בני הזוג בהם מדובר נישאו בשנת 1996 ונפרדו לאחר כ-23 שנה. זמן קצר לפני נישואיהם, קיבלה האישה מאביה במתנה חלקת קרקע חקלאית בנס ציונה, שנרשמה על שמה. כעבור מספר שנים, שונה ייעוד החלקה למגורים. בשנת 2002 התקשרה האישה בעסקת קומבינציה עם קבלן, במסגרתה קיבלה שבע דירות בתמורה להעברת חלק מהקרקע לבעלות הקבלן. במהלך השנים, נמכרו שתיים מהדירות והכנסותיהן הופקדו לחשבון המשותף של בני הזוג. חמש הדירות האחרות נותרו בבעלות האישה והושכרו לאורך השנים. דמי השכירות הופקדו אף הם לחשבון המשותף.

לאחר הפרידה, הגישו בני הזוג תביעות רכוש הדדיות לבית המשפט לענייני משפחה. האיש טען לשיתוף בשווי הדירות, בהסתמך על התנהגות הצדדים לאורך השנים, הפקדת כספי השכירות לחשבון המשותף ומעורבותו בניהול הנכסים. האישה טענה  כי הקרקע ניתנה לה במתנה טרם הנישואין, ולכן איננה בת שיתוף, כמו גם הדירות שנבנו על הקרקע. בית המשפט לענייני משפחה מצא שהוכחה כוונת שיתוף בדירות בהתבסס על ניהול משותף, הפקדת כספים לחשבון המשותף והעדר התנגדות מצד האישה. עם זאת, לא הוכחה כוונת שיתוף בקרקע המקורית שניתנה לאישה במתנה. לפיכך, נפסק שהדירות יחולקו בין הצדדים שווה בשווה, אך מחלקו של האיש יופחת שווי הקרקע עליה נבנו הדירות בעת הגירושין.

הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. האישה ערערה על קביעת כוונת שיתוף בדירות. האיש ערער על קיזוז שווי הקרקע. בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט לענייני משפחה לפיה הוכחה כוונת שיתוף בדירות, אך סייג: השיתוף חל על הדירות בלבד, ולא על הקרקע החקלאית המקורית. לכן, נפסק כי מהשווי הכולל של הדירות יש לנכות את שווי הקרקע ואולם השווי יחושב במועד הנישואין, ולא בעת הגירושין.

על פסק  דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו בקשות לערעורים ברשות לבית המשפט העליון.  האישה טענה כי מאחר שלא הוכחה כוונת שיתוף בקרקע החקלאית, לא היה מקום להכיר בזכויות קנייניות בדירות שנבנו עליה מאוחר יותר. לשיטתה, יש להבחין בין שבח אקטיבי המבטא תוספת לערך הנכס הנובעת מהשקעה פעילה של בן הזוג, לבין שבח פסיבי המבטא עליית ערך מסיבות חיצוניות (כמו שינוי ייעוד). לטענתה, רק השבח האקטיבי עשוי להיות בן-שיתוף, וביחס אליו בלבד ניתן להכיר בזכות כספית של האיש, אך לא בזכות קניינית בדירות. בנוסף טענה כי הדירות אינן נכס משפחתי, שכן הן לא שימשו למגורי המשפחה ולכן אין להחיל את דוקטרינת השיתוף הספציפי. מנגד, האיש טען כי משעה שהוכחה כוונת שיתוף, אין להבחין בין שבח פסיבי לאקטיבי, וכי כל הנכס מהווה נכס משותף. לשיטתו, דוקטרינת השיתוף הספציפי חלה ומקנה זכויות קנייניות מלאות בדירות ולא רק זכות כספית.

בית המשפט העליון קיבל את עמדת האיש והפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נקבע כי הוכחה כוונת שיתוף, ובמצב זה אין להבחין בין הדירות לבין הקרקע שעליה נבנו, שכן מדובר ברכוש אחד משותף. צוין כי השיתוף הספציפי אינו מוגבל לנכסים ששימשו למגורי המשפחה, אלא חל גם על נכסים אחרים, לרבות נכסים מניבים או מסחריים כל עוד הוכחה כוונת שיתוף. לפיכך, נפסק כי האיש זכאי למחצית מזכויות הבעלות בדירות, מבלי לנכות מהן את שווי הקרקע.

פרופ' שחר ליפשיץ במאמרו "המתח בין קניין לבין זוגיות: מודלים של שיתוף בנכסים בין בני זוג" מציע לעבור ממודל משפטי המתמקד בכוונת שיתוף קונקרטית (הדורשת בחינה פרטנית של נסיבות כל מקרה) למודל קהילתי-מהותי, הרואה בזוגיות מתמשכת ויציבה בסיס לחזקה בדבר שיתוף ברכוש. במודל זה, עצם החיים המשותפים יוצרים ציפייה הדדית לשיתוף גם בנכסים חיצוניים שלא נרכשו במשותף אלא אם הוכחה כוונה מפורשת לשלול זאת. ליפשיץ מדגיש את החשיבות שבהגנה על הסתמכות בן הזוג הלא רשום, שתרם לנכס או ויתר על אינטרסים אישיים מתוך אמונה שהרכוש משרת את שני בני הזוג. לדבריו, התמקדות אך ורק בכוונה המפורשת או ספציפית עלולה לפגוע בבן הזוג החלש כלכלית ובערכי השותפות. גישה זו מספקת תשתית רעיונית לפסיקת בית המשפט העליון, ומחזקת את ההכרה בשיתוף כעקרון מהותי הנובע מאופי הקשר הזוגי.

לפסק הדין ראו:  בע"מ 5620-24 פלונית נ' פלוני מיום 30.06.2025

למאמר ראו: שחר ליפשיץ "החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואים ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון"  הון אנושי ב1 (התשע"ה).