בית המשפט העליון שלל זכאות של אסיר לחזור ולהתגורר בדירת דיור ציבורי שעזב לצורך ריצוי מאסר בן 13 חודשים (עע"ם 4504/22 משרד הבינוי והשיכון נ' אברהם סויסה ואח', 14.3.2023).
דובר במקרה בו אבי הדייר היה זכאי לדיור ציבורי עבור משפחתו (בת תשע נפשות) וזאת משנת 1973. כשהלך לעולמו, אם המשיב הפכה לדיירת במקומו. בנה התגורר עמה בדירה, מלבד תקופות בהן ריצה עונשי מאסר. לאחר פטירת האם בשנת 2017, הדייר ביקש להסדיר את זכויותיו כדייר ממשיך, אך בקשתו סורבה ע"י הוועדה המחוזית בעמידר. הטעם לסירוב היה שלא התגורר בדירה ארבע שנים ברציפות לפני פטירת האם, שכן שהה במאסר במשך 13 חודשים.
הוועדה הציבורית לערעורים בנושא אכלוס, הפועלת מכוח נוהל 8/17 של המנהל לסיוע בדיור, דחתה את ערעורו של הדייר. לדייר הוצעה דירה אחרת בעיר מגוריו. הדייר סירב ועתר לבית המשפט לעניינים מנהליים (עת"ם 51866-10-21). כאן נפסק כי עונש המאסר שריצה אינו קוטע את רציפות המגורים וכי הוא זכאי להמשך הדיירות, וזאת מכח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998. אך המדינה ערערה לבית המשפט העליון, בטענה שאין לראות במאסר היעדרות קצרה וארעית. נטען כי חוק זכויות הדייר לא חל על הדייר, שכן במות אביו (שמכוחו התגורר בדירה נשוא הדיון) החוק טרם נחקק. נטען כי גם אם החוק היה חל על הדייר, הרי שלא היה עומד בתנאי המחייב רציפות מגורים.
סעיף 2.12.2 לנוהל המנהל לסיוע בדיור, "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (נוהל 8/19 מיום 18.8.2015) קובע: "הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים, או אשפוז לטיפול רפואי". הדייר טען כי יש להכיר בו כדייר ממשיך, כי המאסר הכפוי אינו גורע ברציפות המגורים וכן שהשקיע רבות בשיפוץ הדירה. אך בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה ופסק כי הדייר איבד את זכויותיו בדירה. נקבע שהתנאים למעמד של דייר ממשיך צריכים להתקיים בדייר עצמו, וזאת על רקע מחסור תמידי בדירות שמיועדות לדיור ציבורי. לפי החוק, הזכאות כדייר ממשיך מותנית במגורים רצופים משך ארבע שנים לפחות, עד לפטירת הזכאי המקורי (סעיף 70(א) ל חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי). כב' השופט ע' פוגלמן קבע כי הדייר לא עמד בדרישה לרציפות מגורים; שכן על פי ההלכה הפסוקה, מאסר אינו מהווה היעדרות קצרה וארעית. כך, בעע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל מיום 23.6.2014, נפסק שתקופת מאסר של חמישה חודשים שוללת את רציפות המגורים; הלכה זו נובעת מתכלית חוק זכויות הדייר, לפיה הדיור הציבורי הוא משאב מוגבל המצוי במחסור ולכן יש לפרש בקפדנות את תנאי הזכאות.
נציין כי בינואר 2023 המוסד לביטוח לאומי פרסם את דו"ח ממדי העוני והאי-שוויון לשנת 2021. על פי נתוני הדו"ח, בשנת 2021 חיו בישראל 1.95 מיליון נפשות בקו העוני, מתוכם 863.8 אלף ילדים ו-212.4 אלף נפשות בגיל הפרישה. כדי להימצא מעל קו העוני של שנת 2021, משפחה של שני הורים ושלושה ילדים זקוקה להכנסה מינימלית של 10,684 ₪. בד בבד, נתוני הלמ"ס לשנת 2022-2023 מראים כי מחיר ממוצע של דירת מגורים של 4.5-5 חדרים עולה על כמעט 2.5 מיליון ₪. לפי נתונים אלה, משפחה בעלת הכנסה מינימלית המעוניינת לרכוש דירה למגורים, תצטרך לחסוך את מלוא הכנסתה למשך כמעט 20 שנים.
מצוקה זו מטופלת על ידי המדינה בין השאר באמצעות זכאות לדיור ציבורי, בהתאם למצב המשפחתי והבריאותי של בני המשפחה. ואולם לפי דו"ח מבקר המדינה ממאי 2022, זמינות הדיור הציבורי היא נמוכה. נתוני הדו"ח מלמדים כי ישנן רק 50,000 דירות דיור ציבורי ויותר ממחציתן נבנו לפני למעלה מ-40 שנים. 4% מהדירות שבניהול עמידר מוערכות כנתונות במצב שאינו תקין, בין אם נדרש תיקון מקיף או שהן לא ראויות למגורים. לפי הדו"ח, ביצוע תיקונים מהווה גורם מעכב לאיכלוס שכן הוא מותנה בקבלת אישורים ממשרד הבינוי, מה שהוביל לכך ש-26% מהדירות אוכלסו בחוזר בעיכוב העולה על חצי שנה. העדר תקציב לשיפוץ מוביל למצב בו דירות נותרות שוממות; 39% מהדירות המיועדות לאכלוס עומדות ריקות במשך כמעט שנה ויותר, חרף העובדה שתור הממתינים הוא 5,700 משקי בית. צוין כי התקציב הבסיסי שהמדינה הקצתה לכך נמוך בהרבה מהצורך שעמידר העריכה.
מצב זה בוודאי אינו משביע רצון.
לפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 4504/22 משרד הבינוי והשיכון נ' אברהם סויסה ואח' (14.3.2023):
https://www-nevo-co-il.ezproxy.colman.ac.il/psika_html/elyon/22045040-M05.htm
לנתוני הלמ"ס מ"מחולל המחירים ומדדי מחירים" בנושא מדד ומחירים ממוצעים משוק הדירות ראו:
https://www.cbs.gov.il/he/Statistics/Pages/
לדו"ח מבקר המדינה בנושא: תחזוקת דירות עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2022)
https://www.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Documents/2022/2022.5/2022.5-303-Amidar.docx
לדו"ח המוסד לביטוח לאומי ממדי העוני והאי- שוויון בהכנסות 2021 ראו:
https://www.btl.gov.il/Publications/oni_report/Documents/oni2021.pdf
