על רקע כל-הטוב-הזה, אין תמה שממשלות רבות פועלות להטיל על אזרחיהן חובת חיסון. בגרמניה, הקנצלרית היוצאת  מרקל ומחליפה שולץ, הודיעו שמפברואר הקרוב תוטל חובת התחסנות כללית; באוסטריה הוטל כבר בנובמבר סגר על הבלתי-מחוסנים לצד חובת חיסון שתחל בפברואר; נציבת האיחוד האירופי, אורסולה וון-דר-ליין, ציינה שעל מדינות האיחוד לשקול חובת חיסון כמהלך "מובן וראוי" על רקע כח ההדבקה של האומיקרון. גם ארצות-הברית צועדת בדרך זו: בנובמבר האחרון הוציא הנשיא ביידן תקנה המחייבת את עובדי מערכת הבריאות להתחסן, וסירוב יוביל לפיטורין. רגולציה מרחיקת לכת זו בוטלה זה עתה על-ידי בית משפט פדרלי, שפסק כי אין לשלטון סמכות לפגוע בזכות הפרט להחליט על גופו, וכי עקרון הפרדת הרשויות מחייב שפגיעה כזו תתקבל בחוק של הקונגרס. זהו פסק-דין חשוב המציב את זכויות הפרט בראש סדר העדיפויות, גם שעה שהקורונה משתוללת, והוא עשוי להנחות גם בישראל.

השאלה מתחדדת לגבי מקומות רבי משתתפים, כמו מוסדות חינוך ובתי חולים. בישראל, פקודת בריאות העם המנדטורית מסמיכה את משרד הבריאות לחייב אזרחים להתחסן כנגד מחלה מדבקת המסכנת את בריאות הציבור, ומאפשרת לענוש את הסרבן בקנס ובמאסר. זוהי סמכות מרחיקת לכת. ואולם היא איננה מוחלטת, ומחויבת לעמוד באמות-מידה חוקתיות של סבירות ומידתיות. זכות יסוד היא שהפרט יחליט בעצמו על עצמו, ויוכל לסרב לקבל טיפול רפואי, לרבות חיסון. כתמיד, לפנינו שאלה של איזון: בין זכות הפרט לאינטרס הציבורי. זה אינו רק אינטרס ציבורי כללי אלא גם זכותם של הפרטים בחברה להגן על בריאותם מפני הבלתי-מחוסנים המסתובבים בקרבנו ואשר עלולים להדביק גם חלשים וזקנים במחלה הקשה. צריך לזכור שהפגיעה איננה רק בריאותית, אלא יוצרת שרשרת עלויות: עומס על מערכת הבריאות, פגיעה בכושר השתכרות, והכבדה כלכלית על הבריאים. בשפה כלכלית היינו אומרים כי הבלתי-מחוסנים יוצרים השפעות חיצוניות שליליות המקרינות על סביבתם, כמו מפעל מזהם הפולט עשן רעיל ומגביר תחלואה בסרטן. זאת ועוד: מי שאינו מחוסן עשוי להיחשב כטרמפיסט הנהנה מכך שאחרים מתחסנים, בעוד שהוא עצמו אינו מוכן ליטול סיכונים.

קשה להצדיק סרבנות חיסונים. יש החוששים מסיכונים לא ידועים, משום שמדובר בחיסון חדש. יש המתנגדים באופן גורף לחיסונים, ויש שאיבדו אמון במערכות השלטון. ואולם זאת יש לזכור – וזו הנקודה החשובה: ביסוד הסירוב להתחסן עומדת זכותו הלגיטימית של הפרט להחליט אם ומה ייעשה בגופו. שלא כמו בדוגמת המפעל המזהם, כאן לא מדובר בעסק אלא בבני-אדם, ובעצם מושא חייהם – גופם. דמוקרטיה מחייבת שבמיוחד כאשר אנו ניצבים בפני משבר, נרומם את זכויות הפרט ונכרסם בהן במידה הפחותה ביותר. מה אם כן ניתן לעשות? יש להתאים את מדיניות החיסונים למצב הכולל, מתוך התחשבות בשלושה פרמטרים: רמת התחלואה, היקף החשיפה של הפרט לקהל וטיב הפעילות הנבחנת. רמת התחלואה בישראל היא מניחה את הדעת ומאפשרת לספוג סרבנות חיסונים. חשיפה של הפרט לקהל מחייבת אמצעי זהירות, כמו ריחוק חברתי ועטית מסכות. חשוב להבחין בין פעילות שהיא הכרחית כמו עבודה, לבין פעילות הנחשבת מותרות, כמו ביקור בתיאטרון. בעיני, אין לאיים על עובדים סרבני-חיסון בפיטורין, שעה שניתן להעסיקם בתנאים מותאמים כמו עבודה מרחוק ובדיקות קורונה תכופות. אכן, מדיניות חיסונים נכונה צריכה לעולם להתחשב בחלופות שניתן לאמץ כדי להקטין סיכוני הדבקה, כגון מניעת התקהלות המונית במקומות סגורים וכללי ריחוק חברתי בבתי עסק. הטלת חובה להתחסן צריכה להידחק אל תחתית סל הכלים ולהישמר למצבים הקיצוניים ביותר. סרבני החיסונים אמנם מרגיזים אותנו, אך זוהי זכותם.

האם נכון בשעה דרמטית זו למתן את משטר הקניין הרוחני, המעניק לממציא בלעדיות בייצור המוצר? פטנטים נועדו לעודד חדשנות. מקובל לסבור כי בלעדי הפטנט לא היו לחברות הפרמצבטיקה די תמריצים להשקיע את המשאבים הרבים הנדרשים למחקר ופיתוח. אך ישנם מצבי קיצון, כמו הפנדמיה הגלובלית, שבהם הגנה פטנטית מלאה עלולה לחבל ברווחת הציבור. הפגמים של השיטה הקניינית מתגלים עתה במלוא עוזם: זכות בלעדיות מוחלטת גורמת לכך שהידע נותר לזמן ארוך בידי מעטים, בעוד שהאינטרס הציבורי הוא לחסן המונים במהירות כדי להציל חיים, להניע כלכלות, ולהחיות קשרים של תרבות וחברה. כאשר היצע הייצור קטן מהנדרש, המחיר עולה. כאשר בעל הפטנט הוא מונופול, המחיר ייקבע לפי רצונו. מדינות עניות בוודאי לא תוכלנה לרכוש חיסונים בכמות הנדרשת. גם מדינות עשירות נפגעות בהוצאות כספיות חריגות.

הסגרים הקשים שחוו אזרחי ישראל בשנה האחרונה מדגישים עד כמה חיוניים הם החיסונים, שבבת-אחת החזירו חיים למסלולם. אנו עדים למהלך מרשים של התחסנות המאפשרת להתהלך שוב בנוחות יחסית במרחב הציבורי, לחזור לפעילויות של מסחר ותרבות, לשגרת החיים. אך עננה כבדה יוצרת חוסר וודאות: ראשית, תוקף החיסונים מוגבל בזמן; שנית, נראה כי המוטציות של הווירוס תחייבנה לפתח חיסונים נוספים. המדינה תצטרך לקנות עוד חיסונים. זהו ענין כלל עולמי: עד שרוב האנושות לא תתחסן — איש מאתנו לא באמת בטוח. המגפה אינה נעצרת בגבולות. גם אם ממשלות תעצורנה את התחבורה האווירית, לא ניתן לסבור ברצינות שסגר הרמטי הוא פתרון אפשרי לאורך זמן.

מה עושים? משטר הקניין הרוחני נועד לאפשר לממציאות ולממציאים לקטוף את פירות עמלם. יצירת  תמריצים לחדש היא חשובה. עם זאת, חוקי פטנטים ברחבי העולם, כמו גם בישראל, מכירים בכוחו של הרגולטור לחייב בעל-פטנט להעניק רישיון לאחרים, ולו זמני, לייצר את המוצר נשוא ההמצאה, וזאת שעה שטובת הציבור מצדיקה זאת. גם הסכמים בינלאומיים בדבר זכויות הקניין הרוחני ("טריפס") מכירים בצורך לאזן בין הקניין הפרטי לבריאות הציבור. רישיונות כפיה אינם מופעלים על דרך השגרה; ברגיל, המשחק של השוק החופשי – נשמר. ואולם יש לזכור כי הגנת הפטנט איננה "טבעית", אלא מהווה היא עצמה אמצעי רגולטורי להשיג רווחה כלכלית. היעד עתה הוא לפתח כושר ייצור עולמי שיתאים לחסן את אזרחי העולם בהיקף נרחב ובמהירות גבוהה. לשם-כך, אין צורך לשלול את הגנת הקניין הרוחני, אך צריך למתן את היקף ההגנה כדי להגשים בריאות וחיים. הטלת חובה על חברות פרטיות להעניק רישיונות ייצור למפעלים אשר מסוגלים לייצר בתנאים בטוחים – תקדם את האינטרס הציבורי, בלא שתסכל את האינטרס הכלכלי של החברה: המפעל המייצר יישלם לבעל הקניין הרוחני תמלוגים בערכים מוסכמים (אשר במידת הצורך ניתן לפקח עליהם). התשלום יבטיח שיפוי סביר (ולא מופקע) ויקדם ייצור חיוני של חיסונים בקנה-המידה שאזרחי העולם כולו זקוקים לו.