שער חוב, מחירי ייבוא ותוצר.המחקר בודק את השפעת התחרות הענפית על האינפלציה ומנתח גורמים המשפיעים על רף המחירים. הבחינה נעשתה על ידי בדיקה אמפירית של שיעור האינפלציה בין השנים 2018-2002 ומתוך ניסיון לזהות השפעת שינוים בתחרות. הענפים שנחקרו הם ענף ההלבשה, המזון, התקשורת, צורכי רחצה וקוסמטיקה, הבראה, נופש וטיולים.

במסגרת בחינת השפעת מבנה התחרות על המחירים והשינוי שחל בהם על ציר הזמן, נראה כי התגברות התחרות בשנים האחרונות מושפעת מעלייה במודעות הצרכנית (בין היתר בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011), התפתחות הגלובליזציה והחשיפה ליבוא ולרכישה בחו״ל באמצעות מסחר במרשתת אלה מציבים מחסום בפני הפירמות הגדולות להעלאת מחירים. למשל, בין השנים 2017-2014 סטה שיעור האינפלציה מגבולות היעד של טווח האינפלציה השנתי כלפי מטה ואף הגיע לטריטוריה שלילית. המחקר מראה כי בשנים אלה ניכרה שחיקה ברווחיות החברות בענפים שנבדקו.

השינויים ברמת התחרות נמדדו באמצעות שני מדדים עיקריים: שיעור הרווח ויחס הוצאות, כאשר חישוב המשתנים נעשה על בסיס נתונים ודו״חות כספיים שחברות ציבוריות מפרסמות בבורסה לניירות ערך. ״שיעור הרווח״ הוא מדד קונבנציונאלי לתחרות ומוגדר כיחס בין הכנסות לעלויות המכר והתפעול של חברות הענף. עלייה במדד מסמנת עליה בכח השוק וירידה ברמת התחרות.

המדד השני, ״יחס ההוצאות״ מהווה את אחד ממדדי התחרות. הוא מוגדר כיחס בין הוצאות מכירה ושיווק לבין הכנסות של החברות בענף. מדד זה דומה במבנהו למשתנה המכונה "עוצמת הפרסום" המוגדר כיחס שבין הוצאות פרסום למכירות, וזאת כאינדיקציה לבידול מוצרים יחס ההוצאות הנו מדד הכולל את כל הוצאות המכירה והשיווק שהחברה הוציאה עד הגעת המוצר ללקוח.

בענפי התקשורת וההלבשה בלטה התופעה של עלייה בהוצאות מכירה ושיווק ביחס להכנסות.

בענף ההלבשה, תופעה זו  נבעה מכניסתם של שחקנים נוספים וחיצוניים כתוצאה מהמסחר באינטרנט, אשר מציע מוצרים במחיר נמוך מהמחיר המוצע על ידי הקמעונאיות המקומיות. נוכח הרחבת ההיצע הנובעת מכניסת השוק האינטרנטי, חברות מקומיות מעוניינות לשמור על נתח השוק שלהן ונאלצות להגדיל הוצאות שיווק על מנת לקדם את מוצריהן, בדרך של  פרסום, הגדלת כמות סניפים, פתיחת ערוצים אלטרנטיביים לשיווק כמו אינטרנט ושיגור המוצר ללקוח באמצעות משלוחים ללא תוספת מחיר. פעולות אלה נועדו לקדם יצירת נאמנות בין החברה המקומית ללקוח, כך שהצרכן יעדיף לקנות מהקמעונאי הקרוב ולא מהשחקן הזר והרחוק. מהמחקר עולה כי הקשר השלילי בין העלייה בתחרות לבין שיעור האינפלציה בולט במיוחד בענף זה.

 לעומת ענף ההלבשה, בענף התקשורת העלייה בתחרות מיוחסת לרגולציה שמטרתה להגביר את התחרות בענף. צוין כי החל משנת 2012 שחקנים חדשים החלו להציע מוצרים במחיר מוזל, ביניהם שיחות ללא הגבלה. כתוצאה מכך, השחקנים הוותיקים ספגו שחיקה ברווחיות והתחרות בענף עלתה.

בענף התרבות, בילויים ופנאי, התחרות השפיעה על המחירים  לאור הדינמיות שנוצרה בשל פיתוח אמצעי רכישת חבילות נופש באמצעות אתרים ויישומונים בסלולר. כן נמצא כי ישנה השפעה של המצב הביטחוני על ירידת המחירים המקומית. בנוסף, ניכרת העדפה לחבילות נופש בחו״ל נוכח ירידה במחירי הטיסות ושירותי מלונאות אטרקטיביים.

הבשורות הן טובות. המסקנה המרכזית של המחקר היא שככל שרמת התחרות גבוהה יותר, כך שיעור האינפלציה בענף מתמתן, ומכאן שלרמת התחרות יש השפעה על המחירים ועל התפתחותם. מסקנה אמפירית חשובה זו מאששת את התכלית של דיני התחרות הכלכלית, הרואים בתחרות אמצעי יעיל להשגת יעד של יעילות ובתוך כך שמירה על מחירי שוק תחרותיים.

לדו"ח המלא ראו:  ״השפעת התחרות במשק הישראלי על המחירים: ניתוח מצעות עקומת פיליפס עפית״, שולמית ניר 06/01/2021