הסכסוך הובא להכרעה שיפוטית, כאשר חב' י.א. דעת בע"מ הגישה עתירה מנהלית כנגד משרד החינוך וארבע רשויות מקומיות: עיריות ירושלים, חדרה, רמלה ונצרת, וביקשה לחייב את המשרד להעביר לרשויות את כספי התמיכה, בסכום כולל של כארבעה מיליון ₪. ברקע הסכסוך עמדה תכנית "העצמה לבגרות" (תה"ל) יוזמה חינוכית של אגף ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך, שנועדה לסייע לתלמידים מתקשים בכיתות י"א-י"ב להשיג תעודת בגרות ולמנוע נשירה. לקראת שנת הלימודים תשע"ט פרסם משרד החינוך קול קורא המזמין רשויות מקומיות להגיש בקשות לתקצוב לקראת פתיחת התוכנית. לפי הקול הקורא, הקורס יכלול 95-110 שעות הוראה פרונטליות ל-5-15 תלמידים, ועלותו תעמוד על 30,000 ₪ כולל מע"מ. הרשויות שקיבלו את התקציב חתמו על כתב התחייבות שבמסגרתו הסכימו כי משרד החינוך יהיה רשאי להפסיק, להקטין או לעכב את תשלום ההקצבה אם לא יעמדו בהתחייבויותיהן (לרבות הגשת דוחות ביצוע, בקרה על נוכחות התלמידים, ושימוש בכספים למטרה לשמה ניתנו). חב' י.א. דעת בע"מ התקשרה עם ארבע רשויות מקומיות במתכונת "גב אל גב", כלומר, התשלום לחברה הותנה בכך שמשרד החינוך יעביר תחילה את כספי התמיכה לרשויות.

החברה טענה בעתירתה כי ביצעה את כל הקורסים ושעות ההוראה להם התחייבה, ואף מעבר לכך. נטען כי הדרישות החדשות להמצאת מסמכים ואסמכתאות לא עוגנו בקול הקורא ובהנחיות המקוריות, וכי שלילת מלוא התמיכה, חרף ביצוע לפחות 60% מהפעילות, אינה מידתית ומהווה חוסר הגינות. משרד החינוך השיב כי הדיווחים שהוגשו על ידי החברה באמצעות הרשויות המקומיות היו כוזבים. הפרשה התגלתה כאשר במחלקת הכספים של משרד החינוך התקבלה דרישת תשלום מעיריית חדרה שעוררה חשד. כשהעירייה נתבקשה לספק הבהרות, לא עלה בידה לספק את הנתונים. מנהלי בתי ספר בעיר הודו כי חתמו על דוחות הביצוע מתוך "אמון" בחברה וללא בדיקה ממשית, והעירייה עצמה כשלה מלהפעיל מנגנוני פיקוח נאותים, למרות שכבר בשנים קודמות הוער לה על אי-עמידה בתנאים. משרד החינוך שכר רואי חשבון חיצוניים לערוך ביקורת מקיפה, וזו חשפה תמונה עגומה של התנהלות החברה. הממצאים הצביעו על פערים דרמטיים בין הדיווחים שהגישה החברה לבין הביצוע בפועל. מתוך כ-14,758 שעות הוראה עליהן דיווחה החברה, נמצא כי כ-5,924 שעות (כ-40%) כלל לא בוצעו או דווחו באופן כוזב. בנוסף, החברה סירבה להעביר תלושי שכר ודוחות נוכחות בטענה שלא נדרשה לשמור מסמכים אלו, ואף טענה כי הנתונים "נמחקו בתום שנת הכספים" מתוכנת המחשב שלה. טרם פרסום דוח הביקורת הסופי, הצדדים הסכימו לאפשר לחברה הזדמנות נוספת להוכיח את טענותיה באמצעות העברת מסמכים לבדיקה חוזרת. החברה העבירה 404 תלושי שכר, 49 חשבוניות וקבלות, וכן "דוחות ביצוע מתוקנים". הבדיקה החוזרת העמיקה את החשדות: בניסיון ליישב את הפער המהותי שהתגלה בין היקף השעות הגבוה שדווח לבין השעות המועטות ששולמו למורים, העלתה החברה טענה על אודות שיטת חישוב שונה: דיווח לפי "שעה אקדמית" (45 דקות) לעומת תשלום למורים לפי "שעת שעון" (60 דקות). הסבר זה נדחה, שכן גם לפי שיטה זו נותרו פערים בלתי מוסברים של מאות שעות, ובעיקר משום שהתברר כי הנתונים החדשים שהגישה החברה "שופצו" באופן מלאכותי ונרחב. מבדיקת רואי החשבון החיצוניים עלה כי ב"דוחות מתוקנים" חלו שינויים בהיקף של כ-70% ביחס לדיווחים המקוריים. שמות של עשרות מורים חדשים הוספו בדיעבד לדיווחים כדי "למלא חורים", לעיתים תוך הצגת "מורה נוסף" שלימד היקף שעות כפול מהמורה העיקרי, שמות מורים אחרים נגרעו ובמקרים מסוימים שונו לחלוטין נושאי הקורסים (למשל, קורס שדווח במקור באנגלית הפך לפתע לקורס במתמטיקה). לכך התווספה התנהלות מחשידה של החברה, שבתחילה סירבה להעביר תלושי שכר, לאחר מכן התנתה זאת בהשחרת פרטים ולבסוף טענה כי המידע "נמחק״ – טענה שהופרכה כשהציגה נתונים סותרים. מכלול זה הוביל למסקנה כי הדיווחים אינם אמינים וכי נעשה ניסיון לייצר מצג שווא בדיעבד.

בהחלטה לשלול את התמיכה הכספית, משרד החינוך נסמך על הוראת תכ"ם 6.2.4 – הנחיה מנהלית של החשב הכללי במשרד האוצר הקובעת סנקציות מדורגות: ההוראה מבחינה בין "הפרה חמורה" (ליקויים של עד רבע מסכום התמיכה), שבגינה התמיכה תופחת בכפל הסכום הכוזב, לבין "הפרה חמורה במיוחד" (ליקויים העולים על רבע מסכום התמיכה), שבגינה תופסק התמיכה ותישלל הזכאות לשנתיים נוספות. משרד החינוך קבע כי במקרה זה מדובר בהפרה חמורה במיוחד והחליט שלא לאשר כל תשלום.

בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים דחה את עתירת החברה. נקבע כי למרות שהחברה ביצעה עבודה בהיקף לא מבוטל, הרי שלנוכח הפערים המשמעותיים שנמצאו והניסיון "לסדר נתונים" בדיעבד, החלטת משרד החינוך להפעיל את הסנקציה המרבית היא סבירה ומידתית. בית המשפט מתח ביקורת על הרשויות המקומיות, שלא פיקחו כראוי על החברה, מתוך הנחה שגויה כי האחריות לפיקוח מוטלת על המדינה.

החברה ערערה לבית המשפט העליון וטענה כי הסנקציה צריכה לחול רק "מכאן ולהבא" ולא באופן רטרואקטיבי, וכי שלילת מלוא התמיכה למרות ביצוע 60% מהפעילות היא תוצאה בלתי מידתית. נטען כי מדובר ב"עשיית עושר ולא במשפט" של המדינה על חשבון החברה. המדינה טענה כי כספי תמיכה אינם "זכאות" חוזית אלא משאב ציבורי המוחזק בנאמנות ומחולק לפי כללים מוקפדים.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. כב' השופט גרוסקופף ציין כי קבלת עמדת החברה תוביל לתוצאה אבסורדית בה המדינה תהיה "שבויה" ותחויב לשלם עבור פעילות לקויה בעבר רק משום שהביקורת נעשתה בדיעבד. נקבע כי פרשנות לפיה ההוראה חלה רק על תשלומים עתידיים תרוקן אותה מתוכן ותפגע ביכולתה של המדינה לאכוף כללים מינימליים של שקיפות ואמינות כלפי מי שמקבל תמיכות ציבוריות. בית המשפט הדגיש כי המדינה מחזיקה בכספי התקציב כנאמן לציבור, ועליה לוודא שנעשה בהם שימוש ראוי. כב' השופט כשר הצטרף לתוצאה אך הביע אי-נוחות מכך שהחברה לא תקבל כל תשלום עבור שירותים שניתנו בפועל. הוא ציין כי התוצאה קשה, שכן החברה ביצעה פעילות ממשית ונותרה ללא תמורה. עם זאת, הוסיף כי החברה, כגוף עסקי מנוסה, הייתה מודעת לכללים ולסיכון הטמון בדיווח שגוי. סירוב להעביר מסמכים, טענה כי נתונים "נמחקו", והגשת דוחות מתוקנים שבהם שונו 70% מהנתונים, החמירו את מעשה הכזב.

מבחינה כלכלית, מדובר במכה קשה עבור הספק: בפסק הדין צוין כי ה"חור" בדיווחים מוערך בסכום של כ-1.6 מיליון ₪. המדינה החליטה שלא לקזז רק סכום זה אלא את מלוא כספי התמיכה, והמשמעות היא שהחברה לא קיבלה כ-4 מיליון ₪ שאמורים היו לעבור לרשויות המקומיות בהתבסס על דוחות הביצוע שהגישה. פסק הדין מבהיר שכאשר ספק מגיש דיווחים כוזבים בהיקף העולה על רבע מסכום התמיכה, רשאית המדינה לשלול את מלוא התמיכה ולא רק את החלק הכוזב, גם אם חלק מהפעילות בוצע בפועל וגם אם השלילה נעשית רטרואקטיבית. כספי תמיכה אינם "זכאות" אוטומטית אלא תקציב ציבורי המוענק בתנאים, והפרתם מצדיקה סנקציה מלאה. פסק הדין נשען על עקרונות שהותוו בבג"ץ 10296/02 ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' שרת החינוך, התרבות והספורט (מיום 15.12.2004), בו נקבע כי המדינה מחויבת להפעיל פיקוח אפקטיבי על כספי תמיכות. אלה הם כספי ציבור המוקצים מתקציב המדינה לגופים חוץ-ממשלתיים לצורך קידום מטרות ציבוריות, ויש לוודא שהם משמשים ליעדם המקורי. בנוסף נקבע כי הזרמת כספי ציבור למוסדות חינוך שאינם עומדים בתנאי ההסכם מהווה חריגה מסמכות ופגיעה בחובת הנאמנות של המדינה כלפי הקופה הציבורית. גם בפסק הדין הנסקר הודגש כי עמידה דווקנית על תנאי הסף אינה בגדר פורמליזם, אלא אמצעי חיוני להבטחת תכלית התמיכה ומניעת שימוש בכספים למטרות זרות.

לפסק הדין ראו: עע"מ 5271/24 י.א דעת בע"מ נ' משרד החינוך (מיום 24.7.2025).