מעת שהסתיימו הבחירות, מחריף השסע בין חילונים לקבוצות הדתיות, עד שדומה כי לנגד עיננו מתגבהת חומה של ניכור וטינה. חילוניות וחילונים נחשפים בתדהמה לתכניות להנחיל לימודי דת חלף דמוקרטיה בבתי הספר הממלכתיים; להשריש הפרדה מגדרית באוטובוסים ובמוסדות להשכלה גבוהה; למנוע מתחבורה ציבורית לפעול בשבת, ולסגור בשבת מסעדות ועסקים המשרתים רבים שמבקשים ליהנות בדרכם ביום המנוחה. סיעות חרדיות מבקשות להשתלט על המרחב הציבורי, להפכו ממרחב יהודי-ודמוקרטי למרחב דתי-ואורתודוכסי, לכפות אורחות של דת על קבוצות חילוניות. נכון, המתח בין דת למדינה תמיד היה כאן; עד היום ניתן להינשא בישראל רק בנישואי הלכה; הכשרות שולטת במוסדות ציבור; והמסחר בדרך-כלל שובת בשבת. ואולם עתה מחריף המתח וצובר ממדים בלתי נסבלים, נוכח הניסיון לקחת עוד ועוד כספי מיסים למימון מוסדות לחינוך תורני. הקבוצה החילונית נדרשת עתה לשאת בגזירות מרובות-חזיתות: לא רק הדתה של המרחב הציבורי; לא רק (כידוע) שירות כמעט-בלבדי בצבא; אלא עתה גם מימון מוגבר של משפחות חרדיות. כספי הציבור שבהם מדובר מקורם במיסים הנגבים מהמגזר היצרני: בדרך-כלל נשים וגברים חילונים (וכמובן גם דתיות ודתיים עובדים), העובדים קשה כדי להתפרנס. ואין מדובר רק במימון אברכי הישיבות או בתי ספר חרדיים (חסרי לימודי ליבה); שכן העוני נצמד למי שבחר ב"תורתו אומנותו" למשך שנים ארוכות, והוא מאלץ את המדינה לתמוך בעניים לאורך חייהם, בתקציבי דיור, בריאות ורווחה.
הטלת נטל גורף על הגורם היצרני לשאת על גבו מגזר שאינו עובד מבחירה – היא מקוממת. עבודה, בחיים המודרניים, נתפסת כדרך למימוש ולהגשמה עצמית, ורבים ימצאו בה מטלה מבורכת שלצידה תגמול כלכלי וחברתי. אך גם אם אין היא אלא הכרח-לצרכי-פרנסה, הרי שהיא מנת חלקם של רבות ורבים בעולם כולו. אחרת, בפשטות, האדם הלא-עובד צפוי ליפול על זולתו. אני טוענת כי המהלך הפוליטי המקודם עתה — להעמיס נטל מוגבר על הקבוצה היצרנית לממן את מי שלומד אך אינו עובד מבחירה — הוא בלתי מוסרי ולא דמוקרטי. בלתי מוסרי, משום שהוא בבחינת אגואיזם וחסר את ראיית האחר. "לראות את האחר" מהווה נורמה מוסרית אנושית, חוצת גבולות ותרבויות. עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי-צרפתי, פיתח את מושג האחריות של האדם כלפי זולתו, כדרך שבה בן-אנוש מבנה את זהותו המוסרית. עמנואל קאנט הגה את תורת המידות סביב הרעיון המוסרי לפיו אין אדם רשאי לעשות מעשה המשפיע על זולתו, אלא אם יהיה מוכן שיעשו מעשה כזה גם כלפיו. אך מדוע ללכת רחוק? רבי עקיבא, שלנו, לימד אותנו הרבה קודם לכן כי הכלל הגדול בתורה הוא ואהבת לרעך כמוך, ואם תרצו ביתר צניעות: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. והרמב"ם, מורה דרך רוחני ומעשי, דגל בשילוב ערכים של תורה-ועבודה, כדי שיוכל האדם לעמוד בזכות עצמו, ולא ייפול מרצון לצדקה מצד אחרים. "לראות את האחר" מהווה חוט רעיוני מחבר בין התיאוריות. יישומה כאן הוא בדרישה פשוטה: ראו גם אותנו, החילוניות והחילונים.
במישור הדמוקרטי, מרבים ללמד בלימודי האזרחות על זכויות אדם ואזרח. אך לצד זכויות – מוטלות חובות. תמיד. בתוך כך מוטלת עלי החובה האזרחית לעבוד ולהתפרנס (אם אינני חולה או נכה), וזאת כחלק מחובותיי כמשתתפת בקהילה מרובת חברים. שימו לב: לעבוד למחייתי אין פירושו דרישה להרוויח הון או להתעשר; אלא רק לעבוד כדי שאחרים בחברה לא יצטרכו לשאת אותי על גבם. ולא משום שאין זה חשוב ללמוד; שהרי הלימודים הם מפתח להתפתחות וחשובים הם מאין כמותם. אך רק-ללמוד הוא בלתי אפשרי, משום שכדי ללמוד צריך לדאוג לפרנסה תחילה.
אין לשכוח שיוקר המחייה בישראל הוא מהגבוהים בעולם. גם הדיור בישראל, כידוע, לא נחשב לבר-השגה. בחורות ובחורים צעירים שזה עתה השתחררו משירות צבאי ארוך נדרשים לעבור מסלול של לימודים גבוהים והכשרה מקצועית, ואז הם יוצאים לעבוד-קשה-כדי-להתפרנס. האם נכון לדרוש מהדור הצעיר לממן את המגזר החרדי שבחר בחיים ללא עבודה? האם זו יכולה להיחשב דרישה מידתית וסבירה? אנו צפויים ליצור בכך תמריצי עבודה שליליים כלפי הדור הצעיר, ותמריץ בחסר לשלם מיסים, שעה שנטל המיסוי המכביד זורם (בין השאר) לממן את מי שבחר להעמיס על זולתו.
הדמוקרטיה נדמית לי כספוג רך ורחב המכיל בסובלנות אין-קץ רעיונות מגוונים, פלורליסטים ומנוגדים. בכך יופייה. בתוכה, המגזר הדתי כמו גם המגזר החילוני רשאים לנהל כל אחד את אורחות חייו לפי רצונו והבנתו, מכח חופש הדת והאמונה. אך אין פירוש הדבר שדתיים-לא-עובדים רשאי לדרוש מאחרים-כן-עובדים לממן באופן גורף את לימודיהם ואת הוצאות חייהם. מדינה היא קהילה חברתית גדולה המחייבת את כל חברותיה וחבריה לתרום באופן הדדי ומאוזן לקופה הציבורית. הזכות של הפרט להימנע מלעבוד מסתיימת שעה שהוא צפוי ליפול ללא הצדקה למעמסה על האחר. תמיכה מסיבית בלימודי דת ללא ליבה מסלילה אלפי צעירים למסלול שאיננו יצרני. לפיכך, הניסיון של הסיעות החרדיות להכביד את נטל המימון על הציבור שכן מייצר – הוא פסול. זהו ניצול לרעה של לשון המאזניים הפוליטית, באופן המכרסם בזכויות אזרחים חרוצים כלפי פרות עמלם, כספם ורכושם. אין זה דמוקרטי ואין זה מוסרי, בשם ערכי דת כביכול, לנצל עבודה של אחרים כדי לממן את מי שבריא ויכול לעבוד, אך בחר שלא. בואו נדרוש מהחרדים הכשירים לשאת כמו כולם בנטל התרומה לחברה: אם לא שירות צבאי מלא, אז לבצע שירות לאומי (בבתי חולים, בבתי אבות, בפנימיות לילדים). וכן: גם חרדים צריכים לעבוד כדי להתפרנס (בלי או עם לימודים). כמו שכולנו עושות ועושים.
