בענין טוויטר: בשנת 2017 בוצע פיגוע טרור באיסטנבול ע״י ארגון המדינה אסלאמית (דעאש). בפיגוע נרצחו אלאסף נאורס ועוד 83 אנשים. משפחת אלאסף הגישה תביעה אזרחית בדרישה לפיצויים, מכח סעיף 2333 לחוק נגד הטרור (ATA- Anti-Terrorism Act). לפי חוק זה, כל אזרח אמריקאי שנפגע בגופו, ברכושו או בעסק שלו בגלל מעשה טרור בינלאומי, רשאי לתבוע על כך בבית משפט מוסמך של ארצות הברית וזכאי לפיצוי עד פי שלושה מנזקיו. לצד חוק זה, הקונגרס האמריקאי חוקק בשנת 2016 את חוק הצדק נגד תומכי הטרור (JASTA- Justice Against Sponsors of Terrorism Act) המטיל אחריות אזרחית משנית על כל מי שסייע באופן משמעותי וביודעין למעשה טרור בינלאומי. לפי סעיף 2333(d)(2) לחוק נגד הטרור:

"who aids and abets, by knowingly providing substantial assistance, or who conspires with the person who committed such an act of international terrorism".

המשפחה התובעת ביקשה להפעיל את שני החוקים הללו בתביעה נגד הפלטפורמה הדיגיטלית, טוויטר, בטענה לסיוע עקיף לפיגוע, בכך שאפשרה לארגון הטרור להשתמש ברשת ולנצלה להפצת טרור ולגיוס מחבלים.

לא היתה מחלוקת על מאפיינים בסיסיים של הפלטפורמות הדיגיטליות: המוני אנשים מרחבי העולם נרשמים לפעילות ברשת ומזרימים כמויות אדירות של תוכן. הפלטפורמות מרוויחות מהשימוש מרובה המשתתפים באמצעות מכירת פרסומות ייעודיות. הפלטפורמות אף מגבירות את צריכת המידע ברשת באמצעות אלגוריתמים הממליצים למשתמשים לצפות במידע לפי תוכן קודם שצפו בו. הפלטפורמות לא מבצעות סינון כלשהו של התוכן שהמשתמשים מעלים לאתרים, וכך חודרים לרשת תכנים אלימים, בין השאר מצד ארגוני טרור. המשפחה התובעת טענה שחברות הפלטפורמה אפשרו ביודעין לארגון דאעש ולתומכיו להשתמש באתרים שלהן ככלי לגיוס מחבלים וכספים לטרור. נטען כי החברות סייעו לדאעש באמצעות העמדת מדיה אינטרנטית זמינה לשימוש הארגון.  באופן זה, דאעש העלתה תכני טרור והרחיבה את מעגל פעילותה כלפי צדדים שלישיים. נטען כי אלגוריתמי ההמלצה של החברות הדיגיטליות התאימו לתוכן המתאים לעוקבי דאעש, וכי דבר זה חרג מסיוע פסיבי ועלה כדי סיוע פעיל ומשמעותי לטרור. נטען כי טוויטר היתה ערה לכך שדאעש מעלה לרשת תכני טרור, ולא נקטה בצעדים כלשהם כדי להסירם.

הערכאה הראשונה דחתה את התביעה. בית המשפט לערעורים בערכאה התשיעית קיבל את ערעור המשפחה. נפסק שיש להטיל אחריות עוולתית על טוויטר, בנימוק לפיו פלטפורמה מקוונת היא בעלת ידע כללי שארגון טרור יכול להשתמש לרעה בשירותיה; לכן היא נושאת באחריות עקיפה לפיגוע הטרור. ואולם בערעור לבית המשפט העליון, טוויטר טענה שסעיף 2333 לחוק נגד הטרור הוחל באופן רחב הסוטה מתכלית החוק. השאלה שעמדה לדיון בערעור הייתה, אם פלטפורמת האינטרנט סיפקה ביודעין סיוע מהותי ומשמעותי לפי סעיף 2333(d)(2) לחוק נגד הטרור. בית המשפט העליון קבע שלא הוכח שחברת הפלטפורמה קשרה קשר עם דעאש כדי לבצע פיגוע או לפעול ביודעין כדי לגרום לפיגוע להצליח. כב' השופט קלרנס תומס ציין שאם האחריות בסיוע תוחל באופן גורף ורחוק מדי, סוחרים פשוטים ייתפסו כאחראיים לכל שימוש לרעה במוצריהם ובשירותיהם; כמו למשל דוורים העלולים להימצא אחראים לתוכן מכתבים שהם מעבירים ממקום למקום. בית המשפט הוסיף כי דיני הנזיקין נרתעים מלהטיל אחריות לסיוע פסיבי בלבד. כדי לבסס אשם מצד פלטפורמות לפיגוע טרור, יש להוכיח אשם ספציפי וסיוע אקטיבי לביצועו. הודגש כי מערכת היחסים של הפלטפורמות עם דעאש ותומכיו הייתה זהה למערכת היחסים של הפלטפורמה עם מיליארד המשתמשים האחרים שלהן: מרוחקת, פסיבית ואדישה. עוד נפסק כי לפי חוק ה-JASTA, כדי להטיל אחריות על מסייע לפיגוע טרור, נדרש להוכיח תנאים מצטברים אלה: (א) ידיעה אקטיבית של הנאשם על הפיגוע – על המסייע להיות מודע לתפקידו במסגרת הפעילות הבלתי חוקית; (ב) סיוע מכוון לפיגוע – על הנתבע לסייע ביודעין ובאופן מהותי לביצוע העיקרי; (ג) קשר סיבתי – חייב להימצא מעשה פסול שגרם לנזק הנתבע. תנאים אלה לא התקיימו במקרה הנדון.

בית המשפט העליון אישר כי הנתבעת עיצבה פלטפורמה וירטואלית לשימוש פתוח ורב משתתפים, ולא עשתה מספיק כדי להסיר משתמשים ותכנים הקשורים לארגון הטרור; אולם, כדי להטיל עליה אחריות עוולתית יש להראות שבוצע סיוע אקטיבי ומשמעותי לדאעש. במקרה זה לא הוכח קשר קונקרטי בין פעילות החברה הדיגיטלית לבין הפיגוע שדאעש ביצעה. בסיכום הדברים, ביהמ״ש העליון הפך את החלטת הערכאה התשיעית ופסק כי הפלטפורמה אינה אחראית בסיוע לפיגוע הטרור.

בענין גוגל: בשנת 2015, אזרחית אמריקאית נרצחה בפריז יחד עם עוד 130 קורבנות בפיגוע טרור שבוצע ע״י דאעש. משפחת הנרצחת הגישה תביעה נגד גוגל לפי סעיף 2333 של החוק נגד טרור ATA- Anti-Terrorism Act המקים עילה נזיקית וזכאות של הניזוק לפיצויים בשילוש הנזק. נטען שהסרטונים באתר יוטיוב  שבבעלות גוגל סייעו למאמצי הגיוס לדאעש וכי גוגל לא מנעה  אפשרות לפרסמם אף שהסיתו לאלימות. בנוסף נטען שגוגל אחראית לפי חוק הצדק נגד תומכי הטרור (JASTA- Justice Against Sponsors of Terrorism Act), משום שסייעה באופן משמעותי וביודעין למעשה טרור בינלאומי.

גוגל התגוננה בין השאר בהפנייה לסעיף 230 לחוק הגינות התקשורת האמריקאי: Communications Decency Act. הוראת חוק זו מעניקה חסינות כללית לפלטפורמות אינטרנט מפני אחריות לתכנים שמתפרסמים בשירותיהם ע״י משתמשים. הסעיף קובע שפלטפורמות מדיה חברתית אינן יכולות להיחשב כ"מפרסמות או דוברות" של תוכן המשתמשים:

“no provider or user of an interactive computer service shall be treated as the publisher or

.״speaker of any information provided by another information content provider

ואולם בית המשפט העליון סבר שאין צורך להחיל את החסינות הכללית או אף לדון בהיקפה, משום שהתביעה נדחתה לגופה; זאת מתוך יישום הלכת טוויטר ובדומה לה. גם כאן נפסק שלא התקיימו התנאים המהותיים להטלת אחריות עוולתית, שכן לא נמצא שגוגל סייעה באופן אקטיבי ומהותי לפעילות הטרור.

לפסק הדין בענין טוויטר ראו:

(May 18th, 2023)TWITTER, INC. v. TAAMNEH ET AL.    

https://www.supremecourt.gov/opinions/22pdf/21-1496_d18f.pdf

לפסק הדין בענין גוגל ראו:

(May 18th, 2023)REYNALDO GONZALEZ, ET AL., PETITIONERS v. GOOGLE LLC

https://www.supremecourt.gov/opinions/22pdf/21-1333_6j7a.pdf

שני זוגות, אזרחי ישראל, נישאו בטקס נישואים בהיוועדות חזותית המתאפשר לפי דיני מדינת יוטה שבארצות-הברית. פקיד הרישום בישראל סירב לרשום אותם כנשואים. כידוע, לפי חוק נישואין וגירושין, התשי"ג-1953, נישואין בישראל מתבצעים לפי הדין הדתי; עם זאת, לפי פסיקת בית המשפט העליון, על המדינה לרשום מי שנישא כדין במדינה זרה, וזאת מכח כללי המשפט הבינלאומי הפרטי (למשל: בג"צ 143/62 שלזינגר נ' שר הפנים, מיום 22.2.1963). חוק מרשם האוכלוסין, התשכ״ה-1965 מעגן את סמכות פקיד הרישום בישראל לרשום זוגות כנשואים במרשם האוכלוסין. היקף שיקול הדעת של פקיד הרישום הוא מצומצם לבדיקת מהימנות המסמכים המעידים על הכרה בנישואים במדינה זרה, ללא סמכות שיפוטית (בג"צ 143/62 שלזינגר נ' שר הפנים מיום 22.2.1963). בעניין שלזינגר דובר בבן-זוג יהודי ואישה נוצרייה שנישאו בקפריסין, נרשמו בבלגיה כזוג נשוי, וביקשו להירשם כנשואים גם בישראל. פקיד הרישום סרב לרשום את הזוג כנשוי, בטענה שנישואים בין בני-זוג מעורבים אינם מוכרים לפי הדין הדתי הנוהג בישראל. ואולם בג"צ פסק כי לפקיד הרישום אין סמכות להחליט אם הנישואין תקפים, שעה שהם מוכרים במדינה זרה. על פקיד הרישום לרשום את בני זוג כנשואים, לאחר שהציגו בפניו תעודה ציבורית המעידה על נישואים כדין במדינה זרה. בענין בריל, המדינה ביקשה לאבחן את הלכת שלזינגר, בטענה שטקס הנישואים נערך בארץ תוך שבני הזוג השתמשו בתוכנת הזום, ולכן הלכת שלזינגר לא חלה. אך בית המשפט דחה טענה זו בנימוק לפיו בירור מקום עריכת הנישואין חורג מסמכות ההכרעה של פקיד הרישום, וכי עליו לרשום את בני-הזוג כנשואים שעה שהציגו בפניו תעודה זרה תקפה.

הלכת בריל מצטרפת לשורת פסקי דין המכירים ברישום נישואים בישראל, שעה שנערכו כדין במדינה זרה. ראו למשל: בג״ץ 3045/05 בן ארי נ׳ מנהל מינהל האוכלוסין (21.11.2006), שם דובר על זוג חד-מיני שנישא בקנדה וביקש לרשום את הנישואין במרשם האוכלוסין הישראלי. פקיד הרישום סירב לרשום אותם כנשואים, אולם בית המשפט התבסס על הלכת שלזינגר ופסק שפקיד הרישום נדרש לרשום את בני הזוג כנשואים אם הובאה בפניו ראיה שהם ערכו טקס נישואים המוכר במדינה זרה. ראו גם בג"צ 2888/92 גולדשטיין נ' שר הפנים (30.6.1994), בו דובר בעותרים, בן זוג יהודי ואישה לא יהודיה, שנישאו במדור הקונסולרי בשגרירות ברזיל בישראל. לטענתם, קונסול של מדינה זרה מוסמך לערוך טקס נישואין כשלפחות אחד מהצדדים הוא אזרח מדינת הקונסול. בנוסף נטען כי על פקיד הרישום לרשום בני זוג כנשואים במרשם האוכלוסין, משנתקבלה תעודה רשמית זרה לפיה הם נשואים. ואולם פקיד רישום האוכלוסין סירב לרושמם כנשואים. המשיבים, שר הפנים ומנהל מרשם האוכלוסין, טענו כי סמכות הקונסול מוגבלת למקרה שבו שני בני הזוג הם אזרחי ברזיל, וכי אין לשניהם אזרחות ישראלית. בנוסף נטען שפקיד הרישום מוסמך שלא לרשום אותם כנשואים במידה שתעודת הקונסול הוצאה בחוסר סמכות. אך גם הפעם, בית המשפט חזר על הלכת שלזינגר. נקבע שתפקידו של פקיד הרישום אינו אלא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי. בנסיבות המקרה, סמכות הקונסול לחתן בני זוג אמנם היתה מוטלת בספק, אולם פקיד הרישום אינו רשאי להכריע בספק זה, אלא בית המשפט.

נזכיר בנוסף את בג"צ 4916/04 נטליה זלסקי נ' שר הפנים (19.6.2011), בגדרו התקבלו עתירות כנגד ההחלטה של מנהל רישום האוכלוסין שלא לרשום כנשואים אזרחים זרים השוהים בישראל ואשר התחתנו במדינה זרה על ידי מיופי כוח. שוב נפסק כי די אם הובאה בפני פקיד הרישום ראייה שהתושב ערך טקס נישואין המוכר בארץ הזרה, כדי שירשום אותם כנשואים בישראל.

הלכות בית המשפט העליון מאפשרות לבני זוג ישראלים להתחתן בטקס אזרחי המוכר במדינות זרות, אף שאינו מוכר לפי הדין המקומי. כידוע, זוהי גישה שנויה במחלוקת. יש הטוענים כי ההכרה בנישואין אזרחיים מכח דיני המשפט הבינלאומי פורמת את סמכות המוסדות הרבניים שלפי חוק נישואין וגירושין משנת 1953. לפי הנטען, בעיקר על ידי מנהיגי הציבור הדתי-אורתודוכסי, יש לשמור על לכידות העם היהודי על ידי הקפדה על הלכות נשואים (ראו למשל: זרח ורהפטיג ״היש מקום להנהיג נישואין אזרחיים בישראל?״ דיני ישראל, בעמ' 216). מנגד, יש הרואים בפסיקת בג"צ משום הגנה הכרחית על זכות יסוד של אזרחיות ואזרחי ישראל להינשא במסגרת אזרחית ומחוץ למסגרת הדתית הכופה (למשל: אריאל פינקלשטיין בתי הדין הרבניים שירות דת או ערכאה שיפוטית? מחקר מדיניות 153 (2020) בעמ' 13).

לפסק הדין בעע"מ 7368-22 משרד הפנים נ' עדי בריל (7.3.2023):

https://www-nevo-co-il.ezproxy.colman.ac.il/psika_html/elyon/22073680-M03.htm.

סעיף 2 לחוק החדש קובע כי שהייה במתחם בזמן ההילולה מחייבת לקבל היתר אלא אם מדובר באדם שמשכנו במירון, אדם במילוי תפקידו, או בעת סיוע לבעלי מוגבלויות או סיוע רפואי. סעיף 3 לחוק מסמיך את שר ירושלים ומסורת ישראל לתת היתר שהייה למתחם הקוצב את משך תוקפו. סעיף 4 אוסר על הדלקת אש שלא במסגרת אירוע ההדלקה המרכזי. נקבעו הוראות בנוגע לאירוע ההדלקה המרכזי והגבלות על קיום אירועים נוספים (סעיפים 5-6). לפי סעיף 2(ג) על השר למנות "ממונה על ההילולה" שתפקידו לארגן את ההילולה ולנהלה. לפי סעיף 8, המשטרה הוסמכה למנוע כניסת אדם/רכב אם שהייתם בניגוד לחוק, ואף ולהשתמש נגדם בכוח סביר. בסעיף 9 הוטלו סנקציות על מי שמפר את החוק: קנס כספי על אדם שמארגן או מבצע הדלקה במתחם מירון בזמן ההילולה בניגוד לסעיף 4; וקנס כספי לאדם שמארגן אירוע נוסף במתחם מירון בזמן ההילולה בניגוד לסעיף 6(א). לפי סעיף 12, החוק הוגבל בתוקפו עד ליום 24.5.2023.

כרקע לחקיקה נזכיר את ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה ביוני 2021 לחקר האסון ולמניעת מקרים דומים בעתיד (החלטה מספר 7 של הממשלה מיום 20.06.2021: "הקמת ועדת חקירה ממלכתית בעניין האסון שהתרחש בהילולת ל"ג בעומר בהר מירון", https://www.gov.il/he/departments/policies/dec7_2021. בנובמבר 2021 פרסמה הוועדה המלצות שעסקו בשינויים הנדרשים לקיום ההילולה באופן בטיחותי בארבעה מישורים מרכזיים: מינוי שר אחראי; שיפור התשתיות והסרת מפגעי בטיחות; מניעת צפיפות חריגה; פיזור הקהל ומניעת מוקדי צפיפות ובטיחות חריגים (ראו: ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון – המלצות ביניים (2021), https://did.li/zuIlC). בדצמבר 2021 אומצו ההמלצות על ידי הממשלה והיוו את הבסיס להיערכות להילולה שנערכה בשנת 2022; ראו החלטה 828 של הממשלה ה-36, ״אימוץ המלצות ביניים של ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון והיערכות להילולת ל״ג בעומר התשפ״ב״ מיום 19.12.2021) https://www.gov.il/he/departments/policies/dec_828_2021. באוקטובר 2022 פרסמה ועדת חקירה ממלכתית המלצות לצורך היערכות להילולות הבאות שעסקו בשיפור התשתיות ובהרחבת השטח (ראו: ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון דו״ח הוועדה (2022), bit.ly/3LzY6nO). גם המלצות אלו אומצו ע"י הממשלה בהחלטת ממשלה מס' 60 (22.1.2023).

בצו מיום 8.5.2023 הוגבלה כמות המשתתפים בהילולה ל-50,500 אנשים (צו להסדרת אירוע הילולת רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון (מספר מרבי של שוהים במתחם מירון) (הוראת שעה), התשפ״ג-2023 https://www.nevo.co.il/law_html/law00/215877.htm. למרבה השמחה, במאי 2023 נערכה בהר מירון ההילולה המסורתית, ללא נפגעות או נפגעים.

החוק להסדרת אירוע הילולת רבי שמעון בהר מירון (הוראת שעה), התשפ״ג-2023 https://fs.knesset.gov.il/25/law/25_lsr_2161122.pdf

להצעת-חוק להסדרת אירוע הילולת רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון (הוראות שעה), התשפ״ג-2023 https://fs.knesset.gov.il/25/law/25_ls1_2111659.pdf).

החוק מתייחס לחברות המספקות שירותים מקוונים ש״סביר שילדים מתחת לגיל 18 יוכלו לגשת אליהם״, ומטיל עליהן חובות משפטיות להגנה על פרטיות ילדים בסביבה מקוונת. החוק מחייב עסקים להגדיר את הגנות הפרטיות ברמת האבטחה הגבוהה ביותר שעה שמדובר באתרים שילדים נחשפים אליהם, וכן לספק למשתמשים מידע תמציתי ובולט על תנאים והגבלות, מדיניות האתר ותקנים קהילתיים, תוך שימוש בשפה ברורה המתאימה לילדים. אם השירות מאפשר להורה לפקח על הפעילות המקוונת של הילד או לעקוב אחר מיקומו, יש לספק איתות ברור לילד כאשר הוא נמצא במעקב. על האתר לספק כלים בולטים ונגישים כדי לעזור לילדים ולהורים לממש את הפרטיות ולדווח על סיכונים. בנוסף, החוק אוסר על בעלי אתרים להשתמש במידע אישי של ילד, אלא אם יוכיח בסיבה משכנעת שהשימוש הוא לטובת הילד. החוק מטיל הגבלות על יצירת פרופילים לילדים, ועל שיתוף מידע אישי של ילדים ונתוני מיקומם הגיאוגרפי.

בית המחוקקים של קליפורניה רואה את החוק החדש כהכרחי, שכן עם השנים גבר השימוש בשירותים דיגיטליים על ידי צעירים. בסעיף 1(c) לדברי ההסבר להצעת-החוק נכתב (ראו:

https://leginfo.legislature.ca.gov/faces/billCompareClient.xhtml?bill_id=202120220AB2273&showamends=false):

It is the intent of the Legislature that the California Age-Appropriate Design Code promotes innovation by businesses whose online products, services, or features are likely to be accessed by children by ensuring that those online products, services, or features are designed in a manner that recognizes the distinct needs of children at different age ranges.

דו״ח של ה- OECD ממאי 2021 מראה כי בשנים האחרונות, עם התקדמות הטכנולוגיה, ילדים מבלים חלק משמעותי מזמנם באינטרנט וברשתות החברתיות. משנת 2011, מספר הילדים בגילאי 12-15 בעלי טלפונים חכמים ("סמארטפונים") גדל ביותר מ-50%. אמנם, הסביבה הדיגיטלית מציעה יתרונות רבים לילדים, פותחת ערוצים חדשים לחינוך, מפתחת יצירתיות ומעודדת אינטראקציות חברתיות; אך לצד אלה קיימים סיכונים ממשיים, כגון בריונות ברשת, תכנים לא הולמים וסיכונים לפגיעה בפרטיות. סיכונים אלה הפכו לקיצוניים לאחר משבר הקורונה והזינוק בזמן המסך (ראו: Recommendation of the Council on Children in the Digital Environment, 16.02.2012

https://legalinstruments.oecd.org/en/instruments/OECD-LEGAL-0389%20).

במסגרת החוק הקליפורני הוקמה וועדה להגנת פרטיות הילדים, והוטל עליה ללמוד ולהמליץ למחוקק על שיטות עבודה ליישום החוק (סעיף 1798.99.32). הוועדה מורכבת ממומחים בתחום הפרטיות והגנת ילדים. על חברי הוועדה לזהות שירותים מקוונים שילדים עשויים לגשת אליהם, ולתעדף את טובת הילדים בהתייחס לפרטיותם ולבריאותם. בסעיף 1798.99.35, מצוין שהפרת החוק מהווה עבירה והמפרים חשופים לקנס של עד $2,500 בגין כל מקרה של ילד שנפגע מהפרה רשלנית, ועד $7,500 עבור הפרה מכוונת.

מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי החקיקה בקליפורניה עוצבה על פי קוד הילדים הבריטי (U.K Children's code), הידוע כחוק לעיצוב קוד תוך התאמה לגיל. הקוד האנגלי, שגובש על ידי הרגולטור להגנת מידע בבריטניה, נכנס לתוקף בשנת 2020. הוא חל על שירותים מקוונים שסביר שילדים מתחת לגיל 18 ייגשו אליהם. לפי הקוד האנגלי, נותני שירותים מקוונים לילדים מחויבים לבצע שינויים בעיצוב השירות וכן באופן שבו מעובדים הנתונים האישיים, כדי להתאימם לשימוש מצד ילדים. מדובר בסט של 15 תקנים שנותני שירותים מקוונים צריכים לעמוד בהם, ועיקרם בדרישה להתחשב בטובת הילדים, להימנע משימוש בנתונים אישיים של ילדים בדרכים העלולות לפגוע ברווחתם, ולוודא שמירה גבוהה על הפרטיות.  שירותים מקוונים המכוסים בקוד האנגלי כוללים אפליקציות, משחקים, שירותי חדשות ועוד. קוד הילדים חל לא רק על חברות בבריטניה, אלא גם על חברות זרות המעבדות נתונים אישיים של ילדים בבריטניה. ראו:

https://ico.org.uk/media/for-organisations/documents/4019528/childrens-code-ebook-2022.pdf.

בספרות המקצועית, עבודה בעלת אופי זמני ומרובה מקומות, הנשענת על שימוש באמצעים דיגיטליים, מסווגת ל"כלכלת פלטפורמות" או "כלכלת חלטורה" (ראו למשל: גלית קליין, מריאנה דלגץ "השפעת יציאה לחל"ת בזמן משבר הקורונה על מאפייני הקשר שבין עובדים לבין מעסיקים ועל נטיות לעזיבה בקרב העובדים" מחקרי רגולציה ה 27, 93 (2022)). כלכלת פלטפורמות מציגה מודל חדש, שבו העבודה מנוהלת מרחוק ובאופן מקוון ומאפשרת גמישות בזמן וריבוי מקומות עבודה. מדובר במודל התקשרות שונה מהמודל המסורתי, המאפשר לקיים הסדרי התקשרות גמישים ומשתנים, והוא מאתגר בנוגע לשאלה אם לפנינו "יחסי עבודה" לפי דין.

בבקשה לאישור התובענה הייצוגית נטען כי שליחי וולט זכאים לזכויות הנלוות למעמד "עובד", כמו הפרשות סוציאליות ופיצויי פיטורים. חברי הקבוצה, המונים כ-4,000 משתתפים, דרשו סעד כספי בסך 23,976,000 ₪ עבור הפרשות לפנסיה, ימי חופשה ודמי נסיעות. לשם הכרעה בבקשה, בית הדין הפעיל את המבחנים המקובלים לקביעת יחסי העבודה. כך, לפי מבחן ההשתלבות – הפן החיובי, יש לשאול אם העבודה נחוצה לפעילות הרגילה של המפעל הנבחן, ואם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני שלו ולא גורם חיצוני, וכן אם העבודה מצויה בליבת העיסוק של המעסיק. בית הדין קבע שהשליח משתלב לכאורה בעסק של וולט וכי וולט מפעילה מערך גדול של שליחים וזהו עיקר עיסוקה. בהיעדר אלפי השליחים בהם מדובר, וולט לא תוכל לספק את המשלוחים ללקוחותיה.

בנוסף, בית הדין התייחס למבחן ההשתלבות – הפן השלילי, ובחן את השאלות: האם לשליח יש עסק למתן שירותים שהוא מעניק גם לחברות אחרות; האם עבודתו מהווה חלק מעסקו העצמאי; האם השליח נושא ברווחים ובסיכונים של עסקו; האם שליחים רשאים לעבוד בחברה מתחרה או לנהל עסק אחר. בית הדין מצא כי השליחים רשאים לעבוד בחברה מתחרה וכן לנהל עסק אחר. נבחן הסכם ההתקשרות בין הצדדים, שבו נקבע כי דרך ההתקשרות היחידה עם השליח היא כקבלן עצמאי. השליחים גם הופנו על ידי וולט לחברות שסייעו להם בפתיחת עוסק מורשה או בהנפקת תלושי שכר. אך כאשר התקבלה אצל וולט תלונה על התנהלות לא תקינה של השליח, המשיבה הפסיקה את העברת התמורה, דבר המעיד על שליטה לכאורה בשכר. בנוסף צוין כי השליחים לא לקחו על עצמם סיכון כלכלי כפי שלוקח עצמאי וגם אין להם שליטה ברווחים.

במבחן הציוד, בית הדין מצא כי השליחים מקבלים מחב׳ וולט ארגז לאחסון, חולצה ומעיל והם רשאים להשתמש בציוד זה. השליח מצידו צריך לדאוג לטלפון נייד ולכלי תחבורה. וולט טענה שמכיוון שהשליחים מחליטים באיזה כלי תחבורה להשתמש, ויש באפשרותם להחליט אם להשתמש בציוד שקיבלו, הרי שמדובר בסממן של עצמאות. ואולם בית הדין קבע שדי לכאורה שחב׳ וולט דואגת לספק לשליחים את הציוד, בו חלקם עושים שימוש, כדי ליצור מצג כלפי צדדים שלישיים שמדובר בעובדיה. גם לפי מבחן השליטה והפיקוח נראה שמדובר בעובדים: השליחים מקבלים הנחיות מוולט בהודעות, מתבצע מעקב, וחב' וולט היא שקובעת מי השליח שיבצע את השליחות.

נראה כי מרב המבחנים המקובלים מכוונים לקיומם של יחסי עבודה בין וולט לשליחיה, ולפיכך אושרה הבקשה להגיש תובענה ייצוגית. מדובר בהליך בעלת משמעות חברתית, הן במישור מודל יחסי העבודה בעידן הפלטפורמות והן משום שהעלויות הכרוכות ביחסי עבודה צפויות להתגלגל על ציבור הלקוחות (למשל בדמי משלוח גבוהים יותר). נציין כי  סקר שנערך בישראל מצא כי 52% מעובדי פלטפורמות אמרו שהם מעדיפים לעבוד כשכירים "במידה רבה מאוד" (הסקר פורסם בכלכליסט ביום 9.3.2022 https://www.calcalist.co.il/calcalistech/article/rysbearzc).

המחלוקת בשאלה חורגת מגבולות ישראל. באפריל 2018 פסק בית משפט בקליפורניה שיש להכיר בנהגי המוניות בשירותה של חב' Uber המפורסמת כ"עובדים" (ראו:Dynamex Operations W. v. Superior Court, 4 Cal.5^th 903 (2018) bit.ly/3ko0XoK). לאחר פסיקה זו, בשנת 2019, אומצה שם חקיקה מפורשת לפיה עובדים בכלכלת פלטפורמה, כגון נהגי Uber יחשבו ל"עובדים" (ראו: bit.ly/3XlOQXV US AB 5 California Assembley Bill, Cal 2019). ואולם במסגרת הליך באמצעותו ניתן להביא את החקיקה למשאל עם, נערך במדינת קליפורניה בשנת 2020 משאל עם (Proposition 22") בשאלה אם יש להכיר בנהגים שלUber   כעובדים; משאל העם קבע ברוב גדול (59% מקולות המצביעים) כי יש להחריג את חברת Uber מהחוק, וביטל למעשה את הקביעה לפיה מדובר בעובדים. אך הפרשה הוסיפה להסתבך: פסק דין של בית המשפט העליון במחוז Alameda קבע שמשאל העם אינו חוקתי והנושא הוחזר לדיון שיפוטי נוסף (ראו: bit.ly/3WdRH3M). נמשיך לעקוב!

להחלטה בת"צ (תל אביב-יפו) 35327-08-20 גולן חזנוביץ נ׳ וואלט אנטרפריזס ישראל בע"מ, 3.8.2022, ראו: https://www-nevo-co-il.ezproxy.colman.ac.il/psika_html/avoda/A-20-08-35327-44.htm.

עברית רב-מגדרית היא מערכת אותיות עבריות  שמאפשרות קריאה וכתיבה המופנות לנשים וגברים בבת-אחת. היא נוצרה במטרה להנכיח נשים בשפה העברית, וגם כדי ליצור מרחב חדש בשפה למי שמזדהה כא-בינארי. נציין את מיכל שומר כמי שיצרה משלב רב-מגדרי, וזאת בפרסום פומבי ראשון ביולי  2019 (ראו: ״עברית רב מגדרית- אותיות עבריות חדשות המאפשרות קריאה וכתיבה רב מגדרית״ bit.ly/3WWByAO). שלטים העושים שימוש בעברית רב-מגדרית, למשל בצירוף "ברוכים הבאים / ברוכות הבאות", הוצבו במספר רב של מקומות, בבתי ספר, במוסדות אקדמיים ובמרחבים עירוניים (ראו: ״עברית רב מגדרית״ bit.ly/3XcHmpJ).

המתנגדים לעברית רב-מגדרית טוענים כי שיטה זו משבשת את העברית באופן שפוגע בתרבות היהודית (ראו למשל: ״ברוכות הבאות למאבק: כך הפכה השפה העברית לזירת המלחמה הבין מגדרית הכי בוערת״ גלובס (30.1.2021) bit.ly/3GqsDRl). נטען שהמשלב הרב-מגדרי מטשטש את הזהות המינית, הגופן מסורבל, מבלבל וקשה לקריאה. האקדמיה ללשון סבורה שעליה לקבוע את תקן השפה על בסיס המאפיינים העולים מהעברית שירשנו מאבותינו, ואינה יכולה להכשיר צורות המנוגדות למבנה הלשון. הכנסת נקודות או לוכסנים בתוך המילה גורמת לצורות לשון מטעות. גם אמצעי ההכפלה שהוזכרו לעיל מקשים על הקריאה, וזה עלול בין השאר לפגוע בלקויי ראייה שנעזרים בקריין אוטומטי. זאת ועוד: קבוצות הזקוקות להנגשה לשונית ולפישוט לשוני, השימוש באמצעי הכפלה עלול להכביד עליהן. לכן, באקדמיה ממליצים למצוא דרכים להבעת שוויון מגדרי במסגרת התקן המקובל של השפה העברית וכלליה.

נציין כי בשנים האחרונות שינו חלק מהמוסדות האקדמיים את לשון הפנייה בבחינות, מלשון זכר ללשון רבים. לדוגמה, במשרד החינוך החלו להשתמש בלשון רבים בבחינות הבגרות, תוך התבססות על מחקר המראה ששימוש בלשון זכר פוגע בהישגי התלמידות. לפי מחקרן של ד"ר טלי רגב וד"ר תמי קריכלי כץ, פנייה לנשים בלשון נקבה במבחני מתמטיקה העלה את הציון בחמש נקודות (!). בנוסף, התברר שפנייה בלשון זכר גורמת לתלמידות לתחושת ניכור מהמשימה. לדעת החוקרות, הממצאים מלמדים על הכוח הרב של השפה בהבניית המציאות (ראו: תמר קריכלי-כץ וטלי רגב ״פניה בלשון זכר או בלשון נקבה? כיצד לשון הפניה משפיעה על הצלחת נשים במבחנים״, 2018 https://in.bgu.ac.il/gender-equity/SiteAssets/Pages/research/gender-writing.pdf).

נציין כי האקדמיה ללשון העברית הוקמה בשנת 1948, והיא "המוסד העליון למדע הלשון העברית". בחוק המוסד העליון ללשון העברית, התשי״ג-1953, הונח היסוד לתפקיד האקדמיה. זו מופקדת על אחד הנושאים החשובים והמרכזיים בחברה ובתרבות העברית והישראלית: רגולציה של השפה. תפקידיה בחקר הלשון העברית ובהכוונת התפתחות הלשון הם בבחינת משימות לאומיות. החלטות האקדמיה מחייבות את רשויות המדינה. עם זאת, הן אינן מחייבות את הציבור הרחב, ולכן השפעת האקדמיה על משתמשי השפה היומיומית היא מוגבלת.

ראוי לשים לב כי השימוש במשלב רב-מגדרי בעברית נולד בצורך חברתי העולה מהשטח.

יש לקוות כי הרגולטור-של-השפה ייתן דעתו לאינטרס הציבורי להתאים את השפה למשתמשיםות, ולא את המשתמשיםות לשפה.

להחלטת האקדמיה ראו: ״על כתיבה שיוויונית״ (15.3.2021) bit.ly/3GNJQ8p.

לפרסום החלטת האקדמיה בפייסבוק ראו: bit.ly/3GpmJ2R.