יו"ר דירקטוריון חברת הדואר, מישאל וקנין, מונה בשנת 2022 על ידי שר התקשורת דאז יועז הנדל. במרץ 2023 שר התקשורת, שלמה קרעי, הודיע למר וקנין כי עליו לסיים את תפקידו. רק לאחר מכן, ביוני 2023, פנו השרים לרשות החברות הממשלתיות לקבל את עמדתה לגבי סיום תפקידו של היו"ר. בתשובה מנומקת, הרשות התנגדה להעברת היו"ר מתפקידו. בתוך פחות משבוע, שלח שר התקשורת מכתב שימוע ליו"ר. מכתב זה היה דומה עד זהות לטיוטת המכתב שצורפה לפניה לרשות. לאחר קבלת תגובת היו"ר, הודיעו השרים על החלטתם להעבירו מכהונתו, בנימוק שלא פעל להתוויית מדיניות ברורה בנושאים קריטיים לפעילות החברה.

החלטת השרים התבססה על סעיף 22(א)(6) לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975 הקובע כי ניתן להעביר דירקטור מתפקידו אם אינו ממלא תפקידו כראוי לאחר התייעצות עם רשות החברות הממשלתיות. העותרים, חברת דואר ישראל בע"מ ויו"ר הדירקטוריון מישאל וקנין, טענו שההחלטה להדיח את יו"ר הדירקטוריון נעשתה ללא סיבה עניינית. לגישתם, לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק החברות הממשלתיות לסיום כהונת דירקטור, והטענה כי הוא "לא ממלא תפקידו כראוי" חסרת ביסוס ומנוגדת לעמדת גורמי המקצוע. נטען כי לא התקיימה היוועצות ראויה עם רשות החברות הממשלתיות, והלכה למעשה, ההחלטה התקבלה על ידי שר התקשורת לבדו. לגישתם ההחלטה היא פוליטית ומבוססת על שיקולים זרים, ובראשם רצונו של השר למנות "איש אמון".

המשיבים, שר התקשורת והשר לשיתוף פעולה אזורי, טענו כי פעלו בסמכות לפי חוק החברות הממשלתיות להדיח דירקטור שאינו ממלא תפקידו כראוי. יו"ר דירקטוריון הוא "דירקטור", והסמכות חלה גם עליו. לטענתם, הנתונים מצביעים על כך שהעותר כשל בתפקידו להביא לשיפור שירותי הדואר הניתנים לציבור הרחב, שכן מספר התלונות בנושא תפקוד הדואר גדל והכנסות הדואר ירדו באופן חד מאז כניסתו לתפקיד. לגישתם, השיפור שחל במצב הפיננסי של החברה בתחילת 2023 לא נבע מביצועיה, אלא מגורמים חיצונייים כמו שחרור תעריפים על ידי משרד התקשורת, הסכמי הבראה שאפשרו מימון כוח אדם, חיסכון בהוצאות שכר בעקבות פרישת עובדים, רווח הון ממכירת נדל"ן, ועלייה בהכנסות בנק הדואר בשל עליית הריבית ותעריפי עמלות. מנגד, החברה רשמה תזרים מזומנים שלילי מפעילות שוטפת בשנת 2023 למרות שקיבלה מימון ניכר מהמדינה. לכן נטען שכתוצאה מכהונת העותר נגרמו לחברה נזקים, הפסדיה היו גבוהים, והרווח שהציגה היה "מדומה". נטען כי ניתנו לעותר הזדמנויות לתקן את פועלו והתקיים שימוע.

היועצת המשפטית לממשלה ורשות החברות הממשלתיות הצטרפו לעתירה וטענו כי נפלו פגמים מהותיים בהחלטת השרים להדיח את יו"ר הדירקטוריון, ואלה חותרים תחת עקרון היסוד של חוק החברות הממשלתיות: להבטיח את עצמאות שיקול הדעת של הדירקטורים מפני השפעה פוליטית. הדחת דירקטור בשל אי-מילוי תפקידו מחייבת רף גבוה ביותר של כשל, תשתית עובדתית מוצקה המוכיחה סטייה משמעותית מההתנהלות הנדרשת, וזו לפי הנטען נעדרה בענייננו. כמו כן, לא התקיימה חובת ההיוועצות הראויה עם רשות החברות כנדרש בחוק, שכן היא בוצעה למראית עין בלבד. חובת השימוע כלפי יו"ר הדירקטוריון גם לא כובדה כראוי, כשהוצגו לו טענות חדשות ללא הזדמנות להגיב. ההחלטה עלולה לגרום לאפקט מצנן, וכן לפגוע בהליכים המרכזיים של הפרטה והבראה שהחברה מצויה בהם.

בית המשפט פסק כי החלטת השרים להדיח את יו"ר הדירקטוריון – בטלה. כב' השופט מינץ ציין כי חוק החברות הממשלתיות מתיר להדיח דירקטור רק בנסיבות מוגדרות, וזאת על מנת להגן על עצמאות שיקול דעתם. הודגש כי השרים אינם רשאים לפטר דירקטור לפי ראות עיניהם בלבד. השרים אמנם טענו כי יו"ר הדירקטוריון לא מילא תפקידו כראוי, אך לא הצליחו לבסס תשתית עובדתית מספקת. נמצא כי נפלו פגמים משמעותיים בהליך העברת יו"ר הדירקטוריון מכהונתו, ביניהם: שר התקשורת הודיע לעותר על כוונתו להעבירו מתפקידו בטרם פנה לרשות החברות הממשלתיות כאמור בסעיף 22(א)(6) לחוק; התשתית העובדתית להחלטה הייתה חלשה ביותר; וההיוועצות עם הרשות כמו גם השימוע קוימו למראית עין בלבד. מצבור הפגמים הוביל למסקנה בדבר בטלות ההחלטה.

כב' השופט י' עמית ציין כי הדחת יו"ר הדירקטוריון הייתה צעד קיצוני, חריג ובלתי סביר, מכמה טעמים: ראשית, שר התקשורת לא התייעץ כנדרש עם רשות החברות הממשלתיות לפני ההחלטה. שנית, העיתוי היה רגיש מאוד – חברת הדואר עמדה רגע לפני הפרטה. שלישית, השרים התעלמו מהתנגדות נחרצת של רשות החברות הממשלתיות למהלך ההדחה. צוין כי הסנקציה של הדחת יו"ר דירקטוריון טרם ננקטה בעבר בחברות ממשלתיות. במקרה זה היא אף בוצעה כצעד ראשון, מבלי למצות אמצעים מתונים יותר. כב' השופט הדגיש כי יו"ר דירקטוריון אינו משרת אמון, ואינו נכנס בגדרי "פקיד" הכפוף למדיניות השר.

כב' השופט ח' כבוב הצטרף והעיר ביחס למעמדן של החברות הממשלתיות בישראל. הודגש תפקידן המרכזי בכלכלה הישראלית. בשל היותן תאגידים עסקיים הכפופים גם לדיני המנהלי הציבורי, מתעוררת בעיית נציג ייחודית, הנובעת מהקושי לאזן בין התכלית העסקית של התאגיד שמטרתה היא השאת רווח, לבין העקרון הבסיסי של הרשות המנהלית לפיו היא פועלת כנאמן הציבור. חוק החברות הממשלתיות נועד להתמודד עם אתגר זה, ולכן הוא מעניק לרשות החברות הממשלתיות תפקיד מרכזי בפיקוח ובקרה על החברות. במקרה זה, דרך ההתייעצות עם הרשות והמשקל שניתן לעמדתה על ידי השרים לא העניקו לה את המעמד והחשיבות הראויים.

ראו: בג"ץ 5474/23 חברת דואר ישראל בע"מ נ' שר התקשורת (מיום 7.3.2024) https://www.gov.il/BlobFolder/.docx.

נציין כי סוגיה דומה הונחה בעבר בפני בג"צ בעניין מינוי חברי מליאת רשות השידור (בג"ץ 5933/98 פורום היוצרים הדוקומנטריים נ' נשיא המדינה, מיום 22.08.2000 https://datacheck.co.il/psakdin.asp?id=4524). העתירה עסקה במינוי חברי מליאת רשות השידור, והטענה היתה שהממשלה לא קיימה את חובת ההתייעצות המוקדמת עם הגופים המנויים בחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965. סעיף 7(א) לחוק רשות השידור קובע כי חברי המליאה יהיו "שלושים אנשי ציבור שהמליצה עליהם הממשלה לאחר התייעצות עם הארגונים היציגים של הסופרים, המורים והאמנים בישראל, עם מוסדות ההשכלה הגבוהה והאקדמיה ללשון העברית ועם גופים ציבוריים אחרים שיש להם זיקה לעניני שידור, ובלבד שלא יהיו ביניהם יותר מארבעה עובדי המדינה; לעניין פסקה זו לא ייחשב מורה כעובד המדינה;".

באותו ענין, תקופת הכהונה של מליאת רשות השידור הסתיימה והממשלה קיימה התייעצות עם המפלגות השונות לגבי מועמדים למליאה החדשה. הוסכם על חלוקה פוליטית, לפיה כל מפלגה תמנה מספר מוסכם של נציגים מטעמה למליאת הרשות. רק לאחר מכן, פנתה הממשלה לגופים המנויים בחוק רשות השידור להתייעצות ונתנה להם שבעה ימים להגשת מועמדים מטעמם למליאת רשות השידור. חלק מהגופים לא הספיקו להגיב או סירבו להשתתף בהליך בשל פרק הזמן הקצר. בהמשך מונו חברי המליאה החדשה, כולם מועמדים שהוצעו על ידי הסיעות, ואף לא אחד המועמדים שהוצעו על ידי הגופים המנויים בחוק.

השאלות המשפטיות שעמדו בפני בג"צ היו: האם הממשלה מילאה את חובת ההיוועצות המוקדמת הקבועה בסעיף 7(א) לחוק רשות השידור טרם מינוי חברי המליאה? במידה ולא, מהו הסעד המתאים? כב' השופט מ' חשין קבע כי הממשלה הפרה את חובת ההיוועצות באופן בוטה, וקיימה התייעצות למראית עין בלבד. ההתייעצות הייתה מאוחרת מדי וניתן פרק זמן קצר מדי להצגת מועמדים מטעם הגופים המנויים בחוק. המועמדים שנבחרו היו כולם מהרשימה שהוצעה על ידי המפלגות, ואף לא אחד מאלה שהוצעו על ידי הגופים המייעצים. "המלצות הגופים שהמחוקק קרא בשמם או בתוארם בסעיף 7(א)(1) לחוק רשות השידור עברו ליד אוזנה של הממשלה כזמזום דבורה במעופה, או שמא נאמר: המלצותיהם הונחו במקום שהונחו ולא נודע כי היו כלל". בג"צ מצא שמדובר בפגם חמור המצדיק את ביטול המינויים. הממשלה חויבה לבצע הליך מינוי חדש תוך 4 חודשים, ולקיים התייעצות ממשית "בלב פתוח ונפש חפצה". כב' השופטים ד' ביניש וי' זמיר הצטרפו לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין.

אלה הם פסקי דין חשובים בנושא מינוי בעלי תפקידים בכירים, המבקשים לשמור על ניקיון המינויים משיקולים פוליטיים וזרים. היעד הוא למנות נשים ואנשים מקצועיים ומנוסים במטרה לשמור על טובת הציבור, להבדיל מטובתו של שר מסויים או סקטור בוחרים כזה או אחר.