מקרה שהיה כך היה, בבריכת השחייה היחידה במועצה האזורית קריית ארבע החליטה המועצה לבצע הפרדה בין נשים לגברים בשעות הרחצה.[1] חשוב לציין שאוכלוסיית קריית ארבע אינה חרדית במלואה. פסק הדין הוא המשכה של הפרשה אז התחייבה המועצה לייחד שעות לרחצה מעורבת, אלא שהתחייבויות לחוד ומעשים לחוד.[2] למרות התחייבותה במסגרת העתירה הראשונה, המועצה החליטה לאפשר את פתיחת הבריכה לרחצה נפרדת בלבד.
על אף חוסר רצונו של בית המשפט להתערב בשיקול דעתה של הרשות המקומית, ומתוך סברה כי העניין ייפתר בפשרה, בית המשפט לא קבע שעות רחצה מוגדרות. פשרה לא מיהרה לבוא והעניין שב ועלה בפני בית המשפט העליון ביושבו כבית המשפט הגבוה לצדק.
כבוד השופט עמית מתמקד בפסיקתו ברשות המקומית ובכך שעליה להקצות את משאביה באופן סביר והוגן בין התושבים החיים בסביבתה, גם אם הם מיעוט. השופט עמית מציין כי "החקיקה המסדירה את הפעלתן של בריכות שחייה בישראל מניחה כי הכלל הוא שהשחייה היא מעורבת, וכחריג, הרשות המוסמכת רשאית לקבוע זמנים לרחצה בהפרדה מגדרית כאמור בתקנות ובחוק, ובמצבים מסויימים אף חייבת לעשות כן" (ההדגשה במקור).[3] כך, למשל, תקנה 4(6) לתקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה), התשס"ד–2004 קובעת כי מחזיק בריכה רשאי "ליחד שעות רחצה לנשים או לגברים בלבד". אמנם המועצה האזורית קרית ארבע נמצאת באיו"ש אך המסגרת הנורמטיבית שחלה, כפי שמסביר השופט עמית בפירוט, היא החקיקה הישראלית המסדירה הפעלת בריכות שחייה.[4]
דבריו של כבוד השופט גרוסקופף המבסס את קביעותיו על בסיס עקרון השוויון המגדרי שהוא עיקרון יסוד במשפט הישראלי, ממחישים היטב את החשיבות בשוויון מגדרי בהקשר זה:
"האיסור על הבחנה במתן שירותים לציבור על בסיס קריטריון אסור, ומין בכלל זה, כולל, במקרה הרגיל, גם איסור על מדיניות של 'נפרד אך שווה' ('separate but equal'). מדיניות שכזו, המבחינה על בסיס מגדרי תוך יומרה לספק לגברים ולנשים שירותים באיכות שווה, היא ככלל מדיניות מפלה ופסולה. נפרד לעולם אינו שווה. עצם העובדה שהענקת שירות לציבור נעשית תוך הבחנה בין נשים וגברים, טומנת בחובה לרוב את הפגיעה המרכזית אותה ביקש המחוקק למנוע – הפגיעה הנובעת מתיוגו של מקבל השירות על פי הקריטריון האסור (המגדר אליו הוא משתייך), ולא על פי הקריטריון הרלוונטי להענקת השירות (זכאות, נזקקות וכיו"ב)".[5]
השופט גרוסקופף קובע כי על הרשות הציבורית להחליט בנוגע לרחצה בהפרדה מגדרית בהתבסס על סעיף 3(ד)(3) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א–2000. הסעיף קובע שיש לוודא כי ההפרדה היא הפרדה מוצדקת וכי קיימת חלופה סבירה המתחשבת בציבור שעלול להיפגע מאותה הפרדה.[6] כבוד השופטת ברון מוסיפה כי ההחלטה החד צדדית של המועצה האזורית פוגעת במספר זכויות יסוד העומדות בבסיס שיטת המשפט – הזכות לכבוד, הזכות לשוויון, הזכות לאוטונומיה של הפרט והזכות לחופש מדת וחופש הדת.[7]
זכויות אלה מצריכות איזונים שעליהם להיעשות בהתאם לעוצמת הפגיעה של הנורמה הדתית-מסורתית בפרט ובהתאם למשקל הנורמה הדתית בתרבות הנדונה. לא אחת מגיעות לפתחו של בית המשפט תביעות בהן מתבקש הוא לאזן בין אינטרסים שונים, למשל בין הזכות לשוויון לבין הזכות לחיים בקהילה תרבותית באשר למגורים ולחינוך;[8] בין הזכות לשוויון לבין הפרדה בתחבורה ציבורית;[9] בין הזכות לשוויון לבין גיוסם של בני הישיבות לצה"ל.[10] כל אלו (ואחרים) מציבים בפני בית המשפט, ובפנינו, כחברה, את רב-התרבותיות המצויה בישראל.
אם כן, פסק הדין מעורר סוגייה נרחבת הנוגעת להפרדה מגדרית במקומות ציבוריים שונים שאינה נותרת בגדר בריכת המריבה בלבד. ניכר כי פסק הדין מלמד שהאינטרס הציבורי הוא לאפשר פעילות משותפת במקומות ציבוריים, וכי אי מתן הזדמנות לפעילות מעורבת עלולה לגרור פגיעה בחירות האדם.
בית המשפט העליון קבע כי על הרשות לאפשר רחצה מעורבת ב"בריכת המריבה" מבלי שתבוטל האפשרות לרחצה מגדרית נפרדת, כלומר, בשונה מפסק הדין הראשון שם היתיר לרשות לפעול לפי שיקול הדעת הנתון לה, כאן בית המשפט קובע שעות פעילות מומלצות לרחצה מעורבת. ונשאלות השאלות מה באשר למקומות ציבוריים בהם הנורמה הרווחת מזה שנים היא פעילות מעורבת? האם האיזון הנכון מחייב לאפשר גם הפרדה מגדרית? האם בכך עלולות להיפגע גם זכויותיהן של נשים? של קבוצות מיעוט? האם על עקרון השוויון לסגת במקרה כזה?
במאמרו, אמנון רובינשטיין עומד על החשיבות שבתפיסה הרב-תרבותית לפיה יש להכיר בזכויות קיבוציות של מיעוטים ולהדגיש את זכויותיהן של קבוצות שונות ואחרות. גופי המדינה נדרשים לשקף את האינטרסים של כלל הקבוצות, כולל של קבוצת "האחרים".[11] רובינשטיין גורס כי היבט נוסף לרב-תרבותיות הוא זה המציב גשרים בין תרבויות ולא מפריד ביניהן. גשרים אלו הם גשרים של הכרה הדדית וסובלנות של קבוצה אחת כלפי האחרת.[12]
נראה כי פסק הדין מדגיש את החשיבות שברב-התרבותיות בישראל, במיוחד בימים אלו בהם החברה שסועה נראה כי התחשבות של האחד באחר היא האפשרות ליצור חברה מלוכדת יותר שכבוד הדדי שורר בה. אסיים בדבריו היפים של השופט גרוסקופף: "משאיפתנו לחיות בחברה שוויונית, בה אין מבחינים בהענקת שירותים לציבור בין נשים לגברים, יהודים לערבים, דתיים לחילוניים, וכיוצא באלה קריטריונים אסורים". כלומר, לאפשר מצב בו "איש באמונתו יחייה".
[1] שם.
[2] בג"ץ 5527/17 שוקרון נ' המועצה המקומית קרית ארבע (26.4.2018).
[3] בג"ץ שוקרון, לעיל ה"ש 1, בפס' 6 לפסק דינו של השופט עמית.
[4] שם, בפס' 7–8 לפסק דינו של השופט עמית.
[5] שם, בפס' 5 לפסק דינו של השופט גרוסקופף.
[6] שם, בפס' 8 לפסק דינו של השופט גרוסקופף.
[7] שם, בפס' 1, 4 לפסק דינה של השופטת ברון.
[8] עידו פורת "זכויות קבוצתיות בישראל – שלושה מבחנים מנחים" מחקרי משפט ל 387, 388 (2016).
[9] אלון הראל ואהרון שנרך "הפרדה בין המינים בתחבורה ציבורית" עלי משפט ג 71, 82 (תשס"ג).
[10] אביעד הכהן "בג"ץ או בד"ץ? מעורבות שיפוטית בסוגיות הלכתיות – מגבלותיה, היקפה ותוצאותיה" משפט ואדם – משפט ועסקים יד 395, 402 (2012).
[11] אמנון רובינשטיין "שקיעתה, אך לא מותה, של הרב-תרבותיות" הפרקליט מט 47, 52 (תשס"ז).
[12] שם, בעמ' 90.
