פסק הדין עוסק באכיפתה של חובת הגיוס הסטטוטורית על תלמידי ישיבות חרדים, שעה שאין מסגרת חוקית המסמיכה את הממשלה להעניק להם פטור גורף, במיוחד על רקע צרכים ביטחוניים שהתחדדו בזמן המלחמה. העותרים בהליך זה הם ארגונים ציבוריים ואזרחיים, שטענו כי הימנעות המדינה מגיוס חרדים ומהפעלת סנקציות כנגד משתמטים מהווה "אכיפה בררנית" פסולה המגדילה את חוסר השווין בנטל השירות. אי-השוויון מחריף שעה שהמדינה נמצאת בלחימה מתמשכת המצריכה גיוס רחב ומיידי. נטען כי במצב בו החוק מחייב גיוס לכול, לא ייתכן שהמדינה תמשיך לממן תשלומים שונים לישיבות ותימנע משימוש בסנקציות כלכליות ופליליות כנגד סרבני גיוס. העתירה ביקשה להחיל ולאכוף חובת גיוס מלאה בכל האמצעים העומדים לממשלה כרשות מבצעת. החוק עליו נסמכת העתירה הוא חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ״ו 1986.

ביום 30.6.2023 פקע תוקפו של פרק ג'1 לחוק שירות בטחון. פרק זה עסק בשילוב בוגרי ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים והיווה בסיס לקבוע יעדי גיוס ולהעניק דחיות שירות ופטורים לתלמידי ישיבות. עם פקיעת ההסדר נוצר חלל חקיקתי, אותו ביקשה הממשלה למלא באמצעות החלטה מס' 682: במסגרת החלטה זו, הנחתה הממשלה את שר הביטחון וצה"ל להימנע באופן גורף מאכיפת חוק שירות בטחון על תלמידי הישיבות עד לסוף מרץ 2024, וזאת בהמתנה לגיבוש חקיקה חדשה.

בבג"ץ 6198/23 נדחה מהלך זה על הסף, עת נפסק כי בהיעדר מסגרת חקיקתית בתוקף, אין לרשות המבצעת סמכות להורות על אי-אכיפת החוק. בית המשפט קבע כי החלטת ממשלה 682 בטלה, וכי הימנעות מגיוס מגזר שלם ללא חוק מסמיך עולה כדי אכיפה סלקטיבית פסולה. כפועל יוצא מפסיקה זו, ולאחר שהוצא צו על-תנאי בעתירות הנוכחיות, הודיעה המדינה כי בחודש יולי 2025 נשלחו צווי גיוס לכלל הקבוצה הרלוונטית (כ-54,000 צווים), ובכך החל יישום חובת הגיוס על תלמידי הישיבות.

עמדת המשיבים בעתירות (ממשלת ישראל, צה"ל ושר הביטחון) היא שחובת הגיוס חלה באופן שוויוני על בני הציבור החרדי וכי אין סמכות למתן פטור גורף. עם זאת, יישום הגיוס חייב להיעשות בהדרגתיות בהתאם ליכולות הקליטה של צה"ל, ולכן אין מקום להתערבות שיפוטית בקצב שליחת צווי הגיס, מה גם שדרישה זו התייתרה לאחר שנשלחו צווים לכלל המועמדים הרלוונטיים. במישור האכיפה הכלכלית, הממשלה טענה שאין להפעיל סנקציות מנהליות ללא חקיקה, וכי הדרך היחידה לפתרון הבעיה היא באמצעות השלמת חוק גיוס חדש.

בפסק-הדין, כב' השופט נ' סולברג הטיח ביקורת על התנהלות הממשלה בסוגית הגיוס, שלשיטתו אינה מתחשבת במצב הביטחוני והמוסרי בו נמצאת מדינת ישראל כיום. הדיון אינו מתמצה בשיווין אזרחי אלא כרוך בצורך קיומי שנולד מתוך מחסור בחיילים בעקבות מלחמת חרבות ברזל והטלת עומס רב על משרתי המילואים. לדבריו, חוק שלא נאכף עדיף שלא ייחקק וחוק על הנייר שאינו מיושם אינו פוטר את הממשלה מטיפול בסוגיה הקיומית. לפי הנתונים שאינם שנויים במחלוקת, חובת הגיוס לא נאכפת באופן שוויוני ואפקטיבי. בית המשפט מתבשר מדי שנה בדבר הבטחות על הליכי חקיקה מבלי שיש "חדש תחת השמש״. ההשלכה היא הימנעות נמשכת מלממש ולהגשים את חוק תקף ומחייב. סנקציות כלכליות, קרי, שלילת הטבות, תהווה בסיס התחלתי לצעדים מהותיים לשינויי. בקשר לטענה הדתית כנגד חוק הגיוס, כב׳ השופט סולברג פסק כי מנקודת מבטה של התורה אין קונפליקט: במלחמה תלמידי חכמים צריכים לבטל את לימודם. לפיכך, המדינה חייבת לפעול באופן אישי נגד כל מי שקיבל צו גיוס ולא התייצב, והפעולה תידרש לכלול שני סוגים ענישה – פלילית וכלכלית. ענישה פלילית תכלול מעצר על ידי המשטרה ומשפט וענישה בהתאם לצורך. הענישה הכלכלית תבוא לידי ביטוי בפגיעה בכיס שתגרור שלילה של הטבות כספיות. הסעד שניתן הוא צו מוחלט המחייב את המדינה לנקוט צעדי אכיפה אישיים ואפקטיביים כלפי מי שהוצאו להם צווי גיוס ולא התייצבו בהתאם.

פסק הדין מהווה חזרה לעקרונות היסוד שנקבעו עוד בבג״ץ 3267/97 רובינשטיין נ׳ שר הביטחון (1998). בהלכת רובינשטיין נפסק, כי הרשות המבצעת אינה רשאית לפטור מגזר שלם מחובה סטטוטורית ללא הסמכה מפורשת בחוק ומכוח שיקול דעת מנהלי בלבד. בית המשפט קבע כי סוגיה עקרונית ושנויה במחלוקת חייבת להיות מוכרעת בחקיקה ראשית של הכנסת. פסק הדין הורה לממשלה ליזום ״אכיפה משלימה״ ולהימנע ממדיניות של עצימת עיניים כנגד ביזוי חוק קיים.

האם ניתן להניח כי בעתיד נראה גיוס חרדים המוני? התשובה טמונה בנחישות האכיפה של הסנקציות הכלכליות שהתווה בית המשפט, ובמידת הציות של הדרג הפוליטי להוראה לשלול את צינורות החמצן הכלכליים של צעירים המסרבים להתגייס.

לפסק הדין ראו: בג״ץ 5819/24 התנועה למען איכות השלטון נ׳ שר הביטחון (מיום 19.11.2025)

להלכת רובינשטיין ראו: בג״ץ 3267/97 אמנון רובינשטיין נ׳ שר הביטחון ( מיום 9.12.1998)

כן ראו: בג״ץ 6198/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל ו-391 ואח׳ נ׳ שר הביטחון (מיום 26.06.2024)