בעקבות ע"א 49111-12-20 פלוני (קטין) ואח' נ' עירית כרמיאל (ניתן ביום 3.2.2021)
המערערים הגישו תביעה נגד לבית משפט השלום על סך של 25,000 ₪ בדרישה להחזר תשלום בגין נסיעות למוסדות לימוד בישובים ערבים סמוכים למקום מגוריהם. בית משפט השלום הורה על מחיקת התביעה בשל העדר סמכות עניינית – תביעה שכזו אמורה להיות מוגשת כעתירה מנהלית. עוד נקבע כי אין חובה חוקית על הרשות לממן תחבורה לבית הספר וחזרה ממנו. נוסף על כך, קבע בית המשפט, העיר כרמיאל היא עיר שנועדה לבסס את ההתיישבות היהודית, כך שהקמת בית ספר ערבי או מימון הסעות לתלמידים ערבים עלול לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביון העיר.
המערערים טוענים בפני בית המשפט המחוזי טענות שונות, ובראשן הזכות החוקתית לחינוך – על העירייה לדאוג לזרם חינוכי מתאים לתלמידים הערביים המתגוררים בתחומיה. כמו כן עליה לדאוג להסעות לתלמידים ולדאוג לנגישות לבית הספר כאשר אין בישוב המגורים בית ספר מתאים. גם עיריית כרמיאל טענה טענות שונות, ובתוך כך, כי בעיר ישנם בתי ספר בהם לומדים גם תלמידים ערבים וכי ישנה תחבורה ציבורית נאותה וסדירה לישובים ערבים סמוכים. אולם המערערים נרשמו למוסדות חינוך לא רשמיים מחוץ לעיר, ולכן אין הם זכאים למימון מאת הרשות המקומית בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך.
כב' נשיא בית המשפט המחוזי, הש' שפירא, קבע כי יש לדחות את הערעור באשר למימון הסעות, שכן אין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום בהקשר זה. עם זאת, פסק הדין של בית המשפט קמא דורש הבהרות ותיקונים במיוחד בנוגע לפרשנות חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: "חוק הלאום"). נפסק כי בית המשפט קמא עשה שימוש שגוי בחוק הלאום עת שרבב אותו לפסק דינו. זאת, במיוחד לאור העובדה שהעניין אינו במחלוקת והצדדים לא ביקשו להסתמך על הוראה מהוראותיו. אין להוסיף לשיקולי העירייה שיקול שלא טענה, לא התבססה עליו ואף הסתייגה ממנו.
אשר לטענת האפליה: בית המשפט סבר כי הטענה לא גובתה בבסיס עובדתי ואף הייתה משוללת למצב הקיים השטח. כ-600 תלמידות ותלמידים מהעיר כרמיאל לומדים מחוצה לה ועושים דרכם למוסדות לימוד במימון עצמי. תושבים ערבים מהעיר השולחים את ילדיהם למוסדות חינוך רשמיים מקבלים מימון הוצאות נסיעה בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך. נוסף על כך, באחד המקרים הכיר משרד החינוך בהוצאות נסיעה אף למוסד שאינו רשמי, זאת בשל העדר חלופה לימודית ראויה אחרת.
משכך, המערערים הלומדים במוסדות שאינם רשמיים, אינם זכאים למימון הוצאות נסיעה. אין מדובר באפליה כי אם באבחנה משיקולים ענייניים המתבצעת בהתאם להוראות משרד החינוך.
רשות מקומית אינה מחויבת לפי החוק, התקנות או חוזר המנכ"ל לממן הוצאות נסיעה עבור מוסדות חינוך שאינם רשמיים, כמו גם לא מוטלת עליה חובה לדאוג שקיימת תחבורה ציבורית לאותם מוסדות. העירייה אינה מחויבת לממן הוצאות נסיעה במקרה דנן שכן אין מדובר במצב חריג הדורש התייחסות מיוחדת.
בית המשפט עמד על חוקתיותה של הזכות לחינוך:
"הזכות לחינוך הוכרה כזכות בסיסית של האדם עוד משחר ימיה של המדינה, כאשר לילד והוריו קיימת זכות לבחור בחינוך התואם את ערכיהם והשקפת עולמם ומנגד על המדינה חובה לספק לאזרחיה חינוך שיאפשר להם לפתח ולעצב את אישיותם, כישוריהם ותפיסתם הערכית, ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית […] הזכות לחינוך מכילה הכרה בזכויות קבוצתיות של קהילות מיעוט לחינוך התואם את תרבותן הייחודית ושוללת, יחד עם הזכות לשוויון, העדר הפליה בחינוך ובנגישות אליו".
חשיבות הזכות לחינוך ומעמדה החוקתי מחייבים להנגיש אותה לציבורים שונים בישראל, במיוחד לאוכלוסיות מעוטות יכולת ולבני מיעוטים. בעשורים האחרונים אנו עדים להקמתם של בתי ספר פרטיים המציעים לתלמידות ולתלמידים גישות חינוכיות שונות ופותחים מגמות לימוד מגוונות. ראוי שהאפשרות להשתלב בבתי ספר פרטיים המוכרים על ידי משרד החינוך, שאינם בהכרח בתי ספר ממלכתיים, תהיה פתוחה גם בפני האוכלוסייה הערבית. שעה שאין בעיר פלונית בית ספר המיועד לאוכלוסייה הערבית הגרה בתחומיה, ומשרד החינוך ממילא מממן הסעות אל מחוץ לעיר, יש לשקול שהמימון ייעשה לא רק לבתי הספר הרשמיים, אלא גם לבתי ספר התואמים את בחירת המשפחה.
