האגודה השיתופית רמת רזיאל הגישה תביעת לשון הרע לבית משפט השלום בירושלים נגד בני הזוג יוסף ואיירין גרנות (ת״א 52170-06-17 אגודה שיתופית רמת רזיאל נ' גרנות, מיום 28.3.2023). רמת רזיאל הוא מושב המאורגן כאגודה שיתופית, והחברים מנהלים יחד את ענייני היישוב באמצעות ועד נבחר. גרנות רכשו קרקע במושב אך בקשתם להתקבל כחברים באגודה – נדחתה. הסירוב יצר סכסוך ממושך בין גרנות לבין האגודה והוועד שלה, שכלל הליכים משפטיים ומאבק ציבורי בתוך המושב. במהלך הסכסוך הפיצו גרנות מכתבים והודעות נגד האגודה בקרב תושבי המושב – כמאה ועשרים חברים. הפרסומים הופצו בתליית מכתבים במקומות ציבוריים במושב ושליחת הודעות דוא"ל, וחלקם אף הגיעו מחוץ למושב. התביעה התייחסה לארבעה פרסומים שבהם האשימו גרנות את האגודה והוועד במעשים חמורים: הפרסום הראשון כלל האשמות לפיהן האגודה קיימה אסיפה כללית מזויפת, הפיצה שקרים בנוגע לחלוקת רווחים וגביית ארנונה, והשתמשה בכספי התושבים לניהול תביעות סרק נגד גרנות. נכתב כי חברי הוועד נטלו כספים לכיסיהם ושילמו לעצמם משכורות מנופחות. בפרסומים נוספים הואשמו חברי הוועד בהשתלטות על שטחים ציבוריים, בשימוש בכספי האגודה להכשרת עבירות בנייה שביצעו, בשליחת פקחים כדי להפליל את גרנות ובהעלאת עלילות שווא נגדם. באחד המסמכים תיארו גרנות את התנהגות הוועד כלפיהם כ"התעללות" הנובעת מ"אובססיה". גרנות טענו להגנתם כי הפרסומים שפרסמו משקפים את האמת וכי פעלו בתום לב. האגודה טענה כי גרנות ידעו שחלק מטענותיהם אינן נכונות, וכי הפרסומים פגעו קשות בחיי הקהילה במושב.

בבית משפט השלום הדיון התפצל לשניים: תחילה נבחנה השאלה אם הפרסומים מהווים לשון הרע (שאלת החבות), ולאחר מכן נבחן הנזק שהאגודה טענה שנגרם לה. בהחלטה מיום 27.2.2022 שעסקה בשאלת החבות, קבע בית המשפט כי לא הוכח שגרנות אחראים לפרסום הראשון, אולם שלושת הפרסומים האחרים מהווים לשון הרע. בית המשפט דחה את טענת גרנות כי דבריהם משקפים אמת, לאחר שמצא כי ידעו שחלק מטענותיהם אינן נכונות. כך, גרנות טענו כי כשכתבו שכספים הוכנסו "לכיסים" התכוונו לחשבון האגודה ולא לכיסי חברי הוועד, אולם במהלך המשפט הודו, שלא הכירו את המונח "חשבון האגודה" בעת כתיבת הפרסום, ולכן לא יכלו להתכוון אליו. בית המשפט קבע כי לא עומדת לגרנות הגנת "אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ואף לא הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 לחוק. בפסק-דין מיום 28.3.2023, לאחר הכרעה בשאלת החבות, קבע בית המשפט כי האגודה הוכיחה נזקים משמעותיים שאינם כספיים, ובהם: פגיעה באווירה במושב, יצירת פילוג בין התושבים והימנעות תושבים מלהתנדב לוועד מחשש שגם הם יושמצו. בית המשפט חייב את גרנות לפצות את האגודה בסך 80,000 ש"ח לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.

גרנות ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים וטענו כי תאגיד לא יכול לקבל פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. לטענתם, תאגיד הוא ישות משפטית בלבד, ואין לו רגשות או כבוד שיכולים להיפגע. לכן הנזק היחיד שיוכל לתבוע בגינו הוא הפסד כספי. המערערים הפנו לסעיף 10 לפקודת הנזיקין הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק" וטענו כי המילה "נזק" מתייחסת לנזק ממוני בלבד. האגודה הגישה ערעור מטעמה וטענה כי הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום אינו משקף את חומרת הפרסומים ואת הזדון שאפיין אותם, וכי היה מקום לקבוע שגם הפרסום הראשון נעשה על ידי גרנות. עוד טענה האגודה כי היא זכאית לפיצוי עבור כל סוגי הנזק, והדגישה כי מטרתה אינה להשיא רווחים אלא לנהל את חיי הקהילה במושב. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של שני הצדדים, ופסק כי תאגיד יכול לתבוע פיצוי על נזק לא ממוני. בית המשפט עמד על כך שסעיף 7 לחוק קובע כי הנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי על כל נזק, מבלי שהמחוקק הגביל זאת לנזק ממוני (כספי). צוין כי תכלית הפיצוי היא לתקן את הפגיעה בשם הטוב, וזו היא רלוונטית גם לתאגיד (ע״א 15212-06-23 גרנות נ' אגודה שיתופית רמת רזיאל, מיום 7.10.2024).

גרנות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וטענו כי יש לקבוע הלכה לפיה תאגיד אינו זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי תאגיד שנפגע מלשון הרע זכאי לפיצוי על נזק לא ממוני. כב' השופט אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין העיקרי, ציין שסעיף 2 לפקודת הנזקין מבחין בין "נזק" לבין "נזק ממון", ומכאן שהמונח "נזק" כולל גם נזקים שאינם כספיים. סעיף 10 לפקודה קובע כי תאגיד יכול לקבל פיצוי "אם נגרם לו נזק", מבלי להגביל זאת לנזק כספי. השופט שטיין הכיר בכך שלתאגיד אין נפש והוא אינו מסוגל לחוות עלבון, אולם הדגיש כי יש לו מוניטין ומעמד ציבורי. פגיעה במוניטין גורמת לתאגיד נזק ממשי גם כאשר אינה מתבטאת באופן מיידי בהפסד כספי, שכן מאחורי התאגיד עומדים אנשים בשר ודם שהשקיעו בו את משאביהם. כב' השופטת רות רונן הצטרפה לתוצאה אך חלקה על החלת הכלל על כל סוגי התאגידים. לשיטתה, יש להבחין בין שני סוגי תאגידים: חברה מסחרית שתכליתה היחידה היא השאת רווחים אינה זכאית לפיצוי על נזק לא ממוני. לעומת זאת, תאגידים בעלי מטרות חברתיות, כגון אגודות שיתופיות, זכאים לפיצוי מסוג זה. כב' השופטת יעל וילנר הסכימה לתוצאה וציינה כי בנסיבות המקרה אין צורך להכריע בשאלת ההבחנה בין סוגי התאגידים.

פסק הדין נשען על הלכת פלבסקי (השופטים י' עמית, צ' זילברטל, א' רובינשטיין, מיום 4.8.2016), שהכריעה במחלוקת בדבר זכאותם של תאגידים לפיצויים בגין לשון הרע. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי הזכות לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע עומדת גם לתאגידים, שכן הוראות החוק הן מיוחדות הגוברות על המגבלות הכלליות שבסעיף 10 לפקודת הנזיקין. הלכה זו שימשה בסיס להכרעה בהליך הנוכחי: אם תאגיד זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק כלל, אין היגיון משפטי למנוע ממנו להוכיח את נזקיו הלא ממוניים ולהיפרע בגינם במסלול הרגיל הדורש הוכחת נזק לפי סעיף 7 לחוק.

לפסק הדין ראו: רע"א 41402-12-24 גרנות נ' רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ (נבו 09.11.2025).