סוף העונה – על אופנה, סביבה וחברה

דוק' מיטל פלג-מזרחי — Thu, 17 Dec 2020 08:02:48 +0000

מוצר הצריכה המצוי ביותר בבתים, על פי רוב, הוא בגדים. משנות ה-80 ועד היום ייצור הבגדים צמח ב-400 אחוזים (Cline, 2019). בהתאמה, אנו מחזיקים היום הרבה יותר בגדים ממה שהחזקנו בעבר ובמקביל ההוצאה הביתית על בגדים פחתה בעשרות אחוזים וכך גם ממוצע השימוש בכל בגד (Fletcher, 2014). פירוש הדברים, אנו רוכשים הרבה יותר בגדים זולים מבעבר, דרך תעשיית האופנה המהירה.[1] על פניו מדובר בתופעה חיובית, המעידה על עלייה ביכולת הקניה, אך בפועל לצריכה המוגברת של אופנה מהירה השלכות שליליות רבות על הסביבה ועל החברה.

נהוג לסמן את ראשית עידן האופנה המהירה בשנות ה-80 של המאה העשרים. עולם ההלבשה החל לצבור תאוצה, במחצית המאה העשרים, כתוצאה מתהליכי גלובליזציה, הכרוכים במסחר בין מדיני של מתקני ייצור והטמעה של קונספט האופנה באסטרטגית הבידול של מותגי הלבשה. שני התהליכים יחד הובילו לשינוי מבני בשוק ההלבשה ולתולדה של שוק האופנה, בו המוצר הנסחר הוא אופנה ולא בגדים (Haciola & Atilgan, 2014).

שילוב של התפתחויות כלכליות ותרבותיות באירופה ובארה"ב ובהן עליה ביכולת הקניה וברמות ההשכלה, התעוררות תרבות הנגד (Kohlenberg, 2011) ושיפור אמצעי התקשורת הגלובליים. הובילו כולן לעניין מוגבר במגמות אופנה, להפיכת הלבוש מצורך בסיסי לאמצעי לביטוי עצמי ואינדיבידואליזם ולתיעוש מסיבי של שוק האופנה, הבא לידי ביטוי בהוזלה דרמטית במחיר הפריטים (Radner Linden, 2016).

כך, במהלך שנות ה-80 וה-90, חברות האופנה פיתחו מודל תחרותי של אופנה מהירה, המבוסס על תגובה מהירה (quick response systems) וקיצור שרשראות האספקה. מאפייניו העיקריים: דגש על פיתוח ועיצוב מוצרים (בניגוד לייצור); קביעת הספק ובחירת מקומות הייצור תוך חתירה מתמדת לקיצוץ בעלויות הייצור; ותיאום מלא בין התאגיד לחנויות קמעונאיות (Mihm, 2010).

לצד קיצור שרשראות האספקה והשיפור הדרמטי במתקני היצור, אסטרטגיות השיווק שונו גם הן באופן קיצוני. בין השינויים הבולטים והמשמעותיים ניתן להצביע על עליה בכמות הקולקציות בשנה, מ-2 ל-4 בשנות ה-80, דרך 8 בשנות ה-90 ועד ל-52 קולקציות בשנה בימינו (Cline,2019).

חלק בלתי נפרד מאסטרטגית השיווק החדשה היה תולדה של המותגים ומותגי העל. הבסיס הרעיוני של הצלחת התאגידים נשען על ייצור תדמית של המוצר ולקוחותיו, וזאת בניגוד לייצור מוצרים. על פי תפיסה זו ייצור הסחורות הוא חלק זניח מסך פעילות התאגיד ולכן ניתן להעבירו למיקור חוץ וקבלני משנה (Klein, 2000). ואכן בעשורים האחרונים יותר ויותר חברות אופנה העבירו את ייצור הבגדים למדינות מתפתחות, בהן הן נהנות מכוח עבודה זול, הקלות מס נרחבות וחוקים ותקנות סביבתיים מקלים. כך נוצר מצב שבו כיום 97.5% מהבגדים הנמכרים בארה"ב מיובאים (American Apparel & Footwear Association, 2015). העברת ייצור הבגדים למדינות מתפתחות, בהתבסס על כוח עבודה זול, היא שאפשרה את הורדת מחירי הבגדים וכפועל יוצא את היווצרותה של אופנה מהירה (Radner Linden, 2016).

כיום תעשיית האופנה מבוססת על שיטת המותגים: החברות הגדולות משווקות בפועל את שמן, אך אינן מייצרות את הבגדים הנושאים אותו. למעשה, חברות רבות מסרבות לחשוף את שמות וכתובות מפעלי היצרן, תחת התואנה לסודיות מסחרית ופגיעה בתחרות (הופרט, 2018 ; Bain & Quartz, 2015). שיטת ייצור זו מאפשרת לחברות להסיר מעצמן אחריות למפגעי בטיחות, זיהום סביבתי, ניצול עובדים ועבדות ילדים.

כך, תעשיית האופנה הפכה להיות התעשייה השנייה הכי מזהמת בעולם, האחראית לשימוש ברבע מהכימיקלים המזהמים בעולם, פליטת 1.2 מיליארד גזי חממה בשנה, יצור 20–35% מהמיקרו-פלסטיקים המצויים בים, מיליארדי טונות של פסולת טקסטיל שאינה ברת מיחזור[2] והמקור השני בגודלו לזיהום של מים מתוקים (Black, 2012 ; Fletcher, 2014 ;Aus, 2011). פליטות הפחמן, זיהום המים והרס הקרקע בתהליך הייצור, כמו הטמנת ושרפת הבגדים בסוף השימוש, יתרחשו ברובם במדינות עניות בדרום מזרח אסיה ואפריקה בעוד שמרבית הבגדים ירכשו במערב.

ממדיי ההרס של התעשייה צפויים להמשיך לגדול. למעשה, עד לשנת 2030 תעשיית האופנה עתידה להשתמש ב-35% יותר שטח לגידול סיבים, המהווים 115 מיליון דונמים אשר יכלו לשמש לשמירה על המגוון הביולוגי או לגידול מזון, וזאת על רקע הנתון שנכון להיום ישנם דיי בגדים קיימים בעולם להלביש את אוכלוסיית העולם ל-50 השנים הקרובות (UK Parliament, 2019).

מאזן הכספים של תעשיית האופנה מדגים גם הוא את אי הצדק הסביבתי. בעוד שהצרכן המערבי אוחז בארונו בכמות אדירה של בגדים, המובילה לכך שמעל ל-20% מהבגדים שברשותו לא ילבשו לעולם ולשריפת משאית עמוסה בבגדים לא רצויים, מדי שנייה בארה"ב בלבד (De Castro, 2014 ; WRAP, 2012), 98% מהעובדות בתעשיית האופנה לא מרוויחות מספיק על מנת להאכיל את משפחתן ו-20% מהן מתחת לגיל 9. נתונים אלו הופכים את תעשיית האופנה, נוסף להיותה התעשייה השנייה הכי מזהמת, גם לתעשייה השנייה הכי מנצלת בעולם, קודמת לה רק תעשיית הטלפונים הניידים (Walk Free Foundation, 2018). נזק נוסף הוא ירידת הערך של פרטי הלבוש בעיני הצרכן. הציפייה למחירים כה נמוכים, שוחקת את היכולת להציע אלטרנטיבה טובה והוגנת יותר.

לחברות הפרסום חלק אינהרנטי בגדילתן והצלחתן של חברות האופנה המהירה. תעשיית האופנה המהירה מבוססת על מחזורי מוצר קצרים, המחייבים ובו בזמן מייצרים ונוצרים ע"י ביקוש צרכני גבוה וקבוע, אותו יש לתחזק באמצעות פרסום (Sheridan, Moore & Nobbs, 2006). ההוצאה הכוללת על פרסום תאגידי אופנה בארצות הברית, גדלה בין השנים 1979 ל-1998 במיליארדי דולרים (Klein, 1998) ואף הכפילה עצמה בין השנים 2000 ל-2010. למעשה, נכון להיום מרבית ההחלטות של מעצבי האופנה ברשתות האופנה המהירות מוכתבות ע"י מחלקת הפרסום (Waddel, 2013). תאגידים כמו ZARA, H&M ו- New Look הפכו ידועים באימוץ אסטרטגיה של חידוש מתמיד של טווח המוצרים שלהם עם סגנונות אופנה מכווני טרנדים, והשקעת הון עתק בפרסום ותקשורת.

הטכנולוגיה ממלאת גם היא תפקיד משמעותי בצריכת אופנה מהירה. האינטרנט, בדגש על הרשתות החברתיות, מאפשר לצרכנים גישה שוטפת לכמויות מסיביות של מידע על המגמות והסגנונות האחרונים. צרכני אופנה מהירה רבים מתעניינים בתרבות סלבריטאים ואופנה עילית ומבקשים לקנות פריטים דומים. הקושי נעוץ בכך שצרכנים אלה רוצים לרכוש באופן מיידי, את מה שהסלבריטאים הללו לובשים או את הטרנדים שעולים מתצוגות מסלול אופנה גבוהה, אך הם אינם יכולים להרשות לעצמם פריטים אלה ולכן מתפשרים על פריטים זולים וטרנדים באיכות נמוכה (Barnes & Lea-Greenwood, 2006).

השפעה נוספת של הרשתות החברתיות היא בקיצור זמן הלבישה. משתמשי רשתות חברתיות רבים מעידים על עצמם שאינם מעוניינים להגיע לשני אירועים שונים עם אותו בגד, בשל החשש שהם יצולמו איתו ורבים מהם אף מעידים שהם קונים בגדים במיוחד עבור צילומים לפוסטים ואינם משתמשים בהם מלבד הצילומים (Radner Linden, 2016).

אספקט טכנולוגי נוסף, הנוגע לצריכת אופנה מהירה הוא מסחר מקוון. בעשור האחרון, עם חדירת הטלפונים החכמים היקפי המסחר המקוון בכל קטגוריות הצריכה, גדלו באופן חסר תקדים. במחקר שנערך ב-28 מדינות שונות (IBM, 2020) נמצא כי 71% מהצרכנים רוכשים בגדים מהטלפון הנייד, תוך ביצוע משימות אחרות, שליש מהם עושים זאת לפחות אחת לשבוע ולעיתים אף מספר פעמים ביום. ומחקר של חברת ComScore (2015) בנושא קניות בסלולר, שנערך בחמש מדינות מפתח באירופה, מצא כי רכישת בגדים ואביזרים הייתה קטגורית הרכישה המובילה.

לרכישת מקוונות באמצעות טלפונים ניידים מספר אלמנטים ייחודים עליהם יש לתת את הדעת: ראשית, רכישה באינטרנט מתאפיינת בטשטוש הגבולות הפיזיים, כך שהיא מתאפשרת בכל מקום ובכל זמן (גולדנברג לאיגוד האינטרנט הישראלי, 2017), פרסומות ממוקדות באינטרנט מציעות רכישות בהתאם להעדפות הלקוח, כפי שהן נגלות מהטלפון החכם שלו ((Aboujaouda, 2017 והפרש הזמנים בין מעמד הרכישה לקבלת המוצר מייצר אשליה פסיכולוגית שלא באמת בוזבז כסף (Aboujaouda & Starcevic, 2015). כך הרכישה באינטרנט הופכת ממכרת יותר ויותר וגוברים הסיכויים שרכישה באינטרנט תביא אחריה רכישות נוספות ותוביל לצריכה עודפת (Khyzer, Illyas & Chaudhary, 2015 ).

בנוסף לכל אלו, העובדה שלא ניתן למדוד או לחוש את הבגד בטרם הרכישה, מובילה פעמים רבות לקניית פריטים שאינם במידה הנכונה, או שאינם נראים כפי שנראו באתר ולכן לא עונים על ציפיות הקונה. התוצאה היא עלייה משמעותית בכמות הבגדים החדשים המועברים לחנויות יד שניה, מתקני מיחזור והטמנה מבלי שנלבשו מעולם (גרוס ולוי ארבל, 2020).

מגפת הקורונה, הרחיבה גם היא, באופן משמעותי את היקף הצריכה המקוונות ככלל וצריכת אופנה מקוונות בפרט. הריחוק החברתי והסגרים הובילו לצמיחה אדירה בביקוש לרכישות מקוונות בעולם ובישראל. אתר האופנה הישראלי טרמינל איקס רשם גידול בטראפיק החודשי הממוצע של כ-62% בשבעת החודשים הראשונים של 2020, לעומת התקופה המקבילה אשתקד; ופלטפורמת המסחר המקוון, עזריאלי קום, רשמה צמיחה של 17% במספר המבקרים הממוצע בחודש (מוזס, 2020).

אחת מההשלכות של התרחבות המסחר המקוון, היא סגירת החנויות הפיזיות וכפועל יוצא מעבר של עובדים ממכירות בחזית החנויות, אל מחסנים ומערכי לוגיסטיקה הרחוקים מעין הצרכן. מעבר זה צפוי להקל על תאגידי האופנה לפגוע בזכויות עובדים באין מפריע וביתר שאת. ואכן באפריל 2020 חברת ASOS הואשמה ע"י ארגון זכויות העובדים הבריטי GMB וחברת הפרלמנט הבריטי, סטפני פיקוק, בפגיעה חמורה בזכויות עובדים והעמדת עובדי המחסנים בסכנת חיים (BBC, 2020).

אל מול אופנה מהירה ישנה האלטרנטיבה של אופנה איטית ומקיימת. תחת קטגוריה זו נהוג לשייך בגדי יד שניה; עיצוב מקומי ;אופנה המיוצרת בכמויות קטנות ; בגדים המיוצרים מחומרים מקיימים יותר, כגון כותנה אורגנית ובמבוק; בגדים ממוחדשים;[3] רכישת בגדים איכותיים המחזיקים לשנים רבות; ובגדים המיוצרים בתנאי סחר הוגן וזאת לצד דפוסי צריכה השואפים לצמצום כללי של מספר הפריטים הנרכשים, נכונות לשלם יותר עבור מספר קטן יותר של פריטים הארכת השימוש בפריטים שברשותנו וטיפול וכיבוס בגדים באופן המפחית יצירת מיקרו פלסטיקים[4] (Jung, 2014).

ראשיתו של רעיון האופנה האיטית בשנת 2007, כאשר קייט פלטשר, הסופרת ויועצת האקו-טקסטיל, פרסמה מאמר בכתב העת "ECOLOGIST", בו השוותה בין תנועת האופנה המקיימת לתנועת האוכל האיטי (Fletcher, 2007).[5] הגדרתה של אופנה איטית, כמו הגדרתה של צריכה בת קיימא, מצויה במחלוקת ואינה אחידה (Jung, 2014). קניית בגדים מחומרים מקיימים סותרת את עקרון הפחתת הקניה, קניה מתוצרת מקומית עומדת בסתירה לשימוש בבגדים קיימים וקנית בגדים יד שניה מקשה משמעותית את הבחירה בסוג הבד ושמירה על שקיפות בתהליכי היצור. עם זאת המשותף לכל הגישות הוא הרצון להציב אלטרנטיבה לתעשיית האופנה המהירה ולהפחית את ההשפעות הסביבתיות והחברתיות של תעשיית האופנה.

תנועת ההתקדמות אל עבר אופנה איטית, היא תהליך איטי, בו ישנן מורכבויות רבות, הנובעות מריבוי היצרנים, האידיאלים והגורמים המעורבים בתהליך (Arslan, Balcioǧlu, & Tuhkanen, 1999 ;Nayak, 2019 ; Cataldi, Dickson, & Grover, 2010). מדיניות ציבורית לקידום אופנה איטית כוללת חוקים ורגולציות על ענפי ייצור וייבוא טקסטיל ; תימרוץ יצרנים לבחירה בתהליכי יצור ידידותיים לסביבה לצד הפצה וקמעונאות אתית; חקיקה עולמית מחמירה; והגברת המודעות הצרכנית באמצעים כגון חינוך, תווית סביבתית (Eco-Labelling), קמפיינים, סנקציות על פסולת טקסטיל ואדריכלות בחירה (Aakko, 2013 ; Koskennurmi Sivonen, 2013.; Achabou & Dekhili,).

בולט לחיוב ארגון האו"ם, אשר עומד מאחורי ברית האו"ם לאופנה בת קיימא (The United Nations Alliance for Sustainable Fashion). הברית היא יוזמה של סוכנויות האו"ם וארגוני בעלות הברית, שנועדה לתרום ליעדי פיתוח בר-קיימא, באמצעות פעולה מתואמת בתחום האופנה. באופן ספציפי, הברית פועלת לתמיכה בתיאום בין גופי האו"ם הפועלים בתחום האופנה וקידום פרויקטים ומדיניות המבטיחים כי שרשראות ייצור ואספקה בתחום האופנה פועלות להשגת היעדים לפיתוח בר-קיימא (UN Alliance for Sustainable Fashion, 2020).

היקף עבודתה של הברית משתרע מייצור חומרי גלם וייצור בגדים, אביזרים והנעלה, ועד להפצתם, צריכתם וסילוקם ונוגע במגוון תחומים חברתיים כגון שיפור בתנאי העסקה והתמורה לעובדים, צמצום ממדי הפסולת בתעשייה, והפחתה בזיהום מים ופליטת גזי חממה. באמצעות הברית, האו"ם מתחייב לא רק להפחית את ההשפעות השליליות הסביבתיות והחברתיות של תעשיית האופנה, אלא גם להפוך את תעשיית האופנה למנוע היישום של כלל מטרות הפיתוח בר קיימא (SDG Website, 2020).

גופים ציבוריים נוספים הפועלים לעידוד צריכת אופנה מקיימת באופן בולט, הם: תנועת FASHION REVOLUTION שקמה לאחר אסון רנה פלאזה,[6] המציינת מדי שנה את יום מהפכת האופנה ופועלת לקידום שקיפות בעולם האופנה (Fashion Revolution Website, 2020 ); עיריית פריז אשר הכריזה שהם רוצים להפוך לבירת אופנה ברת קיימא עד 2024 (Burlet, 2019); באנגליה הועלו הצעות על מיסוי ירוק של מוצרי אופנה, אשר אמור להגיע לקרן שכספיה ישמשו ליוזמות בתחום המיחזור והקיימות וזאת לצד הצעת חוק שביקשה לאסור על בתי האופנה לשרוף בסוף העונה את הפריטים שלא הצליחו למכור, וכן להקנות הטבות מס לפיתוח אופנה בת-קיימא (Ho, 2019); ועיריית שטוקהולם אשר ביטלה את שבוע האופנה במטרה למצוא אלטרנטיבות ידידותיות יותר לסביבה (Euronews, 2019).

חשוב להדגיש, אמנם ניצול העובדים והפגיעה העיקרית במשאבי הטבע נעשים ע"י תאגידים במסגרת תהליך הייצור התעשייתי, אולם הכוחות המניעים את הפעילות ההרסנית הם הצריכה והפיתוח הכלכלי המואץ, משמע הצרכנים. בנוסף, מבלי להפחית בחשיבותה של מדיניות ציבורית סביבתית, יש לזכור כי כוחות השוק והצרכנים, מהווים עבור היצרנים תמריץ הרבה יותר משמעותי מרגולציה.

הצרכנים העכשוויים מחפשים אחר דרכים לצרוך אופנה בצורה מקיימת יותר: מחקר שנערך מטעם תנועת Fashion Revolution (2018) אודות 5,000 צרכני אופנה בגילאי 16-75 בחמשת השווקים הגדולים של אירופה, מצא שצרכנים רוצים שמותגים וממשלות ידאגו שבגדים ייוצרו בצורה אחראית ובת קיימא, שהם מבקשים לדעת יותר על ההשפעות החברתיות והסביבתיות של הבגדים ושהם מתחשבים בהשפעות החברתיות של הבגדים בעת הרכישה. הממצאים נמצאו בשיעור גבוה יותר בגילאים הצעירים, בדגש על דור המילניאל.

מרבית הנשאלים גם הסכימו כי החוק צריך לחייב את מותגי האופנה לדאוג לנושאים הללו ובכך 77% העידו שהיו רוצים שהחוק יחייב את חברות האופנה לכבד את זכויות האדם של כל המעורבים בייצור, 75% רוצים שהחוק יחייב הגנה על הסביבה בכל שלבי יצירת הבגדים, 68% ביקשו שהחוק יחייב את החברות לספק מידע על ההשפעות החברתיות של החברות, ו-72% העידו שהם מצפים שהחוק יחייב את החברות לדווח אם הן משלמות לעובדים אשר מייצרים את מוצריהן, שכר הוגן. מחקר רחב היקף זה מצטרף אל שורה של מחקרים (Gazzola, Pavione, Pezzetti & Grech, 2020 ; Sustain your style website, 2020 ; Forsman & Madsen, 2017 ) המעידים כולם על הרצון ההולך ומתגבר של צרכנים למצוא חלופות מקיימות לצריכת אופנה מהירה.

ואכן במהלך השנתיים האחרונות ענקיות האופנה ZARA ו- H&Mהצהירו שעד 2025 יעברו לשימוש בבדים בני קיימא בלבד. חברת הנעליים אדידס השיקה קו ייצור נעליים מפסולת פלסטיק מקרקעית האוקיינוס, לצד קו נעליים טבעוני ומותג העל Chanel החל להפיק אג"ח ירוק, כך שיוכל לתעל חלק ממשאביו להגנה על הסביבה ולקידום תהליכי יצור בני קיימא (BOF, 2020). בהעדר כמעט מוחלט של רגולציה בנושא, ניתן להניח שדוגמאות אלו הן תוצר של שינויים בדעת הקהל, המבקש לצרוך אופנה בצורה מקיימת יותר. אם כן בבואנו לצרוך אופנה איטית ואתית עלינו לזכור מחד את מגוון האפשרויות ומאידך את כוחו הגדול של הצרכן הבודד.

מקורות:

איגוד האינטרנט הישראלי. (2017). אונליין תוצרת חוץ. נמצא ב-אוקטובר, 05, 2020, ב- https://www.isoc.org.il/sts-data/21570

גרוס, ש' ולוי ארבל מ' (2020). החיים קצרים אל תקני את הנעליים. כתר ספרים, בן שמן.

הופרט, מ'. "ענקית האופנה מתפשטת", דבר ראשון https://www.davar1.co.il/109379/ [נמצא באוקטובר, 10, 2020].

מוזס, ש'. (2020). קניות באונליין בקורונה: מי עשו קפיצה משמעותית ומי נותרו מאחור. גלובוס. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001340410 [נמצא באוקטובר, 13, 2020]

מוזס, ש'. (2020). השמיים סגורים, הישראלים ממשיכים לקנות בחו"ל: איזה אתרי אופנה נהנים, ומי נשארים מאחור. גלובוס. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001345249&after_registration [נמצא באוקטובר, 13, 2020]

Aboujaouda, E. (2017). The Internet’s effect on personality traits: An important casualty of the “Internet addiction” paradigm. Retrieved may, 05, 2018, from https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5573001/

Aboujaouda, E., & Starcevic, V. (2015). Mental Health in the Digital Age. The Journal of Nervous and Mental Disease, 203, 654.

Arslan, I., Balcioǧlu I,A., & Tuhkanen T. (1999) Oxidative treatment of simulated dyehouse effluent by UV and near-UV light assisted Fenton’s reagent. Chemosphere 39(15): 2767-2783.

Achabou M.A., & Dekhili S. (2013) Luxury and sustainable development: Is there a match? Journal of Business Research 66(10): 1896-1903.

Aakko M., & Koskennurmi Sivonen R. (2013) Designing sustainable fashion: Possibilities and challenges. Research Journal of Textile and Apparel 17(1): 13-22.

American Apparel & Footwear Association. (2015). How half the world shops: Apparel in Brazil, China, and India

Aus, R. (2011). Trash to trend – Using upcycling in fashion design (PhD dissertation). Estonia: Estonian Academy of Arts.

Barnes, L., & Lea-Greenwood, G. (2006). Fast fashioning the supply chain: shaping the research agenda. Journal of Fashion Marketing and Management: An International Journal, 10(3), 259-271.

BBC. (2020). Government 'must stop garment worker exploitation'.

Bain, M. & Quartz, Z. (2015). The Neurological Pleasures of Fast Fashion.

Black, J., Hashimzade, N. & Myles, G. (2009) A Dictionary of Economics, Oxford University Press.

BOF. (2020). Chanel’s Sustainability Financing, Explained.

Burlet, F. (2019). Paris Aims to Be ‘Sustainable Capital of Fashion’ by 2024.

Cline, E. (2019).The councious closet. Plume.

Cataldi, C. Dickson, M & Grover, G. (2010). Slow Fashion: Tailoring a Strategic Approach towards Sustainability. School of Engineering Blekinge Institute of Technology Karlskrona, Sweden.

ComScore. (2015). The Role of Mobile in Online Shopping and Buying

Euronews. (2019). Sweden scraps Stockholm fashion week due to environmental concerns.

Fashion Revolution. (2018). Consumer Survey.

Fashion Revolution Website. (2020). We are a global movement.

Forsman, L. & Madsen, D. (2017). Consumers’ attitudes towards sustainability and sustainable labels in the fashion industry – a qualitative study. The Swedish school of textiles.

Fletcher K. (2014). Sustainable fashion and textiles. USA and UK: Routledge

Trusted Clothes. (2019) Are You A Consumer Of Fast Fashion?

Hines, T,, & Bruce, M. ( 2001) . Fashion marketing – Contemporary issues. Oxford: Butterworth-Heinemann.

Haciola, Y. & Atilgan, T.( 2014). Research on fast fashion and fast fashion retailing in turkish apparel sector. REFEREED RESEARCH, 24 (2). Retrieved may, 16, 2020, from https://dergipark.org.tr/tr/download/article-file/218229

Ho, S. (2020). No More Burning: New Anti-Waste Bill In France Makes It Illegal To Destroy Unsold Clothing & Other Goods. Green queen.

Kohlenberg, P. (2011), Bishop Berkeley on Religion and the Church, Harvard Theological Review 66, 1973-04, 219-236.

(https://www.cambridge.org/core/journals/harvard-theological-review/article/bishop-berkeley-on-religion-and-the-church/E5A4D9141CC79D2CFBBB748413743795)

Jung, S. (2014). A theoretical investigation of slow fashion: Sustainable future of the apparel industry. International IJC 38(5)

Radner Linden, A. (2016). An Analysis of the Fast Fashion Industry. Bard Undergraduate Senior Projects. Retrieved may, 05, 2020, from https://digitalcommons.bard.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1033&context=senproj_f2016

Mihm, B. (2010). Fast Fashion in A Flat World: Global Sourcing Strategies, International Business & Economics Research Journal, 9(10):54-56

Klein, N. (2000). NO LOGO, babel Publishing, Tel Aviv.

Fletcher, K. (2007). Slow fashion. ECOLOGIST.

UK Parliament. (2019). Fixing fashion: clothing consumption and sustainability- Sixteenth Report of Session 2017–19.

De Castro O. (2014). Upcycling, recycling and design. Culture Change Launch Conference. Feb 5. Royal Opera House, London. www.roh.org.uk/news/fashion-upcycling-climate-change-culture

WRAP. (2012). Valuing our clothes – The true cost of how we design, use and dispose of clothing in the UK. www.wrap.org.uk/sites/files/wrap/VoC%20FINAL%20online%202012%200 7%2011.pdf.

Walk Free Foundation .(2018). Global slavery index- modern slavery: a hidden every day problem.

Sheridan, M., Moore, C. & Nobbs, K. , (2006). Fast fashion requires fast marketing: The role of category management in fast fashion positioning, Journal of Fashion Marketing and Management, 10(16): 302-305.

Waddell G. (2013). How fashion works: Couture, ready-to-wear and mass production. USA: John Wiley & Sons.

Nayak, R. (2019). A Review of Recent Trends in Sustainable Fashion and Textile Production. ResearchGate [https://www.researchgate.net/publication/337817147]

UN Alliance for Sustainable Fashion. (2020). What is the UN Alliance for Sustainable Fashion?

SDG Website. (2020). SDGs for better Fashion.

Sustain your style website, (2020). What's wrong with the fashion industry?

Gazzola, P. Pavione, E. Pezzetti, R. & Grech, D. (2020). Trends in the Fashion Industry. The Perception of: Sustainability and Circular Economy: A Gender/Generation Quantitative Approach. Sustainability. 12, 2809.

Khyzer, B. D, Muhammad, I. & Chaudhary, A, R. (2015). Online shopping trends and its effects on consumer buying behavior: a case study of young generation of Pakistan. [Electronic version] NG-Journal of Social Development, vol. 5, 1-22. Retrieved may, 05, 2018, from https://www.arabianjbmr.com/pdfs/NGJSD_VOL_5_1/1.pdf

IBM. (2020). Meet the 2020 consumers driving change. Retrieved March, 02, 2020, from file:///C:/Users/admin/Downloads/meet-2020-consumers-driving-change_01_83030183USEN.pdf

[1] אופנה מהירה היא אופנת המונים המיוצרת באופן זהה, מוסדר וגלובלי, בדומה למזון מהיר. המהירות מתייחסת הן לקצב הגעת פרטי האופנה מהמסלול לצרכן והן לשימוש קצר-המועד ע"י הצרכנים. מודל הרווח נשען על קיצוץ מרבי בעלויות הייצור, המבוסס על ייצור מהיר והפצה רחבה ככל האפשר ופעמים רבות על פגיעה בסביבה ובזכויות עובדים. מהדוגמאות הבולטות לרשתות אופנה מהירה: ZARA, H&M, TopShopו-Primark (Hines, Tony & Bruce, 2001; Trusted Clothes, 2019).

[2] משנות ה-60 ועד לשנת 2018 חלה עלייה של 800% בכמות אשפת הטקסטיל שנקברת. רק אחוז אחד מפסולת הטקסטיל מתמחזר (UK Parliament).

[3] מיחדוש (Upcycling) פירושו שימוש חוזר ויצירתי בחומר גלם ו/או מוצר ישן. בהקשר לאופנה – מיחדוש מתייחס ליצירת בגדים חדשים מבגדים שאינם בשימוש עוד ומשאריות טקסטיל. להרחבה ראה https://www.gls-il.co.il/%d7%9e%d7%99%d7%97%d7%93%d7%95%d7%a9-%d7%91%d7%92%d7%93%d7%99%d7%9d/

[4] המקור העיקרי למיקרו פלסטיקים בים הוא בגדים סינטטים, המהווים 60% מהבגדים הנמכרים בשוק האופנה וכתוצאה 35% מהמיקרו פלסטיקים בים. בגדים סינטטיים הם בגדים המיוצרים מתרכובת של פוליאסטר, אליסטן, ספנדקס וניילון, דהיינו תרכובות שונות של נפט (Vogue Business, 2020).

[5] ראה https://theecologist.org/2007/jun/01/slow-fashion

[6] בשנת 2013 בבנגלדש קרס מפעל טקסטיל "רנה פלאזה", אשר ייצר בגדים לשורה של ענקיות אופנה מהירה. באסון נהרגו מעל ל-1,000 עובדות וכ-3,000 נוספות נפצעו. האירוע נחשב לאסון הקטלני ביותר שהתרחש במפעל טקסטיל. כמו כן זהו אסון הכשל-מבני הקטלני ביותר בהיסטוריה. לאחר האסון התעורר לחץ ציבורי אשר הביא לשורת הישגים בתחום הבטיחות וכוחם של העובדים בענף האופנה. להרחבה ראה https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8786954

צריכת ביגוד – בלוג מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה

סוף העונה – על אופנה, סביבה וחברה