דו״ח פיקוח הרוחב לשנת 2021 אינו מחמיא לרשויות המקומיות. הדו"ח בחן חמישה קריטריונים בתחום הגנת הפרטיות: בקרה ארגונית, ניהול מאגרי מידע לרבות מצלמות אבטחה במרחב ציבורי, אבטחת מידע, העברת מידע בין גופים ציבוריים ועיבוד מידע במיקור חוץ. רמת עמידה נמוכה בקריטריונים אלה מוגדרת על ידי רשות הגנת הפרטיות כקיום של 50% בלבד מהוראות חוק הגנת הפרטיות והתקנות. לעומת זאת, ביצוע הוראות החוק והתקנות ברמה שבין 80% ל100%, מוגדרת כרמת עמידה גבוהה. ממצאי הדו״ח מעידים למרבה הצער על רמה בינונית-נמוכה בלבד בהקפדה על קיום הוראות החוק מצד הרשויות המקומיות.

במסגרת קריטריון ״בקרה ארגונית״, נמצא כי רק 26% מהרשויות צייתו להוראות החוק והתקנות ברמה גבוהה, בעוד ש74% נמצאו כבעלות רמת עמידה בינונית-נמוכה. בניגוד להוראות התקנות, עובדים חדשים ברשויות מקומיות הנגישים למאגרי המידע אינם עוברים הליך מיון והתאמה. המיון נדרש במטרה להבטיח שהעובד מתאים להיחשף למאגרי המידע של הרשות, בהתאם לרגישות המידע ולסוג המידע. זאת ועוד: נמצא כי במרבית הרשויות הנמצאות ברמת עמידה בינונית-נמוכה לא מונה ממונה אבטחת מידע, סקרי סיכונים והביקורות התקופתיות לקו בחסר ולא נערכו כנדרש בתקנות.

במסגרת קריטריון ״ניהול מאגרי מידע״ וקריטריון ״מידע אישי במיקור חוץ״, נמצא כי פחות משליש (29%) מהרשויות המקומיות מצייתות להוראות החוק ברמה גבוהה, בעוד ש71% מהרשויות המקומיות מצייתות ברמה נמוכה-בינונית. למעלה ממחצית מהרשויות בהן נמצאה רמת עמידה נמוכה-בינונית, אינן מקפידות על שקיפות איסוף המידע על התושבים – היינו, היעדר מתן הודעה לתושב בעת איסוף המידע אודותיו. למעלה מכך, נמצא כי לא ניתנה לתושב לעיין במידע אודותיו, או שניתנה לו אפשרות לעיון חלקי בלבד. עיקר הליקויים בקריטריון מיקור החוץ נבעו מכך שכמעט שליש מהרשויות לא קיימו הסדרים מסודרים עם ספקי החוץ הכוללים אבטחת מידע, ולא נבחנו סיכוני אבטחת מידע הכרוכים בהתקשרות, טרם ההתקשרות.

לעניין שימוש במצלמות מעקב במרחב ציבורי, עולה כי רק כמחצית (54%) מהרשויות המקומיות מציבות שלטי יידוע בסמוך למצלמות באופן קריא וברור, בנוסף למיפוי פריסת המצלמות באתר העירייה. ממצאי הדו״ח מעלים כי רמת אבטחת המידע של הקלטות הצילומים לוקה בחסר. בנושא זה, רק 25% מהרשויות צייתו ברמה גבוהה להוראות החוק והתקנות, בעוד ש48% נמצאו כבעלות רמת ציות נמוכה. במסגרת קריטריון ״העברת מידע בין גופים ציבוריים״, נמצא כי למעלה ממחצית מכלל הרשויות שנבדקו נמצאות ברמת ציות נמוכה. ממצאי הדו״ח מגלים ליקויים לעניין ניהול רישום המידע המועבר בין הגופים. נמצאו חוסרים גם במילוי נאות של טופס בקשת העברת מידע וכן דיווח חסר או חלקי לרשות להגנת הפרטיות.

הרשות הנחתה את הרשויות המקומיות הרלבנטיות לתקן את הליקויים ולהגיש לה מסמך המפרט את התיקונים שבוצעו. נראה כי אף שמרבית הרשויות המקומיות הן בעלות היכרות עם דרישות החוק והתקנות העוסקים בפרטיות, קיימים ליקויים משמעותיים בביצוע, בעיקר בקרב רשויות בינוניות וקטנות. הדו״ח מציין כי הפער נובע מהעובדה שברשויות הגדולות הוקצו משאבים וכוח אדם לנושא הגנת הפרטיות ואבטחת מידע.

לדו״ח פיקוח רוחב של רשות הגנת הפרטיות ראו:

https://www.gov.il/BlobFolder/reports/audit_report_local_municipality/he/local_authority_inspection_nov21.pdf

בשנת 2002 נחקק תיקון 14 לחוק חובת המכרזים[2], המחייב את שר הפנים להתקין תקנות המחילות את חובת המכרז על תאגידים מקומיים – כאשר הכוונה היא לתאגידים המוחזקים בבעלות רשות מקומית אחת לפחות, או עם המדינה. עקב אי התקנתן של התקנות במהלך השנים, ניסה משרד הפנים להחיל על התאגידים המקומיים את חובת המכרזים במסגרת חוזר מנכ"ל משרד הפנים.

בג"ץ 8438/16 ארגון אמון הציבור חברה לתועלת הציבור בע"מ נ' שר הפנים[3] עוסק בעתירה שנסובה על אי-התקנת התקנות על ידי שר הפנים, במשך כשני עשורים. משרד הפנים אומנם הגיש את טיוטת התקנות הנדרשת בשנת 2003, אך התקנות לא אושרו. חילופי השלטון "הפילו את הסוגיה" בין הכיסאות, למרות התרעתו של מבקר המדינה על הצורך בהחשתן. כתוצאה מהסחבת, פנה ארגון אמון הציבור בשנת 2011 למשרד הפנים, ומשלא חלה התקדמות – הגיש עתירה[4], אך זו נמחקה לאחר ששר הפנים ושר האוצר טענו כי הנוסח הועבר לוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת. אך התקנות לא אושרו  לכן הוגשה עתירה נוספת בשנת 2016.[5] בעתירה זו נטען כי הרשויות עשו דין לעצמן בכך שהן מסתפקות בהנחיות חלף תקנות. נטען שנוצרה פירצה שמאפשרת לרשויות המקומיות לעקוף את חובת המכרז המוחלת עליהם,. עוד טענו כי אי-עריכת המכרז ע"י הרשויות המקומיות מביאה לדחיקת רגליהם של עסקים, מונעת תחרות אפקטיבית בשוק, מהווה חסם להגברת התחרות והיעילות – ובכך גורמת לפגיעה באינטרס הציבורי הרחב. לטענת העותרים, התקנות חשובות כדי לאפשר חלוקת משאבים שוויונית יותר, הגברת השקיפות בעבודתן של הרשויות המקומיות, מניעת שחיתויות וטיוב השירות שאותו אמור להעניק המינהל הציבורי לאזרח.

בתקופה שלאחר מכן, הוגשו הודעות מטעם שר הפנים ושר האוצר, בדבר הקושי לקדם את התקנת התקנות בזמן ממשלת המעבר. ובמשך למעלה משלוש שנים לאחר הוצאת הצו על תנאי.

כב' השופט חנן מלצר הוציא  צו מוחלט, המורה לשר הפנים להפעיל את סמכותו הקבועה בסעיף 4 לחוק חובת המכרזים ולהציע בהתייעצות עם שר האוצר תקנות בעניין חובת מכרזים של תאגידים מקומיים תוך 90 יום ממתן פסק הדין. בפסק-הדין, קבע השופט מלצר שהכרוניקה יוצרת פגיעה מתמשכת בשלטון החוק שכן המחוקק הטיל חובה על שר הפנים להציע נוסח של תקנות בתוך 90 יום, כאשר לשר אין שיקול דעת ביחס לזמן התקנת התקנות ובדבר שאלת התקנתן. כמו-כן, אין הצדקה ממשית לשיהוי המנהלי שנמשך קרוב לשני עשורים ושמונע ממאות תאגידים להיות כפופים לכללי מינהל תקין. בנוסף, חובת ההיוועצות של השר הינה וולונטרית ואין היא מצדיקה את השיהוי . נקבע כי מאחר שלא ניתנו תשובות לפניות ביחס לקבלת הבהרות או מצב זמנים מתקיים חשש שאי-התקנתן נובע ממערכת לחצים בשדה הפוליטי.

התקנת התקנות הינן בגדר "גמר מלאכה" – ואין היא משימה בלתי אפשרית. לגבי קיומן של הנחיות מנכ"ל משרד הפנים משנת 2011, אין בקיומן כדי להוסיף או לגרוע מחובתו הסטטוטורית של שר הפנים להתקין תקנות, וכן שהכלליות בהן מנוסחות ההנחיות מעוררת חשש למחויבות רופפת של תאגידים מקומיים לדיני מכרזים וסדרי מנהל תקינים.

ידועה ההלכה לפיה רק במקרים נדירים תתערב השופטת בהליך חקיקה, כל עוד הוא נמשך.[6] במקרה המדובר, התערבות הרשות השופטת הייתה בלתי נמנעת, עקב השיהוי החמור למרות שמדובר בצעד יחסית חריג, אין מדובר בהתערבות שיפוטית המשנה את החלטת המחוקק, אלא דווקא מקדמת אותו.

[1]  עומר דקל חובת המכרז של גופים מנהליים 359 (2001).

[2] חוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992, ס"ח 1387.

[3] בג"ץ 8438/16 ארגון אמון הציבור חברה לתועלת הציבור בע"מ נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 21.06.2021).

[4] בג"ץ 6603/11 ארגון אמון הציבור חברה לתועלת הציבור בע"מ נ' שר הפנים (פורסם בנבו 03.01.2013).

[5] פרשת ארגון אמון הציבור, לעיל, ה"ש 3.

[6] למשל: בג"צ 761/86 מיעארי נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מב(4) 868, 876 וכן בג"צ 10703/02 המועצה לשיווק פרי הדר נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם).