מגמות בהכנסות ובעוני:

בשנת 2023 חלה עלייה משמעותית של 3.2% בהכנסה החציונית נטו לנפש, שיעור גבוה משנת 2022 אך נמוך מהממוצע שנרשם בעשור שקדם למגפת הקורונה. ההכנסה הכלכלית החציונית לנפש עלתה בשיעור מתון של 1.7%. קו העוני, המוגדר כמחצית מההכנסה החציונית נטו לנפש, עלה אף הוא ב-3.2% והגיע להכנסה בסך 3,324 שקלים לחודש ליחיד. בשנת 2023 חיו בעוני בישראל 1.98 מיליון נפשות, מתוכם 872 אלף ילדים ו-158 אלף אזרחים ותיקים. תחולת העוני, המודדת את שיעור האוכלוסייה שהכנסתה נמוכה מקו העוני ומותאמת לגודל משק הבית, נותרה כמעט ללא שינוי בשנת 2023, עם ירידה מזערית מ-20.8% ל-20.7% מכלל האוכלוסייה. במקביל נרשם שיפור במדדי עומק העוני וחומרתו, כאשר עומק העוני לפי הכנסה נטו ירד מ-40.3% ל-39.5%, וחומרת העוני פחתה מ-24.4% ל-23.6%.

בשנה זו התחזקה השפעת המדיניות הממשלתית על צמצום העוני בישראל. לפי נתוני הדוח, ללא התערבות ממשלתית (כלומר, לפני תשלומי העברה ומיסים), תחולת העוני של נפשות הייתה עומדת על 33.5%, אך בזכות הסיוע הממשלתי היא ירדה ל-20.7%. בקרב משפחות, הסיוע הממשלתי הוביל לירידה בתחולת העוני מ-41.2% ל-20.1%. שיפור זה מיוחס למספר צעדים ממשלתיים: העלאת קצבאות הנכות בשיעור של 9.8% החל מינואר 2023, חלוקת מענקים מיוחדים לאזרחים ותיקים שנפגעו מהמלחמה, הקלות בתנאי הזכאות לדמי אבטלה, ותשלומים נוספים שניתנו בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". למרות השיפור, יכולתה של המדיניות הממשלתית בישראל לצמצם את העוני עדיין נמוכה משמעותית בהשוואה למדינות ה-OECD: בעוד שבישראל המדיניות הממשלתית מצליחה לצמצם את תחולת העוני ב-35% בלבד, במדינות ה-OECD ממוצע הצמצום עומד על 58%.

עוני לפי מגזרים:

האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה החרדית מציגות שיעורי עוני גבוהים במיוחד – 38.4% ו-33% בהתאמה, לעומת 14% בקרב יהודים לא-חרדים. בקרב הילדים המצב חמור אף יותר, כאשר כמחצית מהילדים בחברה הערבית והחרדית חיים בעוני. הגורמים העיקריים לעוני בחברה הערבית והחרדית קשורים לשוק העבודה – מיעוט מפרנסים ושכר נמוך, ובחברה החרדית מתווסף גורם משמעותי של מספר ילדים גבוה.

עוני לפי הרכב משפחה וקבוצת גיל:

משפחות עם 4 ילדים ויותר סובלות מתחולת עוני של 41.5%, יותר מפי שניים ממשפחות עם 1-3 ילדים (17.7%). ילדים מהווים קבוצה פגיעה במיוחד, כשהם מייצגים 44% מהעניים למרות היותם רק 32.5% מהאוכלוסייה. תחולת העוני בקרב אנשים בגיל העבודה (18.2%) ואזרחים ותיקים (12.8%) נמוכה מהממוצע.

עובדים עניים בגיל העבודה העיקרי:

הניתוח מראה קשר הדוק בין תעסוקה לעוני. משפחות שראשיהן מצויים בגיל העבודה (25-64) ואינם עובדים סובלות מתחולת עוני של 64.8% ועומק עוני של 61.4%. אך גם תעסוקה אינה מבטיחה חילוץ מעוני – 22.2% מהמשפחות עם מפרנס אחד ו-8.6% מהמשפחות עם שני מפרנסים חיות בעוני. קיימת שונות משמעותית בתחולת העוני לפי ענפי תעסוקה, מ-33.4% בקרב משקי בית כמעסיקים ועד פחות מ-5% בענפי החשמל, המינהל הציבורי וההייטק.

השוואה בינלאומית:

ישראל מדורגת במקום השני בתחולת העוני לפי הכנסה נטו במדינות ה-OECD, אחרי קוסטה ריקה. תחולת העוני בקרב ילדים בישראל מדאיגה במיוחד, והיא מהגבוהות ב-OECD. המצב בקרב אזרחים בני 65 ומעלה טוב יותר, אך עדיין גבוה בהשוואה בינלאומית. אי-השוויון הכלכלי בישראל גבוה בהשוואה בינלאומית, כפי שנמדד במדד ג'יני להכנסה נטו לנפש. ישראל מדורגת במקום גבוה יחסית באי-שוויון, כאשר רק ארצות הברית, טורקיה, מקסיקו, צ'ילה, קוסטה ריקה וליטא מציגות אי-שוויון גבוה יותר. מדד ג'יני של ישראל גבוה בכ-16% מהממוצע במדינות ה-OECD. מדדים נוספים של אי-שוויון, המבוססים על יחסי הכנסות בין עשירונים וחמישונים, מחזקים את תמונת אי-השוויון הגבוה בישראל. במדד המודד את יחס ההכנסות בין העשירון הראשון לעשירון האמצעי, ישראל מדורגת במקום השני, אחרי קוסטה ריקה, מה שמצביע על אי-שוויון חמור במיוחד בהכנסות בקרב האוכלוסייה.

עוני בקרב מקבלי קצבאות:

קצבאות הביטוח הלאומי ממלאות תפקיד בצמצום העוני, עם יעילות משתנה בין סוגי הקצבאות. קצבת אזרחים ותיקים היא היעילה ביותר בצמצום העוני בקרב מקביליה (64.8%), ואחריה קצבת הנכות (56.2%). לעומת זאת, קצבאות הילדים תורמות רק 6% לצמצום העוני במשפחות עם ילדים. בשנת 2023 חל שיפור משמעותי בתרומת קצבאות הנכות לצמצום העוני, בעקבות העלאה של 9.8% בקצבה. שיעורי העוני הגבוהים ביותר נמצאו בקרב מקבלי הבטחת הכנסה (52%) ומזונות (40%), המשקף את היעילות הנמוכה של קצבאות אלו בצמצום העוני. בקרב מקבלי קצבת נכות כללית וקצבת ילדים, תחולת העוני עומדת על כ-20%-21%. מקבלי קצבת נפגעי עבודה ותגמולי נפגעי איבה מציגים את תחולת העוני הנמוכה ביותר, כ-4% בלבד.

פריסה גיאוגרפית של העוני:

ניתוח הפריסה הגיאוגרפית של העוני בישראל מראה פערים משמעותיים בין המחוזות. מחוזות ירושלים, הצפון והדרום מציגים תחולת עוני גבוהה מהממוצע (36.2%, 22.5% ו-22.6% בהתאמה), בעוד שבמחוזות המרכז ותל אביב תחולת העוני נמוכה משמעותית (13.8% ו-15.1%). בבחינת יישובים עם מעל 80,000 תושבים, מודיעין עילית מובילה בתחולת העוני (48.3%), ואחריה ירושלים (38.3%). הפערים הגיאוגרפיים בעוני משקפים במידה רבה את הרכב האוכלוסייה, כאשר יישובים עם ריכוז גבוה של אוכלוסייה ערבית או חרדית מציגים שיעורי עוני גבוהים במיוחד. נציג:

המפה מתארת את תחולת העוני של משפחות ביישובים עם יותר מ-5,000 תושבים בישראל בשנת 2023, תוך הצגת הבדלים אזוריים משמעותיים. בצפון הארץ שיעורי העוני גבוהים במיוחד ומגיעים עד 37.5%. גם באזור ירושלים נרשמים שיעורי עוני גבוהים, לדוגמה בביתר עילית, שם תחולת העוני עומדת על 38.3%. לעומת זאת, במרכז הארץ, ובפרט בתל אביב וסביבתה, שיעורי העוני נמוכים בהרבה. המפה ממחישה את הפערים הגיאוגרפיים בתחולת העוני בישראל, תוך ריכוזים בולטים של עוני באזורים פריפריאליים וביישובים המאופיינים באוכלוסיות מוחלשות.

מגמות באי-שוויון בהכנסות:

מדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסות מראה ירידה בין שנת 2022 לשנת 2023: ירידה של 1.5% בהכנסה נטו ו-0.7% בהכנסה הכלכלית. בהשוואה ל-2019, טרום הקורונה, המדד נמוך ב-1.5% בהכנסה נטו ודומה בהכנסה הכלכלית. ניתוח השינויים בהכנסות לפי עשירונים מראה עלייה כמעט בכל העשירונים, עם עלייה בולטת של 10.1% בעשירון התחתון. תופעה ייחודית שנצפית מאז היציאה ממשבר הקורונה היא הגידול המשמעותי בהכנסה הכלכלית דווקא בעשירונים הנמוכים, בניגוד למגמה ההיסטורית בה אוכלוסיות חלשות מתקשות יותר להתאושש ממשברים. בבחינת ההכנסה נטו, העלייה הייתה הדרגתית ופוחתת מ-10% בעשירון התחתון ועד 0.8% בעשירון העליון, מה שתרם לירידה באי-השוויון.

ראוי להשוות לדוח העוני של שנת 2022. בשנת 2022 נרשמה ירידה בתחולת העוני בקרב אזרחים ותיקים, מ-15% ל-12.7%, הודות להעלאת קצבאות השלמת ההכנסה ושינויים בזכאות. מגמה זו, שהשתקפה גם בשנת 2023 עם הרחבת הקצבאות לאזרחים ותיקים בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", מדגישה את החשיבות של מדיניות ממוקדת בקבוצות פגיעות. גם בשנת 2022 נצפתה החרפה בעומק העוני ובחומרתו, במיוחד בקרב ילדים, שם תחולת העוני עמדה על 28.2%. דוח 2023 מתאר שיפור קל בתחום זה, אך עדיין מצבם של ילדים עניים נותר מדאיג מאוד, במיוחד בקרב החברה הערבית ובקרב החברה החרדית. שנת 2022 התאפיינה גם בעלייה בהכנסה הכלכלית, שגדלה בשיעור ריאלי גבוה יותר מההכנסה נטו, תוצאה של חזרת אוכלוסיות לשוק העבודה לאחר משבר הקורונה. מגמה זו ניכרת גם בדוח 2023, עם עלייה נוספת בשיעורי התעסוקה ושיפור בשכר הממוצע. יחד עם זאת, הפערים הכלכליים נשארו בעינם, כאשר החברה הערבית והחרדית ממשיכות להתמודד עם תחולת עוני גבוהה במיוחד – 39% ו-33.7% בשנת 2022, מגמות דומות לאלו שנצפו גם בשנת 2023.

בהשוואה בינלאומית, דוח 2022 הראה שישראל נותרה בין המדינות הסובלות מתחולת העוני הגבוהה ביותר בקרב מדינות ה- OECD  בעיקר בקרב ילדים. דוח 2023 מאשר את התמשכותה של מגמה זו, אך מדגיש שיפור יחסי בהוצאה הציבורית לרווחה, שגדלה מ-15.8% מהתמ"ג בשנת 2022 ל-16.6% בשנת 2023. שינוי זה, יחד עם הגדלת הקצבאות ותשלומי ההעברה, תורם להפחתה מסוימת בתחולת העוני ולשיפור באי-השוויון, אך עדיין מותיר את ישראל מאחור ביחס לממוצע המדינות המפותחות.

דוח ממדי העוני והאי-שוויון בהכנסות – 2023

הדו"ח נועד להציג את ההתפתחויות והמגמות המרכזיות במערכת המס בישראל ומשמש כלי לעיצוב מדיניות המס. הדו"ח המאפשר מבט פנימי-ביקורתי על מערכת המס הישראלית ומבט חיצוני-השוואתי למדדי ה-OECD.

לפי התחזית הכלכלית המוצגת בדו"ח, בשנת 2021 מדינת ישראל צפויה להכניס כ-496 מיליארד ₪ ממיסים. מדובר בגידול של כ-22% בהכנסות ממיסים ביחס לשנת 2020, ובגידול של כ-20% בהכנסות ביחס לשנת 2019. ההערכה היא כי הגידול נובע מהתאוששות חלקית של המשק ממשבר הקורונה. ביחס למקורות המס, בשנת 2020 המקור המרכזי היה מס ערך מוסף (32% מסך המיסים שנגבו), והמקור השני בגודלו הוא מס הכנסה על יחידים (30%). נכון לשנת 2021, אוכלוסיית משלמי המסים בישראל נאמדת בכ-4.5 מיליון יחידים, מתוכם כ-52% גברים ו-48% נשים. עם זאת, כמחצית מבעלי ההכנסה החייבת בישראל נמצאים מתחת לסף המס ופטורים מתשלום מס הכנסה, שהם כ-61% מהנשים לעומת כ-37% מהגברים. פער זה נובע, בין היתר, מפערי השכר בין גברים לנשים ומכך שנשים זכאיות ליותר נקודות זיכוי ממס הכנסה.

אחת המסקנות המרכזיות של הדו"ח היא, כי המיסים הישירים בישראל הם בעלי אופי פרוגרסיבי: הנתונים מצביעים על עלייה עקבית בשיעורי מס ההכנסה המשתלמים בעשירונים הגבוהים בהשוואה לעשירונים הנמוכים (40% בעשירון העליון לעומת 10% בעשירון התחתון). לעומת זאת, המיסים העקיפים בישראל נחשבים לרגרסיביים, מאחר ושיעור המסים העקיפים המשתלמים מסך ההכנסה נמוך בהרבה בקרב העשירונים הגבוהים בהשוואה לעשירונים הנמוכים (8% בלבד בעשירון העליון לעומת 37% בעשירון התחתון). זאת ועוד, הדו"ח מראה כי ממוצע שיעור המס העקיף המוטל בישראל גבוה בהשוואה לממוצעי מדינות ה-OECD. זהו נתון בעייתי בהתחשב בכך שמס רגרסיבי נתפס כמס שמגדיל את אי-השוויון בחברה. הדו"ח מראה כי נכון לשנת 2020, רכיב המס שמשקלו הוא הגדול בישראל הוא מס ערך מוסף, המהווה כמעט שליש (32%) מסך המסים שגבתה ממשלת ישראל באותה שנה. מדובר בשיעור גבייה הגבוה בכ-12.7% מממוצע ה-OECD לאותה שנה. הדגש על מיסוי עקיף נחשב לבחירה נפוצה בקרב מדינות קטנות ופחות מפותחות, מאחר ומיסים עקיפים נחשבים לפשוטים יחסית לגבייה. בדו"ח מצוין כי מיסוי עקיף נתפס כפחות מזיק, שכן הוא מעכב פחות את הצמיחה הכלכלית בהשוואה למיסוי ישיר. בסופו של דבר, הדומיננטיות של המיסוי העקיף בישראל מגבילה באופן ניכר את יכולתה של מערכת המס לצמצם את אי-השוויון, לעומת מערך הקצבאות וההעברות שנמצא כיעיל יותר בצמצום הפערים לפי מדד ג'יני. מדד סטטיסטי זה מקובל למדידת אי-שוויון בין משקי בית במדינה. ערכי המדד נעים בין 0 ל-1, כאשר מקדם 0 מייצג שוויון מוחלט בין שכבות האוכלוסייה (כל ההכנסות מתחלקות באופן שווה בין כל משקי הבית במדינה) ואילו מקדם 1 מייצג אי-שוויון מוחלט בין שכבות האוכלוסייה (כל הכנסות המדינה מתרכזות במשק בית אחד בלבד). הדו"ח מצא כי מערכת המס כולה מצמצמת את אי-השוויון (כלומר, "מקרבת" את מדד הג'יני של ישראל למקדם 0) ב-0.024 נק' מדד ג'יני. מערך הקצבאות מצמצם את אי השוויון ב-0.063 נק', ובכך תורם בכפי 2.5 יותר לצמצום אי השוויון בישראל.

אשר להטבות מס: נתוני הדו"ח מראים כי בשנת 2020 המדינה העניקה הטבות מס שונות בשווי של כ-76.6 מיליארד ₪, המהווים כ-20% מהכנסות המדינה ממיסים באותה שנה. הטבות מס, המכונות גם "הוצאות מס", הן למעשה הפסד הכנסות הנובע מפטור, ניכוי, זיכוי, הפחתת שיעור מס או דחיית מועד תשלומו, הניתנים לנישומים שונים (יחידים או תאגידים) או לסוגים שונים של פעילות כלכלית. מרבית הטבות המס שניתנו בישראל בשנת 2020 (כ-40%) נותבו לחיסכון ולהשקעה בשוק ההון (קרנות פנסיה וקרנות השתלמות), בעוד שכ-11% מסך ההטבות נותבו למטרות רווחה ולעידוד התיישבות בפריפריה, ועוד כ-11% סווגו כהטבות למשפחות. מבין כל סוגי ההטבות שניתנו, הטבות המס שנותבו לפנסיה (הפקדה, צבירה ותשואה) עלותן הייתה הגבוה ביותר באותה שנה (23.9 מיליארד ₪, המהווים כ-31% מסך כל ההטבות). לפי עמדתה של הכלכלנית הראשית המוצגת בדו"ח, נראה כי חלוקת הטבות המס שחולקו בישראל בשנת 2021 היתה ריכוזיות מדי, מאחר וכ-80% מסך עלות הטבות המס מרוכזת ב-10 סוגי הטבות בלבד.

פרק 5 של הדו"ח עוסק במס החברות בישראל, ומצביע על מגמה של גידול בגביית מס זה בשנים האחרונות. הפרק מתמקד בהשפעה הרבה של הפער בין שיעורי מס החברות לבין שיעורי מס ההכנסה ליחידים. נמצא כי ככל שהפער גדל והמס על רווחי החברות נמוך יותר מהמס על יחידים, כך מתפשטת תופעה של "חברות ארנק", ויותר יחידים פועלים באמצעות חברה כדי לשלם מס מופחת. למשל, בין השנים 2009-2011 שיעור המס על רווחי החברות היה נמוך בכ-6% משיעורי המס השולי שהוטל על יחידים, מה שהוביל לגידול משמעותי במספר החברות שנוצרו באותן שנים. נתוני הדו"ח מצביעים על ריכוזיות בקרב ההכנסות של חברות בישראל: התפלגות ההכנסות וחבות המס של חברות בישראל לפי עשירונים, מראה כי בשנת 2018 ההכנסה של חברות העשירון העליון תפסה כ-92% מסך כל ההכנסות של חברות בישראל, כשמתוכן 212 החברות המשתייכות לאלפיון העליון ריכזו כ-42% מההכנסות. הדו"ח מראה כי בשנת 2018, 13 חברות המשתייכות למאיון העליון (ומהוות כ-1% מכלל החברות בישראל), זכו בכ-56% מסך הטבות המס שחולקו בישראל באותה שנה.

הדוח מוסיף וסוקר את המגמות המרכזיות במס קניה בישראל, שרובו המוחלט מוטל על מוצרי צריכה בעלי השפעות חיצוניות שליליות, כגון מוצרי טבק, אלכוהול, דלקים וכלי רכב. מס הבלו המוטל בישראל על ליטר "בנזין 95" הוא השני בגובהו בעולם, וגדול בכ-50% מממוצעי מדד ה-OECD. בקשר למכס, הדו"ח מציין כי ההכנסה ממכס בישראל נמצאת במגמת ירידה, בין היתר בשל הרצון לעודד ייבוא, להגביר את התחרות במשק ולהיאבק ביוקר המחיה. עם זאת, בשנת 2020, מחצית מהכנסות המכס נבעו ממכסים על חקלאות ומזון ועל כלי רכב וחלקיהם. ביחס לאגרות, הדוח מצביע על מגמה כללית שראשיתה בתחילת שנות האלפיים, ולפיה גביית האגרות בישראל מצטמצמת עם השנים, כחלק ממדיניות של צמצום האגרות הממשלתיות והצמדת ערכן למדד המחירים לצרכן.

מדובר בדו"ח חשוב הפורש תמונה רחבה על אודות כספי המסים הנגבים מאזרחי המדינה. הגידול המרשים בהכנסות המדינה מהווה הזדמנות לעיין בנטל המס המוטל על יחידים בישראל ולשקול הפחתה בשיעורי מס הכנסה.  בד בבד, ניתן לבחון הפחתה גם בשיעור המע"מ העשויה להקטין את השפעותיו של מס עקיף זה על הגידול באי-השוויון בין שכבות אוכלוסייה. נתוני אי-השוויון הם מטרידים: לא פחות ממחצית מבעלי ההכנסה מצויים מתחת לקו משלמי המיסים, כלומר – הכנסותיהם נמוכות במיוחד. כך גם ראוי לשים לב לפערי השכר המשמעותיים בין גברים לנשים, אשר אין להם מקום במדינה מתוקנת. הממצאים הללו מזמינים דיון רגולטורי לעיצוב מדיניות, בשאיפה לתקן את העיוותים.

דוח מינהל הכנסות המדינה לשנים 2019-2020, ונתונים ראשונים לשנת 2021