בשנים האחרונות, הולכות ונכנסות לשימוש טכנולוגיות מתקדמות המשפיעות באופן משמעותי על האופן בו אזרחי המדינה צורכים שירותי תחבורה פרטית וציבורית. אדם המעוניין להגיע מנקודה א' לנקודה ב' יכול להשתמש במגוון אפליקציות לתכנון מסלולו תוך התחשבות בנקודות המוצא והיעד, שעת הנסיעה, אמצעי התחבורה המועדף ועוד. בהיותו בדרך, עומדים לרשותו אמצעי תחבורה מגוונים, ביניהם כלי רכב פרטיים, אמצעי הסעת המונים, וכן אמצעי תחבורה שיתופיים שונים. שירותי התחבורה החדשים – ביניהם יישומי תכנון ותשלום, יישומי הזמנת מונית דרך הטלפון החכם, זימון נסיעות משותפות בין אנשים פרטיים והשכרה מזדמנת של גלגינוע  (קורקינט חשמלי) – מבוססים במידה רבה על מידע שנאסף אודות ציבור המשתמשים בדרך. יש שהמידע הרלוונטי הוא מקובץ (אגרגטיבי), ומתייחס לציבור באופן כללי ובלתי מסוים, ויש שהמידע הרלוונטי הוא מסוים (פרטיקולרי), ומתייחס לנתוניו הספציפיים של אדם נתון.

בשנים הקרובות צפויה התפתחות של שירותי התחבורה המתקדמים, ובעשורים הבאים צפוי שינוי דרמטי באופן השימוש שלנו באמצעי התחבורה השונים. עם המשך התפתחות התחבורה החכמה צפוי גידול בכמות המידע האישי הנאסף על ידי ספקי השירותים החדשים, שכן "חומר הגלם" העיקרי הדרוש להם הוא מידע מסוגים שונים אודות שימוש האזרחים במערכות התחבורה השונות. בשל איסוף המידע המוגבר עלולה להיפגע גם פרטיותם של אזרחים אשר כלל אינם עושים שימוש בשירותי התחבורה הרלוונטיים. כנגזרת מכך, פוטנציאל הסיכון לזכות לפרטיות גדל, וצפוי לגדול עוד יותר בעתיד.

לצורך קידום התחבורה החכמה והטמעתה נדרש שיתוף פעולה בין המגזר הפרטי לממשלתי. בעוד האינטרס המוביל של המגזר הפרטי המפתח את הטכנולוגיה הוא אינטרס כלכלי וטכנולוגי, הרי שלמגזר הציבורי יש אינטרסים נוספים, ביניהם הרצון לשמור על פרטיות האזרחים. פרטיות האזרחים מאוימת מעצם איסוף המידע, וכן בשלב עיבודו ואחסונו. תמיד קיים הסיכון לדליפת המידע החוצה, ולכך שהמידע ישמש לתכליות שלא לשמן נאסף ומבלי לקבל את רשותו של הפרט.

הזכות לפרטיות מעוגנת בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 והתקנות שחוקקו מכוחו, קובעים כי אין לאסוף מידע על אדם ואין להשתמש במידע זה ללא הסכמתו של אותו אדם. החוק מגן על מידע אישי שנאסף ואוחסן במאגרי מידע (ממשלתיים או פרטיים), ומתווה את הכללים לניהול ולאבטחת מאגרי מידע. החוק והתקנות מטפלים בהיבטים שונים הנוגעים לרישומו של המאגר, אבטחתו וניהולו, לרבות הסכמת המשתמשים שנתוניהם יאוחסנו בו, קיום עקרון צמידות המטרה, זכות העיון במידע ותיקונו ע"י האדם אשר המידע מתייחס אליו.

המתח המרכזי נובע מכך שהפגיעה בפרטיות והתועלת הצומחת מהטכנולוגיות החדשות כרוכות זו בזו. כלומר, על מנת להנות משירותי התחבורה החכמה אדם חייב לוותר על חלק מפרטיותו. הקפדת-יתר על הפרטיות עלולה להוות חסם לפיתוחים טכנולוגיים ועסקיים שתכליתם שיפור מערכות התחבורה וייעול השירות הניתן לאזרח.

המדריך שפורסם מציג עקרונות להטמעת הטכנולוגיות החדשות, באופן המשקלל את הסיכונים לפרטיות הנובעים מהטכנולוגיות החדשות. במסגרת זאת, הוא ממליץ, כי גופי התחבורה הצפויים להכניס לשימוש טכנולוגיות רלוונטיות ימנו גורם בכיר לתכלול יחסי הגומלין בין הטכנולוגיות השונות והצלבות המידע הנאסף מהן. ככלל, מציע המדריך להתייחס לסוגיית הפרטיות כבר מהשלבים המוקדמים של פרויקטים של תחבורה חכמה. זאת, באמצעות עריכת תסקיר מקדים בדבר האיומים על הפרטיות, ועיצוב הטכנולוגיה החדשה באופן הנותן מענה לממצאיו. בנוסף, מציין המדריך את הצורך בהקפדה יתרה על היבטי הפרטיות בעת שיתוף הפעולה עם גורמים מסחריים, ולבסוף מתייחס לצורך בנקיטת שקיפות כלפי האזרחים באשר למדיניות הפרטיות הנהוגה. עקרונות אלה מובאים כקווים מנחים בלבד, ואינם מהווים הנחיות או כללים מחייבים.

תרומתו המרכזית של המדריך היא בהעלאת המודעות להיבטי הפרטיות המתלווים להכנסת טכנולוגיות חדשניות לתחום התחבורה, תוך התייחסות לשיתופי הפעולה המייחדים תחום זה בין הגורמים הממשלתיים ובין גופים פרטיים. כך, מקדם המדריך את הטמעת שיקולי הפרטיות כבר בשלב פיתוח הטכנולוגיות החדשות, ולאחר מכן בעיצוב מערכות התחבורה החכמה ובהכנסתן לשימוש.

לדוח הרשות להגנת הפרטיות לחצו כאן.

ביום 14.07.2020 הגישה הרשות את חוות דעתה הראשונה מכוח החוק, ומאז פרסמה מספר חוות דעת נוספות. הרשות סבורה כי לאור התמשכות מגפת הקורונה, אין מקום לפתרון זמני ויש להחליפו באמצעי טכנולוגי שפגיעתו בזכויות אדם פחותה. לאחר בחינת החלופות האפשריות, הרשות הצביעה על יישומון המגן 2.0 כחלופה הטובה ביותר, וזאת בשל תכונותיו הטכנולוגיות, ביניהן העובדה שהטכנולוגיה מבוססת על נתוני קירבה, ולכן מספקת תוצאות מדויקות ואמינות אף יותר מאמצעי שב"כ. המודל הפיזורי של היישומון מאפשר איזון בין איסוף נתוני המיקום של המשתמש לבין הגנה על פרטיותו, מאחר ואיסוף המידע ועיבודו נעשה על גבי מכשירו האישי. להבדיל מהשימוש הכפוי שנעשה במסגרת אמצעי שב"כ, השימוש ביישומון הוא וולונטרי. הרשות התייחסה לחשש שהציבור ייבחר שלא להשתמש ביישומון, ובמטרה לעודד התקנה של היישומון בחלקים נרחבים באוכלוסייה, קראה להיערכות הסברתית נרחבת בכל הנוגע לחשיבות הפעלתו, תוך התייחסות להיבטי ההגנה על הפרטיות והשקיפות, המהווים נדבך משמעותי בהעלאת אמון הציבור.

לחוות הדעת של הרשות להגנת הפרטיות מחודש יולי 2020 לחצו כאן.

ביום 20.11.2020, פרסמה הרשות להגנת הפרטיות חוות דעת נוספת ביחס לאפשרות להוסיף את יישומון המגן לדרישות התו הסגול. במסגרת חוות הדעת, התנגדה הרשות לכל שימוש כפוי ביישומון או בכל טכנולוגיית מעקב אחרת בכניסה למקומות ציבוריים. הרשות נימקה, כי חיוב הציבור להתקין טכנולוגית מעקב נוגדת את הוראות סעיף 12(ב) לחוק ההסמכה של השב״כ, לפיה ״התקנת טכנולוגיה אזרחית והשימוש בה ייעשו רק בהסכמתו מדעת של המשתמש ומתוך רצונו החופשי". עמדת הרשות הייתה חד משמעית: כפיית השימוש ביישומון או בטכנולוגיה אחרת לצורך כניסה למקום ציבורי, בעיקר מקום המספק שירות חיוני, פוגעת באופן בלתי מידתי בזכות לפרטיות. לדעת הרשות, על המדינה לפעול ליצירת שינוי בהתנהלות הציבור הרחב באמצעות מתן תמריצים חיוביים לביצוע פעולות הנחוצות למאבק בקורונה. בין אלה נכללות ההצעות הבאות: נשיאת המדינה בעלות ימי הבידוד, קיצור תקופת הבידוד, מתן קדימות במוקד הערעורים על החלטת בידוד, הכרה בנתונים שנצברו ביישומון לצורך ביטול בידוד או למתן פטור מניטור על ידי השב״כ. תמריצים אלו בכוחם להוביל לכך שהציבור יחפש בעצמו כלים לקבלת מידע באשר למצבו הרפואי ויהוו מנגנון ראוי לגיוס הציבור במאבק במגפה.

לחוות הדעת של הרשות להגנת הפרטיות מיום 20.11.2020 לחצו כאן.

ביום 16.12.2020 פרסמה הרשות להגנת הפרטיות חוות דעת נוספת מכוח החוק. בחוות דעת זו, הרשות הביעה עמדה לפיה אין הצדקה להמשך השימוש הגורף בכלי השב״כ, זאת לאור הגדלת מערך החקירות האפידמיולוגיות ויעילותו. על רקע שיפור במערך החקירות האפידמיולוגיות, לא צפוי קושי מעשי לבצע חקירה אפידמיולוגית אנושית, בזמן אמת ובאותו היום, לכל מי שאובחן כחולה. צוין כי תרומתו של כלי השב"כ ירדה בשבועות האחרונים. הרשות סברה, כי התועלת השולית הנמוכה של מנגנון השב״כ אינה מצדיקה את הפגיעה הדרסטית והמתמשכת בפרטיותם של כל תושבי ישראל, באמצעות מעקב גורף על ידי גוף ביטחון שאין זה ייעודו. לפיכך, יש להשתמש בכלי זה רק במקרים בהם החולה המאומת אינו משתף פעולה בחקירה האפידמיולוגית האנושית.

לחוות הדעת של הרשות להגנת הפרטיות מיום 16.12.2020 לחצו כאן.

עוד נציין בעניין זה, כי החוק להסמכת השב"כ הועמד לתקיפה בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון במסגרת בג"ץ 6732/20. בצו על תנאי שניתן ביום 17.11.2020, ביקש בית המשפט את התייחסות המדינה לשאלה, מדוע לא יוגבל השימוש בכלי שב"כ למקרים בהם החולה המאומת אינו משתף פעולה בחקירה האפידמיולוגיות. המדינה טרם השיבה.

להחלטת בג״ץ מיום 17.11.2020 לחצו כאן.

על אף הצו על תנאי, בהחלטת ממשלה מיום 17.12.2020 הכריזה הממשלה על הארכת הסמכת השב"כ עד ליום 7.1.2021. הממשלה נימקה את החלטתה בקיומו של צורך מידי וממשי בהסתייעות מסוג זה ובשל העובדה שעד לאותה הכרזה טרם נמצאה חלופה מתאימה. ההכרזה ניתנה לאחר שהונחו בפני הממשלה המלצותיהן של צוות השרים, שניתנו לאחר עיון בחוות דעתה של הרשות להגנת הפרטיות.

להחלטת הממשלה מיום 17.12.2020 לחצו כאן.