המערערים הגישו תביעה נגד לבית משפט השלום על סך של 25,000 ₪ בדרישה להחזר תשלום בגין נסיעות למוסדות לימוד בישובים ערבים סמוכים למקום מגוריהם. בית משפט השלום הורה על מחיקת התביעה בשל העדר סמכות עניינית – תביעה שכזו אמורה להיות מוגשת כעתירה מנהלית. עוד נקבע כי אין חובה חוקית על הרשות לממן תחבורה לבית הספר וחזרה ממנו. נוסף על כך, קבע בית המשפט, העיר כרמיאל היא עיר שנועדה לבסס את ההתיישבות היהודית, כך שהקמת בית ספר ערבי או מימון הסעות לתלמידים ערבים עלול לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביון העיר.

המערערים טוענים בפני בית המשפט המחוזי טענות שונות, ובראשן הזכות החוקתית לחינוך – על העירייה לדאוג לזרם חינוכי מתאים לתלמידים הערביים המתגוררים בתחומיה. כמו כן עליה לדאוג להסעות לתלמידים ולדאוג לנגישות לבית הספר כאשר אין בישוב המגורים בית ספר מתאים. גם עיריית כרמיאל טענה טענות שונות, ובתוך כך, כי בעיר ישנם בתי ספר בהם לומדים גם תלמידים ערבים וכי ישנה תחבורה ציבורית נאותה וסדירה לישובים ערבים סמוכים. אולם המערערים נרשמו למוסדות חינוך לא רשמיים מחוץ לעיר, ולכן אין הם זכאים למימון מאת הרשות המקומית בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך.

כב' נשיא בית המשפט המחוזי, הש' שפירא, קבע כי יש לדחות את הערעור באשר למימון הסעות, שכן אין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום בהקשר זה. עם זאת, פסק הדין של בית המשפט קמא דורש הבהרות ותיקונים במיוחד בנוגע לפרשנות חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: "חוק הלאום"). נפסק כי בית המשפט קמא עשה שימוש שגוי בחוק הלאום עת שרבב אותו לפסק דינו. זאת, במיוחד לאור העובדה שהעניין אינו במחלוקת והצדדים לא ביקשו להסתמך על הוראה מהוראותיו. אין להוסיף לשיקולי העירייה שיקול שלא טענה, לא התבססה עליו ואף הסתייגה ממנו.

אשר לטענת האפליה: בית המשפט סבר כי הטענה לא גובתה בבסיס עובדתי ואף הייתה משוללת למצב הקיים השטח. כ-600 תלמידות ותלמידים מהעיר כרמיאל לומדים מחוצה לה ועושים דרכם למוסדות לימוד במימון עצמי. תושבים ערבים מהעיר השולחים את ילדיהם למוסדות חינוך רשמיים מקבלים מימון הוצאות נסיעה בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך. נוסף על כך, באחד המקרים הכיר משרד החינוך  בהוצאות נסיעה אף למוסד שאינו רשמי, זאת בשל העדר חלופה לימודית ראויה אחרת.

משכך, המערערים הלומדים במוסדות שאינם רשמיים, אינם זכאים למימון הוצאות נסיעה. אין מדובר באפליה כי אם באבחנה משיקולים ענייניים המתבצעת בהתאם להוראות משרד החינוך.

רשות מקומית אינה מחויבת לפי החוק, התקנות או חוזר המנכ"ל לממן הוצאות נסיעה עבור מוסדות חינוך שאינם רשמיים, כמו גם לא מוטלת עליה חובה לדאוג שקיימת תחבורה ציבורית לאותם מוסדות. העירייה אינה מחויבת לממן הוצאות נסיעה במקרה דנן שכן אין מדובר במצב חריג הדורש התייחסות מיוחדת.

בית המשפט עמד על חוקתיותה של הזכות לחינוך:

"הזכות לחינוך הוכרה כזכות בסיסית של האדם עוד משחר ימיה של המדינה, כאשר לילד והוריו קיימת זכות לבחור בחינוך התואם את ערכיהם והשקפת עולמם ומנגד על המדינה חובה לספק לאזרחיה חינוך שיאפשר להם לפתח ולעצב את אישיותם, כישוריהם ותפיסתם הערכית, ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית […] הזכות לחינוך מכילה הכרה בזכויות קבוצתיות של קהילות מיעוט לחינוך התואם את תרבותן הייחודית ושוללת, יחד עם הזכות לשוויון, העדר הפליה בחינוך ובנגישות אליו".

חשיבות הזכות לחינוך ומעמדה החוקתי מחייבים להנגיש אותה לציבורים שונים בישראל, במיוחד לאוכלוסיות מעוטות יכולת ולבני מיעוטים. בעשורים האחרונים אנו עדים להקמתם של בתי ספר פרטיים המציעים לתלמידות ולתלמידים גישות חינוכיות שונות ופותחים מגמות לימוד מגוונות. ראוי שהאפשרות להשתלב בבתי ספר פרטיים המוכרים על ידי משרד החינוך, שאינם בהכרח בתי ספר ממלכתיים, תהיה פתוחה גם בפני האוכלוסייה הערבית. שעה שאין בעיר פלונית בית ספר המיועד לאוכלוסייה הערבית הגרה בתחומיה, ומשרד החינוך ממילא מממן הסעות אל מחוץ לעיר, יש לשקול שהמימון ייעשה לא רק לבתי הספר הרשמיים, אלא גם לבתי ספר התואמים את בחירת המשפחה.

המערערים: הורים וילדים ממוצא ערבי, תושבי העיר נוף הגליל (בשמה הקודם: נצרת עילית), ועמותות – מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל והאגודה לזכויות האזרח בישראל. לטענתם, קיים צורך להקמת בית ספר ערבי בעיר ולכן פנו כבר בשנת 2013 אל המשיבים: עיריית נוף הגליל ושר החינוך. בעיר קיימים עשרה מוסדות חינוך ממלכתיים בשפה העברית ואף לא אחד בשפה הערבית. זאת, חרף העובדה שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2018, כמעט שליש מתושבי העיר הם ממוצא ערבי וזוהי העיר המעורבת היחידה בישראל שאין בה בית ספר ממלכתי בשפה הערבית. לאחר שדרישתם נענתה בשלילה, הוגשה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בנצרת. במסגרתה הוסכם שיוקם צוות היגוי לבחון מחדש את צרכי החינוך בעיר ובתוך כך את הצורך להקמת בית ספר למגזר הערבי.

במאי 2017 הוצגה עמדת משרד החינוך והעירייה, לפיה העיר נותנת מענה חינוכי הולם לכלל המגזרים. הטענה התבססה על כך שבעיר נצרת, הסמוכה לנוף הגליל, קיימים בתי ספר ממלכתיים ומסגרות חינוכיות פרטיות בשפה הערבית. צוין כי במקרים שהמרחק בין בית התלמיד לבית הספר עולה על 2 ק״מ, יינתנו שירותי הסעה. במסגרת הדיון בעתירה, הצדדים הסכימו שהביקוש להקמת בית ספר בשפה הערבית ייבחן בעזרת סקר בקרב תושבי נוף הגליל מהמגזר הערבי.

בהתאם לכך הופץ שאלון בקרב למעלה מ-1,000 משפחות, ושאלון משלים בקרב למעלה מ-150 משפחות נוספות. העירייה הפיצה את השאלון באמצעות הדואר ודרשה מהנִמְעָנִים להחזיר את תשובותיהם באמצעות הדואר, משיקולים תקציביים. בפועל, רק כ-80 משפחות השיבו על השאלונים ומתוכן רק חלק תמך בהקמת בית הספר. מכאן הסיקו העירייה ומשרד החינוך, כי הביקוש לבית ספר בשפה הערבית הוא מוגבל. בדיון בבית המשפט המחוזי ביססו העותרים את דרישתם על שיעורם המשמעותי של תושבי העיר הערבים, במנותק מסוגיית הביקוש. ואולם בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על יסוד הביקוש המצומצם, וקבע כי בשל הסכמת הצדדים לבחינת סוגיית הביקוש, העותרים מושתקים מלטעון כי נתוני הביקוש אינם מכריעים.

במסגרת הערעור טענו העותרים כי ביקוש אינו מהווה שיקול בלעדי בכל הנוגע למימוש הזכות לשוויון בחינוך. כן נטען כי תוצאות השאלון לא נבעו מהיעדר הביקוש אלא מתוך הרגל של התושבים הערביים שהתחזק לאורך השנים. מנגד טענה העירייה כי ביקוש מהווה תנאי סף למימוש הזכות לשוויון בחינוך. משרד החינוך הצטרף לעמדת העירייה וטען כי בהעדר ביקוש קיים חשש לסגירת בית הספר.

כב׳ השופטת ברק-ארז סברה כי דין הערעור להתקבל. לשיטתה ,״ביקוש״ מהווה שיקול מרכזי אך לא מכריע; בהינתן שיעור מסוים באוכלוסייה שמוצאו ערבי, קמה לרשות המקומית החובה להקים בית ספר ממלכתי בשטחה אשר שפת ההוראה בו היא ערבית, גם אם הביקוש לכך הוא מצומצם. בפסק דינה התמקדה השופטת במעמד הזכות לשוויון בחינוך כזכות יסוד. אוזכרה ההלכה לפיה בכל הנוגע למימוש זכות יסוד, משקלם היחסי של שיקולים תקציביים או לוגיסטיים אינו מקבל מעמד מכריע.

כב׳ השופט אלרון, בדעת רוב, נתן משקל לאפשרות הקיימת לתלמידי העיר ללמוד בבתי הספר בעיר הסמוכה לנוף הגליל. הוא ציין כי התערבות בהחלטה המינהלית עלולה לפגוע בעקרון הפרדת הרשויות ובמעמדה הייחודי של מועצת העיר כגוף נבחר המצוי בעמדה הטובה ביותר למימוש סדרי עדיפויות של תושבי העיר הערבים והיהודים כאחד, והקצאת משאבי הציבור. כב׳ השופט אלרון התייחס לסעיף 24 לחוק חינוך ממלכתי, הקובע כי הורה המעוניין לרשום את ילדו למוסד חינוך ממלכתי דתי, ברשות מקומית שבה מוסד כזה אינו קיים, רשאי למסור על כך הודעה בשעת הרישום. כב׳ השופטת ברק-ארז העירה כי לא ניתן להסתמך על נתונים שנאספים בדרך זו, בשל העובדה שהסעיף אינו מחייב את ההורה למסור הודעה, ואינו מציין כי אי מסירת ההודעה תפורש כחוסר רצון להקמת בית ספר.

פסק הדין מעורר שאלות מעניינות בדבר היקף הזכות לחינוך ושוויון בחינוך; הזיקה בין חובת השלטון לאפשר מימוש זכויות יסוד לבין שאלות של ביקוש; ומידת נכונותו של בית המשפט להתערב בהחלטות שלטוניות רגישות.

לעע"מ 7058/19 האני סלום ו-38 אח' נ' עיריית נוף הגליל (נצרת עילית) (מיום 20.04.2021), לחצו כאן