הרגולטור ובית המשפט

רגולטורים – מאסדרים – נושאים תפקיד ציבורי חשוב. הם מהווים נקודת ממשק מתווכת בין החוק לבין האזרח. הם מפרשים את החוק המסור לסמכותם, דואגים להתקנת תקנות ומוציאים הנחיות לביצוע, ומקבלים החלטות שדרכן מיושמים חוקי הכנסת הלכה למעשה. רשות התחרות, למשל, מופקדת על נושאיו של חוק התחרות הכלכלית ומתווה מדיניות משפטית בקשר לנושאים המסורים לסמכותה, כגון ביחס למיזוגי חברות. הרשות להגנת הצרכן, האמונה על יישום חקיקה למניעת הטעייה כלפי צרכנים, מתווה מדיניות אכיפה המבררת בין סוגי הטעייה ובכך ממלאת בתוכן ממשי את מושג ההטעיה הסטטוטורי. אתן כדוגמא גם את הרשות לניירות ערך, המקדמת מהלכים לטיוב המסחר בניירות ערך בבורסה, בגדרי חוק ניירות ערך המסור להפעלתה. רשויות אלה, ואחרות, הן המראה של החוק. הן מתווכות בין החוק לבין האזרח. הן הדרך שבה החוק ישתקף בשטח. מכח עבודת הרגולטור, החוק הופך ממילה תלויה-על-עץ למציאות יומיומית.

אין זה מפליא, לכן, כי מעמדו של הרגולטור בבתי המשפט מהווה שאלה רבת חשיבות ושנויה במחלוקת. בענין זליגמן – נשוא רשימה זו – דובר בפרקטיקה של חברות ביטוח לגבות ממבוטחים תשלומי ריבית שהן מכנות "תת-שנתיות".[2] התובעים באותה פרשה הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בטענה כי חברות הביטוח פעלו שלא כדין ובניגוד לחוזרים שהוציא המפקח על הביטוח בקשר עם היבטי גבייה שונים. הערכאה קמא העניקה אישור להגשת התובענה. ואולם בהליך הערעור לבית המשפט העליון, כבוד השופטת וילנר (בהסכמת חבריה, כבוד השופטים שוהם ומינץ), ביטלה את האישור. כבוד השופטת אימצה את עמדת הרגולטור, המפקח על הביטוח, לפיה חברות הביטוח לא חרגו מהנחיותיו כמאסדר. המפקח הציג את עמדתו בבית המשפט, לפיה ניתן לפרש את החוזרים הרלבנטיים ככאלה שאינם שוללים את גביית התת-שנתיות השנויה במחלוקת. כבוד השופטת וילנר אימצה את גישת המפקח, מתוך שסברה שיש ליתן משקל מכריע לעמדת הרשות. "מקום בו קיימת עמימות פרשנית, ולשון דבר החקיקה מאפשרת פרשנויות שונות, עשויה הפרשנות של הרשות המינהלית – ככל שהיא אינה סותרת את לשון ההוראה – להכריע את הכף".[3] "ככל שההסדר הנורמטיבי עוסק בתחום הדורש מומחיות מקצועית והיכרות קרובה ומעמיקה עם יישום ההוראות בשטח, ייטה בית המשפט לאמץ את פרשנותה של הרשות המינהלית".[4] ולבסוף: "אם מצא בית המשפט כי עמדתו של המאסדר סבירה ומתיישבת עם לשון הנחיותיו, ברירת המחדל תהיה לאמץ עמדה זו. סטייה מברירת המחדל האמורה, תתאפשר מקום בו ימצא בית המשפט כי קיימים טעמים כבדי משקל לדחיית עמדת המאסדר ואימוץ פרשנות חלופית תחתיה. כך למשל, מקום בו ישתכנע בית המשפט כי עמדת המאסדר נובעת משיקולים שאינם ענייניים או נגועה בניגוד עניינים, יהווה הדבר טעם כבד משקל לדחיית עמדת המאסדר".[5]

הלכת זליגמן, כפי שנפסקה טרום הדיון הנוסף, מטלטלת את יסודות החשיבה החוקתית. מעמדה של הרשות הרגולטורית בה הורם לגורם בעל השפעה יתרה על פרשנותן של נורמות משפטיות. מכיוון שמטבע הדברים יש לרגולטור עמדה בסוגיות המתעוררות בגדרי סמכותו, יוכלו בעלי דין לבקש להציגה בבית המשפט, ובכך להטות את הכף לטובת המתדיין שבו היא תומכת. תפקידו העצמאי של בית המשפט – נשחק. והעיקר: זכותו החוקתית של תובע להתדיין בפני שופט ניטרלי ואובייקטיבי, שתפקידו לפרש כלל משפטי לפי מיטב ידיעתו והבנתו המקצועית, נהדפה מפני היעילות והנוחות שבאימוץ שגרתי עמדת המינהל.

הרגולטור הוא הרשות המבצעת, ואין הדבר משתנה נוכח השם רגולטור או מאסדר, מרשים ככל שיהא. במשולש המונטסקיאני הידוע, הרשות הנבחרת יוצרת את דברי החקיקה המהווים ביטוי לרצונו של העם; הרשות המבצעת – והרגולטורים בתוכה – מיישמים את דברי החקיקה, גם באותם מקרים בהם הם פועלים מתוך מומחיות ושיקול דעת; ואילו הרשות השופטת מפרשת את החוקים בהתאם לתכליתם ומבקרת את תהליכי הביצוע, לרבות הנחיות וחוזרים מטעם המינהל. המטרה העילאית להגן על הפרטים בחברה – אשר לטובתם נוצרה המדינה ושלל חוקיה. יסודות חוקתיים אלה הושבו מחדש על כנם בגדרו של הדיון הנוסף בפרשת זליגמן הנ"ל. בפסק-דין אמיץ ומנומק היטב, כבוד השופט חנן מלצר (אשר זוהי לו אחד מפסיקותיו האחרונות בטרם פרישה), הציג את השאלה העיקרית שעמדה לדיון: "מהו המשקל שיש ליתן לפרשנות המאסדר ביחס להנחיות אשר יצאו תחת ידו?"[6] בתמצית, נפסק כי "יש ליתן משקל מסוים (ולעיתים אף מוגבר) לעמדה המוצעת מטעם רשות מינהלית בהקשר לפרשנות דבר חקיקה שעל ביצועו היא אמונה… זאת כאשר ישנן כמה פרשנויות אפשריות, ואולם גם במקרה כזה – אין לייחס לעמדתה משקל מכריע".[7] וכן: "עמדתו הפרשנית של המאסדר לא צריכה לקבל מעמד בכורה".[8] "בית משפט זה חזר והבהיר כי הפרשן המוסמך של דבר חקיקה ראשית הוא לעולם בית המשפט".[9]

כבוד השופט מלצר תמך את עמדתו בנימוקים. ראשית, נכון להתייחס אל עמדת המאסדר בדומה לדברי הסבר להצעת חוק. אלה מקבלים ביטוי בפרשנות החוק, אך אין בהם כדי להכריע.[10] זאת, אף שדברי ההסבר זוכים לפומביות ומאפשרים שיח בין בעלי עניין שונים במסגרת הליך החקיקה. קל וחומר לגבי עמדת המאסדר, שבדרך כלל אינה זוכה לפומביות מראש ולרוב לא מאפשרת שימוע של כלל קבוצות האינטרסים. שנית, יש להתחשב ב"רגישות המובנית בתחום הפעילות של רשויות רגולטוריות מגוונות, ודאי כאלה העוסקות בפיקוח אחר סקטורים שונים בתחומי הכלכלה והשווקים הפיננסיים וכן בענפי המסחר והתעשייה, כך שהמאסדר עלול לסבול מכשל המוגדר בספרות, כחלק מתיאורית הבחירה הציבורית… כ"שבי רגולטורי".[11] זוהי נקודה חשובה: קיים חשש שהרגולציה תעוצב, אף באופן סמוי ולא מודע, באופן המיטיב עם הגורמים המפוקחים על חשבון הציבור. "בענייננו, חברות הביטוח – שחקניות מתוחכמות, בעלות ידע, אשר מאורגנות כקבוצה קטנה בעלת כוח… הן שנהנות מהפרשנות המוצעת על ידי המפקח, ואילו הצרכנים – חלק לא מאורגן מהציבור הרחב, המהווה קבוצה גדולה ומבוזרת הסובלת מקשיי ארגון ופערי מידע – הם המפסידים ממנה".[12] כבוד השופט מלצר הוסיף, כי "מאסדרים לא בהכרח מודעים לכך שהם פועלים באופן מוטה, לטובת הגורם עליו הם מפקחים, והם עשויים לפעול מתוך אמונה שהם משרתים את טובת הציבור".[13] זאת ועוד: למאסדר עלול להיות אינטרס לפרש את ההנחיה באופן שלא ישתמע שהגורמים המפוקחים פעלו בניגוד לה, שהרי פירושו של דבר שכשל בפיקוח. המאסדר, לכן, סובל במידת מה מניגוד עניינים, שעה שהוא מתייצב להציג את עמדתו בבית המשפט, שכן התוצאה עשויה להשפיע על המוניטין שלו ואולי להפנות אליו אצבע מאשימה.

כבוד השופט מלצר מנה מספר שיקולים הנוגעים למאסדרים ואשר על בסיס יש לבחון אם לקבל או לדחות את עמדתם הפרשנית:[14] (א) האם הפרשנות המוצעת מטעם המאסדר תואמת את כללי הפרשנות המקובלים בפסיקה? (ב) מומחיות המאסדר – האם העמדה הפרשנית שהציג המאסדר היא טכנית ומקצועית, שאז יתרון המומחיות שלו עשוי לבוא לידי ביטוי, או שמא מדובר בעמדה נורמטיבית, שאז המומחיות נתונה לבית המשפט כפרשן מוסמך? (ג) האם מבנה השוק המפוקח וזהות הצדדים שנוגעים להליך מעוררים את החשש שהמאסדר נגוע בכשל רגולטורי? (ד) יסודיות העמדה: האם העמדה הפרשנית שהציג המאסדר מעמיקה, מנומקת ורחבת היקף? (ה) עקביות: האם אותו מאסדר הציג עמדות פרשניות סותרות לגבי אותו נושא? (ו) כפל רגולטורי: האם יש שני מאסדרים לאותו תחום שהציגו עמדות פרשניות נוגדות? (ז) ניקיון הפעולה המינהלית: במקרים שבהם עמדת המאסדר נובעת משיקולים שאינם עניינים או מניגוד עניינים, אין לשעות לה.

פסק-הדין מנתח בהרחבה את הלכת Chevron והלכת Auer  האמריקאיות, בגדרן אומצה גישה לפיה במקום בו יש שיקול דעת פרשני, על בית המשפט להנסיג את דעתו מפני עמדתה הפרשנית של הרשות המינהלית.[15] כבוד השופט מלצר הציג את הביקורת על פסק-הדין, אשר "איתגר את עקרון הפרדת הרשויות, שלפיו עד לפסק הדין, תפקיד הפרשנות היה מצוי באחריות הבלעדית של הרשות השופטת. כך נטען כי הלכת שברון טשטשה למעשה את ההבחנה בין עריכה של פרשנות שיפוטית, שהיא תפקידה של הרשות השופטת, לבין קביעת מדיניות, שהיא בסמכות הרשות המבצעת, כך שנוצרה תפיסה לפיה פרשנות שיפוטית היא חלק מהתווית מדיניות".[16] תואר כיצד ההלכה צומצמה בפסיקה מאוחרת, המחייבת לעבור תחילה שלבים של פרשנות עצמאית, ורק לאחר מסקנה שההנחיה המינהלית היא עמומה, ניתן לאמץ את הפרשנות המינהלית, אך רק אם זו סבירה וניתנה במסגרת הליך רשמי, הוגן ורציני ומשקפת את המומחיות הנתונה לרשות באותה סוגיה.[17] הוצגה ברחבה דעת המיעוט של כבוד השופט Gorsuch – אותה כבוד השופט מלצר המליץ לאמץ – ואשר לפיה הלכת Auer סותרת את עקרון הפרדת הרשויות: "שכן פירוש הדין מסור לבית המשפט ואין להעביר סמכות זו לרשות המינהלית".[18] והנה כאן ציטוט חשוב שראוי שנדגיש (בס' 90 לפסק-הדין): "הלכת Auer סותרת את עיקרון היסוד במשטר דמוקרטי של זכות הפרט לעמוד פני שופט ניטרלי, ובניגוד לגורמים מינהליים, שעשויים להיות מוטים ונגועים באינטרסים זרים, שופטים הם ניטרליים ועצמאיים, ועל כן מלאכת הפרשנות הופקדה בידיהם". כבוד השופט מלצר סיכם: "ניתן ללמוד מהמשפט המשווה בארצות-הברית כי גישת ההנסגה מפני העמדה הפרשנית של הרשות, שבוססה בעניין Chevron, בעניין Auer ובפסקי דין נוספים… מעוררת קשיים רבים, שחלקם נוגעים גם לעקרונות חוקתיים, ועל כן היא צומצמה שם לאחרונה.[19]

פסק-הדין מתייחס גם להגנת זוטי דברים במסגרת תובענות ייצוגיות. הגנה זו, בעלת תחולה רחבת היקף במשפט הישראלי, נועדה למנוע התדיינות בנושאים קלי ערך שאין בהם חשיבות ומצד שני הם מעמיסים על ערכאות המשפט ועל הצדדים המתדיינים. מטרה נוספת היא למנוע שימוש לרעה בזכות התביעה.[20] נפסק, כי שעה שמדובר בתובענה ייצוגית, אין לדוקטרינה זו תחולה. "יישום ההגנה של זוטי דברים על מוסד התובענות הייצוגיות עלול לעורר סתירה בין התכליות העיקריות של התובענה הייצוגית: להעניק סעד לפרט במקרים בהם הנזק הנגרם לו נמוך, באופן שלא היה מתמרץ אותו לתבוע בגינו, ולקדם את אכיפת הדין ואת ההרתעה מפני הפרתו".[21] כבוד השופט מלצר עמד על כך שהתובענה הייצוגית נועדה ליתן מענה דווקא לנזקים הקטנים שלא היו מגיעים להליך משפטי כל אחד בנפרד. בד בבד יש לזכור כי חוק התובענות הייצוגיות מכיל בתוכו מנגנון פנימי המאפשר לדון ולהתחשב בשיקולי צדק ולמנוע שימוש לרעה במכשיר דיוני זה. בעיקר, תובענה ייצוגית אינה מוגשת כמהלך של זכות, אלא נדרשת לאישור מוקדם מצד בית המשפט. הדבר מעוגן בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, לפיו אחד התנאים לאישור תובענה ייצוגית הוא כי "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין". בנסיבות אלה, על רקע תכליתו של מוסד התובענה הייצוגית, ובשים לב למנגנון האיזון הפנימי הקבוע בו, אין להחיל עליו את דוקטרינת זוטי הדברים.

עמדתו של כבוד השופט מלצר זכתה לרוב. תמכו בה כבוד השופטים ברק-ארז, הנדל ופוגלמן. בדעת מיעוט, כבוד השופטת וילנר (אליה הצטרפו כבוד השופטים מינץ וסולברג) תמכה בגישה לפיה יש ליתן לעמדת המאסדר משקל ממשי משום שהוא יצר את הנחיותיו ועמדתו משקפת את התכלית שעמדה לנגד עיניו. לשיטתה, "כאשר מתקבלת עמדתו הפרשנית של המאסדר ביחס להנחיות שהוא יצר (ככלל, מתבקשת עמדתו במקרים שבהם השופט-הפרשן מגיע למסקנה כי ההנחיה עמומה), הרי שלעיתים העמדה מהווה, הלכה למעשה, מעין דברי הסבר להנחיות ובאה אפוא חלף ההיסטוריה החקיקתית של הנורמה".[22] מתוך עקרון הכיבוד ההדדי בין הרשויות, ראוי לדעתה ליתן משקל מוגבר לעמדת המאסדר יוצר הנורמה. "מתן משקל לעמדתו הפרשנית של המאסדר מקדמת את השוויון, האחידות והוודאות המשפטית, שכן המאסדר אשר אף אמון על אכיפת הנחיותיו, עושה כן בהתאם לפרשנותו ולכוונתו".[23] כבוד השופטת וילנר הציגה את שיקול המומחיות והמקצועיות התומך באימוץ פרשנותו של המאסדר. כך גם סברה שנכון הוא כי בית המשפט יכיר במגבלותיו וכי הוא אינו בעל מומחיות בכל תחומי הידע האנושי. לכן ראוי שיאמץ את דעת הרגולטור, אלא אם ישנם טעמים טובים או הצדקות ממשיות להימנע מכך.[24] מול בעיית השבי הרגולטורי הציגה את חזקת התקינות המינהלית כעקרון מושרש ומנחה בכל הליך מינהלי.[25] בתחום הגנת זוטי הדברים, כבוד השופטת וילנר סברה שראוי להחילה גם על תובענות ייצוגיות בהתאמות המחויבות.

ראוי לשים לב: במישור החוקתי, התפלגו הדעות בקרב השופטים. שופטים המזוהים ברגיל עם השקפה כללית ליברלית (כבוד השופטים מלצר, ברק-ארז, פוגלמן, הנדל) אימצו גישה שיפוטית המקפידה על עקרון הפרדת הרשויות. גישת הרוב שומרת על מעמדו העצמאי של בית המשפט כפרשן המוסמך של הנורמה המשפטית החלה, יהא מקורה אשר יהא, גם אם נוצרה על ידי הרשות המבצעת. גישתם ממצבת את בית המשפט כמוסד המוסמך לבקר את התנהלות הרשות המבצעת בהליכים בפניו, והיא מדגישה את עקרון השוויון: הכל שווים בפני בית המשפט, האזרח והרשות, ללא העדפה מוקדמת של מי המתדיינים, יהא מעמדו רם ובכיר ככל שיהא. לעומת זאת, שופטים המזוהים ברגיל עם השקפה שמרנית (כבודה השופטים וילנר, מינץ, סולברג) אימצו גישה ה מבקשת לחזק את מעמד הרשות המבצעת, בהקנותה לעמדתה מעמד מועדף בבית המשפט. מתן משקל מוגבר לעמדת הרגולטור צפויה להטות את כף המאזניים כנגד המתדיין הפרטי, אלא אם הציג נימוקים כבדים לסתור. בכך צפויה להצטמצם הביקורת השיפוטית, שהרי עמדת הרגולטור לא תעמוד כשווה בין שווים, אלא תאומץ כמעט באופן אוטומטי, אלא אם קיימות נסיבות חריגות המחייבות אחרת. מעניין לשים לב כי הבדלי המדיניות השיפוטית נשמרו לאורך כל הדרך, גם כאשר דובר בשאלת תחולתה של הגנת זוטי הדברים. עמדת השופטים הליברלים פותחת דלת רחבה בפני תובעים "קטנים" כנגד תאגידים גדולים, בהרחיקה את מכשול זוטי הדברים מפני התובענה הייצוגית. הגישה השמרנית, לעומת זאת, שומרת על מחסום זוטי הדברים, ובכך עשויה לחזק את כוחן הדיוני של החברות הנתבעות ולהמעיט התערבות כנגד פרקטיקות צרכניות פוגעניות.

במישור דיני הביטוח, פסיקת הרוב מצטרפת לשורת הלכות מנחות שמטרתן להגן על אינטרס המבוטחים מפני עריצות חברות הביטוח. די אם אזכיר שתי הלכות מרכזיות: הלכת ישר משנת 1975, והלכת אסולין משנת 2006. בענין ישר,[26] כבוד השופט שמגר פסק כי חברת הביטוח חייבת להבליט תנאים והגבלות המופיעים בפוליסה, על מנת שהמבוטח ידע מהו היקף הפוליסה, מהם התנאים לתחולתה, ומהם הסייגים שבהם לא תחול. באותו מקרה, חברת הביטוח לא הכירה בחבותה הביטוחית מחמת שהרכב המבוטח לא מוגן ב"מגן ביטחונית". בית המשפט מצא כי אין בפוליסה אמירה ברורה המחייבת דווקא מיגון זה כתנאי לחבות הביטוחית. לפיכך, ניסיונה של חברת הביטוח להתנער מהפוליסה – לא צלח. בית המשפט אימץ פרשנות כנגד הנסח (חברת הביטוח) ולטובת הצד החלש (המבוטח), המוגבל באפשרותו להגן על האינטרס הביטוחי שלו.

בעניין אסולין, [27] כבוד השופט אליקים רובינשטיין קבע כי חברת ביטוח אינה רשאית להעלות בכתב ההגנה טענות אשר לא טענה תחילה במכתב הסירוב ששלחה למבוטח. באותו עניין, התובע הגיש תביעה להפעלת פוליסה לביטוח אובדן כושר עבודה, מאחר שסבל מנכות רפואית ופוטר מעבודתו. חברת הביטוח דחתה את דרישתו לתשלום תגמולי ביטוח בטענה שהמבוטח לא גילה לה את מצבו הרפואי המלא בטרם הצטרף לביטוח. אסולין לא השלים עם הסירוב והגיש תביעה לבית המשפט. בכתב ההגנה, חברת הביטוח העלתה נימוקי סירוב שלא ציינה במכתב הדחייה, כגון שהתובע כלל לא איבד את כושר העבודה. בית המשפט פסק כי על חברת הביטוח לפרוש בפני המבוטח את מלוא נימוקיה לדחיית תביעתו בהזדמנות הראשונה, במסגרת המכתב בו השיבה לפנייתו, ולא להפתיעו לראשונה המשפט. גם כאן, הטעם המרכזי להלכה מצוי בפערי הכוחות שבין הצדדים. בעוד שהמבוטח הוא אדם פרטי שנפגע וסובל נזקים, חברת הביטוח נהנית מאורך נשימה ארוך יחסית ומסוגלת להגן על עצמה באמצעות מנגנונים משומנים היטב של תכנון וביצוע באמצעות מגוון אנשי מקצוע. שעה שהמבוטח פונה בדרישה להפעלת פוליסת ביטוח, על חברת הביטוח לפעול לבירור חבותה ולהשיב למבוטח באופן מלא. הצגת מלוא טיעוניה בהזדמנות הראשונה תאפשר למבוטח  לשקול את צעדיו ולהחליט כראוי אם להגיש תביעה.

אין ספק שחברות הביטוח תורמות להעשרת השיח המשפטי. עובדה זו אינה מפתיעה בשים לב להיקף פעילותן במשק, המובילה לכך שהן גם נתבעות בלא מעט סכסוכים משפטיים. ניתן לאמר, ברמה גבוהה של וודאות, שכל אזרח במדינה מעורב בקשר ביטוחי כלשהו, ולו משום ביטוחי החובה הנוהגים בארצנו בתחום הבריאות (מכח חוק בריאות ממלכתי) ובתחום הרכב (עבור פיצויים לנפגעי גוף בתאונות דרכים). ענף הביטוח חולש כמובן על תחומים רבים יותר: דירות ורכוש, בריאות וסיעוד, חיסכון ופנסיה, חבות כלפי צדדים שלישיים. שכיחות השימוש במוסד הביטוח מובילה לכך שזהו ענף בעל השלכות רחבות וכלל משקיות. המדיניות של חברות הביטוח בקשר עם עיצוב המוצר הביטוחי צפויה להשליך על היבטים שונים של פעילות במשק, מראש ובדיעבד. בדיעבד, לאחר קרות הנזק, תחולת הביטוח משפיעה על דרכי הטבת הנזק והיקף שיקום נפגעים. מראש – ההשלכה של הביטוח היא על עצם הנכונות של שחקנים בשוק ליטול סיכונים. הנכונות של חברת ביטוח לבטח אירוע, או להימנע מביטוחו, צפויה להשליך על היקף הפעילות הכרוכה ביצירת סיכונים. זאת ועוד: חברות הביטוח הן בעלות כח של הכוונת התנהגות כלפי הפרט – בדומה לרגולטורים – בכך שהן מטילות על מבוטחים חובות לנקוט באמצעי זהירות שונים למניעת האירוע הביטוחי. זו גם הסיבה בגינה ראוי בעיני לראות בחברות הביטוח גופים מעין ציבוריים, ולהחיל עליהם את דיני המינהל הציבורי.

פסק-הדין בענין זליגמן מעוגן מתחום הביטוח, אך פועלו רחב הרבה יותר. הוא יוצא אל המסע המשפטי מתוך עקרונות חוקתיים, המניחים זה מול זה את הרגולטור ואת בית המשפט. אין מדובר בגורמים מעומתים, אלא בגורמים משלימים ומאזנים. הרגולטור הוא חלק מהרשות המבצעת וככזה תפקידו הוא ליישם חוקים. יש לרגולטור כח חקיקתי, המבוטא בין השאר בהנחיות שהוא מוציא במגוון סמכויותיו. בהלכת זליגמן, בית המשפט מכבד את כוחו של הרגולטור להתוות הנחיות, לפרשן וליישמן, אך שומר על מערכת האיזונים והבלמים המפורסמת, המציבה את בית המשפט כפרשן מוסמך ואחרון של  הנורמה המשפטית. הנקודה החשובה היא להבין, כי אין לפנינו מאבק כוחות בין שני מוסדות ממלכתיים, אלא עניין אחר לגמרי: זהו פסק-דין המגן על זכויות אזרחים. אזרח היודע שדרכו לבית המשפט פתוחה, ויוכל לאתגר את הרגולטור בתביעה ממשית, פועל בסביבה דמוקרטית במובנה המלא. לעומת זאת, שעה שמילת הרגולטור שוקלת מראש יותר, מידתו הקטנה של האזרח מול השלטון קטנה עוד יותר. וזהו העיקר. בית המשפט, שוב, עמד כמגן האזרחים. בהעמידו את התובע הייצוגי על במת התדיינות שווה מול הרגולטור, בית המשפט אישר מחדש את שלטון החוק ואת שוויון המתדיינים.

[1] הכותבת היא שופטת בדימוס וראשת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.

[2] דנ"א 4960/18 שולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח', מיום 4.7.2021.

[3]  רע"א 9778/16 שולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח', מיום 31.5.2018, בס' 34 לפסק-דינה של כבוד השופטת וילנר.

[4] שם.

[5] שם, בס' 40 לפסק-דינה של כבוד השופטת וילנר.

[6] דנ"א 4960/18 שולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח', מיום 4.7.2021 בס' 1 לפסק-דינו של כבוד הש' מלצר.

[7] שם, בס' 62 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[8] שם בס' 67 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[9] שם, בס' 15 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[10] שם, בס' 49 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[11] שם, בס' 52 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[12] שם, בס' 54 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[13] שם, בס' 56 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[14] שם, בס' 68 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[15] שם, ס' 85 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר ואילך.

[16] שם בס' 87 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[17] שם, בס' 88 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[18]  שם, בס' 90 לפסק-דינו של כבוד השופט מלצר.

[19] שם, בס' 94 לפסק-דינו של כבוד הש' מלצר.

[20] שם, בס' 124 לפסק-דינו של כבוד הש' מלצר.

[21] שם, בס' 126 לפסק-דינו של כבוד הש' מלצר.

[22]  שם, בס' 10 לפסק-דינה של כבוד הש' וילנר.

[23] שם, בס' 11 לפסק-דינה של כבוד הש' וילנר.

[24] שם, בס' 32 לפסק-דינה של כבוד השופטת וילנר.

[25] שם, בס' 44-45 לפסק-דינה של כבוד השופטת וילנר.

[26] ע"א 4819/92, אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר, מיום 30.7.1975.

[27] רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין, מיום 4.5.2006. ראשיתה של הלכה זו הוא בהחלטתי מיום 16.12.2004 בבש"א 3825/04 (שלום ראשל"צ) חביב אסולין נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, בה הוריתי על מחיקת טענות מכתב ההגנה של הנתבעת משום שלא העלתה אותם במכתב הדחייה שהוציאה למבוטח.

שתפו את הכתבה: