העותר הוא מרכז רקמן – המרכז לקידום מעמד האישה, שמטרתו כמוצהר על ידו היא לקדם את מעמד האישה ולשים קץ לאפליה המגדרית ולאי-השוויון בחברה הישראלית. לקראת הבחירות של שנת 2023, פנה מרכז רקמן לרבנים הראשיים בבקשה שיודיעו על כוונתם למנות גם נשים לאסיפה הבוחרת. בתשובת הרבנות הראשית נמסר כי לא ניתן להיעתר לבקשה מאחר שהיא חותרת תחת כוונת המחוקק למנות רבנים הממלאים תפקידים רבניים הלכתיים מובהקים. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על סעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית לישראל, הקובע את הרכב האסיפה הבוחרת באופן המשריין מקום לשמונים "רבנים". האם אישה יכולה להיחשב ל"רב"?

העותר טען כי סעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית לישראל לא מגדיר תנאי כשירות ל״רבנים״. לכן יש לפרש את המונח כמתייחס לכל מי שעוסק בדת ובהלכה היהודית גם אם אינו בעל כשירות רבנית פורמלית. נטען כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם התכלית האובייקטיבית של החוק, שכן חזקה שהמחוקק לא התכוון להפלות בין נשים לגברים, ומקום שהמחוקק בחר שלא לפרט תנאי כשירות קשיחים, אין מקום לקרוא תנאים כאלו לתוך החוק, בפרט כאשר מדובר בתנאי כשירות מפלים. נטען כי תכלית החוק מובילה למסקנה שגם נשים כשירות להתמנות לאסיפה הבוחרת; התכלית היא ייצוג לקבוצות רבות בקרב האוכלוסייה היהודית תוך מתן ביטוי משמעותי לעולם התורה, גם לגבי מי שאינו מחזיק בתפקיד רבני פורמלי. מרכז רקמן ביקש צו עשה שיחייב את הרבנים לכלול גם נשים באסיפה הבוחרת אם הן עומדות בדרישה של השכלה תורנית מתאימה. המשיבים – הרבנים הראשיים של ישראל, ממשלת ישראל, השר לשירותי דת והיועצת המשפטית לממשלה, טענו כי הפרשנות הנכונה מאפשרת הסמכה לרבנות רק לגברים. זו מעוגנת בלשון החוק ובתכליתו, שכן קבוצת הרבנים הנבחרים אמורים לבטא את המומחיות ההלכתית הייחודית שלהם.

בג"ץ קיבל את העתירה ברוב דעות, מפי כב' השופטת דפנה ברק-ארז ובהסכמת השופט יצחק עמית, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ד' מינץ. כב' השופטת ברק-ארז קבעה כי לשון החוק לא מגדירה את המונח ״רב״ ולכן אינה שוללת על הסף מינוי נשים לאסיפה הבוחרת. לשון החוק גם אינה מלמדת על צמצום המונח באופן התוחם את גבולותיו רק למי שקיבל הסמכה לרבנות מטעם הרבנות הראשית. לכן, יש לפרש את המונח "רבנים" בסעיף 7(8) לחוק הרבנות הראשית כמכוון למי שממלאים תפקיד רבני הלכה למעשה, ללא תלות בזהות המגדרית. בהקשר הנשי, מונח זה יכול להתייחס למורות וליועצות הלכה, לרבניות העומדות בראש קהילה, לרבניות במדרשה וכיוצא באלה תפקידים רבים ומגוונים. נפסק כי בפרשנות זו ניתן ביטוי נאמן לקולו של הציבור הנדרש לשירותי הרבנות; מכסת הרבנים נועדה לאפשר ייצוג של בעלי ידע תורני ומעמד בעולם התורה, לצד נציגי ציבור. ניתן משקל לכך שהאסיפה הבוחרת אינה מוסד הלכתי טהור, והרכבה נועד לאזן בין תרומתם של אנשי הלכה לבין תרומתם של נציגי הציבור. לכן, הרחבת הייצוגיות של נשים באסיפה כ"רבנים" משתלבת בתכלית פועלה של האסיפה הבוחרת.

בג"צ נתן משקל משמעותי לעקרון השוויון "הנמצא מעל דברי החקיקה כולם". עקרון השוויון חל, ככל שאינו נסתר במפורש, גם ביחס לחקיקה שיש לה השקה לתחום הדתי ובתוך כך הסדרת מינויים לתפקידים בעלי היבטים דתיים. חזקה על המחוקק שלא התכוון להפלות בין גברים לנשים, ועל כן יש לתת עדיפות לפרשנות שאינה יוצרת הפליה ומעדיפה פרשנות המקדמת שוויון.

מנגד, כב' השופט מינץ סבר בדעת מיעוט כי הפרשנות הבסיסית והפשוטה של המונח "רבנים" על פי תפיסת עולם הלכתית אורתודוכסית, מתייחסת למי שהוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית, וזו אינה מכשירה נשים כרבנים. לא ניתן לכלול במונח זה כל מי שעוסק בדת גם אם אינו בעל כשירות רבנית פורמלית. הכללת נשים העוסקות בדת ובהלכה היהודית לתוך הגדרת "רבנים" חוטאת בפרשנות הלשונית ומותחת את מושג הרבנים מעבר לגבולותיו. נשים אינן נכנסות להגדרה זו של המונח מפני שאין כיום מסלול באמצעותו ניתן להסמיכן ל"רבנות". זאת חרף העובדה שהן יכולות לעמוד בדרישות של השכלה תורנית והלכתית מתאימה. ואנו נשיב כאן באופן ביקורתי כי נימוקו של כב' השופט מינץ הוא מעגלי ובעייתי: לא ניתן לשלול מהן זכות יסוד לשוויון בהדרתן ממסלולי ההכשרה, ועל הבסיס הזה לקבוע שהחוק אינו מאפשר לראות בהן "רבנים". הדרך הנכונה היא לפתוח בפניהן מראש את דלת ההכשרה.

שילוב נשים בתפקידים ציבוריים בתחומי הדת מעורר שיח ציבורי רחב. מחלוקת דומה התעוררה בפרשת שקדיאל (בג"ץ 153/87 לאה שקדיאל נ' השר לענייני דתות, מיום 19.5.1988). דובר על הרכבה של המועצה הדתית המוסמכת לספק שירותי דת עירוניים מכוח סעיף 7 של חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971. במועצה יושבים נציגי שלוש רשויות: הרשות המקומית, הרבנות המקומית ומשרד הדתות. כל רשות מציעה את מועמדיה. בכל מקרה שבו נתגלו חילוקי דעות, ההחלטה תובא להכרעה של ועדת שרים שתורכב מראש הממשלה, השר לענייני דתות ושר הפנים (ס׳ 5 לחוק).

בינואר 1986 נבחרה לאה שקדיאל על ידי המועצה המקומית ירוחם כמועמדת לכהן במועצה הדתית. לפי תיאורי המועצה, שקדיאל היא אישה דתית, חברת מועצת עיריית ירוחם, פעילת ציבור ומורה למקצועות היהדות. המועצה המקומית ירוחם הגישה לשר הדתות את רשימת המועמדים מטעמה, בהם גם שקדיאל. אך חברותה נדחתה על הסף, בטענה שנשים אינן יכולות לכהן בתפקיד. גם ועדת השרים סירבה לאשר את המינוי של שקדיאל בשל היותה אישה. שקדיאל עתרה לבג״צ. בג"צ הכריע פה אחד לפסול את ההחלטה שלא למנותה והורה ששקדיאל תיכלל בהרכב המועצה הדתית. בית המשפט קבע כי דחיית מועמדות של אישה לכהונה בשל מגדרה מהווה פגיעה בלתי ראויה בעקרון השוויון המגדרי, שהינו עקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית.

נוסיף כי נתוני מדד המגדר לשנת 2023 של מכון ון ליר בירושלים מצביעים  על כך שתופעת אי-השוויון המגדרי בישראל היא רוחבית ונוגעת גם בתפקידים ציבוריים נוספים, לא רק רבניים. כך, בעמדות מקבלי ההחלטות בזירה הפוליטית, רוב המשרות הציבוריות מאוישות על ידי גברים. בשנת 2023 חלה ירידה חדה במינוי נשים לתפקידים בכירים בזירה הפוליטית. שיעור הנשים העומדות בראש רשויות מקומיות בישראל עומד על כ-5.9% בלבד, כאשר 241 מתוך 256 ראשי הרשויות בישראל הם גברים. ובממשלה ה-37: מתוך 35 שרים, רק 5 היו נשים לעומת 30 גברים (מדד המגדר אי שוויון מגדרי בישראל מכון ליר (2023) https://tinyurl.com/36xv9fwp).