בתביעתו, חצרוני טען שחסימת החשבון נעשתה שלא כדין, ועתר להשבת החשבון על תכניו וכן דרש פיצוי בגין הנזק שנגרם לו. לטענתו, פייסבוק לא נתנה לו התראה ולא אפשרה לו לתקן או לערער וחלף זאת סגרה את החשבון לאלתר. חצרוני טען שפייסבוק היא בגדר לוח מודעות ואין לה סמכות לצנזר תוכן אידיאולוגי חד צדדית. לדבריו, דעותיו מוצגות באופן סאטירי והומוריסטי – וכך יש להתבונן על התוכן השנוי במחלוקת.

פייסבוק טענה כי תנאי השימוש ברשת החברתית נועדו להגן מפני בריונות, הטרדה, איומים או ביטויי שנאה המשויכים לדת, גזע, מין מוצא, וכיוצא בזה. פייסבוק קיבלה כ-1,250 תלונות משתמשים על התכנים הפוגעניים שחצרוני העלה לרשת. בעקבות זאת שלחה לו התראה. לטענתה, חצרוני הוזהר מספר פעמים על הפרות חוזרות ונשנות של האיסור הנוגע לדברי שטנה – ובחר להתעלם.

השאלה שעמדה להכרעה היתה אם התכנים שהועלו עולים כדי דברי שטנה המצדיקים חסימת חשבון המשתמש. כב' השופט רחמים כהן סקר את התקנון וכללי הקהילה של פייסבוק וקבע שהם בבחינת חוזה מחייב בין פייסבוק לבין משתמשיה. הכללים מפרטים מה מותר ומה אסור לחברי הרשת לפרסם.

בית המשפט התייחס למאמרן של מדזיני וד"ר שוורץ-אלטשולר המציעות מודל לאיזון בין חופש הביטוי לבין ההשלכות השליליות של ביטויי שנאה המופצים ברשתות חברתיות. המודל מכיל אמות מידה לעיון, בתוך כך: אם הביטוי מכוון כלפי קבוצה או כלפי יחיד המשויך לקבוצה; אם הביטוי מבטא שנאה; אם הביטוי עלול לגרום לנזק; אם כוונת אומר הביטוי לגרום לנזק.

בעניין חצרוני, נמצא שהתובע כיוון דברי שטנה כלפי קבוצות וכלפי יחידים המשתייכים לקבוצה עדתית ודתית תוך שימוש בכינויים גזעניים, למשל: חצרוני כינה אנשים ממוצא מזרחי "בבונים", "שימפנזים" ובעלי "צבע בעייתי". קבוצות אשר מוצאן מאפריקה מכונות על ידו כ"כוש-נים" החולים ב"עגבת וכינים". אל בעלי צרכנים מיוחדים הוא מתייחס כמי שמקומם "בבית קברות".

חצרוני טען כי הפרסומים נושאים אופי סאטירי, אך בית המשפט סבר שקיים קושי להבחין בין תכנים סאטיריים לאחרים, במיוחד אם הפרסומים מגיעים למשתמשים שאינם מכירים את דמותו של חצרוני. בית המשפט פסק כי התכנים המעליבים עלולים לגרום נזק שחצרוני היה מודע אליו; במיוחד לאחר שמשתמשים פנו לפייסבוק וביקשו להסיר את התכנים הפוגעניים, אך חצרוני לא נענה לכך ואף לא הבהיר שלדברים שנכתבו לא הייתה כוונה לפגוע במאן דהוא. התנהלותו של חצרוני לא הייתה חד פעמית. הוא לא נענה לפניות להסרת תכנים פוגעניים במשך תקופת זמן לא מבוטלת.

[…] במשך כל אותה תקופה, התובע הצליח לפרסם תכנים מפרים חרף תלונות שהתקבלו נגד תכניו, כי חשבונו הושהה והושב לפעולה וכן כי חלק מתכניו הוסרו אך חשבונו נשאר לפעול – עד אשר חשבונו נחסם, מעלה, שהנתבעת לא פעלה באופן שרירותי בהתנהלותה לגבי חשבונו של התובע.[1]

הידיעה המפורשת של חצרוני אודות התלונות ודרישות ההסרה משמעותה שהתכנים הפוגעניים פורסמו במודע ובמכוון. גם לאחר שהוזהר שההפרות עלולות להביא לחסימת חשבון המשתמש שלו – חצרוני לא שעה לאזהרה והמשיך להפך באופן חוזר ונשנה את המדיניות של פייסבוק כפי שמבוטאת בתקנון ובכללי הקהילה.

בנסיבות אלה, נפסק כי אין לפנינו פגיעה בחופש הביטוי של משתמש. אומנם פייסבוק היא רשת חברתית בעלת למעלה משני מיליארד משתמשים, ויש לה פוטנציאל לנווט את השיח החברתי והפוליטי. עם זאת, התביעה עוסקת בהפרה חוזה באופן חוזר ונשנה על ידי משתמש. אף שמדובר בחוזה דיגיטלי חד צדדי, בית המשפט הכיר בכך שהמקרה מצדיק להסיר את התכנים, בהיותם פוגעניים. השופט נימק זאת בכך שחצרוני לא נענה להסרת התכנים או להפסקת פרסומם, וגם לאחר שקיבל הודעות מפייסבוק הוא המשיך להפר את התקנון וכללי הקהילה. בנסיבות אלה, אין לאמר שפייסבוק פעלה באופן שרירותי נגד חצרוני; על הרקע הזה, בית המשפט דחה את התביעה.

השופט כהן פסק: "אף אם ניתן היה להתייחס אל התובע כדמות סאטירית לכאורה, שמבקשת להפנות אצבע מאשימה כלפי הגזענות בחברה הישראלית, הרי שפייסבוק אינה מחויבת לספק לו פלטפורמה לעשות כן, שעה שמדובר בתכנים אשר עלולים לפגוע במשתמשים אחרים".[2]

פסיקתו של השופט כהן היא חשובה על רקע השיח האלים ברשתות החברתיות, ההולך ומתעצם. שיח הרשת צריך להיות מכבד ולא פוגעני ומסית. עם זאת,  סגירת חשבונות ברשתות החברתיות עלולה להימצא בעייתית, שכן מדובר בגוף מסחרי המחליט מה יופץ ומה יצונזר, ולפנינו מדרון חלקלק. שעה שמדובר ברשתות ענק מונופוליסטיות, נראה שלא די לסמוך על "תקנון" או "כללי קהילה" שהרשת עצמה עיצבה; עדיף שהרגולטור, האמון על האינטרס הציבורי, ייתן דעתו בדבר כללי האסור והמותר.

[1] עמ' 18 לפסק הדין.

[2] עמ' 19 לפסק הדין.