חב' אקויטל היא חברה ציבורית המחזיקה במניות חב' י.ו.א.ל, גם היא חברה ציבורית. לפי החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, היה על חב' אקויטל, בהתאם לסעיף 21 לחוק, "לקפל" שכבה אחת בפירמידת החברות בהן היא שולטת. דירקטוריון חב' אקויטל דן באופן הציות לחוק הריכוזיות; החלופות העיקריות שהועלו הן רישום חב' אקויטל למסחר בבורסת הנאסד"ק בארצות הברית ומחיקתה ממסחר בישראל, או מיזוג בין אקויטל לחברת הבת שלה – י.ו.א.ל. דירקטוריון חב' אקויטל החליט לאמץ חלופה של מיזוג משולש הופכי: להקים חברה בת ייעודית, ריקה מנכסים והתחייבויות, שתהיה בבעלות מלאה של חב' אקויטל ותמוזג אל תוך חב' י.ו.א.ל. לאחר המיזוג, החברה שהוקמה תחדל מלהתקיים, וחב' י.ו.א.ל תהפוך לחברה פרטית בבעלות מלאה של אקויטל. רכיב התמורה לבעלי המניות הציבוריים בחב' י.ו.א.ל כלל תשלום במזומן והקצאת מניות בחב' אקויטל.

מר חיים צוף, המחזיק ב-45% ממניות חב' אקויטל ומכהן כיו"ר דירקטוריון החברה, הציב דרישה שחלקו בחברה לא ידולל בעקבות המיזוג. דרישה זו גרמה לעיכוב באישור העסקה וזו התאפשרה רק לאחר שוויתר על דרישתו, כנגד הסכמה שהתמורה תכלול תשלום משמעותי במזומן והקצאת מניות לטובתו.

ביום העסקה הגיש מר דניאל כהן, בעל מניות מהציבור בחב' אקויטל, בקשה לאישור תביעה נגזרת. לטענתו, האופן בו אושרה העסקה והבחירה בחלופת המיזוג תוך התחשבות באינטרסים של מר צוף, גרמה נזק לאקויטל ולבעלי המניות בה. לטענתו, רכיב התמורה שכלל תשלום במזומן גרר גיוס חוב משמעותי שהכביד על החברה. כהן טען כי לצוף קם "עניין אישי" בעסקה לפי סעיף 1 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, בשל רצונו להימנע מדילול מניותיו ושקידום העסקה בכובעו כיו"ר הדירקטוריון בחברה הציב אותו בניגוד עניינים. לפי הנטען, במקרה כזה היה צורך לאשר את העסקה לפי המנגנון הקבוע בסעיף 275 לחוק החברות, המחייב במקרה של עסקה עם בעל שליטה לקבל אישורים של הדירקטוריון, ועדת הביקורת, וכן אישור מקרב רוב בעלי מניות המיעוט. כהן  טען שנושאי המשרה בחב' אקויטל התבטלו בפני בעל השליטה, הכפיפו את רצונם לרצונו ולא העלו חלופות אחרות, ולכן הפרו את חובת האמונים שלהם.

חב' אקויטל, נושאי המשרה בחברה ומר צוף השיבו כי העסקה בוצעה כדי לקיים את מצוות חוק הריכוזיות וכי מקרה כזה לא יוצר "עניין אישי" כמוגדר בסעיף 1 לחוק החברות. לפי הנטען, לא היה צורך במנגנון האישור המשולש לפי סעיף 275  לחוק החברות, מה גם שהעסקה טעונה רוב באספה הכללית, בה מר צוף הוא בעל כוח ההצבעה הגדול ביותר. נטען עוד שקבלת טענותיו של מר כהן תוביל לכך שהמיעוט יקבל זכות וטו על החלטות החברה.

בהליך הראשון, בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' אלטוביה) קיבל את הבקשה לאישור תביעה נגזרת וקבע כי הפעולות שביצע מר צוף כבעל השליטה, טרם עסקת המיזוג, מלמדות על האינטרס שלו לשימור כוחו כבעל השליטה, דבר העולה כדי "עניין אישי" לפי סעיף 1 לחוק החברות. לכן היה צריך לאשר את העסקה לפי המנגנון המשולש הקבוע בסעיף 275 לחוק החברות (תנ"ג 31850-12-18 דניאל כהן נ' אקויטל בע"מ, מיום 5.3.2023).

אקויטל, נושאי המשרה בה ומר צוף הגישו בקשה לדיון חוזר. בית המשפט נעתר לבקשתם ובהרכב מורחב (כב' השופטים ח' פלינר, א' צימרמן וס' יעקובי) ביטל את ההחלטה לאישור התביעה הנגזרת. בית המשפט ציין כי המונח "עניין אישי" בסעיף 1 לחוק החברות נתון לפרשנות בית המשפט, תוך יציקת תוכן מהותי ממקרה למקרה. נפסק כי במקרה דנא אין זה נכון ליחס לבעל השליטה עניין אישי במיזוג, לאור ההוראות הכופות בפרק ג' בחוק הריכוזיות, המחייבות קונצרנים לפעול לפירוק "פירמידות". בית המשפט קבע כי יש לנקוט בגישה מצמצמת למונח עניין אישי, מאחר ואימוץ גישה מרחיבה תביא לכך שבעל השליטה יהיה נגוע בעניין אישי ביחס לכל חלופה של ציות לחוק. בית המשפט הסתמך על פסיקה קודמת (ת"א 3347-12-14 כלל תעשיות בע"מ נ' שטראוס, לזר חברה לנאמנות (1992) בע"מ, מיום 28.12.2014), בה נקבע כי סעיף 25 בחוק הריכוזיות לא מפרט כיצד לציית לחוק, ומשכך משאיר לבעלי השליטה את החופש לבחור את מנגנון הציות. בית המשפט הוסיף כי הבחירה במנגנון עצמו אינה מהווה ביצוע "עסקה"  לפי סעיף 1 לחוק החברות, והיא אינה כזו שיש לבעל השליטה עניין אישי בה.

לענין פרשנות המושג "ענין אישי", בית המשפט יישם את מבחן הזיקה העודפת, הבוחן את הפער בין הזיקה האישית של בעל השליטה לבין אינטרס החברה ושאר בעלי מניותיה. מטרת המבחן היא לזהות זיקה עודפת משמעותית הפוגעת ביכולתו של מקבל ההחלטות לראות לנגד עיניו את טובת החברה. בית המשפט התקשה לראות ברצונו של מר צוף לשמור על היקף אחזקותיו בחב אקויטל כמקים "זיקה עודפת משמעותית" הפוגעת ביכולתו לראות את טובת החברה. קביעה כזו, סבר בית המשפט, תעביר את השליטה המעשית בחברה לידי המיעוט, דבר שעלול להכביד משמעותית על התנהלות החברה, לפגוע ביכולתה לקדם עסקאות, ולרוקן את השליטה מתוכן תוך הענקת זכות וטו לבעלי מניות המיעוט. בית המשפט הוסיף כי נושאי המשרה היו רשאים להתחשב בעמדתו של בעל השליטה שלא להיות מדולל, שכן ממילא הסכמתו נדרשה לאישור העסקה. שקילת עמדתו נועדה לאפשר לדירקטוריון לבחון חלופות אפשריות ואינה מהווה הפרת חובות אמון אלא הכרה בכך שהחלופות האפשריות הן מוגבלות. לפיכך, נושאי המשרה לא התפרקו משיקול דעתם העצמאי ופעלו בהתאם לחובת האמון והזהירות.

בסוגיה של ענין אישי, מעניין לעיין במאמרה של שירלי לוי "עיין אישי של בעל השליטה: מאילון מאסק ועד אקויטל" (SSRN, ספטמבר 2024). המחברת סוקרת את המונח "עניין אישי" בחוק החברות הישראלי בהשוואה למונח מקביל בארצות הברית. לדעתה, פרשנות המונח בחוק בישראלי רחבה מאוד ביחס לפרשנות המקובלת בארצות הברית. שם יש להוכיח שלבעל השליטה צפוי רווח אישי כתוצאה מהעסקה מעבר לחלקו היחסי, ואילו בישראל די להראות שהוא בעל "זיקה עודפת" לעסקה. לוי מציעה לאמץ גישה מאוזנת לפיה אין לראות בעצם השאיפה למנוע דילול מניות כ"עניין אישי" המחייבת את הפעלת מנגנון האישור המשולש שלפי סעיף 275 לחוק החברות. אך במקרים בהם בעל השליטה מפעיל לחץ ישיר על הדירקטוריון, על מנת להימנע מדילול על ידי מתן הוראה מפורשת, זהו צעד לא לגיטימי המעביר למרכז הבמה את האינטרסים של בעל השליטה ודוחק הצידה את טובת החברה. לוי מציינת שבעלי מניות המיעוט לא אמורים לקבל כוח וטו על כל עסקה מאחר והדבר ישבש את חופש הפעולה של החברה. אשר לפרשת אקויטל הנ"ל, לוי הביעה תמיכה בפסק הדין של בית המשפט בהליך הראשון בו אושרה התביעה הנגזרת, מאחר ולטענתה הצבת התנאי על ידי מר צוף שלא להיות מדולל באחזקותיו באקויטל היווה לחץ ישיר על הדירקטוריון וצעד המקים זיקה עודפת לעסקה.

לעיון בפסק הדין: ת"א (המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו) 36962-05-23 חיים צוף נ' דניאל כהן (נבו, 30.12.2024).

לעיון במאמר: שירלי לוי "עניין אישי של בעל השליטה: מאילון מאסק ועד אקויטל" SSRN (ספטמבר 2024) https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=4946637