בנובמבר 2022 הגישה רשות התחרות כתב אישום נגד מור, בטענה להפרת סעיף 5 לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח–1988, בדרך של המלצה לקביעת קו פעולה בידי איגוד עסקי. מור שימש כמנכ"ל רשת מסעדות וכמנכ"ל עמותת "מסעדנים חזקים ביחד" – עמותה הפועלת לקידום האינטרסים העסקיים בענף המסעדנות, התראיין לאתר 'כלכליסט' מתוקף תפקידו; שם הצהיר על עליית מחירים צפויה בענף המסעדנות בשיעור של בין 5%-10% במחירי התפריטים, זאת עקב עליית מחירים של 10%-20% בכל חומרי הגלם. כותרת הכתבה, במסגרתה פורסמו דבריו, הייתה "ענף המסעדות: דחינו ודחינו והגיע הרגע להעלות מחירים". לפי כתב האישום, באותו היום הפיץ מור את הכתבה בקבוצות וואטסאפ שונות ובדף הפייסבוק של העמותה וכן התראיין לתחנת רדיו באותו עניין.

על יסוד דברים אלה, ובהתאם להודאתו במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים, הורשע מור בהכרעת־הדין בעבירה של המלצה לקביעת קו פעולה בידי איגוד עסקי לפי סעיף 5 לחוק התחרות הכלכלית: "קו פעולה שקבע איגוד עסקי לחבריו או חלקם העלול למנוע או להפחית תחרות בעסקים ביניהם, או קו פעולה כאמור שהמליץ עליו לפניהם, יראו כהסדר כובל כאמור בסעיף 2, ואת האיגוד העסקי וכל אחד מחבריו הפועל על פיו כצד להסדר כובל" (להכרעת הדין בבית המשפט המחוזי ראו: ת"פ 29261-11-22 מדינת ישראל נ' מור ואח' (מיום 17.07.2023) https://tinyurl.com/2s3fz2y4).

בגזר הדין, בית המשפט המחוזי אימץ את המלצת שירות המבחן בדבר אי הרשעה. צוינו העקרונות שההלכה הפסוקה התוותה בסוגיית אי הרשעה, לפיהם בית המשפט נדרש לאזן בין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מעצם ההרשעה. בית המשפט המחוזי קבע כי על אף חומרתן הרבה של עבירות לפי חוק התחרות, מדובר במעידה חד פעמית, ללא תכנון מוקדם או הכנה מראש. באשר לנזק הצפוי למור, נמצא כי הרשעתו עלולה להוביל לפגיעה בלתי מידתית בעתידו המקצועי והתעסוקתי. איזון בין שני השיקולים הוביל למסקנה כי יש להורות על אי הרשעתו של מור לצד הטלת צו של"צ (לגזר הדין בבית המשפט המחוזי ראו: ת"פ 29261-11-22 מדינת ישראל נ' מור ואח' (מיום 04.02.2024) https://tinyurl.com/3facu797).

רשות התחרות הגישה ערעור בטענה שאי הרשעה מהווה חריג לכלל לפיו יש למצות את הדין עם מי שאשמתו הוכחה, וציינה כי ההצדקות לכלל זה מקבלות משנה תוקף כאשר מדובר בעבירות על חוק התחרות הכלכלית. נטען כי עבירות אלה הן חמורות ומובילות לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי. המערערת הדגישה כי אין תקדים לאי הרשעה בעבירות על חוק התחרות, וטענה שהנזק עליו הצביע בית המשפט המחוזי הוא נזק ספקולטיבי בלבד. בנוסף, טענה כי מעשיו של מור היו חמורים ולא היו בגדר מעידה חד פעמית. מור השיב כי הטענה לפיה בכל מקרה של עבירה על חוק התחרות הכלכלית נדרשת הרשעה – היא שגויה. נטען כי בנסיבות המקרה העבירה מצויה ברף הפלילי הנמוך ביותר והודגשה המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעה, תוך שצוין כי הנאשם נטל אחריות על מעשיו והביע חרטה.

בית המשפט העליון קבע כי בכל הנוגע לעבירות לפי חוק התחרות הכלכלית, מן הראוי לנקוט בגישה מחמירה ולהימנע מאי הרשעה. נקבע כי יש לבחון כל עבירה לגופה ולשלול אפשרות של אי הרשעה, תוך איזון ראוי בין הנזק שעלול להיגרם מהרשעה מול החשיבות של הרשעה בעבירות לפי חוק התחרות. התוצאה של אי ההרשעה עשויה להימצא ראויה רק בהתקיימות שני תנאים מצטברים: האחד, שההרשעה תפגע בשיקום הנאשם; והשני, שסוג העבירה ונסיבות המקרה מאפשרים לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן משמעותי בשיקולי ענישה נוספים.

בית המשפט העליון הדגיש את חשיבות חוק התחרות הכלכלית בקידום תחרות הוגנת ומשוכללת, תוך יצירת תמריצים להתייעלות ולחדשנות. נקבע כי החוק נועד לשמור על התחרות בעסקים ולהצר צעדיהם של הסדרים שיועדו לפגוע בתחרות החופשית. כב' השופט כבוב ציין כי עבירות על חוק התחרות הכלכלית הן עבירות חמורות, אשר פוגעות באופן קשה בערכי יסוד כלכליים וחברתיים, וכי הימנעות מהרשעה במקרים כגון דא יש בה משום "איתות" שלילי לציבור בכלל, ולאנשי עסקים בפרט.

בעניינו של מור נקבע כי לא הוכח שייגרם לו נזק קונקרטי מעצם הרשעתו, קל וחומר נזק שאינו פרופורציונלי לאינטרס בדבר ההגנה על הערכים המוגנים שניצבים ביסוד חוק התחרות הכלכלית. נקבע כי מור לא הביא ראיות לכך שמעמדו החברתי, מצבו התעסוקתי או מצבו הכלכלי ייפגעו בצורה אנושה מעצם ההליך הפלילי והרשעתו. בנסיבות אלה, נפסק כי יש לבטל את אי ההרשעה. בית המשפט העליון בחן מכלול של שיקולים לטובתו של מור: אורח חייו הנורמטיבי, פעילותו הענפה למען החברה, לרבות שירותו הפעיל במילואים, והעובדה שלא מדובר במעשים מתוחכמים הנמצאים בליבת האיסור הפלילי. למרות זאת, בבחינת האיזון בין כלל השיקולים, קבע בית המשפט כי ידה של המדינה על העליונה, ואין לסטות מהכלל המחייב הרשעה של נאשם שהודה בביצוע עבירה פלילית.

עם זאת, בהערת סיום, בית המשפט העליון ביקר את רשות התחרות כשהכיר בכך שהמקרה אינו מצוי ב"גרעין הקשה" של חוק התחרות הכלכלית, ונסיבותיו אינן הולמות באופן מלא את המקרה הפרדיגמטי שעליו נועד לחול החוק. כמו כן, בשים לב למשאבים המוגבלים של רשות התחרות, מצופה ממנה להקצותם בצורה יעילה, כך שיופנו לאותם המקרים המצויים בליבת החוק ואשר מאופיינים בפגיעה רוחבית, קשה ועמוקה בתחרות החופשית, ובהשפעה משמעותית על חיי היומיום של אזרחי המדינה, הנתונים לגזרות כלכליות ועליית מחירים גבוהה.

בסיכומו של דבר, התקבל ערעור רשות התחרות – בית המשפט העליון (כב' השופט כבוב, בהסכמת כב' השופטים אלרון ושטיין) ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי בדבר אי הרשעת מור, והורה על הרשעתו בעבירה של צד להסדר כובל בדרך של המלצה לקביעת קו פעולה בידי איגוד עסקי, לפי חוק התחרות הכלכלית. יחד עם זאת, בית המשפט העליון הותיר על כנם את צו השל"צ בהיקף של 300 שעות בהתאם לתוכנית שיגבש שירות המבחן, וההתחייבות בסך 50,000 ₪ שלא לעבור עבירה לפי חוק התחרות במשך שנה (שתיחתם תוך 30 ימים, אחרת יאסר המשיב למשך 7 ימים), אשר נקבעו בגזר הדין המקורי.

לפסק הדין ראו: ע"פ 2299/24 מדינת ישראל נ' תומר מור (מיום 04.02.2025) https://tinyurl.com/ms7pwra.

נציין כי רשות התחרות פועלת למיגור תופעות של קרטלים בענף המזון. ביום 19 בפברואר 2025 הגישה כתב אישום כנגד אייל רביד, מנכ"ל ובעלי רשת הקמעונאות ויקטורי, וכנגד מנהלים ברשתות יוחננוף וסופר ברקת, על רקע התבטאויות פומביות המהוות לפי הנטען ניסיון להסדר כובל. האישום מתייחס לשורה של התבטאויות פומביות שביצע רביד בין החודשים ספטמבר-אוקטובר 2021, שבהן הצהיר על עליות מחירים צפויות של 8%-10% העתידות להתרחש בחודשים נובמבר-דצמבר 2021. התביעה טוענת כי התבטאויות אלה במדיה החברתית, בראיונות טלוויזיה וברדיו, נועדו להעביר מסר לספקים ולקמעונאים אחרים על הזמנה מצד הנאשם להעלות מחירים באופן מתואם. לפי הנטען, בשיחות פרטיות עם ספקים, רביד הודה כי התבטאויותיו נועדו "לפתוח דלת" לעליית מחירים. לפי כתב האישום, התבטאויות אלה נעשו תוך מודעות לאופיין האסור ובמטרה לשכלל הסדר כובל להעלאת מחירים לצרכן, ללא שהתקבל אישור, היתר זמני או פטור כנדרש בחוק התחרות הכלכלית.

(לכתב האישום ראו: ת"פ 49409-02-25 מדינת ישראל נ' איל פליקס רביד ואח' (מיום 19.02.2025) https://tinyurl.com/3hd3n7wp).

החוק בהונגריה אוסר באופן מוחלט על סיוע בהתאבדות, כולל סיוע רפואי במוות, והפרתו עלולה להוביל להעמדה לדין. אולם, החוק מאפשר לחולים סופניים לסרב לטיפול מאריך חיים או מציל חיים בתנאים מסוימים, כולל הזכות לסרב להזנה מלאכותית או תמיכה נשימתית. העותר טען כי האיסור על סיוע רפואי בהמתה מפר את זכותו לאוטונומיה אישית ולקבלת החלטות הנוגעות לחייו הפרטיים וזאת לפי סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם, הקובע את הזכות לכבוד ולחיים פרטיים. הוא הדגיש את רצונו לשלוט בנסיבות ובעיתוי של מותו, לאור מחלתו הסופנית. בנוסף, נטען להפרה של סעיף 14 לאמנה האוסר על אפליה, בשילוב עם סעיף 8, בטענה לאפליה בין חולים סופניים התלויים בטיפול מאריך חיים, שיכולים לבקש את הפסקתו, לבין חולים כמוהו שאינם תלויים בטיפול כזה ולכן אינם יכולים לבחור לסיים את חייהם. כמו כן, הצביע על מגמה גוברת באירופה ומעבר לה לאסדרה חוקית של סיוע רפואי במיתה, וטען כי הונגריה צריכה להתאים את חוקיה למגמה זו. יתר על כן, חזר והדגיש כי הזכות למות בכבוד היא חלק בלתי נפרד מהזכות לחיים בכבוד, וכי המדינה צריכה לכבד את בחירתו בעניין זה.

בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע, ברוב של שישה שופטים מול אחד, כי המקרה אינו מצמיח הפרה של האמנה האירופית לזכויות אדם. בית הדין איזן בין הצורך בהגנה אחידה על זכויות אדם לבין כיבוד המגוון הערכי באירופה, תוך הכרה ביכולתן של המדינות להעריך ולנהל טוב יותר את הסוגיות המורכבות הללו בהקשר המקומי שלהן. בית הדין הדגיש את מרחב שיקול הדעת הרחב הניתן למדינות בנושאים רגישים מבחינה מוסרית ואתית כמו סיוע רפואי במיתה, במיוחד לאור היעדר קונצנזוס אירופי בנושא. למרות שזוהתה מגמה מסוימת לעבר אסדרה חוקית של המתת חסד במספר מדינות, רוב מדינות אירופה עדיין אוסרות על כך. בית הדין הכיר בסיכונים הפוטנציאליים הכרוכים בהתרת סיוע רפואי בהמתה, כולל חשש לניצול לרעה וללחץ על אנשים פגיעים. במקביל, הודגשה חשיבותו של טיפול פליאטיבי, הכולל שיכוך כאבים כאמצעי להבטחת סוף חיים בכבוד, וצוין כי העותר לא טען שטיפול כזה אינו זמין עבורו.

באשר לטענת האפליהקרשאי טען כי החוק ההונגרי מפלה בין שתי קבוצות של חולים סופניים: אלה התלויים בטיפול מאריך חיים ואשר יכולים לבקש את הפסקתו ובכך לסיים את חייהם, לבין חולים כמוהו, הסובלים ממחלת ALS, שאינם תלויים בטיפול כזה ולכן אינם יכולים לבחור לסיים את חייהם באופן חוקי. עוד טען כי הוא עלול להגיע למצב של "כליאה" בגופו לתקופה ממושכת, לסבול מכאב וסבל בלתי נסבלים, אך אינו יכול לקבל סיוע חוקי לסיים את חייו, בעוד שחולים אחרים במצב דומה של סבל יכולים לעשות זאת באמצעות הפסקת טיפול. קרשאי טען כי הבחנה זו אינה מוצדקת ומהווה אפליה פסולה, שכן שתי הקבוצות נמצאות במצב דומה של סבל ורצון לסיים את החיים, אך רק לקבוצה אחת ניתנת האפשרות החוקית לעשות זאת. העותר הדגיש כי אפליה זו פוגעת בזכותו לשוויון ולכבוד, ומונעת ממנו את האפשרות לקבל החלטות אוטונומיות לגבי סוף חייו, בדומה לחולים אחרים. הוא ביקש מבית הדין להכיר באפליה זו ולקבוע כי היא מפרה את זכויותיו לפי האמנה.

בית הדין האירופי לזכויות אדם דחה את טענת האפליה וקבע כי לא הייתה הפרה של האמנה האירופית לזכויות אדם. בית הדין הבחין בין הזכות לסרב לטיפול רפואי או לבקש את הפסקתו, לבין הבקשה לסיוע אקטיבי בסיום החיים. נקבע כי הזכות לסרב לטיפול רפואי היא זכות מוכרת ומעוגנת היטב, הן באמנות בינלאומיות והן בפרקטיקה הרפואית, ונובעת מהזכות הבסיסית להסכמה מדעת של המטופל לקבל טיפול רפואי. לעומת זאת, סיוע אקטיבי בסיום החיים אינו מוכר באותה מידה ואינו נכלל באמנות אלו.

בית הדין ציין כי רוב מדינות אירופה מאפשרות סירוב או הפסקה של טיפול מאריך חיים, בעוד שרק מיעוט מהן מתירות סיוע אקטיבי בהמתה. נמצא כי ההבחנה בין שתי הקבוצות – חולים הזקוקים לטיפול מאריך חיים וכאלה שאינם – היא הבחנה אובייקטיבית ומוצדקת. הודגש ההבדל המהותי בין אי-התערבות – הפסקת טיפול, לבין פעולה אקטיבית – סיוע בהמתה, ונקבע כי מדובר בשתי קטגוריות שונות מבחינה משפטית ואתית. בית הדין התייחס לשיקולים המורכבים הכרוכים בהתרת סיוע רפואי אקטיבי בהמתה, וקבע כי למדינות יש מרחב שיקול דעת רחב בהחלטה כיצד להתמודד עם סוגיות אלו. בית הדין ציין כי ההבדל בטיפול בין שתי הקבוצות נובע משיקולים ענייניים ולא מאפליה שרירותית, ולכן אינו מהווה הפרה של האמנה. כל אלה הובילו את בית הדין למסקנה כי ההבחנה בין הקבוצות היא מוצדקת ואינה מהווה אפליה אסורה.

עם זאת, בית הדין ציין כי החוק ההונגרי בנושא זה נותר ללא שינוי משמעותי מאז 1878, כאשר ההתאבדות עצמה הפכה חוקית מעצם הפסקת טיפול מאריך חיים, אך הסיוע להתאבדות נותר אסור. בית הדין רמז על הצורך בבחינה מחודשת של הנושא בפרלמנט ההונגרי לאור התפתחויות חברתיות ואתיות.

נציין כי החוק בישראל אינו קובע עבירה ספציפית של סיוע להתאבדות או סיוע רפואי להמתה; אלא שמעשים אלו נתפסים כאסורים מכח עבירות ההמתה הכלליות. פרופ' אהרן ברק ציין כי ערכיה של ישראל כמדינה יהודית אוסרים על סיוע בהתאבדות או סיוע רפואי בהמתה, ושוללים עשיית פעולה אקטיבית אשר מטרתה ותוצאותיה הם מוות. עם זאת, פרופ' ברק עמד כל כך שערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מאפשרים הימנעות מעשיית פעולות המאריכות את החיים באופן מלאכותי ואשר צפויות לגרום סבל. על כן, לדעתו של פרופ' ברק יש להכיר בהימנעות מעשיית פעולה המאריכה את החיים ויש לדחות עשיית פעולה אקטיבית לשם מוות (ראו: אהרן ברק, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק – תורת הזכויות החוקתיות כרך א 596-597 (מסדרת פירוש לחוקי היסוד, יצחק זמיר עורך, 2023‏) https://tinyurl.com/4e3574wx). בית הדין האירופי, בדומה לעמדה הישראלית, הכיר בלגיטימיות של איסור על סיוע אקטיבי בהמתה, תוך מתן מרחב שיקול דעת רחב למדינות בנושא זה. בד בבד, הוכרה הזכות של החולים לסרב לטיפול מאריך חיים. הבדל מרכזי בין השיטה הנוהגת בהונגריה לבין זו הנוהגת בישראל הוא שבישראל סיוע בהתאבדות עלול להיתפס בעביר  הרצח, ואילו בהונגריה (ובמדינות אירופיות רבות אחרות) זו עבירה נפרדת. הדיון בתיק הנ"ל משקף את המורכבות האתית והמשפטית של הנושא, המחייב לאזן בין קדושת החיים לבין האוטונומיה של הפרט, תוך התחשבות במסורת הערכית של החברה.

לפסק הדין ראו: C-32312/23 Daniel Karsai v. Hungary (June 13, 2024) https://tinyurl.com/b4ydchzm.

הערר הוגש על־ידי שפיר תעשיות בע"מ, העוסקת בייצור חומרי גלם לענף הבנייה ומפעילה מחצבות אגרגטים ומפעלי בטון. שפיר טענה כי בהסכם המיזוג גלומה הטבה לאבן וסיד, המתחרה בה בשוק מחצבות האגרגטים, בדמות השכרת שטח המחצבה במחיר נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק, וזאת מבלי שחב' נשר עשתה ניסיון אמיתי למקסם את הרווח מן הנכס. חב' אבן וסיד מוחזקת בשרשור על־ידי חב' Cemex, ומנגד חב' Cemex, טענה שפיר, אינה מייבאת מלט לישראל. עסקת המיזוג מבטיחה את המשך אי הייבוא מצידה של חב' Cemex ובכך נפגעת התחרות בענף המלט ובמאמצי המדינה לעודד תחרות בו. ההימנעות של Cemex מלהיכנס לשוק בישראל תוביל לשימור המחירים הגבוהים בשוק וצמצום כמות המלט וחומריו הנלווים.

בית הדין ציין כי נקודת המוצא לדיון מצויה בסעיף 21 לחוק התחרות הכלכלית, תשמ"ח–1988. כידוע, סעיף זה מסמיך את הממונה על התחרות להתנגד למיזוג, אם לדעתה "קיים חשש סביר כי כתוצאה מן המיזוג כפי שהוצע תיפגע באופן משמעותי התחרות באותו ענף". מקובל לומר כי מטרתו העיקרית של הסדר הפיקוח המעוגן בהוראת חוק זו היא  למנוע פגיעה בתחרות והיווצרות כוח שוק. בית הדין קבע כי צמד המילים "חשש סביר" שבסעיף 21 אינו שקול לדרישת וודאות לקיומו של מחסום תחרותי, אלא להערכה הסתברותית להתממשות חשש כזה. באשר לביקורת שיפוטית, סעיף 22(ג) לחוק התחרות הכלכלית קובע כי בית הדין רשאי לאשר את החלטת הממונה, לבטלה או לשנותה.

בית הדין דן בטענת העוררת כי בהסכם המיזוג גלומה הטבה לאבן וסיד בדמות השכרת שטח המחצבה במחיר נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק, מבלי שחב' נשר עשתה ניסיון אמיתי למקסם את הרווח מהנכס. טענה זו נתמכה בחוות דעת כלכלית של ד"ר שלומי פריזט, לפיה לא סביר שהמחיר ששילמה אבן וסיד (שפורש בפסק הדין אך נותר חסוי), משקף את המחיר שנשר יכולה לגבות. ד"ר פריזט  הסתמך על מסמך של חברת האם של נשר – כלל תעשיות בע"מ, ובו התייחסות לשווי המחצבה לפי מעריך חיצוני.

מנגד, בחוות הדעת הכלכלית של ד"ר צור פניגשטיין שהגישה המשיבה, אבן וסיד, נטען כי ישנה שורה ארוכה של שיקולים המשפיעים על גובה דמי השכירות, ביניהם: גובה דמי השכירות במחצבות המצויות באזור הביקוש והוצאות ההכשרה והתפעול לאורך חיי המצבה. במחלוקת זו, כב' השופט ע' שחם קבע כי סדר הגודל של התמלוגים שנקבעו בהסכם המיזוג, הבאים לידי ביטוי כתשלום הניתן לחב' נשר תמורת היתר לחצוב בקרקע, אינו שונה באופן משמעותי מזה המשולם במחצבות אחרות, וכי התמלוג שנקבע בהסכם המיזוג אף גבוה ממה שמתחייב מבחינה כלכלית בעסקה הוגנת בשוק תחרותי; אשר על כן, לא נמצאה הטבה כלכלית לטובת אבן וסיד.

העוררת טענה עוד כי נשר הייתה יכולה להשיא את התמורה שקיבלה עבור המחצבה אילו הייתה מקיימת מכרז. לטענתה, מספר גורמים בשוק הביעו פליאה שהמחצבה לא הוצעה להם, ואף היא התעניינה במחצבה אך נדחתה. לפי הנטען, הדבר מלמד על כך שנשר בחרה שלא למקסם את רווחיה במטרה לתמרץ את Cemex שלא לייבא מלט לישראל ולהתחרות בה בדרך זו. בתשובה לטענה זו, העדה גב' אבידור מטעם נשר הסבירה את שיקולי החברה שלא לקיים מכרז: חב' שפיר לא הייתה מועמדת ריאלית, בין היתר נוכח מעמדה בשוק הגיאוגרפי והיעדר היתכנות לאישור של הממונה על התחרות. בנוסף, שחקנים בשוק ידעו כי נשר מתכננת עסקה עם המחצבה וגורמים שונים פנו אליה, ועם מספר גורמים אף נוהל משא ומתן. העדה ציינה כי העסקה שהונחה בפני מקבלי ההחלטות בנשר הייתה הטובה בעיניהם. בענין זה, כב' הש' שחם פסק כי דרך המלך היא אמנם מכרז, אך לא ניתן לקבוע שעריכתו במקרה זה הייתה מניבה ערך גבוה יותר. על כן, גם טענה זו של העוררת – נדחתה.

בית הדין הוסיף ודן בטענת העוררת לפיה נשר תמרצה את Cemex שלא להתחרות בה. טענות אלה נסמכו על שתי מצגות שהוצגו על־ידי מחלקת התכנון של Cemex הנושאות את הלוגו של חב' Cemex, בהן הוצגה האפשרות שהחברה תייבא מלט לישראל. אך לפי עדותו של יצחק בז'רנו, מנכ"ל Cemex ישראל, כל המצגות שנעשות בחב' רדימיקס ואבן סיד מוצגות ברגיל תחת הלוגו של חברת האם – Cemex. רעיונות לפיתוח עסקי, דוגמת האפשרות לייבא מלט לישראל שהופיעה במצגת, עלו בשיחות של בז'רנו עם נשיא Cemex, אך אם אין בהם עניין – מסתיים הטיפול בהם. בנוסף, ייבוא מלט לישראל הוא מיזם מורכב הכרוך בהשקעות גבוהות. בענין זה, כב' הש' שחם פסק, כי לא הוכח שחב' Cemex החליטה לייבא מלט לישראל; להיפך, הוכח כי החליטה שלא לייבא מלט לישראל. מכל מקום, לא ניתן לקשר בין ההחלטה שלא להביא מלט לישראל לבין עסקת המיזוג.

באשר למצב התחרות בענף, העוררת טענה כי נשר היא בעלת מעמד מונופוליסטי בשוק אספקת המלט. אולם, לאחר הגשת הערר, הממונה על התחרות הודיעה על ביטול הכרזתה של נשר כבעלת מונופול בתחום המלט (ראו: ביטול הכרזה בדבר קיום מונופולין נשר מיום 2.9.2020 http://tinyurl.com/38773ftw). מהחלטת הממונה עולה כי נתח השוק של החברה נמצא בירידה מתמדת, חלה ירידה במחירי המלט שלה, הוסרו מגבלות על יבוא מלט וחסמי כניסה נוספים, גדלו שיעורי הייבוא ונוצרו רסנים תחרותיים על פעילותה של נשר.

בית הדין מצא כי הגשת הערר נועדה להגשים אינטרס עסקי של חב' שפיר למנוע תחרות מצד חב' אבן וסיד. כניסה של רדימיקס לשוק המחצבות באזור הר טוב מאיימת על רווחיותה, משום ששפיר היא מתחרה של אבן וסיד בתחום מחצבות האגרגטים ובתחום הבטון והאספלט. רכישת המחצבה תאפשר לאבן וסיד להוריד עלויות בתחום הבטון והאספלט, לטובת האינטרס הציבורי. בנסיבות אלה, הערר נדחה וניתן אור ירוק למיזוג.

כאן המקום לציין כי שוק המלט בישראל הוא דינמי ומציג תנועה במצב התחרות בו. נזכיר כי בדצמבר 2011 החליטה הממשלה להקים ועדה להסרת חסמים ועידוד התחרות בענף המלט, בראשות הממונה על התקציבים במשרד האוצר ובמטרה להמליץ על צעדים לפתיחת השוק לתחרות (ראו: החלטה 535 – הסרת חסמים ועידוד התחרות בשוק המלט מיום 25.06.2013 https://tinyurl.com/ytjr3bp5). באוגוסט 2014 הממשלה נחתם הסדר בין המדינה באמצעות רשות התחרות, לבין חברת נשר, בגדרו הוסכם על מכירת אחד ממפעליה לשחקן חדש (ראו: החלטה 1960 – עידוד התחרות בשוק הצמנט מיום 07.08.2014 https://tinyurl.com/2jszeb2b). לפי פרסום של רשות התחרות, כתוצאה מהסרת חסמי יבוא וכניסת מתחרים, הכוח המונופוליסטי של נשר בענף – אבד. כך, בעוד שבשנת 2014 נתח השוק של חב' נשר עמד על כ־90%, בשנת 2020 נתח השוק שלה פחת מ־50% (ראו: רשות התחרות, שוק המלט – משוק מונופוליסטי לשוק תחרותי ספטמבר 2020, הודעה לעיתונות https://tinyurl.com/yc7bjuvf). כאמור, בספטמבר 2020 החליטה הממונה על התחרות כי נשר אינה עוד מונופול.

לפסק הדין ראו: ת"כ 2842-05-19 שפיר תעשיות בע"מ נ' הממונה על התחרות ואח' (14.11.2023) https://tinyurl.com/46kcbf77

הרקע לעתירה הוא מסחר במטבעות דיגיטליים המתבצע על־ידי בנק לאומי. באוקטובר 2022, בנק לאומי הודיע שקיבל אישור מבנק ישראל להציע ללקוחותיו שירותי מסחר במטבעות דיגיטליים. במסמך עיקרי מדיניות לאומי לעניין מתן שירותי תשלום אגב פעילות במטבעות וירטואליים הציג הבנק אפשרות לקנייה ומכירה של מטבעות וירטואליים מסוג ביטקויין או איתריום לצרכי תשלום עסקאות או השקעה ובהתאם לקריטריונים הקבועים בנהלי הבנק.

לטענת העותרים, בנק ישראל לא הוסמך לתת אישור לתאגידים בנקאיים לעסוק באופן ישיר במסחר במטבעות דיגיטליים, היות וסעיף 10 לחוק הבנקאות (רישוי) קובע רשימה סגורה של עיסוקים המותרים לתאגיד בנקאי ואינו מונה מטבעות דיגיטליים; זאת למרות שבמהלך השנים תוקנה הוראת חוק זו כדי להתאימה לזמנים המשתנים. העותרים טענו שכניסת הבנקים לתחום המטבעות הדיגיטליים תיפגע בתחרות בשל הפגיעה הצפויה בעסקים קטנים הפועלים בתחום זה. נטען כי חוק הבנקאות (רישוי) גודר את תחומי העיסוק המותרים לבנקים משיקולים של תחרות הוגנת ומניעת ריכוז כוח כלכלי עודף.

בג"צ נדרש לשאלה, אם חוק הבנקאות (רישוי) מסמיך את הבנקים בישראל לבצע פעולות של קנייה ומכירה של מטבעות דיגיטליים. נקודת המוצא לדיון מצויה בלשונו של סעיף 10 לחוק הבנקאות (רישוי) הקובע רשימה סגורה של תחומים בהם בנקים רשאים לעסוק. סעיף קטן 7 כולל: "שמירה וניהול של מסמכים סחירים, ניירות ערך, זכויות ונכסים אחרים למען הזולת, כשלוח, כשומר, כסוכן או כנאמן, ובלבד שלא ינהל במסגרת עיסוקו כאמור מפעל עסקי, ולמעט מתן התחייבות חיתומית, ניהול קופת גמל, ניהול קרן להשקעות משותפות בנאמנות וניהול תיקי השקעות."

בג"צ, מפי כב' השופטת ד' ברק־ארז ובהסכמת כב' השופטים נ' סולברג וי' וילנר, הציג שלוש שאלות משנה: האחת – האם בנק המספק שירותים במטבעות דיגיטליים מבצע "ניהול" לפי סעיף 10(7) לחוק הבנקאות (רישוי)? השנייה – האם "נכסים אחרים" לפי הוראת חוק זו כוללים מטבעות דיגיטליים? השלישית – האם בנק המספק שירותים אלה עושה זאת "כשלוח", כמשמעות הביטוי בסעיף 7(א) הנ"ל?

אשר לשאלה הראשונה, בית־המשפט פסק כי במסגרת פעילות מסחר במטבעות דיגיטליים, המטבעות נשארים בבעלות לקוחות הבנק ומוחזקים בעבורם על־ידי הבנק. על כן, המילה "ניהול" שבסעיף 10(7) לחוק הבנקאות (רישוי) עשויה לכלול גם פעולות של קנייה ומכירה של הבנק כשלוח עבור הלקוח. אשר לשאלת המשנה השנייה, בית־המשפט הביע עמדתו לפיה המונח "נכסים אחרים" כולל גם מטבעות דיגיטליים. צוין כי למרות שחוק הבנקאות (רישוי) אינו מגדיר את המילה "נכסים", ראוי ליישב את הפירוש הניתן למונח זה עם סעיף 1 לחוק שירותי תשלום, התשע"ט–2019 בו "נכסים" מוגדרים ככולל "מיטלטלין, מקרקעין או זכויות"; לפיכך, המונח "נכסים" כולל סוגים שונים של קניין בעל ערך חומרי באופן רחב. על הרקע הזה נפסק, כי המונח "נכסים אחרים" הוא בעל משמעות רחבה וכללית הכוללת גם מטבעות דיגיטליים. אשר לשאלת המשנה השלישית והאחרונה, כב' הש' ברק־ארז פירשה את המונח "שלוח" לפי סעיף 1(א) לחוק השליחות, התשכ"ה–1965: "שליחות היא ייפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי". נפסק כי בנק לאומי פועל כשלוח של הלקוח, עקב כך שהשירות המוצע על־ידי הבנק מותיר את שיקול הדעת אצל הלקוח, בעוד הבנק מספק את הפלטפורמה לביצוע פעולות המסחר המבוקש.

כב' הש' ברק־ארז ציינה כי פרשנות מצמצמת של סעיף 10 לחוק הבנקאות (רישוי) חוטאת למטרתו. לפי דברי ההסבר להצעת החוק, החוק נועד להגדיר את הפעילות המותרת לבנקים באופן התואם את הצרכים השוטפים והעדכניים של המערכת הבנקאית. סעיף 10 נועד לתת מסגרת "נושמת" לפעילויות שמטבע הדברים משקפות את הפרקטיקות הכלכליות המתפתחות. בהתייחסות לסעיף 10 נכתב כי "הצעת החוק תואמת את המציאות בישראל שבה הבנק המסחרי נותן ללקוחותיו שירותים כספיים מגוונים ביותר". דברים אלו מדגישים כי סעיף 10 נועד לאפשר עיסוק מגוון בתחומים כספיים בהתאם למציאות הנוהגת. לכן, כוונת המחוקק מאפשרת לכלול נכסים מסוג מטבעות דיגיטליים בתחומי פעילותם של הבנקים, בהיותם נכס פיננסי.

בית־המשפט פסק כי פרשנות המתירה לבנקים לעסוק בפעילות הקשורה במטבעות דיגיטליים עולה בקנה אחד עם הלשון ומתיישבת על תכליתו של סעיף 10 לחוק הבנקאות (רישוי). צוין כי בישראל טרם אומצה רגולציה משפטית כוללת של מטבעות קריפטוגרפיים. כב' הש' ברק־ארז ציינה כי האסדרה החקיקתית בנוגע למטבעות דיגיטליים נמצאת בשלבי התהוות. אחת השאלות העומדות על הפרק היא סיווגם של המטבעות הדיגיטליים כמטבע, נייר ערך או כנכס ועדכון קונקרטי של החקיקה בתחום זה הוא רצוי.

בהקשר זה נזכיר כי בדצמבר 2020, הרשות לניירות ערך הביעה עמדתה לפיה מטבע קריפטו הוא נייר ערך ולפיכך כפוף לחוקי ניירות ערך הישראליים. עמדה זו גובשה אגב פניה של חברה העוסקת במסחר בבלוקצ'יין לקבלת הנחיה מקדמית. רשות ניירות ערך ציינה בהחלטתה מיום 21.12.2020 כי לא ניתן להימנע מפרשנות מרחיבה של חוקי ניירות הערך באופן שיחולו על מסחר קריפטוגרפי, זאת משום ששוק המטבעות הקריפטוגרפיים אינו מפוקח על־ידי מערכת רגולטורית חלופית שתספק הגנה ראויה לרוכשים (ראו: מענה לפנייה מקדמית בעניין חברת קירובו בע"מ, 21.12.2020, https://tinyurl.com/4wk6bx8v).

נזכיר כי בפברואר 2023, בנק ישראל הוציא מסמך עקרונות לפעילות מטבעות יציבים ובתוך כך המליץ לקדם חקיקה לפעילות מטבעות יציבים (ראו: מסמך עקרונות לפעילות מטבעות יציבים (2023) https://tinyurl.com/b4ez5ypk).

לפסק הדין ראו: בג"ץ 7364-22 ביטס אוף גולד נ' נגיד בנק ישראל (10.10.2023) https://tinyurl.com/2p9b447d