מועצת הרבנות הראשית מפעילה מערך בחינות בנושא תלמוד והלכה. כל בחינה נערכת בפני עצמה וכן עשויה להוות שלב לקבלת תעודות הסמכה שונות כגון רב שכונה, רב מושב ורב עיר. התעודות מהוות אסמכתא לידע הלכתי שנצבר והן בעלות מעמד בציבור הרחב. למשל, תעודה הנקראת ״יורה יורה״ (מונח שנגזר מהשאלה אם מותר להורות הלכה), מקבילה לתואר אקדמי, ומעניקה זכאות לגשת למכרזים שמפרסמת הרבנות הראשית לתפקידים בהם התעודה מוגדרת כתנאי סף. קבלת תעודות מעבר במבחנים השונים היא בעלת השלכות על השתלבות במכרזים ציבוריים לתפקידים מקצועיים, הטבות תעסוקתיות וקביעת דרגות שכר שונות. התעודה מהווה אישור מנהלי אודות עמידה בבחינות ההלכה ובקיאות בתלמוד ובידע.

העותרות הציגו עצמן כתלמידות חכמים בעלות ידע רב בלימוד תורה והלכה שלמדו במוסדות תורניים ובמדרשות ברחבי הארץ, אך נפסלו מלגשת למבחני הרבנות. העותרות טענו כי סירוב הרבנות לאפשר להן להיבחן, על אף שלא ביקשו לקבל הסמכה לתפקיד רשמי, מהווה אפליה חמורה וחסרת בסיס, פוגע בזכות לשווין הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן פוגע בחופש העיסוק באופן בלתי מידתי. המשיבה היא הרבנות הראשית, שטענה כי סמכותה החוקית לערוך בחינות נגזרת  מסמכותה הדתית להסמיך רבנים, תפקיד המיועד על פי ההלכה לגברים בלבד. הרבנות טענה כי הבחינות אינן כלי להערכת ידע אקדמי בלבד, אלא שלב מהותי ובלתי נפרד מתהליך הסמכה לתפקיד רבני. לכן, טענה הרבנות, אין לה סמכות או חובה לבחון נשים שממילא אינן יכולות לכהן בתפקידי רבנות, שעה שלפי ההלכה היהודית נשים אינן יכולות להתמיין לתפקידים אלה. על כן, נטען לקיומו של שוני רלוונטי המצדיק לקיים מתווה של בחינות לגברים בלבד. מניעת גישת נשים למבחנים אלו לא עולה בגדר אפליה פסולה אלא הבחנה לגיטימית המבוססת על שונות רלוונטית לפי הדין הדתי. כפיית הרבנות לבחון נשים תפגע באוטונומיה ההלכתית שלה ובסמכותה הבלעדית לקבוע את גדרי ההסמכה הרוחנית.

העתירה לבג״ץ נדונה בהרכב של שלושה שופטים והתקבלה פה אחד. כב' השופט נ' סולברג התייחס למועצת הרבנות הראשית בישראל כאל רשות מנהלית הכפופה לכללי המשפט המנהלי. בתפקידה, הרבנות המעניקה תעודות ועורכת בחינות שיש להן משמעות מעשית חברתית ותעסוקתית. על הרבנות חלה החובה לנהוג בשוויון באופן מלא, לרבות הענקת האפשרות לנשים לגשת לבחינות הסמכה ולקבל תעודות מסוגים שונים. בג"ץ פסק כי סירוב הרבנות הראשית לבחון נשים חסר אחיזה בחוק וציין את תפקידה של הרבנות בקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות. בית המשפט דחה את ניסיון הרבנות להציג הצדקה מהותית או הלכתית להבחנה מגדרית, בקבעו כי ההבחנה בין גברים לנשים בתחום הבחינות מהווה אפליה פסולה, המנוגדת לעקרון השוויון. כב' השופטת דפנה ברק-ארז אזכרה את חוק שווין זכויות האישה, תשי״א-1951. סעיף 1 לחוק קובע: ״דיו שווה יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית״. השופטת מציינת כי הרבנות הראשית אינה בבחינת גוף דתי גרידא, אלא מוסד ממשלתי רשמי המחוייב לנקוט בשוויון כלפי הנדרשים לשירותיו. בית המשפט הוציא על כן צו מוחלט, וחייב את הרבנות לאפשר לנשים לגשת לבחינות שהיא עורכת. הרבנות אמנם תמשיך למנות רק גברים לתפקידים רבניים, אך אין פירוש הדבר שהיא רשאית למנוע מנשים גישה להיבחן במבחנים שיש להם נפקות גם מחוץ לתפקידי רבניים רשמיים. לכן, יש להורות שנשים תוכלנה לגשת למבחנים באותם מועדים, לפי אותם שאלונים, על אותו חומר לימוד, ועל ידי אותם בוחנים, בדיוק כמו גברים.

נציג בהקשר זה את מאמרו של אליעזר חדד העוסק בשינויים במעמד נשים בעת החדשה, שלפי הנטען מחריפים את הפער בין תפיסת השוויון הרווחת בחברה הישראלית לבין מעמד נשים בבתי הדין הרבניים .על רקע המצב בבתי המשפט הכלליים, שבהם נשים מכהנות כשופטות, בולט ביותר חסרונן של נשים דיינות בבתי הדין הרבניים. המאמר סוקר את האופנים שבהם הרחיבו פוסקי ההלכה במשך השנים את השתתפותן של נשים בהליך המשפטי. המחבר מצביע שלמרות קיומם של מקורות בהלכה היהודית המאפשרים קבלה של נשים לתפקידי שיפוט והפיכתם לחלק מהמבנה הארגוני בבתי הדין, מערכת הרבנות הממלכתית בישראל בוחרת לפרש ולהפעיל את הדין באופן שמדיר נשים מדיינות. המאמר מחזק את הכרעת בג"ץ, בנימוק שהרבנות במשך שנים מעגנת אי שווין מוסדי.

לפסק הדין ראו: בג״ץ 2688-19 אביטל אנגלברג נ׳ מועצת הרבנות הראשית לישראל (נבו 14.07.25).

למאמר ראו: אליעזר חדד ״השווה הכתוב אישה לאיש : על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים", מחקר מדיניות 100, המכון הישראלי לדמוקרטיה (2013).