לפי הדו"ח, הפערים הולכים וגדלים: בשנת 2021, האחוזון העליון המהווה 0.001% מהאוכלוסייה הגלובלית (51,700 אנשים מתוך כ 8 מיליארד החיים בעולם כולו) החזיק ב-6.4% מההון הגלובלי. מאידך, 50% מכלל האוכלוסייה הגלובלית (2.6 מיליארד אנשים) מחזיקים ב-2% בלבד מההון הגלובלי (!). במבט רחב יותר, 10% מעשירי העולם מחזיקים ב-285 טריליון יורו המהווים 76% מההון הגלובלי; מעמד הביניים שאחוזם באוכלוסייה הוא 40% מחזיק ב-85 טריליון יורו המהווים 22% מההון הגלובלי; והמעמד הנמוך שאחוזם הוא 50% מהאוכלוסייה מחזיקים רק ב2% מההון הגלובלי (שהוא 8 טריליון יורו). פערים קיצוניים אלה הם מטרידים.

הדו"ח מצביע על צמיחה בעושר הפרטי משנת 1990 ועד היום. הצמיחה בעושרם של עשירי העולם נעשית בקצב מהיר יותר ובאחוזים גדולים יותר מצמיחת עושרם של מעמד הביניים והמעמד הנמוך. ניתן לראות כי עשירי העולם נפגעים הרבה פחות ממשברים כלכליים גלובליים, בעוד שמעמד הביניים והמעמד הנמוך מתקשים הרבה יותר להתאושש ממשברים פיננסיים. כך, משבר הסב-פריים משנת 2008 ומשבר הקורונה של שנת 2020 פגעו קשות במעמד הביניים ובמעמד התחתון ופחות במעמד הגבוה.

לפי הדו"ח, החל משנת 1980 הונהגה במדינות המערב מדיניות כלכלית שמרנית, על ידי ראש ממשלת אנגליה באותה עת מרגרט ת'אצ'ר, נשיא ארה"ב רונלד רייגן ונשיא צרפת פרנסואה מיטרן. תחת הנהגתם, המדינות העשירות התאפיינו במיעוט רגולציה פיננסית, הפרטות של מפעלים רבים וחסר במיסים פרוגרסיביים. נטען כי מדיניות זו העמיקה את הפערים בין עשירים לעניים במדינות המפותחות והעשירות. מנגד, משנת 1910 ועד לשנת 1970 המדיניות הכלכלית של מדינות עשירות אפשרה לצמצם פערים בין עשירים לעניים. בשנים אלו בוצעו פעולות כגון גביית מיסי ירושה ומיסים פרוגרסיביים, והלאמת תחומים בעקבות מלחמות העולם הראשונה והשנייה. המשבר הכלכלי של 1929 והכרזה על עצמאותן של הקולוניות המערביות, השפיעו גם כן על מגמה של צמצום פערים. כתוצאה מכך, עד לשנת 1970, ההון בו החזיקו עשירי העולם בהשוואה לשאר האוכלוסייה פחת ב-25%. ואולם, לפי הדו"ח, משנת 1980 ועד היום מורגשת העמקת פערים בין עשירים לעניים בארה"ב וגם באירופה, ובארה"ב קצב העמקת הפערים הוא גדול  יותר. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שבאירופה הצליחו לשמר מעמד ביניים חזק יותר, בעוד שבארה"ב מעמד הביניים קורס תחת החובות הכבדים בהם הוא מצוי (בעיקר חובות נדל"ן שתרמו גם ליצירת המשבר הכלכלי של 2008). מומחים צופים שהעמקת הפערים באירופה תתרחב עקב נתונים מהעשורים האחרונים המצביעים על צמיחה ברורה של אי השוויון בין מעמד הביניים לעשירון העליון.

המצב במדינות עם תמ"ג נמוך איננו שונה. במדינות אלה קשה יותר למדוד את הפערים ולקבל נתונים מדויקים כמו במדינות המפותחות. רובן של מדינות אלו, כמו רוסיה, סין, הודו וברזיל, היה מצויות עד שנת 1990 תחת שלטון קומוניסטי או לחלופין שלטון שהטיל רגולציה כבדה. לאחר מכן, הן עברו תהליך של ליברליזציה והפרטה לא מבוקרת שתרמו להעמקת הפערים באי השוויון, כגון היווצרות מעמד האוליגרכים ברוסיה שהתאפשר כתוצאה מרכישה מסיבית וזולה של נכסים שהוחזקו קודם לכן על ידי השלטון. בחלק מהמדינות, אי השוויון נובע מסיבות אחרות כמו ממשל האפרטהייד  בדרום אפריקה, או השלטון הצבאי בברזיל שהסתיים רק בשנת 1985 והותיר פערים כלכליים עצומים, שהשפעתם מורגשת עד היום.

נתון נוסף ומעניין הוא סוגי הנכסים שאנשים מחזיקים במעמדות שונים. אנשים שנמנים על העשירון התחתון בדרך כלל מחזיקים את הונם ככסף מזומן בבנק, בעוד שמעמד הביניים בדרך כלל מחזיק את כספו באמצעות נדל"ן או קופות חיסכון להשקעה. ככל שההון גבוה יותר כך גדלות האחזקות בנכסים פיננסיים שונים כגון נכסים עסקיים, נכסי נדל"ן ועוד.

מהדו"ח עולה כי חוסר השוויון הגלובלי והעמקת הפערים בין עשירים לעניים נובע גם מכוחות פנים מדינתיים, וגם מכוחות חוץ מדינתיים. עלייתו של ההון הפרטי ומחסור ברגולציה שתבלום אותו תרמה רבות לאי השוויון. גם הבדלי התשואה על השקעות מהווים סיבה לחיזוק הפערים. מדיניות כלכלית של מדינות יכולה להוות גורם מרכזי במאבק על צמצום הפערים: באמצעות מיסים פרוגרסיביים, הגבלות על היקף ההון הפרטי ורגולציה לפיזור ההון בין שכבות האוכלוסייה בצורה שוויונית יותר.

לסיכום, נראה כי עלייתו של ההון הפרטי והעמקת הפערים התחוללו בצורה מהירה מאוד ונפרסו על פני שלושת העשורים האחרונים, שהיו המשמעותיים ביותר מבחינת אי שוויון כלכלי. מדינות העולם והרגולטורים לא הדביקו את הפער שנוצר, וכתוצאה מכך אנו מצויים במצב המתואר היום. במידה ולא יתבצע שינוי משמעותי לטובת צמצום אי השוויון הגלובלי, וככל שקצב העמקת הפערים יימשך, צפוי שעד לשנת 2070 נגיע למצב שבו 0.1% מעשירי העולם  יחזיקו ברבע מההון הגלובלי. ללא שינוי מדיניות משמעותי או משבר עולמי חדש (כמו מלחמת עולם שלישית, משבר כלכלי גלובלי, קטסטרופה עולמית) נראה שהעתיד מזהיר עבור המולטימיליונרים וצאצאיהם.

לדו"ח אי השוויון הבינלאומי לשנת 2022 ראו:

Global wealth inequality: the rise of multimillionaires

הדו"ח נועד להציג את ההתפתחויות והמגמות המרכזיות במערכת המס בישראל ומשמש כלי לעיצוב מדיניות המס. הדו"ח המאפשר מבט פנימי-ביקורתי על מערכת המס הישראלית ומבט חיצוני-השוואתי למדדי ה-OECD.

לפי התחזית הכלכלית המוצגת בדו"ח, בשנת 2021 מדינת ישראל צפויה להכניס כ-496 מיליארד ₪ ממיסים. מדובר בגידול של כ-22% בהכנסות ממיסים ביחס לשנת 2020, ובגידול של כ-20% בהכנסות ביחס לשנת 2019. ההערכה היא כי הגידול נובע מהתאוששות חלקית של המשק ממשבר הקורונה. ביחס למקורות המס, בשנת 2020 המקור המרכזי היה מס ערך מוסף (32% מסך המיסים שנגבו), והמקור השני בגודלו הוא מס הכנסה על יחידים (30%). נכון לשנת 2021, אוכלוסיית משלמי המסים בישראל נאמדת בכ-4.5 מיליון יחידים, מתוכם כ-52% גברים ו-48% נשים. עם זאת, כמחצית מבעלי ההכנסה החייבת בישראל נמצאים מתחת לסף המס ופטורים מתשלום מס הכנסה, שהם כ-61% מהנשים לעומת כ-37% מהגברים. פער זה נובע, בין היתר, מפערי השכר בין גברים לנשים ומכך שנשים זכאיות ליותר נקודות זיכוי ממס הכנסה.

אחת המסקנות המרכזיות של הדו"ח היא, כי המיסים הישירים בישראל הם בעלי אופי פרוגרסיבי: הנתונים מצביעים על עלייה עקבית בשיעורי מס ההכנסה המשתלמים בעשירונים הגבוהים בהשוואה לעשירונים הנמוכים (40% בעשירון העליון לעומת 10% בעשירון התחתון). לעומת זאת, המיסים העקיפים בישראל נחשבים לרגרסיביים, מאחר ושיעור המסים העקיפים המשתלמים מסך ההכנסה נמוך בהרבה בקרב העשירונים הגבוהים בהשוואה לעשירונים הנמוכים (8% בלבד בעשירון העליון לעומת 37% בעשירון התחתון). זאת ועוד, הדו"ח מראה כי ממוצע שיעור המס העקיף המוטל בישראל גבוה בהשוואה לממוצעי מדינות ה-OECD. זהו נתון בעייתי בהתחשב בכך שמס רגרסיבי נתפס כמס שמגדיל את אי-השוויון בחברה. הדו"ח מראה כי נכון לשנת 2020, רכיב המס שמשקלו הוא הגדול בישראל הוא מס ערך מוסף, המהווה כמעט שליש (32%) מסך המסים שגבתה ממשלת ישראל באותה שנה. מדובר בשיעור גבייה הגבוה בכ-12.7% מממוצע ה-OECD לאותה שנה. הדגש על מיסוי עקיף נחשב לבחירה נפוצה בקרב מדינות קטנות ופחות מפותחות, מאחר ומיסים עקיפים נחשבים לפשוטים יחסית לגבייה. בדו"ח מצוין כי מיסוי עקיף נתפס כפחות מזיק, שכן הוא מעכב פחות את הצמיחה הכלכלית בהשוואה למיסוי ישיר. בסופו של דבר, הדומיננטיות של המיסוי העקיף בישראל מגבילה באופן ניכר את יכולתה של מערכת המס לצמצם את אי-השוויון, לעומת מערך הקצבאות וההעברות שנמצא כיעיל יותר בצמצום הפערים לפי מדד ג'יני. מדד סטטיסטי זה מקובל למדידת אי-שוויון בין משקי בית במדינה. ערכי המדד נעים בין 0 ל-1, כאשר מקדם 0 מייצג שוויון מוחלט בין שכבות האוכלוסייה (כל ההכנסות מתחלקות באופן שווה בין כל משקי הבית במדינה) ואילו מקדם 1 מייצג אי-שוויון מוחלט בין שכבות האוכלוסייה (כל הכנסות המדינה מתרכזות במשק בית אחד בלבד). הדו"ח מצא כי מערכת המס כולה מצמצמת את אי-השוויון (כלומר, "מקרבת" את מדד הג'יני של ישראל למקדם 0) ב-0.024 נק' מדד ג'יני. מערך הקצבאות מצמצם את אי השוויון ב-0.063 נק', ובכך תורם בכפי 2.5 יותר לצמצום אי השוויון בישראל.

אשר להטבות מס: נתוני הדו"ח מראים כי בשנת 2020 המדינה העניקה הטבות מס שונות בשווי של כ-76.6 מיליארד ₪, המהווים כ-20% מהכנסות המדינה ממיסים באותה שנה. הטבות מס, המכונות גם "הוצאות מס", הן למעשה הפסד הכנסות הנובע מפטור, ניכוי, זיכוי, הפחתת שיעור מס או דחיית מועד תשלומו, הניתנים לנישומים שונים (יחידים או תאגידים) או לסוגים שונים של פעילות כלכלית. מרבית הטבות המס שניתנו בישראל בשנת 2020 (כ-40%) נותבו לחיסכון ולהשקעה בשוק ההון (קרנות פנסיה וקרנות השתלמות), בעוד שכ-11% מסך ההטבות נותבו למטרות רווחה ולעידוד התיישבות בפריפריה, ועוד כ-11% סווגו כהטבות למשפחות. מבין כל סוגי ההטבות שניתנו, הטבות המס שנותבו לפנסיה (הפקדה, צבירה ותשואה) עלותן הייתה הגבוה ביותר באותה שנה (23.9 מיליארד ₪, המהווים כ-31% מסך כל ההטבות). לפי עמדתה של הכלכלנית הראשית המוצגת בדו"ח, נראה כי חלוקת הטבות המס שחולקו בישראל בשנת 2021 היתה ריכוזיות מדי, מאחר וכ-80% מסך עלות הטבות המס מרוכזת ב-10 סוגי הטבות בלבד.

פרק 5 של הדו"ח עוסק במס החברות בישראל, ומצביע על מגמה של גידול בגביית מס זה בשנים האחרונות. הפרק מתמקד בהשפעה הרבה של הפער בין שיעורי מס החברות לבין שיעורי מס ההכנסה ליחידים. נמצא כי ככל שהפער גדל והמס על רווחי החברות נמוך יותר מהמס על יחידים, כך מתפשטת תופעה של "חברות ארנק", ויותר יחידים פועלים באמצעות חברה כדי לשלם מס מופחת. למשל, בין השנים 2009-2011 שיעור המס על רווחי החברות היה נמוך בכ-6% משיעורי המס השולי שהוטל על יחידים, מה שהוביל לגידול משמעותי במספר החברות שנוצרו באותן שנים. נתוני הדו"ח מצביעים על ריכוזיות בקרב ההכנסות של חברות בישראל: התפלגות ההכנסות וחבות המס של חברות בישראל לפי עשירונים, מראה כי בשנת 2018 ההכנסה של חברות העשירון העליון תפסה כ-92% מסך כל ההכנסות של חברות בישראל, כשמתוכן 212 החברות המשתייכות לאלפיון העליון ריכזו כ-42% מההכנסות. הדו"ח מראה כי בשנת 2018, 13 חברות המשתייכות למאיון העליון (ומהוות כ-1% מכלל החברות בישראל), זכו בכ-56% מסך הטבות המס שחולקו בישראל באותה שנה.

הדוח מוסיף וסוקר את המגמות המרכזיות במס קניה בישראל, שרובו המוחלט מוטל על מוצרי צריכה בעלי השפעות חיצוניות שליליות, כגון מוצרי טבק, אלכוהול, דלקים וכלי רכב. מס הבלו המוטל בישראל על ליטר "בנזין 95" הוא השני בגובהו בעולם, וגדול בכ-50% מממוצעי מדד ה-OECD. בקשר למכס, הדו"ח מציין כי ההכנסה ממכס בישראל נמצאת במגמת ירידה, בין היתר בשל הרצון לעודד ייבוא, להגביר את התחרות במשק ולהיאבק ביוקר המחיה. עם זאת, בשנת 2020, מחצית מהכנסות המכס נבעו ממכסים על חקלאות ומזון ועל כלי רכב וחלקיהם. ביחס לאגרות, הדוח מצביע על מגמה כללית שראשיתה בתחילת שנות האלפיים, ולפיה גביית האגרות בישראל מצטמצמת עם השנים, כחלק ממדיניות של צמצום האגרות הממשלתיות והצמדת ערכן למדד המחירים לצרכן.

מדובר בדו"ח חשוב הפורש תמונה רחבה על אודות כספי המסים הנגבים מאזרחי המדינה. הגידול המרשים בהכנסות המדינה מהווה הזדמנות לעיין בנטל המס המוטל על יחידים בישראל ולשקול הפחתה בשיעורי מס הכנסה.  בד בבד, ניתן לבחון הפחתה גם בשיעור המע"מ העשויה להקטין את השפעותיו של מס עקיף זה על הגידול באי-השוויון בין שכבות אוכלוסייה. נתוני אי-השוויון הם מטרידים: לא פחות ממחצית מבעלי ההכנסה מצויים מתחת לקו משלמי המיסים, כלומר – הכנסותיהם נמוכות במיוחד. כך גם ראוי לשים לב לפערי השכר המשמעותיים בין גברים לנשים, אשר אין להם מקום במדינה מתוקנת. הממצאים הללו מזמינים דיון רגולטורי לעיצוב מדיניות, בשאיפה לתקן את העיוותים.

דוח מינהל הכנסות המדינה לשנים 2019-2020, ונתונים ראשונים לשנת 2021