בעקבות בן שלוש ייבוא וייצוא בע"מ נ' יפאורה – תבורי בע"מ
(ה"פ 11125-05-19 מיום 19.10.2020)
הנה לפנינו פסק דין נוסף המכיר בלגיטימיות של היבוא המקביל ומכשירו מטעמים של הגברת התחרות במשק הישראלי והאינטרס הציבורי שבהוזלת מחירים. בן שלוש יבוא וייצוא בע"מ היא חברה העוסקת ביבוא מקביל. היא ביקשה לייבא לישראל מוצרי שוופס מאוקראינה. החברה האוקראינית קנתה את המוצרים כדין מיצרן מקומי בעל זכויות בסימן המסחר. אלא שבישראל שייכות הזכויות בסימן המסחר לחב' יפאורה תבורי בע"מ – והיא התנגדה ליבוא מתחרה.
כידוע, סימני מסחר משמשים כלי שווקי למיתוג מוצר או שירות.[1] בעידן הגלובלי, התחרות על ליבו של הצרכן גוברת, היצע המוצרים והשירותים גדל, וסימן המסחר קשור ישירות למוניטין שצבר המוצר.[2] יפאורה טענה להטעיית הצרכן, לגניבת עין ולפגיעה במוניטין. אך כב' השופט אמיר קבע שטענות אלו אין בהן כדי להגביל את זכותה של בן שלוש ליבוא מקביל של משקאות שוופס הנושאים את סימן המסחר "שוופס" – משום שמדובר במוצרים מקוריים.
שאלה נוספת שדרשה הכרעה באותו הליך היא חוקיות היבוא המקביל, בהתחשב בכך שיפאורה היא בעלת הזכויות בסימן המסחר בישראל ומייצרת את המוצר בישראל. יפאורה טענה כי יבוא מקביל מתקיים כאשר הן החברה בעלת הזכויות מייבאת את המוצר והן היבואן המקביל – ולא כך לטענה בענייננו. אלא שבית המשפט פסק כי:
"אין כל רלבנטיות לשאלה מניין וכיצד הגיעו לידי בעלת הסימן יפאורה הסחורות אותן היא משווקת, והאם היא ייצרה אותן או שייבאה אותן. שהרי זכות הבעלות של יפאורה בסימן המסחר שוופס קיימת מכוח רישומו של הסימן על שמה; והיא נשמרת מכוח השימוש המסחרי שיפאורה עושה באותו סימן, דהיינו בשיווק הסחורות על-ידיה ומטעמה – בין שהיא מייצרת ובין שהיא מייבאת את הסחורות הנושאות את המותג".[3]
השאלה השנייה שדרשה הכרעה היא הלגיטימיות של היבוא המקביל בהינתן שהרכבו של המוצא המיובא שונה מזה של המוצר המיוצר בישראל. בית המשפט פסק כי גם אם מרכיבי המוצרים שונים אין זה אומר שהמוצר המיובא בייבוא מקביל איננו מקורי ואמיתי. "המבחן הרלבנטי לענייננו הוא מבחן המקוריות והאותנטיות של המוצר, ולא מבחן של זהות בכל הניואנסים בין המוצרים המקוריים לבין המתחרים".[4]
שאלה שלישית נגעה לדוקטרינת מיצוי הזכויות במצב בו קיים פיצול טריטוריאלי בבעלות בזכויות בסימן המסחר. כלומר: בעל הזכויות בסימן המסחר בטריטוריה הזרה הוא לא בעל הזכויות בסימן המסחר בישראל. בית המשפט פסק כי "יפאורה הייתה מודעת לפיצול הטריטוריאלי, כאשר רכשה את הזכויות בישראל […]. לכן, יפאורה אינה יכולה להלין על פגיעה בזכויותיה מכוח אותו פיצול רצוני ומוסכם, והיבוא המקביל הוא חלק מהסיכונים המסחריים אותם הייתה צריכה להביא בחשבון כאשר רכשה את הזכויות".[5] ועוד:
"מרגע שבעל הזכויות בארץ המוצא שם את הסחורה בשוק ומכר אותה, חלה דוקטרינת המיצוי. פירושו של דבר הוא, שמאותו רגע רשאי כל מי שרוכש את הסחורה בשוק לעשות בה כרצונו, ובכלל זה לייצא אותה לארצות אחרות (או למכור אותה לגורמים שלישיים, שהם אלו שמייצאים אותה לארצות אחרות). אין כלל צורך לקבל מבעל הסימן הזר היתר לייצא".[6]
נפסק כי בן שלוש רשאית לבצע יבוא מקביל של משקאות שוופס שיוצרו באוקראינה על ידי בעלת הזכויות בסימן המסחרי שם. יבוא מקביל אינו עולה כדי הפרת זכויותיה של יפאורה בסימן המסחר הרשום על שמה בישראל, ואין בכך כדי להקנות ליפאורה זכות תביעה מכוח סימן המסחר. בכך, בית המשפט צעד בעקבות פסיקתו הוותיקה של בית המשפט העליון בפרשת ליבוביץ נ' אליהו משנות ה-90,[7] ופרשת טומי הילפיגר משנת 2014.[8]
ידוע כי יבוא מקביל מהווה כלי למאבק ביוקר המחייה בישראל. כבר בשנת 2011 קבעה ועדת טרכטנברג שאחד הגורמים ליוקר המחייה נעוץ בחסמי יבוא.[9] חלק מהמלצותיה של ועדת לנג משנת 2014 היו לקדם יבוא מקביל לשם קידום התחרות.[10] במדינה כמו ישראל – מדינת אי קטנה הסובלת משווקים ריכוזיים ומונופוליסטיים,[11] מגבלות ייבוא משמעותיות עלולות להביא לעליית מחירים. נראה שפסק הדין הנ"ל משתלב עם המדיניות הכלכלית המכירה בערכה של תחרות מכוחו של יבוא מקביל.
[1] למשל איריס סורוקר, "עיונים בעיצובו של סימן המסחר המודרני" ספר שלמה לוין 527, 530 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013).
[2] למשל איריס סורוקר, "ייבוא מקביל של מוצרים המוגנים בסימן-מסחר – הפתרון החוזי" עיוני משפט כז 257, 290 (תשס"ג).
[3] פס' 7 לפסק הדין.
[4] פס' 8 לפסק הדין.
[5] פס' 9 לפסק הדין.
[6] פס' 10 לפסק הדין.
[7] רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309 (1990).
[8] ע"א 7629/12 אלעד מנחם סוויסה נ' Tommy Hilfiger Licensing LLC (פורסם בנבו, 16.11.2014).
[9] הוועדה לשינוי כלכלי חברתי דו"ח הוועדה 178 (2011) (להלן: ועדת טרכטנברג).
[10] הוועדה להגברת התחרות והסרת חסמי ייבוא דו"ח הוועדה 13 (2014) (להלן: ועדת לנג).
[11] למשל דויד גילה "מחיר מופרז כניצול לרעה של כוח מונופוליסטי" משפטים מה 761, 748 (2016).
