ג'יימס פריד פתח חשבון בפלטפורמה של פייסבוק בשנת 2008. לפי תנאי השימוש של החברה, פרופיל אישי מוגבל ל־5,000 חברים. פריד הגיע לרף העליון והפך את החשבון שלו לפתוח, כך שכל אדם יוכל לראות ולהגיב לפוסטים שהעלה. בשנת 2014, פריד מונה למנהל עיריית מישיגן ופרסם זאת בחשבון הפייסבוק. פריד פרסם דברים רבים אודות חייו האישים, אך פרסם גם מידע הקשור לעבודתו. לדוגמה, פריד הציג את ביקוריו בבתי ספר בעיר, והשיב לתושבים ששאלו שאלות מקצועיות. באחד הפרסומים שנגעו למדיניות העירייה במגפת הקורונה, תושב בשם קווין לינדקי הגיב: "בשעה שהתושבים סבלו, המנהיגים אכלו במסעדות יקרות" ("while residents were suffering the city’s leaders were eating at expensive restaurant"). פריד מחק את התגובה וחסם את לינדקי מגישה לחשבון.

בשל החסימה, לינדקי הגיש תביעה נגד פריד, בהתבסס על סעיף 1983 לקוד ארצות הברית (42 U.S.C § 1983 (1926)). לפי סעיף זה, אזרח רשאי להגיש תביעות אזרחיות כנגד עובדי ממשלה בטענה להפרת זכויות אזרחיות. הסעיף אינו מקנה זכויות מהותיות אך מהווה אמצעי דיוני לאכוף זכויות אזרח המעוגנות בדינים אחרים. בהתאם לכך, לינדקי טען שהחסימה בפייסבוק מפרה את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית המבטיח את הזכות לחופש ביטוי. לטענת לינדקי, בעת שפריד מחק את תגובתו וחסם את גלישתו, הוא פגע בזכותו החוקתית.

בית המשפט המחוזי במישיגן דחה את התביעה. נקבע שכדי שחשבון פייסבוק יחשב לציבורי, יש להראות שהוא מופעל על ידי עובד מדינה או שהשימוש בו מבוסס על משאבי המדינה. כמו כן יש להצביע על קשר בין הפעילות בחשבון לתפקיד הרשמי של המפרסם. בנסיבות המקרה נמצא שפריד פעל כאדם פרטי. אמנם, בחלק מהמקרים קיים קושי להבחין בין פעילות ציבורית או פרטית; עם זאת, למרות שאנשי ציבור פועלים מטעם המדינה, חשוב לזכור שהם גם אזרחים פרטיים עם זכויות משלהם.

בערעור אושרה קביעת הערכאה הראשונה שלפיה הפעילות של פריד בחשבון הייתה פרטית, ולכן יש לדחות את התביעה. לינדקי הגיש ערעור לבית המשפט העליון. הערכאה העליונה ציינה שההבחנה בין פעולה פרטית לשלטונית דורשת בחינה ראייתית מהותית. זכות התביעה כנגד עובדי ציבור עומדת רק בנוגע לפעולה שלטונית ולכן, אם הפעילות של פריד ברשת היא פרטית, דין התביעה להידחות. בית המשפט עמד על כך שבמציאות חיינו רבים המשתמשים ברשתות חברתיות לפעילות אישית ושלטונית גם יחד. הגבולות עשויים להיות מטושטשים. יש לבדוק, אם למפרסם יש סמכות לפרסם בשם רשות שלטונית ואם המפרסם פעל מתוך כוונה לממש את סמכותו.

לקביעת בית המשפט, משום שפריד הוא מנהל העירייה, אם יש לו סמכות לדבר בשם המדינה ייתכן שיש לו סמכות לעשות זאת ברשתות החברתיות בכובעו כעובד ציבור. עם זאת, אם החשבון הוגדר פרטי, חזקה שמדובר בהתבטאות פרטית, אף אם מדובר בעובד ציבור. במקרה זה, החשבון לא הוגדר כפרטי או ציבורי ולכן בית המשפט קבע שיש לבחון את תוכן הביטויים לגופם. נקבע כי פוסט שחוזר או משתף ומקורו במידע זמין במקור אחר, מהווה בדרך כלל פרסום פרטי. בשונה מכך, אם הפרסום לא התפרסם במקום נוסף והוא מחדש בעניין המצוי בסמכות נבחר הציבור – מדובר בפוסט ציבורי: "A post that expressly invokes state authority to make an announcement not available elsewhere is official, while a post that merely repeats or shares otherwise available information is more likely personal. Lest any official lose the right to speak about public affairs in his personal capacity, the plaintiff must show that the official purports to exercise state authority in specific posts".

בית המשפט העליון מצא שהחשבון של פריד מכיל מגוון פרסומים, וניתן למצוא בו פרסומים משני הסוגים. מצד אחד, ניתן לראות התבטאות שלטונית, למשל בעת שפריד הכריז על הסרת הגבלות הקורונה מבתי ספר ציבוריים. בשונה מכך, בעת שפריד פרסם תמונה בארוחה עם חבריו – מדובר בפעילות פרטית. לפיכך נקבע שהחשבון הוא בעל אופי מעורב ומכיל פרסומים בעלי אופי שלטוני לצד פרסומים בעלי אופי פרטי. בית המשפט העליון הורה להחזיר את התיק להליך דיוני נוסף בערכאת הערעור, שבה יבחן סיווג החשבון כפרטי או ציבורי לפי שתי אמות מידה: ראשית, האם המפרסם הוסמך לפרסם בשם רשות שלטונית מכוח תפקידו; שנית, האם בעת הפרסום, המפרסם התכוון לממש את סמכותו לפרסם בשם הרשות.

לפסק הדין ראו: Lindke v. R. Freed, 611 U.S. 1 (Mar. 3, 2024). https://tinyurl.com/ms38w39d.

גם בישראל עלתה השאלה אם בעל תפקיד ציבורי רשאי לחסום עוקבים ברשתות חברתיות (עע"מ 7659/22  רובינשטיין נ' רן קוניק, ראש עיריית גבעתיים, מיום 21.12.2023). באותו עניין, ראש עיריית גבעתיים הפעיל חשבון טוויטר שבו פרסם מידע בעניינים עירוניים. בחשבון השיב לשאלות ובקשות תושבים שנכתבו בתגובות לפרסומיו. במאי 2020, תושב בשם רובינשטיין כתב בתגובה לפרסום של קוניק: "הולך רגל נהרג כשנהג רכב עלה על המדרכה בגבעתיים, זה לא מחזה נדיר שרן קוניק ומשטרת ישראל מעודדים באופן יומיומי". קוניק הגיב בחסימת המשתמש. רובינשטיין עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים  בבקשה להורות לקוניק להסיר את החסימה. לטענתו, חשבון הטוויטר של קוניק הוא חשבון ציבורי של ראש עירייה. לכן, על הפעילות של קוניק חלים כללי המשפט הציבורי. נטען שהחסימה פוגעת בזכות לחופש הביטוי ובזכות לחופש המידע. בית המשפט נדרש להכריע בשאלה, אם יש להחיל על חשבון הטוויטר את כללי המשפט המנהלי, כשהחשבון אינו ממומן ומתופעל על ידי העירייה. כב' השופטת א' כהן ציינה כי "הרשתות החברתיות הן בפועל כיכר העיר החדשה"; באמצעות רשתות חברתיות מועבר מידע ומתנהל שיח. בנוגע לנבחרי ציבור, השימוש שהם עושים ברשתות הוא רחב מאוד. בנסיבות המקרה נמצא שהחשבון הוא בעל אופי פרטי לפי תכליתו ואופן השימוש בו. זאת, משום שהחשבון לא מומן על ידי גוף ציבורי ולא תוחזק  על ידי עובדי עירייה. העובדה שבחשבון פרטי מועלים עניינים בעלי היבט ציבורי אינה הופכת אותו לציבורי. על כן, בית המשפט פסק שנבחרי ציבור רשאים לחסום משתמשים אם החשבון הוא פרטי, והעתירה של רובינשטיין נדחתה.

בערעור לבית המשפט העליון נהפכה התוצאה. לקביעת כב' השופטת ע' ברון, החסימה שביצע קוניק פגעה בחופש הביטוי של רובינשטיין ומנעה את האפשרות להגיב לפרסומים בחשבונו. לאור העובדה שקוניק השתמש בחשבון כמוקד שבו ענה לפניות התושבים בעיר, החסימה מנעה את היכולת של התושב לפנות לעירייה באמצעי זה. נפסק כי החסימה פגעה בזכות לשוויון ובחופש הביטוי של תושב העיר. בית המשפט העליון קיבל את הערעור והורה לקוניק לבטל את החסימה של רובינשטיין בחשבון הפייסבוק שלו.

לפסק הדין עע"מ 7659/22  רובינשטיין נ' רן קוניק, ראש עיריית גבעתיים (מיום 21.12.2023) ראו: https://tinyurl.com/yc8h8tfx.