ארבע החברות שהואשמו הן אקדמי טרוול, טיולי הגשר לעולם, י. הלל ושות' וטרמינל 1 נסיעות ותיירות (לשעבר דיזנהאוז). חלק מנושאי המשרה הורשעו במסגרת הסדרי טיעון ונגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל. הפרשה חשפה מערך של הסדרים כובלים ממושכים ושיטתיים שפעלו בין השנים 2010-2016. ההסדר הכובל המרכזי גובש במחצית הראשונה של שנת 2010, לאחר פרסום תוצאות מכרז משרד החינוך, ויושם באמצעות מגעים שוטפים בין טיולי הגשר, הלל ואקדמי טרוול, לרבות פגישות, הודעות ושיחות טלפוניות. במסגרת ההסדר התחייבו החברות להימנע מהתמודדות על מוסדות חינוך שנקשרו בעבר עם אחת החברות, באופן שכל מוסד חינוכי "שויך" לחברה מסוימת והאחרות נמנעו מהגשת הצעות מתחרות. ביישום ההסדר תואמו גם הצעות "גיבוי" לבתי ספר, במטרה ליצור מראית עין של תחרות. ההסדר פעל מאמצע 2010 עד ינואר 2016, כאשר שלוש החברות שלטו יחד על למעלה מ-70% משוק המשלחות. במהלך התקופה השתתפו במשלחות כ-150,000 תלמידים, וכ-90,000 מתוכם יצאו עם שלוש החברות שהיו צד להסדר.

הסדר כובל נוסף פעל משנת 2010 ועד ינואר 2016 בין דיזנהאוז (טרמינל 1) לבין הלל, ויושם באמצעות מגעים שוטפים בין מנהלי המחלקות בחברות. במסגרת ההסדר הסכימו שתי החברות להימנע מתחרות על לקוחות קיימים, תוך חלוקה של מוסדות החינוך ביניהן. הסדר כובל שלישי גובש החל משנת 2010 בין דיזנהאוז לבין אקדמי טרוול ובגדרו התחייבו החברות להימנע מתחרות על לקוחות קיימים, תוך שמירה על חלוקת השוק הקיימת.

בנוסף, במכרז של שירות בתי הסוהר מיולי 2010 לארגון משלחת לפולין, הגיעו מנהלי הלל וטיולי הגשר להסכמה לפיה טיולי הגשר תגיש הצעה בלתי תחרותית, על מנת לאפשר להלל לזכות במכרז. שתי החברות הציגו מצג כוזב לשירות בתי הסוהר, כאילו הצעות המחיר הוגשו באופן עצמאי, ללא תיאום. שווי המכרז היה כ-300,000 שקלים. הסדר נוסף בין הלל לאקדמי התייחס למכרז של משרד החינוך משנת 2014: בתמורה להסכמת אקדמי שהלל תזכה במכרז, התחייבה הלל להימנע מלהתחרות על משלחות שאקדמי ארגנה בעבר. הסדר זה יושם עד ינואר 2016.

במהלך התקופה הרלוונטית הציגו החברות למשרד החינוך ולשירות בתי הסוהר מצגים כוזבים, שלפיהם הצעות המחיר הוגשו באופן עצמאי וללא תיאום מוקדם ביניהן, בעוד שבפועל תואמה כל הצעה מראש. כך, המכרזים, שנועדו לשמש מנגנון ליצירת תחרות, שימשו למעשה כלי לביצוע ההסדר הכובל ולהסתרתו מפני הרשויות. בית המשפט המחוזי בת"א  קבע מתחם ענישה הולם של 5 עד 15 חודשי מאסר, ומיקם את עונשה של המערערת בתחתית המתחם. בגזר הדין ניתן משקל לנסיבותיה האישיות הקשות כסבתא לנכדים עם מצב נפשי קשה וסיפור חיים מורכב ת"פ (מחוזי מרכז) 9625-07-18 מדינת ישראל – רשות התחרות נ' צבי סער (מיום 15.4.2024)‏‏.

הערעור על חומרת העונש – נדחה. בפסק דין של כב' השופטים כבוב, וילנר וגרוסקופף, נקבעו קווים מנחים למדיניות ענישה בעבירות לפי חוק התחרות הכלכלית. עיקרון מרכזי הוא שבעבירות  של הסדר כובל אופקי, בין מתחרים בשוק, תחתית מתחם הענישה חייבת לכלול עונש מאסר בפועל שאינו ניתן להמרה בעבודות שירות. גם כאשר מדובר בעונש מאסר קצר יחסית, יש להעדיף ריצוי מאחורי סורג ובריח. בית המשפט ביסס גישה זו על מאפייני העבירות הכלכליות: מבצעיהן פועלים בדרך כלל מתוך בצע כסף. ברגיל, הם אינם מורתעים מקנסות כספיים, העשויים להיתפס כעלות עסקית מחושבת, אלא דווקא מהתיוג החברתי ומהכליאה הממשית. איום של מאסר בפועל יוצר הרתעה אפקטיבית במיוחד בקרב אנשים נורמטיביים, שעבורם הניתוק מהחיים הרגילים, מהעסק ומהמשפחה הוא בעל משמעות מכרעת. בית המשפט דחה את הטענה כי העבירות לא הובילו לנזק קונקרטי. הנזק הוא משולש: פגיעה כלכלית בהורים שנאלצו לשלם מחירים מנופחים ולא תחרותיים; פגיעה בנגישות למסעות עצמם, במיוחד עבור בני נוער במעמד סוציו אקונומי מוחלש; וכן פגיעה בערך החינוכי של מסעות להנצחת השואה. בית המשפט התמודד גם עם המלצות ועדת דורנר משנת 2015 להמעיט במאסרים קצרים ולהעדיף עבודות שירות. השופט כבוב הבהיר כי המלצות אלה נכונות ביחס לעבריינים משולי החברה, ולא ביחס לעבירות כלכליות.

נראה שפסק הדין משתלב במגמת החמרה עקבית בענישה בעבירות כלכליות שהתגבשה בשנים האחרונות. כך, בע"פ 2919/02 יצחק אלוני (בן חיים) נ' מדינת ישראל (מיום 1.10.2002)‏‏, ציינה כב' השופטת  דורנר כי "בעקרון, העונש ההולם בעבירות כלכליות הוא מאסר בפועל". בע"פ 1408/18 מדינת ישראל נ' אברהם (ויקטור) בן דרור (מיום 21.8.2018)‏‏ הבהיר כב' השופט גרוסקופף כי פיצול תקופת מאסר בין כליאה לעבודות שירות אינו דרך המלך בעבירות של הסדר כובל. נציין כי בפרשת הקרטל הנ"ל אושרה בקשה להגשת תובענה ייצוגית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וזו אושרה (ת"צ (מחוזי ת"א) 59088-09-19 סיגל אשר נ' י. הלל ושות' בע"מ, מיום 19.10.2022)‏‏. התיק עודו תלוי ועומד.

לפסק הדין ראו ע"פ 4475/24 איילת יונגסטר נ' מדינת ישראל (מיום 1.9.2025)‏‏.

בנובמבר 2022 הגישה רשות התחרות כתב אישום נגד מור, בטענה להפרת סעיף 5 לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח–1988, בדרך של המלצה לקביעת קו פעולה בידי איגוד עסקי. מור שימש כמנכ"ל רשת מסעדות וכמנכ"ל עמותת "מסעדנים חזקים ביחד" – עמותה הפועלת לקידום האינטרסים העסקיים בענף המסעדנות, התראיין לאתר 'כלכליסט' מתוקף תפקידו; שם הצהיר על עליית מחירים צפויה בענף המסעדנות בשיעור של בין 5%-10% במחירי התפריטים, זאת עקב עליית מחירים של 10%-20% בכל חומרי הגלם. כותרת הכתבה, במסגרתה פורסמו דבריו, הייתה "ענף המסעדות: דחינו ודחינו והגיע הרגע להעלות מחירים". לפי כתב האישום, באותו היום הפיץ מור את הכתבה בקבוצות וואטסאפ שונות ובדף הפייסבוק של העמותה וכן התראיין לתחנת רדיו באותו עניין.

על יסוד דברים אלה, ובהתאם להודאתו במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים, הורשע מור בהכרעת־הדין בעבירה של המלצה לקביעת קו פעולה בידי איגוד עסקי לפי סעיף 5 לחוק התחרות הכלכלית: "קו פעולה שקבע איגוד עסקי לחבריו או חלקם העלול למנוע או להפחית תחרות בעסקים ביניהם, או קו פעולה כאמור שהמליץ עליו לפניהם, יראו כהסדר כובל כאמור בסעיף 2, ואת האיגוד העסקי וכל אחד מחבריו הפועל על פיו כצד להסדר כובל" (להכרעת הדין בבית המשפט המחוזי ראו: ת"פ 29261-11-22 מדינת ישראל נ' מור ואח' (מיום 17.07.2023) https://tinyurl.com/2s3fz2y4).

בגזר הדין, בית המשפט המחוזי אימץ את המלצת שירות המבחן בדבר אי הרשעה. צוינו העקרונות שההלכה הפסוקה התוותה בסוגיית אי הרשעה, לפיהם בית המשפט נדרש לאזן בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מעצם ההרשעה. בית המשפט המחוזי קבע כי על אף חומרתן הרבה של עבירות לפי חוק התחרות, מדובר במעידה חד פעמית, ללא תכנון מוקדם או הכנה מראש. באשר לנזק הצפוי למור, נמצא כי הרשעתו עלולה להוביל לפגיעה בלתי מידתית בעתידו המקצועי והתעסוקתי. איזון בין שני השיקולים הוביל למסקנה כי יש להורות על אי הרשעתו של מור לצד הטלת צו של"צ (לגזר הדין בבית המשפט המחוזי ראו: ת"פ 29261-11-22 מדינת ישראל נ' מור ואח' (מיום 04.02.2024) https://tinyurl.com/3facu797).

רשות התחרות הגישה ערעור בטענה שאי הרשעה מהווה חריג לכלל לפיו יש למצות את הדין עם מי שאשמתו הוכחה, וציינה כי ההצדקות לכלל זה מקבלות משנה תוקף כאשר מדובר בעבירות על חוק התחרות הכלכלית. נטען כי עבירות אלה הן חמורות ומובילות לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי. המערערת הדגישה כי אין תקדים לאי הרשעה בעבירות על חוק התחרות, וטענה שהנזק עליו הצביע בית המשפט המחוזי הוא נזק ספקולטיבי בלבד. בנוסף, טענה כי מעשיו של מור היו חמורים ולא היו בגדר מעידה חד פעמית. מור השיב כי הטענה לפיה בכל מקרה של עבירה על חוק התחרות הכלכלית נדרשת הרשעה – היא שגויה. נטען כי בנסיבות המקרה העבירה מצויה ברף הפלילי הנמוך ביותר והודגשה המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעה, תוך שצוין כי הנאשם נטל אחריות על מעשיו והביע חרטה.

בית המשפט העליון קבע כי בכל הנוגע לעבירות לפי חוק התחרות הכלכלית, מן הראוי לנקוט בגישה מחמירה ולהימנע מאי הרשעה. נקבע כי יש לבחון כל עבירה לגופה ולשלול אפשרות של אי הרשעה, תוך איזון ראוי בין הנזק שעלול להיגרם מהרשעה מול החשיבות של הרשעה בעבירות לפי חוק התחרות. התוצאה של אי ההרשעה עשויה להימצא ראויה רק בהתקיימות שני תנאים מצטברים: האחד, שההרשעה תפגע בשיקום הנאשם; והשני, שסוג העבירה ונסיבות המקרה מאפשרים לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן משמעותי בשיקולי ענישה נוספים.

בית המשפט העליון הדגיש את חשיבות חוק התחרות הכלכלית בקידום תחרות הוגנת ומשוכללת, תוך יצירת תמריצים להתייעלות ולחדשנות. נקבע כי החוק נועד לשמור על התחרות בעסקים ולהצר צעדיהם של הסדרים שיועדו לפגוע בתחרות החופשית. כב' השופט כבוב ציין כי עבירות על חוק התחרות הכלכלית הן עבירות חמורות, אשר פוגעות באופן קשה בערכי יסוד כלכליים וחברתיים, וכי הימנעות מהרשעה במקרים כגון דא יש בה משום "איתות" שלילי לציבור בכלל, ולאנשי עסקים בפרט.

בעניינו של מור נקבע כי לא הוכח שייגרם לו נזק קונקרטי מעצם הרשעתו, קל וחומר נזק שאינו פרופורציונלי לאינטרס בדבר ההגנה על הערכים המוגנים שניצבים ביסוד חוק התחרות הכלכלית. נקבע כי מור לא הביא ראיות לכך שמעמדו החברתי, מצבו התעסוקתי או מצבו הכלכלי ייפגעו בצורה אנושה מעצם ההליך הפלילי והרשעתו. בנסיבות אלה, נפסק כי יש לבטל את אי ההרשעה. בית המשפט העליון בחן מכלול של שיקולים לטובתו של מור: אורח חייו הנורמטיבי, פעילותו הענפה למען החברה, לרבות שירותו הפעיל במילואים, והעובדה שלא מדובר במעשים מתוחכמים הנמצאים בליבת האיסור הפלילי. למרות זאת, בבחינת האיזון בין כלל השיקולים, קבע בית המשפט כי ידה של המדינה על העליונה, ואין לסטות מהכלל המחייב הרשעה של נאשם שהודה בביצוע עבירה פלילית.

עם זאת, בהערת סיום, בית המשפט העליון ביקר את רשות התחרות כשהכיר בכך שהמקרה אינו מצוי ב"גרעין הקשה" של חוק התחרות הכלכלית, ונסיבותיו אינן הולמות באופן מלא את המקרה הפרדיגמטי שעליו נועד לחול החוק. כמו כן, בשים לב למשאבים המוגבלים של רשות התחרות, מצופה ממנה להקצותם בצורה יעילה, כך שיופנו לאותם המקרים המצויים בליבת החוק ואשר מאופיינים בפגיעה רוחבית, קשה ועמוקה בתחרות החופשית, ובהשפעה משמעותית על חיי היומיום של אזרחי המדינה, הנתונים לגזרות כלכליות ועליית מחירים גבוהה.

בסיכומו של דבר, התקבל ערעור רשות התחרות – בית המשפט העליון (כב' השופט כבוב, בהסכמת כב' השופטים אלרון ושטיין) ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי בדבר אי הרשעת מור, והורה על הרשעתו בעבירה של צד להסדר כובל בדרך של המלצה לקביעת קו פעולה בידי איגוד עסקי, לפי חוק התחרות הכלכלית. יחד עם זאת, בית המשפט העליון הותיר על כנם את צו השל"צ בהיקף של 300 שעות בהתאם לתוכנית שיגבש שירות המבחן, וההתחייבות בסך 50,000 ₪ שלא לעבור עבירה לפי חוק התחרות במשך שנה (שתיחתם תוך 30 ימים, אחרת יאסר המשיב למשך 7 ימים), אשר נקבעו בגזר הדין המקורי.

לפסק הדין ראו: ע"פ 2299/24 מדינת ישראל נ' תומר מור (מיום 04.02.2025) https://tinyurl.com/ms7pwra.

נציין כי רשות התחרות פועלת למיגור תופעות של קרטלים בענף המזון. ביום 19 בפברואר 2025 הגישה כתב אישום כנגד אייל רביד, מנכ"ל ובעלי רשת הקמעונאות ויקטורי, וכנגד מנהלים ברשתות יוחננוף וסופר ברקת, על רקע התבטאויות פומביות המהוות לפי הנטען ניסיון להסדר כובל. האישום מתייחס לשורה של התבטאויות פומביות שביצע רביד בין החודשים ספטמבר-אוקטובר 2021, שבהן הצהיר על עליות מחירים צפויות של 8%-10% העתידות להתרחש בחודשים נובמבר-דצמבר 2021. התביעה טוענת כי התבטאויות אלה במדיה החברתית, בראיונות טלוויזיה וברדיו, נועדו להעביר מסר לספקים ולקמעונאים אחרים על הזמנה מצד הנאשם להעלות מחירים באופן מתואם. לפי הנטען, בשיחות פרטיות עם ספקים, רביד הודה כי התבטאויותיו נועדו "לפתוח דלת" לעליית מחירים. לפי כתב האישום, התבטאויות אלה נעשו תוך מודעות לאופיין האסור ובמטרה לשכלל הסדר כובל להעלאת מחירים לצרכן, ללא שהתקבל אישור, היתר זמני או פטור כנדרש בחוק התחרות הכלכלית.

(לכתב האישום ראו: ת"פ 49409-02-25 מדינת ישראל נ' איל פליקס רביד ואח' (מיום 19.02.2025) https://tinyurl.com/3hd3n7wp).