חוקרי מעבדת אי השוויון העולמי לקחו על עצמם "להציג את הנתונים האחרונים והשלמים ביותר של אי השוויון".[1] היות ואין תמימות דעים בשאלה מהו שוויון ומהי חלוקת ההכנסות האופטימלית, מטרת החוקרים אינה להביא להסכמה בדבר המדיניות הסוציאלית הראויה, אלא להציג עובדות בנוגע לאי השוויון[2].
להלן נסקור את הפרק הראשון בדו"ח האחרון שפורסם:
World Inequality Report 2022 (World Inequality Lab 2021),
Chapter 1- Global economic inequality: insights
שני המדדים העיקריים המשמשים את החוקרים בהערכת אי השוויון הם: א. הכנסה לאומית (National Income) – סך ההכנסות של אזרחי מדינה מסוימת במשך שנה[3]. ב. עושר לאומי (National Wealth) – שווי סך כל הנכסים בבעלות אזרחים במדינה מסוימת[4]. נתונים אלו, בפני עצמם, לא מספרים דבר על אי שוויון בין מדינות או אנשים שונים באותה מדינה, אלא מתייחסים לאי שוויון בחתך בינלאומי. כמתואר בתרשים להלן, החוקרים עשו בנוסף שימוש גם בחלוקת אוכלוסיית העולם הבוגרת ל-4 הקבוצות הבאות:
50% (המחצית הענייה ביותר באוכלוסיה); 40% (קבוצת הביניים); 10% (העשירון העשיר); ובהם – העשירים ביותר – 1% מאוכלוסיית העולם.
במנעד שבין שוויון מוחלט לחוסר שוויון מוחלט, הקצה המסמל שוויון מוחלט מתקיים כאשר 50% מהאוכלוסייה הם בעלי 50% מהעושר העולמי. הקצה השני מסמל אי שוויון מוחלט, כאשר 50% מאוכלוסיית העולם הם בעלי 0% מהעושר העולמי. לפי איסוף הנתונים, החוקרים מתארים מצב בו הקבוצה הענייה ביותר בעולם מחזיקה בסך של כ-8% בלבד מסך ההכנסות הגלובלי וב-2% בלבד מסך העושר העולמי. 10% מאוכלוסיית העולם העשירה ביותר מרוויחים 52% מסך ההכנסות (בערך פי 5 מהממוצע העולמי) ומחזיקים ב-76% מסך העושר העולמי; מתוכם, ה-1% העשירים ביותר מחזיקים ב38% מסך העושר העולמי. מצב זה קרוב יותר לקצה של אי השוויון המוחלט.
החוקרים מבחינים בין אי שוויון בין מדינות (לדוגמא: הפרשי הכנסה ממוצעת בין גרמנים והודים), לבין אי שוויון בתוך מדינות (למשל: הבדלים בהכנסות בין הודים עשירים ועניים). אי שוויון בתוך מדינות נמצא כיום בשיא היסטורי ואי שוויון בין מדינות גם הוא גבוה, וזאת למרות התקדמות כלכלית ו"סגירת פערים" בין מדינות העולם בעשורים האחרונים.
הנתונים מראים פערים גדולים הן בהכנסות והן בעושר בין אוכלוסיות העולם. אזרחי מדינות אפריקה הדרומית מרוויחים את הסכומים הנמוכים ביותר: 31% מממוצע ההכנסות העולמי, בעוד שבצפון אמריקה מרוויחים בערך פי 3 מממוצע ההכנסות העולמי ופי 6 עד פי 10 מאשר באסיה ובמדינות אפריקה. החוקרים טוענים שהפער אף גדול יותר אם לוקחים בחשבון את ההכנסה לשעה, היות ובאסיה ובאפריקה העובדים נמצאים כ-30% יותר זמן בעבודה מאשר בצפון אמריקה ובאירופה. כאשר בוחנים את סך העושר הלאומי, נראה כי הפערים בין המדינות אף גדולים יותר.
ניתן לראות כי באפריקה, אזור המזרח התיכון, אמריקה הלטינית וכן דרום ודרום-מזרח אסיה, המחצית הענייה של האוכלוסייה מחזיקה בין 9%-12% בלבד מסך ההכנסה הלאומית. החוקרים מסבירים כי אזורים אלו מאופיינים באליטות פוליטיות וכלכליות הנהנות מעושר ושפע, לצד אנשים החיים בעוני משווע. באזורים אחרים בעולם, כגון באירופה, בצפון אמריקה, ברוסיה ובמרכז ומזרח אסיה, אי השוויון בין המחצית הענייה של האוכלוסייה לבין יתר האוכלוסייה הוא פחות קיצוני, אם כי גם שם המחצית הענייה לא מחזיקה ביותר מ20% מההכנסות הלאומיות.
אחת מתובנות המחקר היא שלא מספיק להתבונן במדדים כלכליים כגון הכנסה לנפש או הכנסות לאומיות ממוצעות. זאת, משום שהכנסה ממוצעת גבוהה (הכנסה גבוהה לנפש) לא מבטיחה רמה גבוהה של שוויון. רמת אי השוויון נקבעת בעיקר על ידי הבחירות הפוליטיות המבוצעות על ידי אותה מדינה, או – כיצד המדינה מחליטה לארגן את כלכלתה (למשל: הענקה או שלילה של זכויות מהפרטים, חברות או שחקנים כלכליים אחרים באותה מדינה).
אינדיקטור נוסף המשמש למדידת אי שוויון הוא מדד ה- 10T/50B (Top 10, Bottom 50). זהו אינדיקטור הבוחן את ההבדל בממוצע ההכנסה בין העשירון העשיר באוכלוסיה (Top 10) לבין המחצית הענייה של האוכלוסייה (Bottom 50). אינדיקטור זה עונה על השאלה: "פי כמה מרוויחים העשירים יותר מהעניים?" הממצאים מראים כי באזורים בהם אי השוויון הוא גדול עד קיצוני, ימדד אינדיקטור של 25-28, כלומר העשירון העליון מרוויח בממוצע פי 25-28 יותר מהמחצית הענייה באוכלוסיה. גם בתוך אזורים שבהם רמת אי-השוויון גבוהה, קיימת שונות גדולה בתוצאות הנמדדות על ידי אינדיקטור זה: למשל ביבשת אפריקה, במדינות כגון ניגריה ואתיופיה, האינדיקטור נע בין 13 ל16 בעוד שבמדינות אחרות ביבשת כגון נמיביה ודרום אפריקה, האינדיקטור נע בין 40 ל-63. מעניין לציין כי לא נמצא קשר בין מידת התפתחות המדינה לבין השונות באינדיקטור זה של אי שוויון בתוך המדינות, כלומר: אי השוויון הנמדד על פי אינדיקטור זה קיים הן במדינות מפותחות והן במדינות מתפתחות .
החוקרים מציגים דרכים להפחתת אי השוויון: מיסים (כגון: מס הכנסה, מיסים על צריכה, למשל מע"מ, ומיסי רכוש) והעברות (העברות סוציאליות) המשמשים ל"חלוקה מחדש" (Re-Distribution) של הכנסות (או עושר). דרכים נוספות להפחתת אי שוויון הם כלי מדיניות שונים כגון קביעת חוקי שכר מינימום, חינוך חינם, פיקוח על השכירות וחוקי הגבלים עסקיים (המכוניםPre-Distribution ) אשר אף שהשפעתם פחות ישירה ומורגשת לעומת מיסים והעברות, הם חשובים לא פחות להפחתת אי שוויון.
במקומות מסוימים, בהם אי השוויון הוא מאוד גדול, גם לאחר חישוב השפעת המיסים וההעברות, אי השוויון יישאר יחסית רחב (באמריקה הלטינית ובמדינות מסוימות באפריקה). בנוסף, על פי החוקרים, כלי מדיניות ה Pre-Distribution-הם משמעותיים, ואף יותר משמעותיים מה-Re-Distribution בהפחתת אי השוויון. אחת הסיבות לכך היא כי במדינות עם ממוצע הכנסות גבוה, המיסים גבוהים; אך במדינות בעלות ממוצע הכנסות נמוך – המיסים כמעט ואינם קיימים. לפיכך למעשה למדינות עניות אין בפועל את היכולת הפיסקלית להפחית אי שוויון באמצעות "חלוקה מחדש".
תובנה נוספת של החוקרים היא, כי במדינות בהן מראש אי השוויון היה נמוך לפני מיסים, ה"חלוקה מחדש" תהיה גם היא גבוהה יותר. קשר זה מבטא את הכוחות החברתיים והפוליטיים הפועלים במדינות אלו, אשר דוחפים להפחתת אי שוויון קיים, כאשר ממילא במדינות אלו המנגנונים הקיימים פועלים להקטין את אי השוויון והוא נמוך מלכתחילה. במדינות אלו גם בדרך כלל קיים מנגנון משלים של Pre-Distribution, אשר בדרך כלל צועד יד ביד עם Re-Distribution. (דוגמאות למדינות אלה ניתן למצוא באירופה ובצפון אמריקה בעיקר).
בחינת אחוז מחזיקי ההון הפרטי באזורים שונים בעולם מעלה מספר מסקנות. ראשית, באופן מפתיע, בכל האזורים, העשירון העשיר באוכלוסיה מחזיק בין 60%-80% מההון הפרטי. הדבר מצביע על קיומן של מערכות היררכיות של הון פרטי בכל המדינות, מבלי להתחשב בשונות פוליטית, חברתית או רמת התפתחות כלכלית. לדוגמא, אזור צפון אמריקה, אחד האזורים המפותחים ביותר מבחינה כלכלית בעולם, הוא גם האזור בו קיים אי השוויון הגדול ביותר בכל הנוגע להחזקת הון פרטי. כאשר בוחנים את קבוצת ה1% העשירים ביותר בכל מדינה מגלים אי שוויון אף גדול יותר, עם אחוז החזקת ההון הפרטי שנע בין 35%-46% בצפון אמריקה ובאמריקה הלטינית. לעומת זאת, המחצית הענייה באוכלוסיה בכל האזורים, מחזיקה בין 4%-5% מההון הפרטי (אירופה, מזרח אסיה) ל-1% באמריקה הלטינית. ניתן לומר כי המחצית הענייה של האוכלוסייה כמעט בכל מדינה, משוללת אפשרות להחזקת הון פרטי. בתרשים להלן מוצגים שיעורי החזקת הון בידי המחצית הענייה של אוכלוסיית העולם.
ככל שהגוון בתמונה כהה יותר, שיעור ההחזקה של ההון הפרטי גבוה יותר (אך אינו עולה בכל מקרה על 17.2%). בחלקים הבהירים, אפשר והקבוצה מחזיקה גם בשיעור ממוצע שלילי של הון פרטי, מצב המתאר יותר חוב מהון. למשל ביוון – שיעור החזקה ממוצע הוא 2%-.
החוקרים מתייחסים גם להשפעות מגיפת הקורונה. נראה כי למרות שהמגיפה השפיעה באופן שונה על שכבות סוציו-אקונומיות שונות, הרי שתגובת הממשל (כגון: חלוקת שוברי מזון, מענקים מיוחדים למשקי בית, הטבות למובטלים ועוד) הצליחו בחלק מהמקומות (למשל בארה"ב ובאירופה) למתן את האפקט ולמנוע הרחבה של אי השוויון. עם זאת, במדינות בהן מנגנוני הרווחה והביטחון הסוציאלי אינם מפותחים דיים, הורגשו השפעות המגיפה בעיקר בקרב האוכלוסייה הענייה. לפי הערכות הבנק העולמי, מגיפת הקורונה הובילה כ-100 מיליון איש לעוני קיצוני.
מהו מצב אי השוויון בישראל? ישראל היא מדינה עם הכנסה גבוהה לנפש ועם רמת אי שוויון גבוהה. רמת אי השוויון מושווית לזו שבארה"ב, כאשר המחצית הענייה של האוכלוסייה מרוויחה 13% מסך ההכנסה הלאומית וחלקו של העשירון העליון בהכנסה הוא 49%. הפערים במדד ההחזקה בעושר אף גדולים יותר: המחצית הענייה מחזיקה רק ב5% מסך העושר בעוד העשירון העליון מחזיק ב-62%. אי השוויון בישראל היה ונותר גבוה ב-30 שנים האחרונות למרות שמשנת 2012 פחת במעט. החוקרים מציגים גם את מצב אי השוויון המגדרי בישראל (שיעור הנשים בהכנסה מתעסוקה) ומשווים אותו לזה שבארה"ב (38%). יש לציין לחיוב שאי השוויון המגדרי ירד בישראל בשנים 1991-2019 באופן משמעותי.
[1] https://inequalitylab.world/en/our-mission/
קבוצה של חוקרים חברתיים אשר פועלים מ-Paris School of Economics בצרפת ומUniversity of Berkeley- בקליפורניה, ארה"ב.
[2] World Inequality Report 2022- Introduction (P.22)
[3] בשנת 2021 סך ההכנסה הגלובלית היתה €86 טריליון
[4] בשנת 2021 סך העושר הגלובלי הנקי היה €510 טריליון
