המקרה עסק בהסכם בין המנוח משה חזקיה לבין מנהל מקרקעי ישראל. בשנת 1957 חתם המנוח משה חזקיה על הסכם עם רשות מקרקעי ישראל לחכירת המקרקעין אשר בבעלות הרשות. הקרקע נועדה להפעלת משתלה המהווה עסק משפחתי. לאורך השנים נחתמו בין הצדדים מספר רב של הסכמים אשר כל אחד מהם ארך שלוש שנים עם מתן אופציה להארכה לתקופה נוספת. ההסכמים שנחתמו מעת לעת נועדו לחידוש ההתקשרות ונשאו את הכותרת "הסכמי חכירה". החל משנת 1969 ואילך צוין בהסכמים כי הזכויות הניתנות הן זמניות, קצרות ומוגבלות וכי הרשות רשאית להפסיק את ההתקשרות בכל עת. עוד נכתב בהם כי המנוח אינו זכאי להעביר את זכויותיו לאחר. בשנת 1989 בעת חידוש נוסף של החוזה, שונתה כותרת ההסכם ל"הסכם הרשאה" והמנוח הוגדר כ"בר רשות" לניהול המקרקעין, זאת בשונה מזכות החכירה שהופיעה בהסכמים הקודמים.

בשנת 1995 פרץ סכסוך בין הצדדים ביחס לגובה דמי השימוש בקרקע. המנוח הגיש תביעה כנגד הרשות בבית המשפט המחוזי ועתר לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לחידוש חוזה חכירה וכי על הרשות לגבות ממנו תשלום שנתי כנהוג בשטח חקלאי, כפי ששילם עד ליום זה. הרשות הגישה תביעה שכנגד ועתרה לסילוקו של המנוח מהקרקע. בפסק דין של בית המשפט המחוזי (ת"א 2101/96 מיום 8.3.2000) קיבל בית המשפט את טענות המנוח ודחה את תביעת הרשות. בית המשפט עמד על אינטרס הציפייה של המנוח, וקבע כי הוא יוכל להמשיך להחזיק במקרקעין במסגרת ההסכמים של הרשות. מנגד, בית המשפט קבע כי המנוח אינו זכאי להתקשר בחוזה חכירה לדורות. פסק הדין הוקדש ברובו לשאלת גובה דמי השימוש. הוצגה שומת השמאי מטעם המנוח והוצגה שומת שמאי נוספת מטעם רשות מקרקעי ישראל. בית המשפט פסק כי יש להעדיף את שומת השמאי מטעם המנוח, אשר העמיד את דמי החכירה השנתיים על סך 6,000 ₪ לשנה (בדומה לדמי החכירה השנתיים שנקבעו בחוזה האחרון בין הצדדים). בשומתו קבע כי שימוש הקרקע הוא "חקלאי" לעומת השמאי הממשלתי מטעם הרשות אשר קבע את שומתו על פי סיווג שימוש הקרקע כ"תעשייתי" ולא ידע לתמוך קביעתו בחיקוק או הסכם כלשהו. בית המשפט פסק כי על הרשות לערוך שומה חדשה על פי סיווג הקרקע כחקלאי, ולחתום עם המנוח  על הסכם תקופתי בהתאם לגובה השומה החדשה.

לאחר מתן פסק הדין התגלעה מחלוקת בין המנוח לרשות בדבר פרשנות פסק הדין בנוגע לחישוב דמי החכירה. לאור המחלוקת לא נחתם הסכם בין המנוח לרשות ולא שולמו דמי שימוש על ידי המנוח,  על אף שהוסיף להחזיק במקרקעין ולהפעיל בהם את משתלה.

בשנת 2006 שלחה הרשות שובר גבייה לתשלום "דמי שימוש", בסתירה לכאורה לפסק הדין של בית המשפט המחוזי. המנוח הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להבהרת פסק הדין, אך בקשתו נדחה. המנוח הגיש בקשה לבית המשפט העליון, למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין, בשל מחלוקת על פרשנותו, אך גם בקשה זו נדחתה. לבסוף, הגיש המנוח לבית המשפט המחוזי בקשה לאכיפת פסק הדין וקיומו לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט. בשנת 2011 התקיים דיון בבקשה והצדדים הגיעו להסכמות: המנוח התחייב להסדיר תשלום מוסכם על סך 300,000 ₪ עבור דמי השימוש שלא שילם במשך 16 שנה. בכפוף לכך התחייבה הרשות לחתום על חידוש הסכם עם המנוח.

ואולם על אף ההסכמות האמורות, בין המנוח לרשות לא פסקו המחלוקות. המנוח ביקש לחתום על חידוש הסכם חכירה, אך הרשות לא נעתרה לבקשתו והסכימה לחדש עמו הסכם הרשאה בלבד. המנוח המשיך להחזיק במקרקעין ולהפעיל את המשתלה, אך עמד בסירובו לחתום על הסכם הרשאה. בסופו של יום לא נחתם הסכם כלשהו בחייו של המנוח. המנוח הלך לעולמו בשנת 2014. המנוח הותיר צוואה, לפיה הזכויות במשתלה מוקנות לביתו דליה ברעם.

בשנת 2017 הגישה דליה פנייה לרשות בה עתרה ל"העברת זכויות מכוח צוואה, וחתימה על הסכם חכירה". מספר ימים לאחר מכן נשלחה לדליה דרישה מטעם הרשות לפנות את המשתלה. בשנת 2018 עתרו דליה ברעם ובעלה איתן ברעם לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי לפיו הם זכאים להתקשר עם הרשות בחוזה חכירה. התובעים טענו כי הרשות אינה מקיימת את פסק הדין משנת 2000 שהורה לחתום על הסכם עם המנוח. בנוסף טענו כי הם רשאים להיכנס בנעלי המנוח לצורך חתימה על הסכם. מנגד טענה הרשות כי אין לתובעים זכות עמידה, בהתבסס על כך שזכות ההרשאה של המנוח אינה עבירה. בנוסף נטען כי פסק הדין משנת 2000 מתייחס למנוח בלבד. תביעת התובעים נדחתה, והתובעים ערערו לבית המשפט העליון.

בערעור, המערערים טענו כי בית המשפט המחוזי טעה בפרשנות פסק הדין משנת 2000. לטענתם, בפסק הדין משנת 2000 נקבע שעל הרשות להמשיך ולחתום עם המנוח על הסכמי חכירה. עוד נקבע בפסק הדין משנת 2000 כי ככל והרשות מעוניינת להמיר את הסכמי החכירה בהסכמי הרשאה עלייה להציג "טעמים ראויים" אך הרשות לא עשתה זאת במשך 18 שנה. קביעה זו מחדדת את כוונתו של בית המשפט כי ההסכמים עליהם יש לחתום הם הסכמי חכירה. בנוסף טענו המערערים כי בית המשפט ביסס החלטתו על הנחה לפיה מדובר במדיניות חדשה של הרשות שלא להשתמש בהסכמי חכירה לתקופות זמן של פחות מ- 5 שנים. בעיני המערערים הנחה זו שגויה, שהרי נחתמו בין הרשות לאזרחים אחרים הסכמי חכירה לתקופה של פחות מחמש שנים. לאור האמור, טענת המערערים היא כי הם זכאים להתקשר עם הרשות בחוזה חכירה, ויש להורות לרשות לעשות כן.

לטענת הרשות, ליורשים אין זכות במקרקעין. לדבריה, זכות המנוח מעולם לא הייתה חכירה אלא הרשאה. הרשות חלקה על פרשנות פסק הדין משנת 2000, וטענה כי לא הוקנתה מכוחו למנוח זכות חכירה. אמנם כותרתם של חלק מההסכמים "חוזה חכירה" אך משום שאלה ההסכמים היחידים שנהגו באותה העת, אך הכותרת אינה משקפת מהות. מלשון החוזה עולה כי למנוח הוענקו זכויות זמניות בלבד ולכן אין לקבל את עמדת היורשים, לפיה פסק הדין המקורי העניק לו זכויות חכירה. בנוסף טענו, כי גם אם היה נחתם הסכם חכירה עם המנוח, הזכות נובעת מהסתמכותו ואינה ניתנת להורשה.

לב הדיון המשפטי בערעור התמקד בפרשנותו של פסק הדין המקורי. בית המשפט העליון בחן את לשון פסק הדין על מנת להבין את הפרשנות הראויה. בפסק הדין המקורי הורה בית המשפט לחדש את ההסכמים שנחתמו טרם מתן פסק הדין, ואלה היו חוזי "חכירה". אך בפועל הזכויות שהוענקו מכוח הסכמים אלו היו זמניות, קצרות ומוגבלות. על אף כותרת ההסכמים והשימוש במושג "חכירה", הזכויות שהוענקו למנוח היו בגדר הרשאה בלבד. יתר על כן, ההסכמים המאוחרים בין המנוח לרשות נשאו את הכותרת "הסכם הרשאה" ובהם נכתב בבירור כי הזכויות בלתי עבירות. בית המשפט הוסיף כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הפרשנות התכליתית של פסק הדין המקורי משנת 2000, שביקש להגן על האינטרסים של המנוח, כמחזיק במקרקעין תקופה ארוכה. פסק הדין לא הניח לנגד עיניו את אינטרס היורשים. לפיכך, בית המשפט העליון דחה את הערעור והותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.

לפסק הדין ראו: ע"א 336/22 דליה ברעם ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל מיום 07.08.2024