בעקבות ע"א 3159/19 הרב יקותיאל אבוחצירא נ' פקיד שומה – היחידה הארצית לשומה (18.10.2020)
השאלה שעמדה לפתחו של בית המשפט בעניין אבוחצירא היא אם תקבולים שקיבל הרב עולים כדי הכנסה החייבת במס או שמא מדובר במתנות ותרומות, שאזי הן פטורות ממס.
רשויות המס טענו כי בין השנים 2003 ל-2009 יוחסו לרב ולמשפחתו הכנסות החייבות במס בגובה של כ-13.8 מיליון שקלים; הפקדת סכומי כסף נוספים בסך שלכ-3.2 מיליון שקלים; נכסי נדל"ן בשווי של כ-9.2 מיליון שקלים; נסיעות לחו"ל בשווי של כ-1.3 מיליון שקלים. שומה כוללת של כ-27.5 מיליון שקלים.
הרב הגיש ערעור על החלטת פקיד השומה לבית המשפט המחוזי וטען כי תקבולים אלו שיוחסו לו אינם חייבים במס מפני שהוא "אינו נותן שירותי דת ולא מפיק הכנסות מפעילותו כמנהיג רוחני; כי אין בביתו קבלת קהל, מנגנון לקביעת תעריפים או שעות ביקור; וכי נוכחותו באירועים שונים לא מהווה שירות".[1] עוד טען הרב כי הגידול בהון שלו לא נובע מהכנסה ממשלח יד וכי מדובר במתנות ובתרומות המוענקות לו כמו לרבנים אחרים בהתאם ל"תורת המקור". לפי "תורת המקור" ניתן למסות תקבולים רק אם ניתן לייחס להם מקור כלשהו בפקודת מס הכנסה. לטענת הרב, החיוב מהווה הטלת מס רטרואקטיבית.
בית המשפט המחוזי דחה את טענות הרב. נקבע כי התקבולים נושאים אופי פירותי ומתקבלים באופן שוטף, מצטבר והולך וגדל – ומשכך עולים כדי הכנסה ממשלח יד. כמו כן, התקבולים ניתנו לרב עבור שירותיו ומתוקף מעמדו כמנהיג רוחני כמסורת שהשתרשה בחלוף השנים. כספים שניתן לסווגם ככספים ששימשו למטרות הקהילה לא יחויבו במס, אלא שקיים קושי לאתר ולסווג כספים שנועדו לקהילה מפני שלא מתנהל רישום בספרים לגביהם. הוחלט על הפחתת השומה לכ-4.6 מיליון שקלים.
על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש הרב ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי התקבלים שקיבל הרב ואשר שימשו לכלכלתו שלו ושל בני ביתו ולשימושם האישי עולים כדי הכנסה החייבת במס, לעומת התקבולים לצורכי הקהילה הפטורים ממס.
בית המשפט קבע כי "'משלח יד' הוא עיסוק עצמאי, […] אשר מניב לבעל משלח היד תקבולים שמקורם באותו עיסוק. […] על אף ששאלת התמורה היא שאלת עזר חשובה שעשויה לסייע בסיווג תקבולים כהכנסה ממשלח יד, אין הכרח להוכיח כי מקורה של הכנסה מסוימת הוא במתן שירות ספציפי מוגדר, או כי התמורה נקבעה מראש והוסדרה בצורה פורמלית מחייבת".[2]
לעניין מיסוי שירותי דת נקבע כי כל עוד ההכנסות משמשות לפעילות ציבורית ולא ניתנות ישירות לנותני השירות ניתן יהיה ליהנות מפטור ממס. לפי חוזר של רשות המיסים, גם אם מדובר בתקבולים בשווה כסף או במימון הוצאות יחשבו אלה להכנסה לפי פקודת מס הכנסה. מצב בו ניתנו תשלומים מבלי שהיתה כל חובה משפטית לתתם וגם מקרה בו התשלום תלוי ברצון הטוב של נותנו – אין בכך כדי לשלול את היותם של התקבולים הכנסה החייבת במס.
נקבע כי לאור אמות המידה בחוזר רשות המסים והמאפיינים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט התקבולים עולים כדי הכנסה:[3]
"המדובר בעיסוק עצמאי, לאורך זמן, המביא לידי ביטוי את כישוריו וסגולותיו האישיות של העוסק, ואשר מניב לעוסק תקבולים שמקורם בשימוש באותם כישורים וסגולות לצורך הפקת ההכנסה. וכפי שנקבע, אין הכרח להוכיח כי מקורה של הכנסה מסוימת הוא במתן שירות ספציפי מוגדר, או כי התמורה נקבעה מראש והוסדרה בצורה פורמלית מחייבת. כל אלה מתקיימים בפעילותו של המערער, ועל כן הכנסותיו הן בגדר הכנסות ממשלח יד החייבות במס".
[…]
"אמנם הכספים ניתנים לכאורה לפי נדבת ליבו של הנותן, ולא לפי התחייבות משפטית, אך נקבע כי הדבר נעשה על פי הנהוג ומתוך ציווי פנימי עמוק הנובע מאמונה, ואין מדובר בנדיבות ללא תמורה, ואף מצד המערער קיימת ציפייה, המעוגנת במסורת, לקבלת הכספים במתווה האמור, אשר ישמשו אותו כמקור פרנסה לו ולמשפחתו".
נפסק כי סיווגו של תקבול כ"מתנה" הפטורה ממס ייעשה על ידי בחינה מהותית של אותו תקבול ולא על פי שמו או צורתו הפורמלית. מתנה במהותה היא אקראית וחד-פעמית, ולרוב, ניתנת על רקע אישי- משפחתי-חברי. שעה שמדובר בהעברות כספים שיטתיות שהרב מקבל במסגרת תפקידו, אין לראות בהן מתנה גרידא אלא תקבול החייב במס.
[1] פס' 6 לפסק הדין.
[2] פס' 28 לפסק הדין.
[3] פס' 31–32 לפסק הדין.
