הכרה סלקטיבית בזכויות על רקע דת או לאום עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי, ואין לה מקום במדינה ליברלית. המסגרת המשפטית המסדירה את הסוגיה היא האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 .האמנה גובשה לאחר מלחמת העולם השנייה, ואולם גלי הפליטים לא נפסקו אז והם נמשכים כל העת מחמת סכסוכים אזוריים ורדיפות לאומיות. נציבות האו"ם לפליטים מדווחת על כ-26 מיליון פליטים בעולם, נכון ליוני 2021. "פליט", לפי האמנה, הוא מי ש"נמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל סכנה מבוססת לרדיפה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית ואינו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל סכנה כאמור". ומהן זכויות הפליט? האמנה מכירה בזכויות אדם בסיסיות. חובה על המדינה הקולטת להימנע מגירוש; מתוך כך נגזרות החובות לאפשר לפליט לעבוד מבלי שהעסקתו תחשב לבלתי חוקית, לקבל שירותי בריאות ורווחה בסיסיים הנהוגים במדינה, ולשלוח את הילדים לחינוך יסודי. זוהי מעטפת כלכלית שמטרתה לאפשר קיום מינימלי בכבוד והיא נועדה להגן על אדם באשר הוא אדם. היא אינה כוללת זכויות אזרח כמו הזכות להצביע, וגם לא דיור אקסקלוסיבי, אלא רק את הבסיסי ביותר.

ישראל חתמה על אמנת הפליטים הוותיקה לצד עשרות מדינות נוספות. בהתאם, ישראל הודיעה על מדיניות של אי החזרת פליטים מאוקראינה. ואולם בד בבד, ישראל לא הכירה בזכות הפליטים לעבוד והודיעה שלא תשלב את ילדיהם במסגרות חינוכיות. נדרשה התערבות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב )כב' השופטת מיכל אגמון גונן, מאי 2022 )כדי לחייב את המדינה להעניק לפליטים רישיונות עבודה. ברקע הפסיקה עומד החשש שאחרת יאלצו לעבוד בעבודות מזדמנות שסכנות בטיחות לצידן, ללא זכויות סוציאליות, והן עלולות לבזות.

אמנת הפליטים היא חסרת שיניים. המחויבות הגלומה בה נטועה במישור היחסים הבינלאומיים. היא לא עוגנה בחוק מקומי, שכן בישראל לא חוקק חוק פליטים. ואולם בג"צ אמר את דברו, שמדינה מתוקנת אינה מדברת בשני קולות; שעה שישראל חתמה על אמנה מתוך מחויבות לקהילה הבינלאומית, יש לפרש את החקיקה המקומית באופן המתיישב עם חתימתה.
לפיכך, אין לראות את הפליט כמסתנן או כמי שנכנס לארץ שלא כדין. ואולם בפועל המדינה גוררת רגליים. במקרה תקדימי של פליטים מדרפור, נדרשה התערבות של בית המשפט העליון כדי להעניק רישיון שהייה לכאלפיים חמש מאות פליטים, משום שהמדינה נמנעה מלהסדיר את מעמדם במשך לא פחות מעשר שנים (בג"צ 17/4630 ,מיום 2021.4.25 .)

מדינה רשאית לשלוט בשעריה ולקבוע מי ייקלט בארצה. אך סמכות זו צריכה להיות מופעלת בהינתן החובה המהותית לכבד זכויות אדם. חוק השבות וקליטת יהודים הם ענין נפרד, שלא שייך לפליטות. שעה שמדובר בפליטים, החוק הבינלאומי אוסר להבחין בין אנשים לפי גזע, דת או לאום. השאלה איננה רק משפטית. לא יגרע דבר מאופייה היהודי של המדינה אם נכבד כמות ראויה של פליטים, ולהיפך: חוסנה הבינלאומי והמוסרי של המדינה יתחזק. ישראל אינה נדרשת לקלוט מיליוני אנשים, ואין ציפייה שתקלוט פליטים ללא גבול. אך לא מדובר ב"הכל או לא כלום". ראוי שהמדינה תידרש לתכנית מושכלת המתחשבת במגבלות התקציב ואשר תאפשר לקלוט כמות סבירה של פליטים. הענקת מעטפת הגנה בסיסית לפליטים לתקופת-מה היא אינטרס של ישראל, שחרטה על דגלה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית: ערכים יהודיים מעודדים הושטת עזרה לנרדף, וערכים דמוקרטיים מחייבים להגן על זכויות אנושיות בסיסיות ללא אפליה.

בעבר, הליך ההכרה באדם כפליט נערך באמצעות נציבות האו״ם לפליטים. בשנת 2007 העניק שר הפנים מעמד ארעי ל-600 פליטים מסודן. החל משנת 2011, מבוצע הטיפול ביחידת הטיפול במבקשי מקלט במשרד הפנים. רשות האוכלוסין וההגירה גיבשה נוהל המכונה ״הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל״. לפיו, לאחר שנתין זר מגיש בקשה, נערך לו ראיון בשפתו ובסמכות המראיין להעביר את הבקשה לדיון בוועדה המייעצת לענייני פליטים. שר הפנים יבחן את הבקשה בהתאם להמלצות הועדה וככל שיחליט להכיר במבקש כפליט, יוענק לו רישיון א/5 לשנה שניתן לחדשו. ואולם חרף גיבוש הנוהל, עד שנת 2013 לא התבררו בקשות מקלט כלל.

העיכוב הנמשך בטיפול בבקשות של מבקשי המקלט נידונה בבית המשפט העליון כבר בפרשות דסטה (בג״צ 86655/14) ואיתן (בג״צ 7385/13). משנת 2009 ועד 2015 הוגשו 3,165 בקשות של נתיני סודן לקבל מקלט בישראל. נכון לפברואר 2015, 2,184 בקשות עדיין תלויות ועומדות. בחודש דצמבר 2016, התברר כי רק בקשה אחת של יוצאי דרפור הועברה להכרעת שר הפנים. בפרשת צגטה (עע״ם 8101/15), הודיעה המדינה שבכוונת שר הפנים לקבוע מדיניות רוחבית בעניין בקשות המקלט של יוצאי דרפור ועל כן הוחלט להעניק רישיון מטעמים הומניטריים ל-200 יוצאי דרפור בלבד.

על רקע העיכוב בטיפול בבקשות, בשורה של פסקי דין הורה בית הדין לעררים שלפי חוק הכניסה לישראל על מתן רישיונות ארעי עד להכרעה בבקשה. אך באוקטובר 2018 החליטה הרשות שלא ניתן להעניק באופן גורף רישיונות מטעמים הומניטריים וכי יש להכריע בבקשות באופן פרטני. בחלוף מספר חודשים נבחנו 140 בקשות מקלט ולא הוכרעה אפילו לא אחת. כעבור שנה ונוכח התפתחויות דיפלומטיות בין ישראל לסודן, הרשות סברה שקיים קושי לקבוע שמתן רישיונות הוא מוצדק. על הרקע הזה הוגשה העתירה דנא: טענות העותרים נסבו על כך שעברו שנים רבות מאז הוגשו הבקשות ואין כל כוונה להכריע בהן בעתיד הקרוב. לטענתם, העיכובים והסחבת המכוונת, גורמים להם לעינוי דין נמשך.

בפסק הדין, כב' הנשיאה א' חיות פסקה כי נוכח השיהוי בטיפול בבקשות, הגיעה העת לתת סעד אופרטיבי. מעל 10 שנים חלפו מהגשת בקשת המקלט הוותיקה ביותר של יוצאי דרפור שטרם הוכרעה; למעלה מחמש שנים חלפו מהמועד שנקבע לסיום הטיפול בכלל בקשות המקלט בעניין דסטה; למעלה מארבע שנים חלפו מהעתירה הראשונה, ולמעלה משנתיים חלפו מאז שניתן צו על תנאי. במשך כל השנים, המדינה נמנעה מלקבל הכרעה באלפי הבקשות ונימקה זאת בטעמים כאלה ואחרים. נפסק כי הופרה החובה המנהלית לטיפול בבקשות של מבקשי המקלט וכי שר הפנים חרג ממתחם המהירות הראויה. חוסר וודאות דיפלומטי אמנם עלול להקשות על ההכרעה, אך טענה זו אינה יכולה לשמש צידוק להימנעות מוחלטת מטיפול בבקשות מקלט, בייחוד נוכח עיכוב של שנים אשר יוצר חוסר וודאות כלפי המבקשים. עוד נקבע שההבחנה בין רישיונות שונים לוקה בחסר ולא כוללת נימוק מפורט. בית המשפט מצא כי הפגם המנהלי מייצר תחושה של ארעיות ושרירותיות המעמיקות את התסכול והפגיעה בזכויותיהם של מבקשי המקלט.

לעניין הסעד, נפסק כי ככל שעד ליום 30/12/2021 לא ייושם פתרון בנוגע ל-2,445 יוצאי דרפור, יונפק רישיון הומניטרי לתקופת ביניים עד להכרעה בבקשה. הרישיון אינו נותן מעמד של פליט והוא נתון לשלילה במסגרת דחיית הבקשה. כב' השופט א' מצא הצטרף לפסק דינה של הנשיאה והוסיף כי משך הזמן בו חדלה המדינה מטיפול בעניין יוצאי דרפור חייב את בית המשפט העליון להכריע בעתירות. השופט מצא הבהיר כי אין לפרש את פסק הדין כהענקת מעמד של פליט אלא כסעד הניתן לתקופת ביניים עד להכרעת המדינה בבקשות התלויות. כב' השופטת י' וילנר הצטרפה לפסיקת הסעד לקציבת מועד אך לא לסעד של מתן הרישיונות.

לפסק הדין בג"ץ 4630/17, 7552/17 ADAM GUBARA TAGAL  ו-23 אח׳ נ׳ שר הפנים ואח' (מיום 25.04.2021), ראו